ת"א 15647-09-10 ד. ואח' נ' עמותת אוהל רחל ואח'

רקע

1. המנוח יעיש ד. ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 5.7.10, בהיותו בן 87. התובעת 2 (להלן: "כ.") היא בתו של המנוח. התובע 1 (להלן: "א."(, יליד שנת 1993, הוא נכדו של המנוח, בנה של כ..

    

2. לפי צוואתו של המנוח מ-19.6.00 (להלן: "צוואת המנוח"), הוריש הוא לא. דירה ברחוב אסתר המלכה 3 בפתח תקווה (חלקה 381/3 בגוש 6400, להלן: "הדירה"). את יתר רכושו הוריש המנוח לא. ולנכד נוסף שלו, אף הוא בנה של כ. (להלן: "יואב"), למעט דירה נוספת אותה הוריש לכ. וליואב (להלן: "הדירה האחרת").

    

3. הנתבעת 1 היא עמותה שנוסדה ב-1981 (להלן: "העמותה") המפעילה מרכז תורני ובו "כולל" בכפר אברהם בפתח תקווה; הנתבע 2 הוא יו"ר העמותה; הנתבע 3 עומד בראש ה"כולל"; הנתבע 4 הוא בנו של הנתבע 3 וחבר ועד העמותה; הנתבע 5 לומד ב"כולל" ונותן שיעורים בבית הכנסת ת"ת רשב"י ברחוב אסתר המלכה 5 פתח תקווה (להלן: "בית כנסת רשב"י") בו התפלל המנוח. הוא גם עבד בעמותה ב"כולל" עד 2011, וקיבל מהעמותה מלגה של 2,100-2,200 ₪ לחודש; הנתבע 6 הוא גזבר בית כנסת רשב"י, ושכנו של המנוח.

    

4. המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת להסכם מתנה שנחתם ב-26.12.07 בין המנוח לבין העמותה (להלן: "הסכם המתנה"). לפי הסכם המתנה העניק המנוח לעמותה ללא תמורה את זכויותיו בדירה. הדירה לא הועברה עד היום על שם העמותה, נוכח צו מניעה זמני שניתן בהליך זה.

    

5. מחלוקת נוספת מתייחסת לכספים אותם נתן המנוח לעמותה או למי מהנתבעים לצורך רכישת ספרי תורה.

    

6. התובעים טענו כי הסכם המתנה בטל או שיש לבטלו, וכי הכספים ניתנו על ידי המנוח שלא כדין, וזאת במטעמים שיפורטו בהמשך.

   בהתאם, ביקשו התובעים סעד של הצהרה על בטלות הסכם המתנה, ומתן צווים הנובעים מכך. כן ביקשו סעד של מתן חשבונות לגבי הכספים שניתנו על ידי המנוח והשבה של הכספים שנלקחו על ידי הנתבעים שלא כדין.

    

   טענות התובעים

    

7. המנוח נעדר גמירת דעת בעת עריכת הסכם המתנה. מצבו הפיזי, הנפשי והשכלי היו בכי רע באותה עת, והנתבעים ניצלו זאת על מנת לגרום לו להעניק את הדירה לעמותה. נטל השכנוע להוכחת גמירת דעת של אדם מבוגר הנותן מתנה למי שאינו קרובו מוטל על מקבל המתנה.

    

8. מצבו הכלכלי הגרוע של המנוח נבע מכך שנתבע 5 גזל ממנו כספים רבים. הוא קיבל מהמנוח 5,000 ש"ח כל חודש, וגרם לכך שהמנוח תרם שני ספרי תורה בעלות של 100,000 ש"ח כל אחד והיה בעיצומה של תרומת ספר תורה שלישי והספיק לשלם עבורו 26,400 ש"ח. לטענת התובעים הנתבע 5 הוא סופר הסת"ם שכתב את הספרים וקיבל את הכספים.

    

9. מספר שנים עובר להענקת הדירה במתנה ירד מצבו המנטאלי של המנוח והיו לכך תסמינים רבים.

    

10. המנוח הכחיש את הענקת הדירה וסתר את עצמו מעת לעת באופן המלמד כי לא הבין את נושא ההענקה.

     

11. אין לקבל את חוות דעתו של ד"ר פינקל מטעם הנתבעים כראיה בדבר גמירת דעתו של המנוח ליתן את דירתו במתנה לעמותה, שכן חוות הדעת עסקה ברצונו של המנוח לתרום כספים לבית הכנסת, ולא לדירה, וכן נפלו בה פגמים רבים. הנתבעים נכחו בבדיקה, ומנעו את בדיקת המנוח בביתו על ידי ד"ר פינקל, על מנת שלא יראה את המצוקה בה חי המנוח.

     

12. חוות הדעת של ד"ר סיגל, מומחה אובייקטיבי שחוות דעתו התבקשה על ידי שירותי הרווחה, קבעה כי המנוח סבל מירידה קוגנטיבית שלא אפשרה לו לנהל את ענייניו. באופן תמוה, קבע ד"ר אויפה, מומחה נוסף מטעם הנתבעים, כי המנוח לא סבל מירידה נפשית או קוגנטיבית, וזאת בחוות דעת שניתנה בהפרש של 6 ימים בלבד מחוות הדעת של ד"ר סיגל.

     

13. המנוח לא קרא את הסכם המתנה, ואין אינדיקציה כי הדברים שבהסכם הוקראו והוסברו למנוח, מה גם שמעמד החתימה לא נעשה בתנאים הולמים לחתימה על מסמכים.

     

14. המנוח לא קיבל ייעוץ משפטי בלתי תלוי לקראת חתימת הסכם המתנה, ועורך הדין שייצג את העמותה בהסכם, שמר על האינטרסים שלה בלבד, ולא שמר כלל על אינטרס המנוח בכל הקשור לדאגה לקורת הגג שלו ולהבטחת עתידו לאחר הענקת הדירה במתנה לעמותה.

     

15. הסכם המתנה נחתם בנסיבות של עושק, ויש לבטלו בשל כך. המנוח היה מצוי במצוקה אותה עת, הנתבעים ניצלו את מצוקתו על מנת להחתימו על הסכם המתנה, ובכלל זה הסיתו אותו נגד בתו כ., וניצלו את חולשתו הדתית. תנאי ההסכם היו גרועים במיוחד.

     

16. יש לבטל את ההסכם מאחר שנחתם בנסיבות של השפעה בלתי הוגנת.

     

17. יש לבטל את הסכם המתנה מכוח עילות הקבועות בחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), שכן הענקת הדירה לא הסתיימה ברישום ומכאן כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה, והמנוח ואפוטרופסיו חזרו בהם מהמתנה, והיו רשאים לחזור בהם מהמתנה מכוח הוראות סעיפים 5ב' ו-5ג' לחוק המתנה.

     

18. התנהלות הנתבעים לאחר הענקת המתנה מלמדת על התנהלות פושעת המהווה ראיה ל"מעשים דומים".

     

19. נעשה ניסיון מלאכותי להפריד את הנתבע 6 משאר הנתבעים, אבל הנתבע 6 ייצג את האינטרסים של העמותה לאורך כל ההליכים, ונכנס לתמונה לאחר הרחקת הנתבע 5 מהמנוח.

     

20. עדויות התובעים היו מהימנות. כך גם עדויות העובדת הסוציאלית שיינברג ופקה"ס האבונשטק ושל ד"ר סיגל. יש לייחס חשיבות רבה גם להודעות המנוח במשטרה ולנאמר בהן.

     

21. נתגלו פגמים רבים בעדויות הנתבעים ועדיהם, לרבות המומחים מטעמם.

     

    טענות הנתבעים 1-5

     

22. נטל ההוכחה מוטל לאורך כל הדרך על התובעים.

     

23. המנוח היה במצב מנטלי תקין וטוב בעת חתימת הסכם המתנה. מעידות על כך הראיות בתיק, הערכות התלות שנעשו למנוח וחוות דעת ד"ר פינקל. למצב הניקיון בבית המנוח אין קשר למצבו המנטאלי והקוגנטיבי של המנוח ולכן טענת התובעים כאילו בשל מצב הניקיון לא קיימו הנתבעים את הפגישה של המנוח עם ד"ר פינקל בבית המנוח משוללת יסוד.

     

24. המנוח היה מודע היטב לכך שנתן את הדירה במתנה לעמותה, והדבר עולה באופן ברור מהראיות השונות.

     

25. אין מקום לטענות הנתבעים נגד עורך הדין שייצג את העמותה בהסכם המתנה. ההסכם הוקרא למנוח, ועורך הדין ראה עצמו כמייצג של שני הצדדים, ופעל באמינות ובמקצועיות.

     

26. התובעים לא הוכיחו אף אחד מיסודות עילת העושק שנטענה על ידם.

     

27. מערכת היחסים בין המנוח לכ. הייתה גרועה ומנוכרת וכעסו על נכדיו ועל היותם רחוקים מעולמו, כל אלה הביאו אותו להחלטה לתרום דירה לעמותה, וללא כל הסתה שהיא מצד הנתבעים נגד התובעים. לא היה כל ניסיון לנצל את המנוח או להשפיע עליו לתת את הדירה במתנה לעמותה, והיוזמה לכך באה מהמנוח.

     

28. המנוח לא סבל מחולשה שכלית או גופנית, ואף לא היה מצוי במצוקה כלכלית בתקופה הרלבנטית.

     

29. איש מהנתבעים 1-4 לא הכיר את המנוח עד שהובא לידיעתם רצונו לתת דירה במתנה לעמותה. הנתבע 5 והמנוח הכירו זה את זה מכך שהנתבע 5 מסר שיעורים בבית כנסת רשב"י הסמוך לדירת המנוח, והמנוח היה מגיע לשמוע שיעורים אלה. הנתבע 6 היה גזבר בית כנסת רשב"י, והכיר את המנוח בשל שכנותם ובשל השתתפותם בסעודה שלישית בשבתות בבית הכנסת, וגם נהג לעזור למנוח בעניינים שונים, אך ללא קשר לעמותה, ואף לא הכיר את הנתבעים 2-4. לנתבע 5 לא היה כל מעמד בעמותה והוא רק היה תלמיד בכולל שניהלה העמותה וקיבל מלגה צנועה של 2,000-2,200 ש"ח לחודש. לא היה לו כל אינטרס לגרום למנוח להעביר את הדירה לעמותה, וכך גם לנתבעים 2-4.

