1.תביעה כספית בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1964, בשתי תאונות כדלקמן:
תאונה שאירעה ביום 13.12.12 עת התובעת נתקלה במפגע שהיה, לפי הנטען, בשטח שיפוטה של הנתבעת (להלן: התאונה, העירייה). לפי הנטען על ידי העירייה, בזמנים הרלבנטיים בוצעו עבודות במקום התאונה על ידי צד ג' (להלן: אולניק).
תאונה זו הייתה תאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי הצטרף כתובע נוסף, בגין התגמולים ששילם.
תאונה שאירעה ביום 29.12.12, עת התובעת שהתה במרכז שיקומי המופעל על ידי מדינת ישראל. זאת, במסגרת שיקום לאחר אירוע התאונה (להלן: התאונה הנוספת).
התביעה בגין התאונה הנוספת סולקה בפשרה, ונותרה לדיון התאונה מיום 13.12.12 בלבד.
נסיבות ואחריות
העדויות
2.התובעת ואחותה העידו כי ביום 13.12.12 הלכו יחדיו מביתן לעבר מקום עבודתן במלון. סמוך לרחוב שפירא פינת בארי (29 – 31) התובעת מעדה בשל עבודות שיפוצים שנערכו באותה עת במדרכה ובכביש, שיצרו מדרכה משובשת ומסוכנת. התובעת ציינה כי כל האזור היה בשיפוץ כולל, לא היה מגודר והיא נאלצה לעבור שם, שכן זו הדרך שהובילה לעבודתה ושם גם נמצא מעבר החצייה. המפגע שהתובעת נתקלה בו היה מגרעת שבתוכה אבני שפה בולטות, כפי שסומן בתמונה ת/1 (להלן: המפגע).
צורפו תמונות (נספח א' לתצהירים), וכן דיסק ובו הוסרט מסלול ההליכה – ב'.
3.מטעם הנתבעת העיד ארז רובינשטיין. רובינשטיין הוא הבעלים של חברת הפיקוח, שביצעה פיקוח על ביצוע העבודות על ידי אולניק, לפי הזמנתה של העירייה (עמ' 22 ש' 1 - 2). רובינשטיין העיד כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה בוצעו ברחוב בארי עבודות פיתוח ותשתית. העבודות בוצעו על ידי אולניק. עוד לפי עדותו של רובינשטיין, מקום התאונה (כפי שהצביעו עליו התובעת ואחותה) היה מחוץ לשטח העבודות של אולניק, שהיה מעבר למחסום הנצפה בתמונה שסומנה ת/1 (עמ' 21 ש' 30 – 31, עמ' 22 ש' 3 - 5). במועד התאונה, העבודות במקטע שבו הלכו התובעת ואחותה טרם החלו (עמ' 22 ש' 7 – 9 וכן ת/4). מסיבה זו, מעבר החצייה שעליו הלכו התובעת ואחותה, וכן המדרכה משני עבריו, לרבות מקום התאונה הנטענת ומקום המפגע, לא היו מגודרים.
למרות האמור, בהמשך עדותו, רובינשטיין אישר כי באופן כללי, מצב הכביש והמדרכות במקום התאונה, כפי שנצפה ב- ת/1, נוצר כתוצאה מעבודתה של אולניק במקום. לפי עדותו, במהלך ביצוען של העבודות המחסום הנצפה בתמונה ת/1 נפתח, משאיות עברו במקום, והאדמה נסחפה מתוך האתר. אשר למפגע עצמו המצוי על המדרכה, עלה מעדותו כי מדובר במפגע שנוצר כתוצאה מעקירת תמרור. רובינשטיין שיער כי ייתכן שרכב שנכנס הביא לעקירת התמרור, ואף ציין כי היו הערות על פגיעות שונות שביצעו רכבים במהלך ביצוע העבודות, אף שאינו יודע מי גרם לעקירת התמרור הספציפי במקום המפגע (עמ' 24 ש' 17 – 20).
כמו כן, לפי עדותו של רובינשטיין, השילוט בדבר קיומן של העבודות הוצב בכניסה לבארי מכיוון רחוב שפירא. הווה אומר, השילוט לא היה גלוי לעין למי שהגיע מכיוון ההליכה של התובעת ואחותה (האמור מובן מעיון במפה ובסימון של מיקום השילוט על גבי המפה – ת/4). השלט עצמו, כפי שניתן להתרשם מתמונה נ/1, מכריז על ביצוע עבודות לשדרוג רחוב בארי, אך אין בו אזהרות או הנחיות כלשהן (עמ' 22 ש' 31 – 32).
במישור היחסים בין העירייה לבין אולניק, רובינשטיין הפנה לכך שאולניק נטלה על עצמה התחייבות חוזית לכל נזק שייגרם בשל העבודות, וכן התחייבות חוזית לשיפוי העירייה בגין כל הוצאה.
4.מטעם אולניק העיד רוני עבוד, המשמש כקבלן משנה אצל אולניק כ- 9 שנים.
