ת"א 16120-02-13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' א'

לפניי בקשת הנתבעת להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 ולצד זאת למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום הראומטולוגי.

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית:

התובעת, ילידת 1978, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 27.08.09 והוכרה כתאונת עבודה.

ועדה רפואית של המל"ל (להלן: "ועדת המל"ל") שהתכנסה ביום 21.12.11 קבעה נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") ובהפעלת תקנה 15 נקבעה נכותה של התובעת בשיעור של 15%.

הועדה הרפואית לעררים שהתכנסה ביום 04.03.12 דחתה את הערר שהוגש מצד התובעת.

לטענת הנתבעת, ועדת המל"ל הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר שיפטר תאודור (להלן: "המומחה") מיום 09.11.11 בתחום הראומטולוגי ושלוש טענות עיקריות לנתבעת כנגד חוות דעת זו:

ראשית - זו לאקונית הינה ואינה נושאת הסבר לשיקולים ולעומד מאחורי קביעת הנכות ולקיומו של קשר סיבתי לתאונה. שנית - נראה על פניו כי לא נעשה ברור רפואי מלא וראוי בכל הנוגע לעברה של התובעת. שלישית - חוות הדעת כנוסחה מעוררת קושי בכל הנוגע לקביעת קיומו של קשר סיבתי בין תסמונת הפיברומיאלגיה שנמצאה לבין התאונה. הנתבעת מפנה לכך שעסקינן בתאונה קלה ללא מצאים ממשיים בעוד התובעת התלוננה במשך שנים אודות תופעות דומות לאלה המיוחסות לתאונה כגון: כאבי פרקים ורעד ולעובדה שאובחנה מספר פעמים כסובלת מתסמונת ממשפחת ה- myalgia לרבות פיברומיאלגיה (כמפורט להלן).

לחיזוק טענתה מפנה הנתבעת לתיעוד רפואי ממנו עולה כי אך בחלוף כשנתיים ממועד התאונה מוזכרת התסמונת הנ"ל במכתבו מיום 18.03.11 של פרופ' אבו שקרה - מנהל היחידה לראומטולוגיה בבית החולים סורוקה. מכתב זה מציין אמנם כי התובעת נבדקה לראשונה כבר בחודש 8/10 (כשלטענת הנתבעת לא עלה בידה לאתר מכתב זה), אולם ועדיין המדובר באבחנה מרוחקת בזמן - בחלוף כשנה ממועד התאונה, ואף זו אינה יכולה לשמש בסיס לקביעת המומחה לפיה התסמונת הופיעה בסמוך ליום התאונה.

משכך, טוענת הנתבעת, נפלו פגמים מהותיים המצדיקים, בהתאם לפסיקה, הבאת ראיות לסתור ומינוי מומחה מטעם בית המשפט באין אפשרות לחקור את המומחה על חוות דעתו.

התובעת מנגד טוענת כי יש לדחות את הבקשה ולו מחמת השיהוי בהגשתה. לטענתה, היתלות הנתבעת בעיכוב שחל בקבלת תיק המל"ל אינה מתיישבת עם התנהלותה בתיק עת לא ציינה דבר בפעמים בהם הביעה התנגדותה למינויו של מומחה שיקומי.

לעניין השגות הנתבעת בנוגע לחוות הדעת, ציינה התובעת כי אורך חוות הדעת אינו יכול לשמש כמדד לאיכותה, מה גם שהקיצור אופייני הינו לחוות דעת של מומחי המל"ל. לשיטתה, החומר הרפואי הרלבנטי עמד בפני המומחה שנתן הסבר משכנע לקיומו של קשר סיבתי. לשיטתה, מכל מקום, יש ליתן דגש לעובדה לפיה עובר לתאונה עבדה היא במשרה מלאה ללא כל מגבלה וניהלה את משק הבית ללא כל עזרה בעוד לאחריה כשלו כל ניסיונותיה לשוב למעגל העבודה מפאת מצבה.

עוד ציינה התובעת כי אבחון תסמונת הפיברומיאלגיה דורש זמן רב מאחר שטרם נמצאה בדיקה המאבחנת ישירות את המחלה והדבר נעשה על דרך האלימינציה למעשה בהתייחס לפגיעות אחרות. מכל מקום, לשיטתה - העבר הרפואי אינו רלבנטי היות ואין בו כדי לתמוך בטענותיה של הנתבעת.

הנתבעת מוחה כנגד טענת השיהוי היות והחוק אינו מטיל מגבלה כלשהי בעניין מועד הגשת הבקשה והתיק דנן מצוי בשלב מקדמי. היא מכל מקום, שמרה על זכותה להגיש בקשה זו ועשתה כן אך בשלב בו הסתבר לה כי הנכות ניתנה בגין פיברומיאלגיה, שכן חוות דעת המומחה לא צורפה לכתב התביעה, כמו גם המסמך הרפואי מיום 20.08.10 שנערך ע"י פרופ' אבו שקרה ולא אותר על ידה כלל (המסמך צורף לבסוף לתגובת התובעת).

הנתבעת מציינת עוד כי נוכחות ב"כ התובעת בועדה מהווה שיקול נוסף להענות לבקשה כגון דא ומשיגה על כי הלה מעורר בתגובתו הנחות שמקומן מפיו של מומחה רפואי.

המסגרת המשפטית

סעיף 6ב לחוק הנזכר לעיל קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הכלל על פי הפסיקה הינו כי קביעת המל"ל מחייבת ורשות להבאת ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן: "יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד...פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד". ראה ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה (4) 77.