     

30. מהלכי הנתבעים לפני החתימה על הסכם המתנה נועדו לוודא שהמנוח פועל מתוך רצון והבנה חופשיים ומגובשים והוא כשיר למעשה המתנה.

     

31. תנאי המתנה לא היו גרועים מהמקובל. סמוך לאחר הסכם המתנה דאגה העמותה להבטיח את מגורי המנוח בדירה עד אחרית ימיו, במסמך בכתב.

     

32. בעסקת מתנה אין חלים דיני ההשפעה הבלתי הוגנת. בנוסף, לא הייתה תלות של המנוח בנתבע 5 או בעמותה, ולא נשלל ממנו הרצון החופשי בקבלת החלטותיו, כך שלא התקיים אפילו חשש להשפעה בלתי הוגנת.

     

33. חוו"ד ד"ר סיגל אינה רלבנטית, שכן נערכה ב-30.7.08 והתייחסה למצב המנוח אותה עת, בעוד הסכם המתנה הוא מחודש דצמבר 2007. אין לסמוך על חוות דעת זו גם לשעתה.

     

34. גם עדות פקידות הסעד אינה רלבנטית, שכן הן "נכנסו לתמונה" כ-7 חודשים לאחר עשיית המתנה. בנוסף, היו פקידות הסעד מוטות נגד הנתבעים, הן אינן אמינות, ואין לסמוך על עדותן. מעריכות המוסד לביטוח לאומי מיומנות יותר במגעיהן עם קשישים והערכות התלות שלהן אמינות.

     

35. אין יסוד לבטל את הסכם המתנה מכוח סעיפים 5ב' ו-5ג' לחוק המתנה. ההתחייבות בהסכם המתנה לוותה בייפוי כוח בלתי חוזר וברישום הערת אזהרה לזכות העמותה, וראוי לראות לפיכך את המתנה ככזו שהושלמה ולא כהתחייבות ליתן מתנה בלבד. ייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה ויתור על הזכות לחזור מהמתנה.

    בכל מקרה, הזכות לחזור מהמתנה היא אישית ואינה עוברת לחליפים, והמנוח לא הודיע מעולם על ביטול המתנה.

    מעבר לכך, אין מתקיימים התנאים הדרושים בסעיפים 5(ב) ו-5(ג) לחוק המתנה.

     

36. אין ממש בטענות התובעים לגבי התנהלות הנתבעים לאחר הסכם המתנה.

     

37. אין לקבל את הודעות המנוח במשטרה בהיותן עדות שמיעה בלתי קבילה. בנוסף, המשטרה עשתה מאמץ לסייע לכ., ולכן חקירת התובע הייתה מגמתית, להבדיל מפעולת המל"ל של הערכות התלות הנעשית באופן שגרתי ויש להעדיפה.

     

38. עדויות התובעים היו בלתי מהימנות.

     

39. אין בכתב התביעה עתירה להשבת כספים, וגם כ. אישרה בחקירתה שאין תביעה כספית מצד התובעים. הטענות בעניין זה עתה מהוות הרחבת חזית.

     

40. לא הייתה מעורבות של מי מהנתבעים ברכישת שני ספרי התורה כתרומה לבית הכנסת שערי שלווה בו התפלל. הם נרכשו על ידי המנוח כשהיה במצב מנטלי תקין לגמרי.

     

41. אין מקום לתביעה למתן חשבונות שאפשרית רק במסגרת יחסים מיוחדים שלא התקיימה כאן, ולא התקיימו גם יחסי נאמנות. לא נעשתה הערכה של סכום התביעה באומדן ולא שולמה אגרה.

     

42. הסך של 26,400 ש"ח שנתן המנוח לנתבע 5 על חשבון רכישת ספר תורה, הוחזר במלואו ביולי 2008, עוד לפני הגשת התביעה.

     

43. אין מקום לפיצול הסעדים שהתבקש.

     

    טענות הנתבע 6

     

44. סיכומי הנתבע 6, שלא היה מיוצג, הושמעו על ידו בעל-פה בדיון שנקבע במיוחד לצורך זה.

     

45. הנתבע 6 עזר למנוח בתחומים שונים, ובמקום להכיר לו תודה על כך, טפלו עליו הנתבעים האשמות שונות ולא נכונות. המטרה הייתה הפעלת לחץ על העמותה שתשיב את הדירה.

     

46. הנתבע 6 אינו קשור לעמותה. לא הביאו כל ראיה על קשר כזה, והטענה שהוא זרועה הארוכה של העמותה אינה נכונה.

     

47. הנתבע 6 לא ביקש מעולם להיות אפוטרופוס של המנוח. הוא התבקש על ידי עורכת דין להיות אפוטרופוס וסירב, אך היה מוכן להמשיך לעזור כפי שנהג בעבר.

     

48. המנוח הפקיד אצלו כסף וביקש שישמור על הכסף מפני בתו כ.. הנתבע 6 החזיר את הכסף מרצונו.

     

    סיכומי התשובה של התובעים

     

49. סיכומי התשובה של התובעים נשמעו אף הם בעל-פה, לאחר שמיעת סיכומי הנתבע 6.

     

50. הנתבע 6 מסר בסיכומיו דברים המהווים עדות חדשה ואין לקבלה. הנתבע 6 הוא שהגיש בקשה למנותו כאפוטרופוס על המנוח.

     

51. עדות ב"כ העמותה בעריכת הסכם המתנה מחזקת את הטענה שלא הייתה גמירת דעת מצד המנוח.

     

52. אין להשוות מצב בו רכש המנוח ספר תורה להנצחת בנו, כשהיה צעיר, לרכישת ספרי תורה, כשמצבו הכלכלי קשה, אין לו שקל בכיסו, והוא חייב כספים לרשויות.

     

53. הנתבעים התעלמו מהדברים שאינם נוחים להם בדו"ח הערכת התלות מ-29.8.08 שערכה מיכל אלגום, כגון שהמנוח לא הבין כלל את מטרת בואה.

     

54. כאשר בהסכם מתנה לא נכתב שהמסמך הוקרא והוסבר לחותם שאינו מסוגל לקרוא, נטל השכנוע עובר לצד השני להראות שהחותם ידע והבין את תוכן המסמך.

     

    דיון והכרעה

     

    גמירת דעת

     

55. השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא האם הייתה למנוח גמירת דעת בעת חתימת הסכם המתנה, לתת את דירתו במתנה לעמותה.

     

56. באשר לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע להוכיח גמירת או אי גמירת דעת כאמור [להבדיל מחובת הראיה, הידועה גם כ"נטל הבאת הראיות", שהיא נלווית ומשנית לנטל השכנוע, ר' ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (09.05.11)], מקובל עלי כי גם בחוזה מתנה רובץ נטל השכנוע על הנותן או על חליפיו, להוכיח כי לא הייתה גמירת דעת שלו בעת חתימת ההסכם. משאין מחלוקת כי הסכם המתנה נחתם על ידי המנוח, הנטל להוכיח את הטענה המהותית של התובעים כי למנוח לא הייתה גמירת דעת בעת חתימת הסכם המתנה מוטל על התובעים (ר' רע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול שירותים והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997).

     

    המבחן להתקיימותה של גמירת דעת בדיני החוזים הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי. בעסקת מתנה אין הוא מאבד מתקפותו, אך ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ובית המשפט "יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה כחוזה חד-צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 596-7 (1998), להלן: "עניין בראשי").

    עוד נקבע בעניין בראשי כי "נוכח אופייה של העיסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית" (שם, עמ' 598).

     

    עוד יש לזכור כי הבדיקה לגבי גמירת דעתו של נותן המתנה צריכה להיות קפדנית יותר, בשל היות ההסכם חד צדדי, ויש ליתן חשיבות מוגברת לכוונת הצד המתחייב, מאשר לכוונת הצד השני [ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל (5.8.07); עניין בראשי). במיוחד כך הדבר כאשר עסקינן במתנת מקרקעין [ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג (20.7.95)]. מובן כי נדרשת בדיקה קפדנית ביותר כאמור לעיל, כאשר המתנה ניתנת למי שאינו קרוב משפחתו של הנותן, וכאשר הנותן אדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב.

     

57. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו על ידי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים הצליחו להוכיח במידה מספקת העדר גמירת דעת של התובע, עת חתם על הסכם המתנה לפיו ניתנה דירתו במתנה לעמותה.

    עד שהגעתי למסקנה זו ארכה הדרך, והיא תפורט להלן עד הגעתי למסקנה דנן.

     

58. התובעים טענו לכך שמצבו הפיזי, הנפשי והשכלי של המנוח באותה תקופה היה בכי רע, אך לא הביאו ראיות אובייקטיביות לכך, וכל ראיותיהם התמקדו בנקודת המבט שלהם על המנוח. ככל שהיו למנוח תופעות כמו אלה שנטענו על ידי התובעים (שכחה של דברים אלמנטריים, התמצאות לקויה בזמן ובמקום, סימנים למחלת דמנציה שגרמה גם להתקפי זעם, אלימות וכעס כלפי כ. בתו, בלבול, דיבור לא הגיוני משולב בפראנויה, התנהגות של "ילד קטן", שינויים בהרגלי השינה, עשרות ומאות התקשרויות טלפוניות, ועוד) סביר מאד להניח כי אלה נצפו גם על ידי אנשים בסביבתו של המנוח, אך התובעים לא הביאו עדויות חיצוניות התומכות בטענותיהם. בהיות התובעים בעלי דין מעוניינים ובעלי אינטרס בקבלת התביעה, לא ניתן לקבל את עדותם זו בנסיבות האמורות לעיל. בנוסף, עדותם של התובעים בעניינים אלה הייתה בעלת סממנים של הפרזה והגזמה, ולעתים לא הייתה הגיונית. כך, למשל, עדותו של התובע כי בגיל 6-7 (!) היה מגיע לסבו המנוח, מכין לו קפה, אומר לו להתקלח, מנקה את השיש (עמ' 58-59), ועוד, כי בגיל 6-7 ובעקבות טענת המנוח כי פלוני פרץ לביתו, הלך הילד הקטן לאותו אדם, ושאל אותו לגבי מה שסבו אמר (עמ' 64). בעניין אחרון זה, יכולים היו התובעים להביא עדותו של אותו אדם, אך לא עשו כן.