לפי עדותו, שימש כמנהל העבודה מטעם אולניק בפרויקט, נכון למועד התאונה הנטענת, ועד לסיום הפרויקט. עבוד העיד כי במקום התאונה כלל לא התבצעו עבודות על ידי אולניק. עבוד צירף את המכרז וציין כי לפי ההסכמים ומסמכי המכרז, העבודות מטעם אולניק היו אמורות להתקיים בקו רחוב בארי לכיוון רחוב ששת הימים. אולניק כלל לא ביצעה ולא נדרשה לבצע עבודות ברחובות ברנר או שפירא.
אשר לעבודות שבוצעו, לפי עדותו של עבוד, מאז תחילת הפרויקט ועד סיומו, הוא והעובדים מטעמו שמרו בקפידה על בטיחות כל הולכי הרגל ותושבי האזור, על ידי סימון שבילים מסודרים וגידור בכל שטח האתר, והכל בהשגחת מנהל הפרויקט וכן אדם בשם אמיר מעיריית נתניה. כן ציין כי במהלך ביצוע העבודות ברחוב בארי על ידי אולניק, לא התקבלו תלונות כלשהן מפיהם של הולכי רגל או תושבי האזור, בדבר קיומן של סכנות כלשהן. כמו כן, לא התקבלה כל תלונה על פגיעה של אדם עקב העבודות. עבוד ציין כי לא שמע שמישהו נפל או נפצע בתחום העבודה של אולניק, ולא קיבל כל פנייה של גורם בעניין זה.
אשר למפגע, עבוד העיד כי על המדרכה שבה המפגע מצוי עלו משאיות מטעם העירייה, שעסקו בפינוי אשפה וגזם. לפי עדותו, בסביבת המפגע רוכזו פחי האשפה של הבתים שהיו באזור העבודות, וכן נערם גזם, ולצורך פינוים, רכבי העירייה עלו על המדרכה (עמ' 10 ש' 16 – 17, עמ' 11 ש' 2 – 11).
דיון
5.דין התביעה להתקבל.
אופן התרחשות התאונה:
6.אני קובעת כי התאונה התרחשה כפי שהעידו התובעת ואחותה.
7.אפתח בכך שעדותה של התובעת אמנם הייתה מהוססת, והיא לא זכרה דברים רבים (עמ' 15 ש' 8 – 11) הפרוטוקול אף שיקף כי במקרים רבים התובעת לא הבינה את השאלות שאותן נשאלה, וצריך היה להסביר לה אותן בלשון פשוטה יותר (עמ' 13 ש' 29, 32, עמ' 14 ש' 3 לעומת עמ' 14 ש' 7 – 9, עמ' 14 ש' 31 – 32, עמ' 15 ש' 19 – 25, עמ' 18 ש' 7 – 9, 24 – 25, עמ' 20 ש' 10, 15, 19 - 21). מנגד, עדותה של אחותה, שהייתה עמה במועד התאונה הייתה ברורה מאוד (עמ' 11 ש' 4), מדויקת, ולא נסתרה בנקודות העיקריות. אף שמסירת עדות על פה הייתה קשה לתובעת (וכך הייתה ההתרשמות גם בשלב קדם המשפט – כפי שמשתקף מהפרוטוקול מיום 20.4.16), הרי התובעת באופן כללי הותירה רושם אמין. התובעת לא ניסתה לטוות גרסה נוחה לה. נהפוך הוא, התובעת השיבה בכנות כי אינה זוכרת או אינה יודעת גם בנקודות בהן הדבר היה עשוי לפעול לטובתה. כלומר, מדובר בקושי אובייקטיבי, ולא בהיסוס הנובע מגרסה חסרת אמינות, ולכן, אין לזקוף אותו לחובתה של התובעת, מה גם, שלמרות הקושי, התובעת חזרה וציינה את עיקרי העובדות הנוגעות לאופן התרחשות התאונה.
הן התובעת והן אחותה הצביעו על מסלול הליכה זהה (אף שהתובעת לא נכחה באולם בעת חקירתה של אחותה) (ת/1 ו- ת/1 א', עמ' 9 ש' 26 – 27, עמ' 15 ש' 27). התמונות הנ"ל משקפות שטח נרחב שהוא מוזנח ובלתי תקין, בכלל זה מצע של אדמה וחול לכל רוחב הכביש והמדרכה, ובור שנוצר כתוצאה מאבנים משתלבות שיצאו ממקומן (המפגע). מעבר החצייה הנמצא במקום (ומשתקף בסרטון) היה מכוסה כולו באדמה ובחול.
אחותה של התובעת הצביעה בביטחון על המקום שבו התובעת נפלה וסימנה אותו (ת/1 - עמ' 9 ש' 26 – 27). המפגע המודגם בתמונה הוא, כאמור, שילוב של אבנים משתלבות שיצאו ממקומן, ומגרעת במדרכה כתוצאה מכך. לכן, המינוח שבו השתמשה אחותה של התובעת ("חור" – עמ' 10 ש' 26 - 27) תואם לתיאור המפגע. גם התובעת, אף שלא זכרה פרטים רבים, ציינה באופן ברור כי נפלה ל"בור" שלא ראתה (עמ' 18 ש' 8 – 12).