     

59. עיוורון בעין שמאל של המנוח וליקוי שמיעה משמעותי, אינם שוללים כשלעצמם את גמירת הדעת של המנוח. כך גם היעזרותו במקל לצורך הליכה (בהערכת תלות מיום 6.8.07, נספח 6 לתצהיר נתבע 5 צוין שהמנוח הלך ללא עזרה ואין לראות שום מגבלה פיזית).

    למעשה, הערכת התלות הנ"ל שנערכה כ-4 חודשים לפני חתימת הסכם המתנה (להלן: "הערכת התלות מאוגוסט 2007") משקפת בעיני את מצבו של המנוח כפי שנרשם על ידי גורם אובייקטיבי, הגב' רחל כרמל מטעם הביטוח הלאומי. הגב' כרמל, שנחקרה בבית המשפט, היא בעלת ניסיון רב בהכנת הערכות תלות (מאז 1987), ובבדיקה נכחה רק שכנה של המנוח, ואף לא אחד מן הניצים בתובענה זו.

    בהערכת תלות זו צוין כי המנוח גר בתנאים שאינם מתאימים לבן אנוש, מבחינת לכלוך רב והזנחה בדירה, כמו גם הזנחה של המנוח שהדיף ריחות של זיעה והפרשות. באותה הערכת תלות צוין כי המנוח דיבר ברור וברצף, טון דיבורו רגיל, הבין את הנאמר, וידע את מטרת בואה של המעריכה.

    צוינו דבריו של המנוח כי "מרגיש לא טוב. חלש. אני זקן", אך אין באלה ללמד על מצב נפשי ירוד ועל העדר גמירת דעת.

    צוינה בהערכת התלות החמרה במצבו הנפשי ובהתנהגותו של המנוח, לגבי הערכה שנעשתה בשנת 2004, אך גם השוואה זו למצב בשנת 2004 אינה מהווה סממן מכריע לגבי העדר גמירת דעת לחתום על הסכם המתנה.

    כך גם לגבי הדברים שצוינו בהערכת התלות כי המנוח לא ידע את גילו ולא ידע את שם הרופאה המטפלת שלו וכי לא היה מודע למצבו המוזנח, אין בדברים אלה כשלעצמם כדי לגרוע מגמירתת הדעת של המנוח להעביר את דירתו במתנה לעמותה.

     

60. הצדדים הביאו ראיות וחוות דעת (סותרות) לגבי מצבו הנפשי והקוגנטיבי של המנוח במועדים המאוחרים למועד הסכם המתנה, אך אין בכל אלה כדי ללמדנו על מצבו זה של המנוח במועד חתימת הסכם המתנה. אותן ראיות התייחסו לתקופה מיולי – אוגוסט 2008 ואילך, וכוחן יפה לאותה תקופה, בעוד שהסכם המתנה נחתם בחודש דצמבר 2007. לכן, אין באותן ראיות משום ראיה למצב המנוח בתקופה הקודמת כאמור לעיל.

     

61. הובאו ראיות לא מעטות לכך, שהחל משנת 2003 בערך, המנוח לא היה בקשר או כמעט שלא היה בקשר עם בתו כ., ואף כעס עליה מאד, בעיקר מאחר שגרה עם בן זוג בשם אורי ללא נישואים. הדברים עולים מתצהיריהם של שני התובעים, ומהעדויות שנשמעו מעדים שונים. בהערכת התלות משנת 2007 כלל לא מוזכרת כ., אלא רק נכדי המנוח. בהערכת התלות מ-15.11.04 (נספח 2 לתצהיר הנתבע 5) מצוין כי אין למנוח כמעט קשר עם הבת, וכי אינה מגיעה כמעט.

    כעס נוסף של המנוח כלפי הבת כ. נבע מצוואה שהותירה אשתו המנוחה של המנוח שנפטרה לפניו ובה לא נזכר המנוח כיורש של חלק מרכושה של אשתו (ר' למשל, סעיף 13 לתצהירו של נתבע 5, עדות כ. בעמ' 25 ש' 12-23).

    לא מצאתי כי הובאו ראיות לכך שהכעס של המנוח על כ. נבע מהסתה שהוסת המנוח על ידי הנתבעים או מי מהם.

     

62. עדיין, מי שאמור היה לקבל את דירת המנוח לאחר פטירתו הוא נכדו א., וזאת לפי צוואת המנוח משנת 2000 (בעניין זה איני מקבל את טענת הנתבעים כאילו קיימת סתירה בהוראות צוואת המנוח (סעיפים 3(א) ו-3(ב) לצוואה). ברור לפי הצוואה, שקיימות בה הוראות ספציפיות לגבי הורשת כל אחת מהדירות בהן היו למנוח זכויות, והוראה כללית המתייחסת להורשת כל רכושו של המנוח לשני נכדיו, למעט אותן שתי דירות לגביהן ניתנו הוראות ספציפיות).

    חרף זאת, לפי הראיות שנשמעו, אחת הסיבות שצוינו להעברת דירת המנוח לעמותה הייתה אי רצונו כי כ. תירש אותו, ככל הנראה עקב כעסיו עליה. כך, הנתבע 3 מציין בסעיף 1 לתצהירו כי המנוח ציין שאין לו עניין כי בתו תירש אותו. גם בסעיף 10 לתצהירו של הנתבע 2 צוין כי המנוח אמר לו ולנתבע 5 כי "הוא סובל קשות מבתו שגורמת לו עגמת נפש ומחללת את כבוד המשפחה" וכי "בדבריו היה רצון מוחלט לתת את נכסיו לכולל שזה יהיה לנחת רוח לנשמתו. הוא הביע רצון שהמתנה תהיה מיידית ולא בצוואה לאחר מותו ע"מ שידע שהדבר גמור ואף אחד לא יוכל להתנגד לזה". גם הנתבע 5 מציין בתצהירו שורה של כעסים של המנוח על כ., כשלסיבות הקודמות שנזכרו לעיל נוספו טענות נגד כ. על כך שלא הזמינה אותו להשתתף בשמחות בר המצווה של נכדיו, ועל כך שלא הגיעה להשתתף בשמחתו בטקסי הכנסת ספרי התורה שרכש לבית הכנסת "שערי שלווה".

     

63. מכאן נעבור לחתימת הסכם המתנה שהתבצעה ביום 26.12.07 במשרדי העמותה בביתו של הנתבע 2, ונכחו בה המנוח, הנתבעים 2, 4, 5 ועו"ד עובדיה, אשר ערך את הסכם המתנה, לבקשת העמותה.

     

64. קודם לחתימת הסכם המתנה פנה עו"ד עובדיה ביום 28.11.07 בכתב לד"ר בוריס פינקל (להלן: "ד"ר פינקל"), מומחה בפסיכיאטריה ובפסיכוגריאטריה, ציין כי המנוח הודיע לעמותה כי ברצונו להעניק לה את מלוא זכויותיו הקנייניות בשתי דירות שבבעלותו, וביקש ממנו להכין "חוות דעת רפואית מתאימה אודות כשרותו המשפטית של מר יעיש המפרטת את כושר שיפוטו באופן כללי, ובכלל זה את יכולתו להתקשר עם העמותה בעסקת מכר ללא תמורה ו/או מתנה ו/או בדרך של צוואה ו/או בכל דרך משפטית אחרת שתיראה לנכון בנסיבות העניין".

     

65. לאחר ביצוע הבדיקה, שלח ד"ר פינקל ביום 29.11.07 לעו"ד עובדיה מכתב אשר סיכומו היה כי "מדובר בגבר בן 83, ללא בעיות פסיכיאטריות ברקע, ללא ירידה קוגנטיבית בעת בדיקתו. הנ"ל כשר לבצע פעילות משפטית". לקראת הדיון הוגשה על ידי ד"ר פינקל חוות דעת זהה בתוכנה למכתב הנ"ל. למען הנוחות ייקרא מכתבו של ד"ר פינקל גם "חוות דעת".

66. מהמכתב הנזכר לעיל ומחקירתו של ד"ר פינקל בבית המשפט, עולות מספר תמיהות וליקויים, כפי שיפורט להלן.

     

    א.במכתבו של עו"ד עובדיה לד"ר פינקל נזכר במפורש כי הפניה אליו נעשית בשל רצונו של המנוח להעניק לעמותה במתנה את כל זכויותיו הקנייניות בשתי דירות (בסופו של דבר לא העביר המנוח לעמותה את זכויותיו הקנייניות בדירה האחרת בה לא התגורר). חרף זאת, ציין ד"ר פינקל במכתבו כי חוות הדעת התבקשה "לצורך כשירות משפטית עקב רצונו של הנ"ל לתרום מכספיו לבית הכנסת".

    קיים הבדל ניכר בין תרומה לבית הכנסת מכספי המנוח, פעולה שאיננה יוצאת דופן, לבין העברה במתנה לעמותה של זכויות קנייניות של המנוח בשתי דירות, שבאחת מהן מתגורר המנוח. זוהי פעולה בעלת משמעות קרדינלית המתייחסת לעיקר רכושו של המנוח. אין ספק כי לצורך בחינת כשרות משפטית לצורך ביצוע הפעולות הנ"ל על ידי המנוח, נדרשת בדיקה מעמיקה מזו שנעשתה.