העירייה ואולניק הפנו לכך שבתצהיר העדות הראשית, אחותה של התובעת ציינה כי התובעת נפלה - "נדמה לי לתוך בור שהיה", וטענו כי קיים פער בין עדותה הוודאית ביום הדיון לבין עדותה המהוססת בתצהיר. התרשמתי לחיוב מאחותה של התובעת, ומעדותה בבית המשפט, שלוותה בהדגמה ברורה בתמונה ולא הייתה מהוססת (עמ' 12 ש' 28 – 31). מבחינת עמידה במאזן ההסתברויות, די בכך, גם אם ניסוח התצהיר לא היה מיטבי. לכך יש להוסיף את העובדה, שאחותה של התובעת הגיעה למקום התאונה זמן קצר לאחר התרחשותה (יומיים, לפי עדותה של התובעת – עמ' 16 ש' 16 – 17), יחד עם בעלה של התובעת, הצביעה על מקום הנפילה, וכך מקום זה צולם (עמ' 9 ש' 24 – 25). הווה אומר: כבר סמוך לתאונה, אחותה של התובעת הצביעה על המפגע המודגם בתמונה ת/1. לכן, הוספת המילה "נדמה לי" בתצהיר, אינה גורעת מעדותה הברורה באשר למקום התאונה ולמפגע.
מסמכי המוסד לביטוח לאומי תומכים בגרסתן של התובעת ואחותה. בכל המסמכים שנרשמו בזמן אמת, סמוך לאירוע התאונה, מופיעה גרסה דומה. בטופס בל/250 נרשם "כתובת מקום התאונה – רח' בארי – ברנר – לפי דברי העובדת בדרך לעבודה היה שקע במדרכה נחבלה ונפלה" מסמך זה נרשם 4 ימים לאחר התאונה, בתאריך 17.12.12. בטופס ההודעה למוסד לביטוח לאומי, שנרשם כחודש וחצי לאחר התאונה (הוגש בתאריך 29.1.13) נרשם: "בדרכי לעבודה עם אחותי נפלתי ברח' בארי וקיבלתי מכה רצינית כתוצאה משקע שהיה במדרכה. ברגל שמאל, הרגשתי מאוד לא טוב ונלקחתי למיון בבית חולים...". כלומר: סמוך למועד התאונה גרסתה של התובעת הייתה זהה לגרסתה כיום.
הנתבעת ניסתה להעלות השערות שונות בנושא מנגנון התאונה, אך השערות אינן תחליף לראיות. ראשית, בית המשפט לא הופנה למוצגים המצביעים על בעיה העלולה לגרום לנפילות. לא כל בעיה נוירולוגית היא בהכרח בעיה שיוצרת חוסר שיווי משקל. בעיות נוירולוגיות עלולות להתבטא בפגיעה תחושתית, זרמים, ועוד סימפטומים אחרים, שאינם רלבנטיים לנפילות. כמובן, לא הוגשה חו"ד מומחה המאששת את הטענה כי לתובעת בעיות רפואיות הגורמות לנפילות. שנית, אין שמץ של ראיה או עדות לכך שהתובעת נפלה עקב מצב רפואי כלשהו. נהפוך הוא, עדותן של התובעת ושל אחותה משקפת אירוע פתאומי הקשור למצב הדרך.
מנגד, העירייה ואולניק לא הביאו את הראיות המיטביות שניתן היה להביא בנסיבות העניין. לפי עדותו של רובינשטיין, שהו סמוך למקום התאונה שני מפקחים באופן יום יומי (עמ' 21 ש' 17 – 21). אמנם, לפי עדותו במועד הדיון המפקחים כבר לא עבדו בחברת הפיקוח, אך אין כל ראיה לכך שנעשה מאמץ לקבל את גרסתם. יתרה מכך, לפי עדותו של רובינשטיין, ביצוע הפרויקט לווה במסמכים שונים: דוחו"ת, יומני עבודה, סיכומי ישיבות, מכתבים (עמ' 23 ש' 6 – 10), אך מסמכים אלו לא הוצגו.
אם נסכם, בעדותה של התובעת תמכה עדותה המשכנעת של אחותה, וכן תמכו בה מסמכים מזמן אמת בהם משתקפת גרסתה. התמונות מחזקות את הגרסה, שכן הן מצביעות על מפגע ברור, ובמכלול ראיות אלו, אני קובעת כי התאונה התרחשה באופן שנטען על ידי התובעת ואחותה.