    גם כשנשאל ד"ר פינקל מדוע ציין במכתב דברים אחרים מאלה שנמסרו לו, לא השיב אלא שהמנוח היה כשיר להעביר במתנה את שתי דירותיו. אין ספק שהמנוח לא ציין בפני ד"ר פינקל כי הוא מבקש להעביר את זכויותיו בדירות לעמותה, והמומחה לא דיבר עם המנוח על כך. הדברים עולים במפורש מעדותו של המומחה (ר' עמ' 238 ש' 16-26, עמ' 247 ש' 28-31). הדבר תמוה במיוחד כאשר מעדותו של המומחה מתברר כי התמקד בשיחתו עם המנוח בתרומת כספים לבית הכנסת, כשלדבריו המנוח פירט לו את הכספים שיש לו, המומחה שאל אותו אם הוא מתכוון לתרום חלק מהכסף או את כולו, והמנוח השיב לו שהוא עדיין שוקל (עמ' 247 ש' 1-12), כל זאת כאשר למנוח לא היו כספים בחשבון, ואף היו לו חובות ארנונה ומים.

    ברור שהיה על המומחה לדבר עם המנוח על הפעולה הספציפית לגביה התבקש לחוות את דעתו, דהיינו העברת 2 דירות במתנה לעמותה, ולשאול אותו, למשל, האם הוא מבין את משמעות הענקת המתנה, היכן יתגורר לאחר מכירת הדירות, מדוע "מנשל" את בני משפחתו הקרובים ועוד, ובכך ליצור תשתית מספקת למסקנה כי המנוח היה כשיר להעביר את זכויותיו בשתי הדירות לעמותה.

    קביעה נחרצת של המומחה בעדותו (ולא בחוות דעתו) כי המנוח היה כשיר להעביר 2 דירות נראית מוקשית בנסיבות אלה.

     

    ב.קושי נוסף קיים באופן בו נעשתה הבדיקה. תחילה השיב ד"ר פינקל כי הבדיקה נעשתה ב-4 עיניים, וכי מזיכרונו נכחו בבדיקה רק המנוח והמומחה (עמ' 230-232). דא עקא, כי הנתבע 5 מסר קודם לכן בעדותו כך:

     

    "הפגישה הייתה אצלי בבית בסלון. ד"ר פינקל לא ביקש ממני לא להיות נוכח בבדיקה. אני הגשתי כוס תה וקצת מזונות וישבנו. ד"ר פינקל תחקר אותו, שאל אותו כל מיני שאלות" (עמ' 97 ש' 8-9).

     

    לאחר שהוקראה למומחה עדות זו של הנתבע 5 אמר כי באמת אינו זוכר את הפרטים, וכי יכול להיות שהנתבע 5 הגיש מים ופרש מהחדר, אך לזיכרונו לא היה בחדר (עמ' 32 ש' 6-7).

    מעדותו של הנתבע 5 עולה כאמור כי נכח בבדיקה שהתקיימה בביתו, ומאחר שלא צוין אחרת בחוות דעתו של ד"ר פינקל, אני מקבל דברים אלה, שכן ד"ר פינקל לא היה משוכנע לחלוטין כי הבדיקה התקיימה ללא נוכחות אחרים.

    אין ספק כי קיום הבדיקה שנועדה לבדוק כשרותו של המנוח ליתן דירותיו במתנה לעמותה, בנוכחות מי שמעורב בעניין זה מהצד המקבל אינה תקינה.

     

    ג.כך גם לגבי קבלת פרטים על המנוח מהמעורבים בעניין המתנה. בביתו של הנתבע 5 נמצאו בזמן הבדיקה הנתבע 5 והנתבע 2, ובחוות הדעת מצוין כך:

     

    "הנ"ל מתואר כאיש עצמאי דואג לצרכיו, מבצע פעילויות שונות בבנק, רוכש את מוצרי הבית באופן עצמאי. מתפלל באופן סדיר בבית הכנסת ומתפלל את תפילותיו בעל פה".

     

    המסקנה המתבקשת מהשימוש במילה "מתואר" היא כי התיאור הנ"ל נמסר מפי אחרים ולא מפי המנוח, הגם שנעשה ניסיון לטעון כי הדברים נמסרו על ידי המנוח. אותם אחרים הם הנוכחים בבית הנתבע 5 בעת הבדיקה, הלא הם הנתבע 5 והנתבע 2.

    אף בעניין זה, אין זה תקין שהמעורבים בעניין אותו התבקש המומחה לבדוק הם אלה שמוסרים מידע אודות הנבדק. ברי כי עדיף היה לקבל מידע ממקורות אחרים, אובייקטיביים יותר, אך הדבר לא נעשה. יצוין כי המידע שנמסר למומחה כאמור לעיל לא היה גם מדויק, שכן מהערכת התלות מחודש אוגוסט 2007 עלה כי המנוח לא דאג לצרכיו ואף לא היה מודע לכך שחי בהזנחה.

    המומחה לא קיבל גם לידיו מסמכים רפואיים לגבי המנוח. מצופה היה כי ידרוש ויקבל מסמכים אלה, אך לדבריו, הסתפק בכך שהמנוח אמר לו שהוא מרגיש טוב גופנית ושלא עשה בדיקות דם לאחרונה (עמ' 233 ש' 16-17), וכי לא עמד על קבלת מכתב מרופא המשפחה של המנוח, אף כי ביקש זאת, שכן המנוח הבהיר שאינו נוהג להגיע לקופת חולים מכיוון שהוא בריא ולא סובל משום מחלה גופנית כרונית חריפה (עמ' 231 ש' 3-4). המומחה לא דאג אף לציין בחוות דעתו כי המנוח היה עיוור בעין אחת וכי היה כבד שמיעה. בעניין קבלת מסמכים קודם לבדיקה, הרי משיחה שקיימה התובעת כ. עם ד"ר פינקל במועד מאוחר יותר (התמלול ת/20), עלה כי המומחה מבקש לקראת בדיקה דומה לזו שערך לתובע, כי יועברו אליו מכתב מסכם של רופא משפחה, אישורים רפואיים ודוחות סוציאליים. כל אלה לא הומצאו לו במקרה זה.

     

    ד.אף המקום בו התבצעה הבדיקה מעורר אי נוחות ויותר מכך. הבדיקה התבצעה כאמור בסלון ביתו של הנתבע 5. במרחק לא רב מבית המנוח. הסיבה שתוארה לקיום הבדיקה בבית הנתבע 5 היא רצונו של המומחה לבצע את הבדיקה מוקדם, ונוחות לקיום הפגישה ליד בית הכנסת בו נוהג המנוח להתפלל (ר' עדות ד"ר פינקל עמ' 230 ש' 21-30, עמ' 231 ש' 22-23, עמ' 233 ש' 20-30). סיבה זו אינה נראית מספקת, וגם אינה נכונה, שכן הוברר שהמנוח לא התפלל בבקרים (ובכלל) בבית הכנסת פאר הרשי"ש, הנמצא מול ביתו של הנתבע 5 (עמ' 293 ש' 26-32, עמ' 266 ש' 3-13). המנוח התפלל בבקרים בבית הכנסת "בית אל" הנמצא "ליד ביתו ממש" (עדות נתבע 6 עמ' 302 ש' 13-21). רק באותו בוקר של הבדיקה הובא המנוח להתפלל בבית הכנסת הסמוך לבית הנתבע 5.

    לא הייתה, אפוא, כל מניעה לכך שהמנוח יתפלל בבוקר בבית הכנסת הנמצא ליד ביתו, בו נהג להתפלל כל בוקר, ולאחר מכן תתקיים הבדיקה בביתו של המנוח.

    מקום הבדיקה הרצוי לעניין זה הוא בית הנבדק, כאשר המומחה אמור לראותו בסביבתו הטבעית ולהתרשם גם ממנה. אף המומחה מציין כי כפסיכוגריאטר הוא נוהג לערוך ביקורי בית וכי "יש ערך מוסף מביקורי הבית הללו" (עמ' 233 ש' 27-28). כאשר הופנה המומחה להערכת התלות מחודש אוגוסט 2007, כשלושה וחצי חודשים לפני ביצוע הבדיקה, בה נכתב, בין היתר, כי הבית מלוכלך, נראה מוזנח ותנאי המגורים לא מתאימים לבן אנוש, השיב כי זה משפיע על תפישתו, אך לא היה משפיע על ההערכה הקוגנטיבית או הפסיכיאטרית של המנוח. גם בקביעה זו יש קושי, שכן יש בתנאי המגורים של הנבדק, אותם ניתן היה ללמוד מביקור בסביבתו הטבעית, כדי להוות חלק מהשיקולים והגורמים בהם אמור המומחה להתחשב לצורך מתן חוות דעתו.

    דומה כי בעניין זה פעלו הנתבעים או מי מהם בכוונה על מנת למנוע ביצוע הבדיקה בבית הנבדק נוכח תנאי מגוריו, והדבר עולה בבירור מהדברים שנאמרו על ידם למומחה, כי מטעמי נוחות ונוכח קיום הבדיקה בשעה מוקדמת בבוקר, תתקיים הבדיקה בסמוך לבית כנסת בו מתפלל המנוח, דברים שלא היו נכונים, כיוון שהמנוח התפלל בסמוך לביתו שלו.

    ה.המומחה ציין בחקירתו כי ביצע למנוח בדיקת מיני מנטל, ואף שמר על תוצאותיה (להבדיל משמירה על הבדיקה עצמה). יש לתמוה על כך שהמומחה לא ציין בחוות דעתו עריכת בדיקה משמעותית מעין זו, וכשנשאל המומחה מדוע לא עשה כן, לא השיב תשובה עניינית (עמ' 239 ש' 24-26).

     

    ו.המומחה לא ציין בחוות הדעת דבר לגבי מניעיו של המנוח ליתן את דירותיו במתנה לעמותה. הגיוני היה שישאל זאת ויציין האמור בחוות הדעת, אך כאמור בס"ק (א) לעיל, הדברים לא נשאלו.

     

    ז.המומחה ציין בחקירתו כי תוך כדי הבדיקה התברר לו שיחסיו של המנוח עם בתו הם יחסים מורכבים (עמ' 231 ש' 6), ושמאחר שהוא אינו בקשר עם הבת נותק גם הקשר עם נכדיו (עמ' 233 ש' 19). המומחה השיב כי הוא זוכר דברים אלה, וכי אין מדובר בדברים עקרוניים ואין לכך ערך רפואי בבדיקה פסיכיאטרית, אך כאמור לעיל דברים אלה דווקא חשובים להבנת מניעי המנוח, וקשורים לקביעת כשרותו, ולכן יש לתמוה על כך שלא צוינו בחוות הדעת. ייתכן והדברים נמסרו למומחה על ידי מי מהנתבעים ולא על ידי המנוח, או שלא נמסרו כלל. מכל מקום, משדברים לא נרשמו בחוות הדעת, יש קושי לסמוך בעניין זה על זכרונו של המומחה בעדות הניתנת כשש וחצי שנים לאחר ביצוע הבדיקה.

     

67. איני מתעלם מממצאיו המומחה בבדיקה לפיהם:

     

    "שקט, רגוע, משתף פעולה, מודע צלול, מתמצא בכל המובנים, זכרון שמור לטווחיו, קשב וריכוז שמורים, יכולת הפשטה תקינה, אפקט דיספורי, לא התגלו מחשבות שווא או מחשבות אובדניות, שלל הפרעות בפרספציה.

    בוחן מציאות ושיפוט תקינים, הנ"ל מכיר ומבין היטב מה היקף רכושו אשר עומד לרשותו"

     

    עם זאת, גם אם המסקנה כי "הנ"ל כשיר לבצע פעילות משפטית" נכונה לאור בדיקת המומחה, אין בכך כדי לקבוע בנסיבות הנזכרות לעיל ולאור הליקויים והתמיהות שנזכרו, כי המנוח היה כשיר לבצע פעולה של הענקת שתי דירותיו במתנה לעמותה.

     

68. באשר לחתימת ההסכם, הוגש תצהירו של עו"ד עובדיה אשר ערך את ההסכם וכן נחקר בבית המשפט. על פי התצהיר, פנה הנתבע 2 אל עו"ד עובדיה, בחודש נובמבר 2007, וסיפר לו כי המנוח מעוניין לתת לעמותה במתנה את זכויותיו ב-2 דירות. עו"ד עובדיה המליץ על בדיקת כשרותו המשפטית של המנוח על ידי מומחה לפסיכיאטריה ולפסיכוגריאטריה. לאחר קבלת חוות הדעת ולאחר שנמסר לעו"ד עובדיה כי המנוח מעוניין להעביר לעמותה את זכויותיו בדירה אחת בלבד, הכין את הסכם המתנה, וביום 26.12.07 הגיע עם המסמכים לביתו של הנתבע 2, שוחח עם המנוח ביחידות והתרשם כי הוא מודע למעשיו, ואז חתמו הצדדים על הסכם המתנה והמסמכים הנוספים הקשורים אליו (ייפוי כוח בלתי חוזר, תצהירי העברה ללא תמורה, ודיווח למס שבח). עו"ד עובדיה הוסיף בתצהירו כי פגש באדם צלול המודע למעשיו, מבין אותם, עושה אותם מתוך שיקול דעת ורצון עצמאיים, ללא השפעה מיסטית או אחרת, ואף השיב בשלילה על שאלתו אם הוא מעוניין למסור את זכויותיו בדירה הנוספת, ואמר כי הוא מעוניין לתת רק את הדירה מושא תביעה זו. עוד ציין עו"ד עובדיה בתצהירו כי הבהיר למנוח את תוכנו של כל מסמך לפני שחתם עליו, וכשנוכח שהמנוח כבד שמיעה, ואינו יודע קרוא וכתוב, קרא בפניו כל מסמך ומסמך.

     

69. בחקירתו של עו"ד עובדיה נשאל לגבי סעיף 9.1 להסכם המתנה בו נכתב כי "הצדדים מצהירים כי קראו ביסודיות ובקפידה את כל סעיפי הסכם מתנה זה...". מתשובתו של עו"ד עובדיה עלה כי בזמן ההסכם לא הבין שהמנוח אינו יודע קרוא וכתוב, וסבר כי זו העדפה של המנוח בשל קושי, שיקרא לו את החומר ויחתום באצבע, ואי ידיעת קרוא וכתוב של המנוח התבררה לו רק מהתנהלות שהייתה לאחר מכן מול בתו של המנוח (עמ' 62 ש' 9-18).

    עוד הבהיר עו"ד עובדיה בתצהיר ובעדותו כי לא יכול היה לעשות שינויים בהסכם, מכיוון שלא נחתם במשרדו, ולכן לא תיקן את הכתוב בסעיף 9.1 לפיו קרא המנוח את הסכם המתנה בעצמו.

    טיעון מעין זה אינו מקובל. ההסכם הרי הוכן על ידי עו"ד עובדיה בלא לקיים קודם שיחה עם המנוח, וסביר כי נערך לקראת שינויים, אם יצטרכו להיעשות. לא הייתה כל מניעה לתקן בכתב יד את סעיף 9.1, ולהוסיף כי הסכם המתנה והמסמכים הקשורים אליו הוקראו למנוח. אי ביצוע שינוי זה, חרף ההקראה, וכן העובדה כי עו"ד עובדיה לא ידע בזמן חתימת ההסכם כי המנוח אינו יודע קרוא וכתוב, מעוררים ספק האם הקראת הסכם המתנה והמסמכים הקשורים אליו לפני המנוח נעשתה ביסודיות ובקפדנות, ובמלואה.

     

70. חשוב לציין גם כי עו"ד עובדיה הכין תזכיר (ת/11) לגבי החתימה על הסכם המתנה. נכתב בתזכיר כי נערך ב-31.12.07, מספר ימים לאחר חתימת ההסכם. בתזכיר מצוינים הנוכחים במעמד החתימה, התרשמות עו"ד עובדיה מהמנוח כי מבין היטב את מעשיו, ומודע היטב לכך שהוא מעניק במתנה את דירתו לעמותה, כי נשאל על כך מספר פעמים ותשובתו הייתה חד משמעית חיובית, וכי תשובתו הייתה שלילית לגבי העברת זכויותיו בדירה הנוספת בעמותה.

    עם זאת, התזכיר לא צורף על ידי עו"ד עובדיה לתצהירו, ולא הובא על ידו לדיון ההוכחות בו נחקר. כשנשאל על התזכיר ביקש מב"כ התובעים להראות לו את התזכיר ולהזכיר לו (עמ' 166 ש' 14-17), ולא סיפק תשובה מדוע לא צירף אותו לתצהירו ולא הביאו לדיון (עמ' 167 ש' 11-18).

    ייתכן והסיבה לכך נעוצה בכך שבתזכיר לא צוין כי עו"ד עובדיה שוחח עם המנוח ביחידות, ואף לא כי הקריא לו את ההסכם ואת המסמכים הנוספים, ודברים אלה מחזקים את הספק שנזכר בסוף הסעיף הקודם.

     

71. אין זה מיותר, ולהיפך, אף רצוי כי ביצוע עסקת מתנת מקרקעין מעין זו על ידי אדם קשיש בעל ליקויים גופניים שפורטו לעיל, ואינו יודע קרוא וכתוב יתועד גם באמצעים ויזואליים, ומה פשוט היה מאשר להסריט את מעמד החתימה והזמן שקדם לו, בו ניתנו למנוח ההסברים על ידי עורך הדין, וניתן היה אז לבחון באופן מלא ושלם הרבה יותר את גמירת הדעת של המנוח. איני מקבל את טענת עו"ד עובדיה כי "לא היו אז סמארטפונים כמו היום ולא הבאנו צלם" (עמ' 161 ש' 131). ראשית טענה זו לא הוכחה, ושנית, אף מידיעה שיפוטית ניתן לומר כי בסוף 2007 היו קיימות מצלמות וידאו, אפילו קומפקטיות, ואף מכשירי טלפון ניידים שבין תכונותיהם נמנתה גם אפשרות צילום בווידאו. ר' גם ה"פ (מחוזי י-ם) עוזר נ' הלינגר (17.11.10), בו הייתה התייחסות להסכם מיוני 2006 (שנה וחצי לפני הסכם המתנה), אשר נטען כי החותמת עליו לא הייתה כשירה לעשות כן, ובית המשפט מתייחס להקלטה ולצילום של האירוע.

     

72. עו"ד עובדיה טען כי ייצג הן את המנוח והן את העמותה לגבי הסכם המתנה ובלשונו: "היה ברור שאני מייצג אותו (את המנוח – י.ק.). שאני עורך את מערכת ההסכמים לטובת שני הצדדים...עשיתי את כל זה בשביל היהודי המבוגר...עמותת אוהל רחל לא מעניינת אותי במובן הזה" (עמ' 160 ש' 30; עמ' 161 ש' 29-30).

     

73. אף אמירות אלה של עו"ד עובדיה יש קושי לקבל. את ההסכם הכין על פי הוראות ונתונים שקיבל מנציגי העמותה, בלי לשוחח קודם לכן עם מי שתואר על ידו כלקוח המיוצג על ידו. לדבריו, לא יכול היה לעשות אמנם שינויים במסמכים, אך אם היה לו ספק קל שבקלים לגבי כוונות המנוח לא היה נחתם ההסכם (עמ' 163 ש' 7-11). ברור, כי מתבקש שטרם עריכת ההסכם, יבדוק עורך הדין, עם מי שתואר על ידו כלקוחו, את רצונותיו וכוונותיו, במיוחד כשמדובר בעסקה מהותית ביותר, וכאשר נקבעה פגישה אחת לצורך חתימה ללא פגישה מקדימה.

     

    מתבקש גם כי עו"ד עובדיה יבחן עם המנוח האם קיימת צוואה ולמי ציווה המנוח את הדירה, אך עו"ד עובדיה לא שאל זאת, והסתפק בדברי המנוח כי אינו רוצה לתת את הדירה לבתו, עקב כעסו עליה, וכי הוא דווקא אוהב את נכדו ורוצה לתת לו מחצית דירה נוספת (עמ' 161 ש' 3-9). אילו היה מתברר נושא הצוואה הקיימת, היה מקום לערוך בירור מדוע מנשל המנוח את נכדו האהוב מהדירה שהוריש לו בשלמות ומעביר אותה במתנה לעמותה, במיוחד כאשר זכויותיו בדירה האחרת הן רק במחצית הדירה והוא הורישן בצוואתו לנכד אחר ולבתו, דהיינו יכול ונישול זה לא היה ברור למנוח, ועל כך יורחב עוד בהמשך.