אחריות העירייה:
8.לפי עדותן של התובעת ואחותה, לא היה במקום שילוט או גידור (עמ' 9 ש' 20). עדות זו נתמכת בעדותו של רובינשטיין, שציין כי הגידור בוצע לאורך רחוב בארי, ואילו במקום שבו נמצא מעבר החציה, ובמדרכות משני עבריו, הווה אומר, המקום שבו הלכו התובעת ואחותה, לא הוצב גידור. ההסבר של רובינשטיין לכך היה פשוט: באותו מקום כלל לא בוצעו עבודות במועד התאונה. אשר לשילוט, הוא הוצב, כאמור, ברחוב סמוך, ובכל מקרה, לא כלל אזהרות או הנחיות.
עיון בתמונות המקום, ת/1 – ת/3, מצביע על מצב עגום של המדרכה ושל הכביש, בלשון המעטה. לא מדובר בפגמים "קלי ערך" שקשה להבחין בהם (דוגמת הפגמים הקלים המוזכרים בעניין ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן (21.1.98), אלא באזור משובש לחלוטין, שההזנחה בו ניכרת לעין, והפגמים ממשיים, גם מבחינת היקפם וגם מבחינת מהותם. כל האזור של מקום התאונה מכוסה באדמה, מלא מהמורות ושקעים, וכמובן, קיים המפגע שעליו נפלה התובעת. לא ניתן לקבל בשום אופן כי אזור נגיש להולכי רגל ייראה כך.
אשר למפגע עצמו, קיימת השערה בלבד, לפיה הוא נוצר כתוצאה מכך שרכב פגע בתמרור ויצר את הבור עם המרצפות הבולטות מסביבו. מבחינת הדין, אין משמעות לשאלה כיצד נוצר המפגע. עם זאת, אין ספק כי סביבת המפגע מצביעה על אדישות מוחלטת.
ידועה אחריותה של העירייה לתקינות המדרכות והכבישים בשטח שיפוטה. תחילתה של ההתנהלות הרשלנית היא בהזנחה הברורה של אזור התאונה, כפי שמשתקף מתמונה ת/1. אם בשטח מסוים מתבצעות עבודות, יש לגדר לא רק את שטח העבודות, אלא כל שטח היקפי שניזוק כתוצאה מביצוען של העבודות. בצדק ציינו התובעת ואחותה כי הלכו במקום כהרגלן, משום שאיש לא מנע ולא ראה למנוע מהן לעשות כן, בין אם בגידור ובין אם בהצבת שילוט ברור. העירייה לא הביאה מסמכים מינימליים המצביעים על כך שפיקחה על אופן ביצוע העבודות, שלחה למקום מפקחים או עובדים מטעמה, או וידאה בדרך אחרת כלשהי כי העבודות מתנהלות באופן שאינו יוצר מפגע למשתמשים בדרך. הכוונה היא גם למסמכים המצויים בעירייה וגם מסמכים מתיק הפרויקט (מהמועד הרלבנטי לתאונה), שאמורים להיות קיימים לפי עדותו של רובינשטיין. יתרה מכך: מי שפיקח בהזמנת העירייה, רובינשטיין, היה מודע היטב למצב המדרכה והכביש באזור, ואין כל ראיה שעשה דבר מה כדי למנוע גישה של הולכי רגל למקום. אין ספק כי התפישה הצרה, לפיה מגדרים את מקום ביצוע העבודות, ולא את כל המקומות בהם העבודות יוצרות מפגע, היא תפישה שגויה.
למפגע עצמו: כאמור, לא ידוע האם המפגע נוצר כתוצאה מעבודת הקבלן, או שגורם אחר גרם לו. עם זאת, סביבת המפגע מצביעה על רשלנות רבתי בקיום חובתה של העירייה לדאוג לתקינות מדרכות בשטחה. כך הוא הדבר גם במקום שלא מבוצעות עבודות, ועל אחת כמה וכמה במקום התאונה. אין לפניי כל ראיה כי העירייה גילתה עניין במתרחש במקום התאונה. העירייה לא הציגה דוחו"ת של המוקד העירוני במקום. העירייה לא הציגה תצהיר של עובד מטעמה, הפורש את האמצעים שנקטה למניעת מפגעים דוגמת המפגע עליו התובעת נפלה. המפגע נמצא בתוך סביבה רחבה שכולה עפר, מכשולים ומהמורות, עד כי בלתי מסתבר בעליל שעובד עירייה, ולו עובד תברואה המצוי במשימה שגרתית, לא ראה את המפגע ואת סביבתו מבעוד מועד. העירייה לא הוכיחה שנקטה באיזו פעולה למניעת המפגע, לתיקונו או למצער לגידורו.
אשר לטענת העירייה, לפיה היא פטורה מחבותה נוכח אחריותה של אולניק: ראשית, אין ראיה כי המפגע נוצר על ידי אולניק (ועל כך בהמשך). השערה אינה ראיה. שנית, אף לו הוכח כי אולניק היא שיצרה את המפגע הספציפי, לא היה בכך כדי להועיל לעירייה במישור היחסים מול התובעת, וזאת לאור חובתה מכוח הדין לדאוג לתקינות התשתית בשטח שיפוטה והחריג הקבוע בסעיף 15 (4) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968.