     

    ייצוג הולם של המנוח חייב גם בירור מדוע תועבר הדירה במתנה לעמותה עוד בחייו של המנוח, ולא בצוואה, לאחר פטירתו. עו"ד עובדיה נשאל האם הציע למנוח לצוות את הדירה לעמותה במסגרת צוואה שיערוך, ותשובתו הייתה "אני לא מציע, אני מפרט את הפעולות ואת ההשלכות שלהן...אני מפרט באוזניו את הפעולות המשפטיות והוא בוחר אותן" (עמ' 129 ש' 24-30). מתשובה עמומה זו לא ניתן להסיק כי עו"ד עובדיה הסביר למנוח כי יש באפשרותו לצוות את הדירה לעמותה במסגרת צוואה שיערוך, וכי המנוח בחן גם אפשרות זו והחליט בסופו של דבר להעניק את דירתו במתנה לעמותה. ניתן להסיק מאי ציון עניין זה בתזכיר ת/11 שערך עו"ד עובדיה כי נושא עריכת צוואה לא הועלה בפני המנוח.

     

74. חמורה מכל היא העובדה כי הסכם המתנה לא כלל תניה מקובלת ושכיחה, לפיה המנוח רשאי להתגורר בדירה ללא הגבלה כלשהי עד לפטירתו (המהדרין, ולא רק הם, מוסיפים גם הוראות בדבר אפשרות מימוש הדירה והעברת כספים למנוח במקרה של צורך מהותי שלו בכספים, כגון צורך בעזרה סיעודית או אשפוז במוסד סיעודי, וכיו"ב).

    ברי, כי ללא תניה כזו, רשאית העמותה לפנות את המנוח מדירת מגוריו לאחר שנחתם ההסכם, שהרי הדירה הועברה אליה במתנה וללא סייג. פעולה זו יכולה הייתה להתבצע גם על ידי אחרים, למשל, במקרה בו העמותה הייתה נקלעת למצב של חדלות פירעון.

    אי הכללת תניה כאמור לעיל בהסכם המתנה אינה מתיישבת עם ייצוג הולם של המנוח.

    משנשאל עו"ד עובדיה על כך השיב כי שאל את עצמו שאלה זו גם לפני הפגישה וגם במהלכה, וכי סמך על אנשי העמותה מכוח היכרותו איתם כי המנוח יישאר בדירה וכי הם ידאגו לו לכל צרכיו, ולעולם לא ישאירו אותו חסר כל (עמ' 164 ש' 17-21). טיעון נוסף של עו"ד עובדיה היה כי רצה להימנע ממס שבח, ועל מנת לא לשלם מס שבח, לא יכול היה המנוח לשייר לעצמו זכויות בדירה (עמ' 164 ש' 27 – עמ' 165 ש' 10).

    לא ניתן לקבל את שני הסבריו של עו"ד עובדיה.

    ראשית, עו"ד אמור לעגן זכויות במסמכים, ולא לסמוך על רצונו הטוב של מי מהמתקשרים.

    שנית, נושא הרצון להימנע מתשלום מס שבח, אינו יכול למנוע עיגון זכותו של המנוח להתגורר בדירתו הניתנת במתנה עד 120 שנה, ובנוסף לכך, הטיעון כאילו שיור זכות המגורים למנוח יכול לגרום לחיוב במס שבח אינו נכון. עו"ד עובדיה ציין כי בדק זאת במהלך ולפני הדיווח למס שבח, אך מאז התבקש להכין את הסכם המתנה בחודש נובמבר וקבלת חוו"ד ד"ר פינקל ב-29.11.07, חלף כחודש ימים עד לחתימת ההסכם, ועו"ד עובדיה יכול היה להיווכח כי לחשש בעניין זה אין יסוד, במיוחד כאשר ציין שנושא שיור זכות המגורים למנוח עלה בדעתו עוד לפני חתימת ההסכם.

    מספר שבועות לאחר הסכם המתנה נערך הסכם שימוש בדירה (להלן: "הסכם השימוש") הנושא תאריך 11.1.08 ולפיו אפשרה העמותה למנוח להתגורר בדירה לכל ימי חייו. אין צורך לדון בטענות התובעים כי הסכם השימוש נערך רק לאחר פיצוץ הפרשה בחודש יולי 2008, שכן יש לבחון את גמירת הדעת של המנוח בעת חתימת הסכם המתנה, ובעת חתימת ההסכם נותר הוא ללא זכות מגורים בדירה, ונתון לחסדי העמותה. הסכם השימוש שנערך בשלב מאוחר יותר אינו יכול לשנות את המצב שהיה קיים בעת חתימת הסכם המתנה.

     

75. לאמור לעיל יש להוסיף עוד כי מדברים שנאמרו על ידי המנוח לאחר חתימת הסכם המתנה עלה כי נושא העברת הדירה לא היה מוחוור לו די צורכו, ובמיוחד לא השלכות המעשה. מתברר כי המנוח רצה בכל זאת להעניק את הדירה לנכדו, ואף סבר פעם אחת כי ניתן לשלב את הענקת הדירה לעמותה ולנכד יחדיו.

    כך, בתסקיר פקידת הסעד מרינה האובנשטוק והעובדת הסוציאלית דפנה שיינברג (שתיהן העידו בבית המשפט) מיום 27.7.08 (נספח "יג" לכתב התביעה) נכתב כך:

     

    "כששאלתי את אדון דהפני לגבי הורשת הדירה בה הוא מתגורר לאחר מותו, מר דהפני השיב שרצונו הוא שהנכד א. יהיה אחראי על הדירה, והיא תהיה בבעלותו ורצונו הוא שהנכד יאפשר לאנשי הכולל ללמוד שם תורה, ניכר שאינו מבין שאי אפשר לתת את הדירה לשני (כך – י.ק) רשויות – לנכד א. ולכולל...".

     

    לכך יש להוסיף כי בשלוש פגישות שונות בחודש אוגוסט 2008 מסר המנוח לפקידת הסעד גרסאות שונות לעניין הסכם המתנה.

    בפגישה הראשונה מבין השלוש אמר המנוח כי אין זה נכון שנתן את הדירה לעמותה, כי הדירה היא של הנכד, אך אנשי הכולל יוכלו לבוא ולהתפלל בדירה.

    בפגישה השניה אמר המנוח כי נתן את הדירה לעמותה כדי שיתנו לו אוכל.

    בפגישה השלישית ענה המנוח לשאלה מדוע נתן את הדירה לעמותה כך: "מה פתאום מי עשה דבר כזה? אני רוצה שהדירה תהיה של הנכד. תעזרי לי !" (ת/15 עמ' 7).

     

    בעדותו בפני כב' השופט מקובר ביום 19.1.09 אמר המנוח כך:

     

    "הדירות, זה שלי, של הנכדים שלי, אחרי שאני אמות זה לילדים שלי, אבל לא שבן אדם יכנס למעט הנכדים שלי...זה לנכדים שלי, אחרי שאני אמות, מי יש לי בעולם חוץ מהנכדים שלי, אין לי אחים אין לי אף אחד. אבל לא בן אדם זר יכנס לדירה שלי.

    ש. האם אתה יודע או זוכר שחתמת על מסמכים שקשורים לדירה בשביל מישהו אחר

    ת. לא משנה מה זה אכפת, זה רכוש שלי אני אתן למי שאני רוצה

    ש. האם אתה זוכר שהתחייבת שחתמת שמישהו אחר יקבל את הדירה.

    ת. לא. זה בית שלי. אף אחד לא יקח את זה".

     

    בהודעתו של המנוח למשטרה מיום 4.9.08 (ת/5 עמ' 3 ש' 18-24) נשאל והשיב המנוח כך:

     

    "ש. אתה יודע שאתה נתת מתנה את הבית שלך לבית כנסת?

    ת. מה פתאום הבית של הנכד אין דבר כזה.

    ש. אתה זוכר שהלכת לעורך דין עובדיה וחתמת עם האצבע.

    ת. מה פתאום אין דבר כזה אני לא רוצה. הבית של הנכד. אין דבר כזה"

     

76. אני מודע להתנגדות הנתבעים לקבילות הודעות המנוח במשטרה בטענה כי הן מהוות עדות שמיעה בלתי קבילה. מנגד טוענים התובעים כי אין מחלוקת לגבי אותנטיות ההודעות, כי קיימת סבירות גבוהה שהדברים שנאמרו על ידי המנוח במשטרה הם אמת, וזאת על יסוד ראיות נוספות, וכי מתקיים כאן החריג לעדות שמיעה, לפיו אמרת נפטר תשמש כראיה, אם היא ניתנת בניגוד לאינטרס רכושי שלו. כן נטען כי בקשה להעדת עורכי המסמכים לא נענתה וכי בית המשפט לא איפשר לזמן את גובי ההודעות במשטרה.

     

77. אין ספק כי הודעת המנוח במשטרה מהווה עדות שמיעה (ר' רע"א 7953/99 פילבר נ' המוסד הרפואי שערי צדק, פ"ד נד (2) 529, 533 (2000), וכי אף לא מתקיים כאן החריג של אמרה בניגוד לאינטרס הרכושי של הנפטר, שהרי בעת מסירת האמרה, לא חפץ לתת את הדירה לעמותה, אך זאת רק ככל שמבקשים להביאה כהוכחה לאמיתות תכנה. בענייננו, אין מבקשים להביא את הודעת המנוח במשטרה כראיה לאמיתות תכנה, אלא כראיה להלך רוחו של המנוח בזמן מסירת ההודעה, ולכך אין מניעה.

    אמנם, פקד טל בן אבן שגבתה את ההודעה מהמנוח לא העידה בתיק, אולם לא הייתה מחלוקת על כך שההודעה נמצאת בתיק המשטרה, ועל כך שמדובר בהודעה אותנטית, המשתלבת גם באמרות נוספות שנמסרו על ידי המנוח כפי שהובא לעיל. העדר עדות של מי שגבתה את ההודעה אינו הופך אותה, אפוא, בנסיבות אלה, לבלתי קבילה אלא לכל היותר יכול לגרוע ממשקלה.

     

78. משנמסרו אמרות אלה של המנוח שהובאו לעיל לגורמים שונים, וניתנו אף לפני בית המשפט, אני מעדיפן על דברי העדה הגב' רות אחרק, אשר העידה כי עד חודש לפני פטירת המנוח, הוא אמר לה במספר הזדמנויות כי הוא מעביר את הדירה לעמותה (עמ' 154).

     

79. אציין עוד כי אני דוחה את טענות הנתבעים בדבר מגמתיות של פקידת הסעד ושל המשטרה נגד העמותה, באשר לא הונחה להן תשתית ראייתית.

     

80. לאחר כל זאת ובבואי להעריך את כלל הראיות שהובאו לעיל, הגעתי למסקנות שיובאו להלן.

     

81. התובעים לא הוכיחו כי המנוח היה במצב שכלי, גופני או נפשי, אשר כשלעצמו שלל ממנו את כשרותו לחתום על הסכם המתנה, או את גמירת דעתו בעת חתימת הסכם המתנה. ברור למדי כי המנוח הביע את דעתו כי ברצונו ליתן את דירתו לעמותה, ומכאן גם הגיעו עדויותיהם של עו"ד עובדיה ושל הנתבעים כי המנוח חפץ לתת את דירתו לעמותה, והביע דעתו זאת לא רק בחותמו על הסכם המתנה, אלא גם אמר זאת בעל-פה.

     

82. אולם אין לעצור כאן. צוין עוד לעיל כי הבדיקה שצריכה להיעשות במקרה זה לגבי גמירת הדעת צריכה להיות קפדנית ביותר. הרי מדובר באדם אשר מוותר על הרכוש היקר ביותר שיש לו עלי אדמות, דירת המגורים שלו, ומעביר אותה לגורם זר במתנה וללא תמורה. לא רק זאת, אלא שמדובר באדם מבוגר, בן 84 באותה עת, עיוור בעין אחת, כבד שמיעה, אינו יודע קרוא וכתוב, וחי בהזנחה גדולה מאד בדירתו. כמו כן, ופרט לזכויות במחצית דירה אחרת, לא ידוע על רכוש נוסף שהיה לו, אלא להיפך, חב הוא חובות לרשויות.

     

83. לפיכך, הבדיקה שצריכה להיעשות לגבי גמירת דעתו של המנוח בנסיבות המתוארות, אינה צריכה להיעצר בבחינת רצונו להעניק את הדירה במתנה, רצון שכאמור לעיל הובע על ידו, אלא גם על התשתית שעליה נסמכת כוונה זו, שהרי כפי שנקבע בעניין בראשי, על מקבל המתנה לעמוד על כוונותיו של המעניק ולוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית.

     

    שומה עלינו לבדוק האם המעניק הבין את משמעות הענקת המתנה, האם הוצגו בפניו ההשלכות של מהלך זה, כגון היכן יתגורר לאחר שייתן את דירתו במתנה לעמותה, האם הוצגו בפניו אלטרנטיבות למעשה המתנה, האם מניעיו למתן המתנה הושפעו מאחרים, האם הוצבו בפניו נתוני האמת לגבי תוצאת הענקת המתנה והשפעתם על אחרים, כגון אלה ש"נושלו" עקב הסכם המתנה, והאם המתנה מתיישבת עם מסמכים אחרים שערך בעבר.

     

    איני סבור כי בדיקה מעין זו צריכה להיערך לגבי כל מתקשר בהסכם, ואפילו לא לגבי כל מי שמתקשר בהסכם מתנה, אך בנסיבות אלה, כפי שפורטו בהרחבה לעיל וסוכמו בסעיף הקודם לעיל, חובה לבצע בדיקה זו.

     

    בדיקת גמירת הדעת אינה מתמצה בבחינת רצונו של המנוח כפי שהובע על ידו, אלא גם בתשתית העובדתית שהונחה לפניו טרם ובמהלך קבלת ההחלטה, והאם היה בתשתית זו כדי לאפשר למנוח להגיע לכל החלטה שהיא בנושא העברת הדירה. זוהי הבדיקה הקפדנית הנדרשת במקרה זה באשר לגמירת דעת במובנה הרחב.

     

84. כפי שראינו לעיל, לא הוצבה בפני המנוח תשתית נדרשת על מנת לסייע לו להבין את הסיטואציה בה הוא מצוי, את ההחלטה שהוא עומד לקבל ואת ההסכם שבו הוא עומד להתקשר.

     

85. לא נעשתה בחינה מלאה של רצון המנוח להעביר את הדירה לעמותה, לא על ידי המומחה ד"ר פינקל שכלל לא שאל את המנוח אודות כוונתו למסור את דירתו במתנה לעמותה, ואף לא בידי עו"ד עובדיה, שלא העמיק בעניין זה.

    כולם הסתפקו בטעם שהסביר המנוח כי הוא כועס על בתו כ. ואינו רוצה לתת לה את הדירה או שתירש את הדירה. אלא שבדיקה מתבקשת של קיום צוואה קודמת שערך המנוח, הייתה מגלה כי סיבה זו מוטעית לחלוטין, שהרי לפי הצוואה מי שיורש את הדירה הוא הנכד א. ולא הבת כ.. יכול מאד להיות כי אם נתון זה היה מוצג למנוח, לא היה מסכים להעביר את הדירה במתנה לעמותה, שהרי הסיבה העיקרית לרצונו להעביר את הדירה לעמותה, רצונו כי בתו לא תקבל את הדירה, לא הייתה תקפה עוד מחד, ומאידך, היה מתברר לו כי הוא מנשל את נכדו האהוב מדירה שאמור היה לרשת בשלמות לפי צוואת המנוח.

    כך גם לגבי חתימת הסכם המתנה ללא התחייבות להבטחת מגוריו של המנוח בדירה לשארית חייו, ובלא שהוסבר לו כי התחייבות זו צריכה להינתן בכתב ביחד עם חתימת ההסכם.

    הוא הדין גם לגבי אי העמדה לפני המנוח של אלטרנטיבה אחרת שאינה מחייבת ויתור ללא תמורה על הדירה, הלא היא עריכת צוואה על ידי המנוח - אלטרנטיבה פחות קרדינלית מאשר מסירה מיידית של הדירה במתנה לעמותה, אשר מעמידה את המנוח במצב בו יכול הוא להיוותר ללא מקום מגורים, וללא יכולת לעשיית פעולות בדירה, היה ויזדקק לכספים שאינם נמצאים בידו.

    דברים אלה ואחרים שהובאו לעיל, מעידים על כך שאותה תשתית נדרשת לא הייתה מונחת לפני המנוח. העמותה ראתה לנגד עיניה את קבלת הדירה, ואף שאיני קובע כי הסיתו את המנוח נגד בתו, מאחר שהדבר לא הוכח, הרי יכול ולא הקלו עליו בעניין זה, ומכל מקום לא הניחו לפניו את כלל הנתונים הדרושים כדי לקבל החלטה, המושתתת על כל אותם נתונים.

     

86. בהינתן האמור לעיל, אני קובע כי יש בדברים שנקבעו לעיל כדי להביא למסקנה כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו כי למנוח לא הייתה גמירת דעת במובנה הרחב להתקשר בהסכם המתנה, ודינו לפיכך להתבטל.

     

87. נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אין צורך להתייחס ליתר טענות התובעים באשר לעילות ביטול נוספות, ואתייחס רק לנושאים הבאים ובקצרה, ככל הניתן.

     

    עושק

     

88. עילת העושק מבוססת על סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים (חלק כללי)") הקובע כך:

     

    "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

     

89. עילת העושק מבוססת, אפוא, על שלושה יסודות השלובים זה בזה: מצבו של העשוק ("מצוקה", חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל"), והיות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל [ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1981)] (להלן: "עניין סאסי").

     

90. בעניין סאסי נקבע כי על רכיבי מצבו של העשוק להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע כי פעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון.

91. בענייננו, מתקיימת עילת העושק.

     

92. מצוקתו של המנוח נבעה מיחסיו הבלתי תקינים עם בתו כ., שהביאה לכך שהמנוח חי בהזנחה יוצאת דופן, כמפורט בהערכת התלות מאוגוסט 2007, מחד, ומאידך, להתקרבות גדולה לנתבע 5 עקב בדידותו (על מצוקת המנוח, ר' גם נספח "יג" לכתב התביעה, תסקיר שהוגש לבית המשפט בו מובא מפי הנתבע 5 כי המנוח נמצא במצוקה על רקע בדידותו, וכן הודעת נתבע 6 במשטרה, ת/26 ש' 43, בה ציין כי הבין שהמנוח היה במצוקה להעניש את הילדה והנכד שלו).

    איני סבור כי ניתן לקבוע חולשה שכלית של המנוח, ודאי לא משמעותית, אך מנגד, בהתאם להערכת התלות מאוגוסט 2007, חלה החמרה במצבו הנפשי ובהתנהגותו של המנוח לעומת מצבו של המנוח לפי הערכת תלות מ-2004. לכך יש להוסיף את הכתוב בהערכת התלות מאוגוסט 2007, לפיה המנוח לא היה מודע למצב המוזנח ביותר בו הוא נמצא.

    ניתן לקבוע בוודאות כי המנוח סבל מחולשה גופנית, שהרי היה כבד שמיעה ועיוור בעין אחת.

    לכך יש להוסיף גם את חוסר ניסיונו של המנוח, שלא ידע קרוא וכתוב, ובוודאי שלא היה לו כל ניסיון בעסקאות מקרקעין, לא כל שכן בעסקאות כאלה בהן הוא מקנה את רכושו במתנה לאחרים.