אשם תורם:
9.התובעת לא יכולה הייתה להעיד בנושא מצב הכביש והמדרכה עובר ליום התאונה, אך אחותה העידה בצורה ברורה כי דובר במצב שהיה קיים "הרבה זמן" לפני יום התאונה (עמ' 9 ש' 14 – 16, עמ' 11 ש' 27 – 28, עמ' 13 ש' 4 - 5).
רובינשטיין העיד כי רחוב שפירא הוא רחוב רחב שבו מסלול נסיעה בכל כיוון ומעברי חצייה מסודרים להולכי רגל. גם לפי עדותו, וגם מתוך עדותן של התובעת ואחותה, מובן כי לא היה הכרח ללכת באזור רחוב בארי (שם בוצעו העבודות) (עמ' 10 ש' 7 – 9), וניתן היה לעבור מהצד השני של הכיכר, שם לא בוצעו עבודות.
השאלה הנשאלת היא, מדוע התובעת ואחותה בחרו ללכת בדרך שבה היה מפגע, ולא ללכת בדרך מקבילה, שהייתה אפשרית, מצדה השני של הכיכר שעברו. התובעת ואחותה ציינו כי בחרו ללכת כך, משום שהן רגילות ללכת בדרך זו המובילה למקום העבודה באופן הקצר ביותר (עמ' 14 ש' 19), ומשום שלא היה שילוט או גידור המונע זאת (עמ' 9 ש' 20 – 22, עמ' 10 ש' 9).
השאלה, מדוע התובעת לא בחרה בדרך חלופית, אינה מעקרת את אחריות העירייה, אלא, לכל היותר, משליכה על שאלת האשם התורם. בכל הכבוד, אדם היוצא בשעת בוקר מוקדמת לעמל יומו, אין דעתו נתונה בהכרח לניהול העיר ורחובותיה. טבעי שיצעד בדרך שבה הוא מורגל לצעוד. אם סברה העירייה כי מקום מסוים אינו ראוי לצעידה, היה עליה להיכבד ולמנוע זאת, ולא להטיל את הסדרי התנועה על כתפי התושבים ועל שיקול דעתם. יתרה מכך: קיים אבסורד בטענה לפיה התובעת צריכה הייתה לחשוב, על מה שהמפקחים המקצועיים מטעמה של העירייה או עובדי העירייה שאמורים היו לעבור מפעם לפעם במקום, לא חשבו. זאת, אף שהאחרונים היו מופקדים על ביטחונם של התושבים שעברו במקום. אם רובינשטיין סבר שאין צורך שהגידור יכלול את השטח בסביבת מקום ביצוע העבודות, אף שאותו שטח ניזוק מביצוען, מה לנו כי נלין על התובעת?
יתרה מכך, המפגע הספציפי הוא מחוץ לאזור העבודות, וקשור לתמרור שנעקר, בנסיבות שאינן ידועות ובמועד שאינו ידוע. אם דובר במפגע "ותיק" יש לתהות כיצד לא אותר מבעוד מועד על ידי עובדי העירייה, בין אם אלו שהיו שם במשימות שגרתיות ובין אם נציגים מטעמה שפיקחו על עבודות שבוצעו בקרבת מקום.
מנגד, לא ניתן לפטור את התובעת בלא כלום. בכל זאת, עמדה בפני התובעת דרך חלופית שבה יכולה הייתה ללכת. אף היה עליה לתת תשומת לב לדרכה. בנסיבות שפירטתי, אני רואה להשית עליה אשם תורם בשיעור 20%.
ההודעה לצד שלישי:
10.התובעת נפלה על מפגע ספציפי, שהוא בור שנוצר סביב אבנים משתלבות בולטות. התובעת לא החליקה על האדמה הפזורה במקום. כפי שהעריך רובינשטיין, ניתן לקבל כי המפגע נוצר כתוצאה מעקירת תמרור שהוצב במקום. עדיין, לא הוצגה כל ראיה לפיה התמרור נעקר על ידי עובדיה של אולניק או מי שפעל מטעמה. יכול שהדבר קרה עקב פגיעה של רכב צד ג' שאינו קשור לאולניק. השערות אינן ראיות. זאת ועוד, לפי עדותו של רובינשטיין, תועדו במהלך העבודות פגיעות שונות של רכבים. למרות האמור, לא הוצגו יומנים, דוחו"ת או מסמכים אחרים המתעדים אירוע של עקירת התמרור או פגיעה בו על ידי רכבים או עובדים מטעם אולניק. מנגד, לפי עדותו של עבוד, חלפו במקום לא רק משאיות שעבדו באתר, אלא משאיות מטעם העירייה, ואותן משאיות מטעם העירייה אף עלו על המדרכה, כדי לפנות אשפה וגזם.
אם כן, לא רק שלא הוכח הקשר של אולניק למפגע מושא התביעה (להבדיל מהסביבה הקרובה למפגע), אלא שהוצגה עדות לפיה למצער באותה רמת הסתברות, ייתכן כי המפגע נגרם על ידי משאיות שפינו אשפה וגזם מטעם העירייה.