     

93. נקל לקבוע גם כי העמותה ניצלה את מצבו של המנוח כפי שפורט לעיל. העמותה ביקשה ליצור רושם כלפי חוץ כי היא דואגת לוודא היטב את כשרות המנוח וכי הוא אכן חפץ להעניק את הדירה (ותחילה את הדירות...) במתנה לעמותה, דאגה לפסיכוגריאטר שיבדוק את המנוח, ולעורך דין שישוחח עם המנוח ויוודא את רצונו, אך כפי שהראינו לעיל, מלאכתה לא הייתה שלמה, בכך שלא דאגה להציג לפני המנוח את הנתונים המלאים לגבי המתנה, לא הציגה בפניו כי קיימות גם אלטרנטיבות, לא עשתה ניסיון לקרב בין המנוח לבין בתו עליה כעס, ובעטיו של כעס זה ביקש למסור את הדירה במתנה לעמותה, ולא הציגה בפניו כי מי שינושל מהדירה הוא נכדו האהוב, לו הוריש את הדירה בצוואתו (ר' לעניין זה את דברי הנתבע 6, שהמנוח הציע לתת לו את הדירה במתנה באופן אישי לפני שנערך הסכם המתנה, והנתבע 6 סירב לכך בתוקף: "אמרתי שאני לא מוכן אמרתי שיש לו נכדים וילדה" ת/26 ש' 45), וכן נספח כ"ז לכתב התביעה עמ' 9 ש' 9-10). בכך ניצלה העמותה את מצבו ואת מצוקתו של המנוח לקידום קבלת הדירה במתנה. לא רק זאת, אלא שראינו כי היו גם פעולות ישירות של העמותה שנועדו להשגת המטרה הנ"ל, כגון קיום בדיקת הפסיכיאטר בבית הנתבע 5 ולא בבית המנוח על מנת שלא יראה את ההזנחה הגדולה בה חי המנוח, נוכחות מי מהנתבעים בעת ביצוע הבדיקה על ידי הפסיכיאטר, ומסירת מידע לא מדויק לפסיכיאטר אודות המנוח.

     

94. באשר להיות תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, קיימת גישה כי די בכך שמדובר בהסכם מתנה על מנת שיתקיים תנאי זה מאליו, שהרי המעניק מעביר את רכושו בלא לקבל תמורה עבורו [ה"פ (מחוזי חיפה) 8268-03-09 י.א (חסויה) נ' וקנין (9.9.11); דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים 1003 (כרך ב' 1992)].

     

95. מבלי להביע דעה לגבי גישה זו, לא יכול להיות ספק כי בענייננו תנאי הסכם המתנה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לא רק שהסיטואציה בה נמצא המנוח שלא הוצגו בפניו מלוא הנתונים על מנת לגבש את גמירת דעתו הייתה בעייתית, כשמדובר בהסכם בו הוא מעניק את דירת מגוריו ורכושו העיקרי ללא תמורה, אלא שהסכם המתנה לא כלל סעיף אלמנטרי ומקובל בחוזים כגון דא, המשייר את זכות המגורים בדירה למנוח עד שארית חייו [ר' גם, למשל במקרה דומה, תמ"ש (חי') 54480-03-12 ב' ו' נ' ל' א' (6.7.14)].

     

96. אשר על כן התקיימו בענייננו התנאים הדרושים לקיומה של עילת העושק, והן המנוח והן יורשיו היו רשאים לבטל את הסכם המתנה [ת"א (מחוזי חי') 2479-09-11 עזבון המנוחה שולמן נ' חג'אזי (12.8.14)].

    ואכן ההסכם בוטל, אם לא על ידי המנוח באמרותיו השונות שהובאו לעיל, אזי על ידי יורשיו, במכתבם מיום 21.7.10 (נספח ל"א לכתב התביעה) או בעצם הגשת התובענה להצהיר על בטלות ההסכם.

     

    חזרת המנוח מהמתנה

     

97. טענה נוספת בפי התובעים נסמכת על הוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה הקובע כך:

     

    "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".

     

    התובעים טוענים כי הענקת הדירה לא הסתיימה ברישום ומכאן כי מדובר בהתחייבות לתת מתנה, והמנוח ואפוטרופסיו חזרו בהם מהמתנה, כשהעמותה לא שינתה עדיין את מצבה לרעה בהסתמך על ההתחייבות.

     

98. בהקשר זה, נכונה הטענה כי כל עוד לא נרשמה הדירה על שם העמותה, מדובר בהתחייבות לתת מתנה [ר' למשל, ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג (20.7.95)].

    לפיכך, קיימת תחולה להוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה, המתייחסות למצב של התחייבות לתת מתנה.

     

99. איני סבור כי העמותה שינתה מצבה לרעה (שכ"ט ששולם למומחה ד"ר פינקל, ולעורכי הדין שטיפלו בהסכם ובהשתלשלות שלאחר מכן, לרבות אלה שליוו את הנתבעים בחקירה המשטרתית שהתנהלה בעניין זה, ר' נספח י"ב לתצהיר נתבע 2, אינם יכולים להיחשב כ"שינוי מצב לרעה"), והמנוח היה רשאי לחזור בו מההתחייבות.

    החתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר אינה מהווה ויתור על זכות החזרה מהמתנה, בנסיבות שפורטו לעיל בהן נחתם ייפוי הכוח במסגרת החתימה על הסכם המתנה, על הבעייתיות והכשלים שבה.

    עם זאת, הזכות לחזור מהמתנה מוקנית למקבל המתנה באופן אישי ולא לעזבונו (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגורי, פ"ד נו(3) 932 (2002). חזרה מהמתנה צריכה להיעשות על דרך של מסירת הודעה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי). הגם שקיימות אמרות מהן עולה כאמור לעיל כי המנוח חזר בו מהמתנה – הודעה לעמותה לא נמסרה. הודעה כזו לא נמסרה גם על ידי האפוטרופסים שמונו למנוח, והם אף לא הגישו תביעה בעניין זה, הגם שקיבלו מבית המשפט היתר לכך.

    משמעות האמור לעיל היא כי זכות החזרה לא מומשה בחיי המנוח, לא על ידו ולא על ידי אפוטרופסיו, ולפיכך אין עילה לתובעים לביטול הסכם המתנה מכוח הוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה. 

     

    מתן חשבונות והשבת כספים ששולמו על ידי המנוח

     

100. באשר לטענות התובעים לגבי כספים ששולמו על ידי המנוח למי מהנתבעים, ובקשתם לקבל סעד של מתן חשבונות והשבת הכספים שניתנו, אין מקום להיעתר לכך וזאת מהטעמים הבאים.

      

101. מהראיות עלה כי המנוח רכש בשנים קודמות 2 ספרי תורה בעלות של 100,000 ש"ח כל אחד. לאחר הסכם המתנה, החל ברכישת ספר תורה שלישי בתשלומים חודשיים שהצטברו כדי סך של 26,400 ש"ח, אשר שולמו לנתבע 5 והופקדו על ידו בגמ"ח.

      

102. התובעים לא הוכיחו יחסי נאמנות או שליחות מיוחדים הנדרשים לצורך קבלת סעד של מתן חשבונות. הם גם לא הוכיחו כי המנוח לא היה כשיר לרכוש את ספרי התורה, וכי הכספים בעניין זה הוצאו ממנו בניגוד לרצונו או תוך ניצול מצוקה כלשהי.

     להיפך, המנוח רכש בעבר הרחוק ספר תורה ראשון לעילוי נשמת בנו ז"ל, ואיני רואה מקום וסיבה להתערב בשיקול דעתו דאז, לפיו החליט לרכוש שני ספרי תורה נוספים כדי להנציח את זכר בנו ואשתו שנפטרו, ולשלם עבורם סך של 100,000 ש"ח כל אחד. גם אם אחרים יסברו כי עדיף היה שהמנוח ישמור כספים אלה לרווחתו, הרי אדם רשאי להחליט מה יהיה ייעודם של כספיו, ומשהחליט המנוח לרכוש בכספים אלה ספרי תורה, אין להתערב בכך.

     להבדיל מהסכם המתנה בו ניתן רכושו העיקרי של המנוח במתנה לעמותה, וללא שיור אפילו של זכות מגורים, רכישת ספרי התורה נעשתה בתמורה, שלא נטען שאינה ראויה, ולשביעות רצונו של המנוח.

      

103. באשר לספר בגינו שולם סך של 26,400 ש"ח על חשבון, אין מחלוקת כי סכום זה הוחזר למנוח על ידי הנתבע 5 בחודש יולי 2008, ולפיכך, בכל מקרה, אין עילת תביעה לתובעים בגינו.

      

104. אשר על כן עתירת התובעים למתן חשבונות ולהשבת כספים ששולמו על ידי המנוח - נדחית.

      

     סיכום

      

105. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כך:

      

     הסכם המתנה מיום 26.12.07 מבוטל, וכך גם יפויי הכוח הבלתי חוזרים שנחתמו על ידי המנוח באותו מועד.

     הערת האזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין בפתח תקווה לזכות הנתבעת 1 על חלקה 381/3 בגוש 6400 - תימחק.

      

106. עתירות התובעים בסעיף 66(ב) לכתב התביעה - נדחות.

      

107. מובהר כי איני מקבל את עתירת התובעים הכלולה בסעיף 66(ב) לכתב התביעה להתיר להם לפצל את סעדיהם ולאפשר להם להגיש בתביעה נפרדת "תביעה נזיקית על הנזקים שנגרמו למנוח כפועל יוצא ממעשיהם", וגם לא את עתירתם בסיכומים לתבוע בתביעה נפרדת את הנזקים שנגרמו לתובעים עצמם.

     התביעה נוהלה בהיקף נרחב ותוך התייחסות לפרטי פרטים. לא הייתה מניעה לכך שהתובעים יכללו בה סעדים בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם, ואין מקום להטריח עתה את הצדדים בניהול תביעה נוספת באותם נושאים שניתן היה לכלול אותם בתביעה.

      

108. הנתבעת 1 תשלם לתובעים הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 58,500 ש"ח.

      

109. הסעדים שהתבקשו נגד הנתבעים 2-6 לא ניתנו. בהתחשב בתוכן פסק הדין ובמעורבות הנתבעים בנושא הענקת הדירה במתנה, כמו גם במעורבות חלקם בהתרחשויות שלאחר מכן, שלרובן לא ראיתי מקום וצורך להקדיש מקום במסגרת פסק הדין, איני עושה צו להוצאות בין התובעים לבין הנתבעים 2-6.

      

     ניתן היום, י"ג אב תשע"ו, 17 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.