מעת שהעירייה לא הוכיחה כי המפגע נוצר על ידי משאיות שעבדו באתר של אולניק, אין כל מקום להשערות או ניחושים, ודין ההודעה לצד שלישי להידחות.
סיכום נושא האחריות
11.גרסתן של התובעת ואחותה לאופן התרחשות התאונה – מתקבלת.
נוכח המפגע הבולט, בסביבה רחבה של מכשולים, קיימת אחריות של העירייה לקיומו של המפגע. העירייה לא הוכיחה שנקטה פעולות כלשהן לאיתור המפגע או לתיקונו.
יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור 20%, בשים לב לכך שהייתה מודעת או צריכה להיות מודעת לסביבה ולבעייתיות שבה. אין מקום להשית אשם תורם גבוה יותר, כאשר העירייה עצמה לא גילתה מודעות או אחריות למתרחש במקום התאונה.
ההודעה כלפי אולניק נדחית, מאחר שאין ראיות הקושרות בין המפגע הספציפי שגרם לתאונה לבין אולניק דווקא.
הנזק
12.כתוצאה מהתאונה הראשונה נגרם לתובעת שבר תת ראשי במפרק ירך שמאל. התובעת אושפזה עד ליום 19.12.12. במהלך האשפוז נותחה לצורך קיבוע השבר, והתובעת הועברה להמשך אשפוז במרכז גריאטרי, לצורך שיקום, שם שהתה עד ליום 31.12.12 (כאמור, ביום 29.12.12 אירעה התאונה הנוספת, במרכז השיקום). התובעת המשיכה מעקב וטיפול במרפאות חוץ ובקופת חולים.
הנכות
13.ד"ר קלגנוב, המומחה מטעם התובעת, קבע לתובעת 20% נכות לפי סעיף ליקוי 48 (1) (ו) בגין מפרק הירך.
14.ד"ר ביאליק, המומחה מטעם העירייה קבע כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה, וציין כי לא מצא הגבלה של התנועות הסיבוביות של ירך שמאל.
15.ד"ר רובינשטיין, המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובעת 15% נכות עקב התאונה, בגין הגבלת תנועת פרק ירך שמאל לפי סעיף ליקוי 48 (1) ו'. כן קבע תקופת אי כושר מלא מיום 13.12.12 עד ליום 4.8.13, שאז אושר לתובעת לחזור לעבודה בהיקף של 4 שעות ביום, עד ליום 31.10.13.
המומחה מטעם בית המשפט לא נחקר, לא הועלו טענות ביחס לחוות דעתו, והיא מתקבלת.
נתוני השתכרות
16.לפני התאונה התובעת עבדה במשק בית במלון. התובעת העידה כי שכרה במשרה מלאה עמד על כ-6,000 ₪. לפי העדויות של התובעת ושל אחותה, התובעת ממשיכה לעבוד במלון, בתפקיד אחראית משק (עמ' 9 ש' 3 – 6, עמ' 18 ש' 21) ושכרה לא נפגע (עמ' 18 ש' 26).
17.נתוני שכר לפי מסמכים שהוצגו:
לפני התאונה לפי אישור המוסד לביטוח לאומי – רציפות (עמ' 24 ש' 29 ואילך):
שנת 2010: 74,129 ₪ (ממוצע לחודש – 6,177 ₪)
שנת 2011: 66,548 ₪ (ממוצע לחודש – 5,546 ₪)
שנת התאונה:
ברוטו מצטבר בתלוש 11/12 (לפני התאונה): 62,580 ₪. ממוצע לחודש – 5,689 ₪, משוערך להיום (הצמדה): 5,734 ₪.
שכר לכל שנת 2011 לפי אישור המל"ל רציפות: 67,765 ₪
לאחר התאונה:
חודשים ספטמבר – דצמבר 2013: 19,520 ₪ (ממוצע לחודש – 4,880 ₪)
שנת 2014: 57,533 ₪ (ממוצע לחודש – 4,794 ₪)
שנת 2015: 76,492 ₪ (ממוצע לחודש – 6,374 ₪)
הפסדי שכר לעבר ולעתיד
18.התובעת העידה כי לא עבדה באופן מלא עד ליום 4.8.13, כ- 6.5 חודשים. ביום 4.8.13, לאחר בדיקה של רופא תעסוקתי, הוחלט כי תשוב לעבודה, בשלב הראשון ל- 4 שעות ביום, ללא הרמת משאות כבדים, וזאת עד ליום 31.10.13. בתקופה זו השתכרה סך של 2,950 ₪. התובעת העידה כי נותרה כאובה, והיא סובלת מהגבלה תפקודית קשה, ובכלל זה, קשיים בהליכה, הרמת משאות, כאבים ועייפות. התובעת ציינה כי עבודתה דורשת כוח פיזי רב, בידיים וברגליים.
19.עיון בנתוני ההשתכרות לעיל, מצביע על כך שהתובעת לא עבדה לפחות עד חודש 9/13. לאחר מכן, עבדה בשכר מופחת. גם בשנת 2014 שכרה היה נמוך מהשתכרותה בשנים קודמות. בשנת 2015 חלה עלייה בהשתכרות.
20.אין בפני בית המשפט עדות של המעביד, או הסברים בסוגיה של הירידה בשכר לאחר חודש 10/13.
21.לפי נתונים אלו, אני רואה לפסוק לתובעת הפסדים לתקופת אי הכושר כפי שקבע אותה ד"ר רובינשטיין, כאשר תקופה זו תואמת פחות או יותר את עדותה של התובעת, כדלקמן (בסיס השכר – שכרה של התובעת נכון לחודש 11/12, צמוד להיום – 5,734 ₪):
לתקופת אי הכושר המלא, ממועד התאונה (13.12.12) ועד ליום 4.8.13 (7.75 חודשים)
5,734 * 7.75 = 44,439 ₪
בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 46,257 ₪
לתקופה 4.8.13 – 31.10.13 (3 חודשים) לפי 50%:
5,734 * 50% * 3 = 8601 ₪
בצירוף ריבית מאמצע התקופה – 8,914 ₪
לאחר מכן שבה לעבודתה בהיקף מלא, ולכן, אין לפסוק הפסדים.
22.אשר לעתיד:
אמנם, התובעת שבה לעבודתה, ושכרה עלה. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת היא עובדת משק בית, עבודתה היא עבודה פיסית, והנכות שנפסקה היא נכות משמעותית (15% ברגלה). לכך יש להוסיף את העובדה שההשתכרות סמוך לאחר התאונה משקפת את העובדה שאכן מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית והשתכרותית. יש גם לקחת בחשבון את נתוני ההכשרה וההשכלה של התובעת, ואת העובדה שפסיקת אובדן כושר השתכרות לעתיד נעשית לא רק על סמך המצב בהווה, אלא על סמך הסיכונים הקיימים בעתיד, בפרט כאשר מדובר בנכות אורתופדית לניזוק שעיסוקו והכשרתו הם בעבודה פיסית.
בשים לב לשיקולים אלו, אני רואה לפסוק לתובעת סך גלובאלי של 65,000 ₪ (חישוב אריתמטי מלא לפי הנכות, בסיס השכר שצוין והמקדם עד גיל 67 – 137, הוא סך של 130,000 ₪).
23.הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד לפי 12% מהסכומים שצוינו לעיל: 14,421 ₪
עזרה והוצאות
24.התובעת העידה כי נזקקה לעזרת בני משפחתה. כן נזקקה לסיוע של בני משפחתה בנסיעות ובסיעוד.
25.בשים לב לתקופת אי הכושר הממושכת (כ- 8 חודשים אי כושר מלא ועוד 3 חודשים אי כושר חלקי) וכן לנכות שנפסקה, אני רואה להעמיד את הפיצוי ברכיב זה לעבר על סך של 25,000 ₪ וכן לפסוק סך נוסף של 25,000 ₪ לעתיד (בהתחשב, מצד אחד, בכך שהתובעת שבה לעבוד, ומצד שני, בנתוני הנכות והסיכון הקיים לעתיד).
26.אשר להוצאות, בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה, אני מעריכה רכיב זה בסכום גלובאלי של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.
כאב וסבל
27.בגין 15% נכות, ימי האשפוז כמפורט לעיל ותקופת אי הכושר, אני רואה לפסוק סך של 70,000 ₪.
ייחוס נזקים לתאונה הנוספת
28. כאמור, תביעתה של התובעת בגין התאונה הנוספת סולקה בפשרה. בסיכומי הצדדים עלתה הטענה כי יש לייחס חלק מההפסדים בעבר וכן עזרת צד שלישי לעבר, לתאונה הנוספת. לשם הבהרת הטענה, אציין כי בתאונה השנייה (מיום 29.12.12) נגרם לתובעת שבר בזרוע ימין, המומחה מטעם בית המשפט קבע נכות צמיתה בשיעור 0% בגינה וכן קבע תקופת אי כושר מיום 29.12.12 עד ליום 7.4.13.
אשר לתקופת אי הכושר: המזיק בתאונה הנוספת "קיבל" את התובעת כאשר היא במצב של אי כושר. תקופת אי הכושר בגין התאונה הנוספת תמה בטרם הסתיימה תקופת אי הכושר בגין תאונה זו. לכן, אין להשית הפסדי שכר לעבר על המזיק המאוחר בזמן. בנוגע לעזרה: אין להשוות בין שבר ברגל, לבין שבר ביד, ומכל מקום, את פסיקת העזרה לעבר ביססתי על נתוני הפגיעה והנזק הנכונים לתאונה שנותרה לדיון, והיא בלבד.
סיכום הנזק בתביעת התובעת
29.סך הנזק:264,592 ₪
לאחר ניכוי אשם תורם (20%):211,674 ₪
תביעת המוסד לביטוח לאומי – ניכויים בתביעת התובעת
30.לפי תעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק, המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע לתובעת נכות בשיעור 14.62%. יצוין כי נכות זו כוללת את הנכות בגין הכתף (הקשורה לתאונה הנוספת) וכן הפעלה של תקנה 15. בגין התאונה מושא התביעה נקבעו 5%.
כמו כן, לתובעת נקבעה תקופת אי כושר בין התאריכים 14.12.12 – 14.3.13, נכות בשיעור 100% לתקופה 15.3.13 – 7.6.13, בשיעור 60% לתקופה 8.6.13 – 31.10.13, 20% לתקופה 1.11.13 – 31.1.14.
31.דמי פגיעה ששולמו:
בתאריך 21.3.13 – סך של 2,658 ₪
בתאריך 3.6.13 – סך של 10,837 ₪
קצבאות ששולמו:
13.8.13 – סך של 17,352 ₪
28.8.13 – סך של 2,696 ₪
23.9.13 – סך של 2,696 ₪
28.10.13 – סך של 2,696 ₪
28.11.13 – סך של 899 ₪
22.12.13 – סך של 899 ₪
28.1.14 – סך של 916 ₪
דמי פגיעה וקצבאות משוערכים להיום (הצמדה וריבית): 42,916 ₪
מענק:
8.4.14 – סך של 19,178 ₪
1.6.14 – סך של 9,589 ₪.
שני הסכומים משוערכים להיום (הצמדה וריבית): 29,396 ₪
32.העירייה העלתה טענות שונות לגבי גובה ניכוי המל"ל. אף שאדון בטענות אלו, ראוי לציין את הברור מאליו, והוא, כי מבחינת העירייה, אין משמעות כספית לשאלת ייחוס חלק מהניכויים לתאונה הנוספת. זאת, משום שמדובר בסכומים שעל העירייה לשלם בכל מקרה, בין אם למוסד לביטוח לאומי (אם התשלומים קשורים לתאונה) ובין אם לתובעת (אם התשלומים קשורים לתאונה הנוספת, שאז ניכויי המוסד לביטוח לאומי קטֵנים).
33.אין ספק בדבר ייחוס מלוא התגמולים שניתנו בגין תקופת אי הכושר ותקופת הנכות הזמנית לתאונה. ייחוס זה אף עולה מקביעתו של ד"ר רובינשטיין, המומחה מטעם בית המשפט, שאישר כי תקופת אי הכושר בגין התאונה הנוספת חופפת לתקופת אי הכושר בגין התאונה (וקצרה ממנה) (תשובות מיום 25.1.16).
אשר למענק הנכות, מאחר שקביעת המוסד לביטוח לאומי, יחד עם תקנה 15, היא בדבר נכות בשיעור 14.62%, כאשר הנכות הרפואית בגין כל אחת מהתאונות היא 5%, מובן כי כל אחת מהתאונות, כשהיא לבדה, לא הייתה מזכה את התובעת במענק. אני מוצאת, כי התוצאה הנכונה תהיה לא לייחס את המענק לאחת התאונות בלבד, כפי שטענה העירייה, אלא לחלק את המענק בין שתי התאונות באופן שווה. בכך, אין מנוכים מהתגמולים שהתובעת זכאית להם סכומים שהתאונה הנוספת תרמה להם. מנגד, המוסד לביטוח לאומי מקבל פיצוי יחסי המשקף את חלקה של התאונה בתגמולים ששולמו. חלוקה זו, כאמור, רלבנטית ליחסים בין התובעת לבין המוסד לביטוח לאומי בלבד (מבחינת כספית), שכן העירייה בכל מקרה אמורה לשלם את הנזק, בין אם למוסד לביטוח לאומי ובין אם לתובעת.
34.התוצאה היא, שהמוסד לביטוח לאומי זכאי לסך של 57,614 ₪
42,916 ₪ + 29,396 ₪ * 50% = 57,614 ₪
סיכום הסכומים
יתרה של נזקי התובעת כפי שהוכחו, לאחר ניכוי אשם תורם:211,674 ₪
תביעת המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה:57,614 ₪
יתרת התשלום המגיעה לתובעת:154,060 ₪
סוף דבר
35.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 154,060 ₪ ובצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 36,050 ₪ וכן את הוצאות המשפט (אגרה ושכר מומחים) בצירוף הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד היום.
כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע (המוסד לביטוח לאומי) סך של 57,614 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 13,482 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל
36.ההודעה לצד שלישי נדחית.
אף שדחיתי את ההודעה, שיקול הדעת בנושא ההוצאות הוא רחב. אין ספק כי צד ג' לא שמרה על סביבה בטוחה במהלך ביצוע הפרויקט, ובכך אף הפרה את התחייבותה החוזית כלפי הנתבעת. אמנם, אין ראיה הקושרת בין צד ג' לבין המפגע מושא התביעה, אך בנסיבות אלו, אני סבורה שהתוצאה הצודקת תהיה אי עשיית צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ז, 22 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.
