פלוני נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע בגין תאונת דרכים מיום 6.9.2009 שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

לפי הנטען בכתב התביעה ומתאור התאונה באנמנזות שמסר התובע לרופאים שונים ועדותו לפניי, ארעה התאונה בעת שהתובע נהג ברכב של החברה שהיה באותה עת עובד שכיר שלה (להלן: "הרכב"), כאשר רכב שנסע לפניו בלם בלימת חירום (בשל כניסת רכב אחר לצומת "באדום"), וכתוצאה - לא הספיק התובע לבלום, ופגע חזיתית ברכב שלפניו [ראה אנמנזה ב"תשובת יועץ" מיום 30.11.11; ראה דיווח הנבדק בחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה]; לא נפתחו כריות אויר, "ללא סימני חגורה" [ראה גיליון חדר מיון; להלן: "התאונה"). הנתבעת הינה המבטחת של השימוש התחבורתי ברכב.

אף שנראה כי התובע פנה לראשונה למבטחת בדרישת פיצוי כבר בשלהי שנת 2011 או בתחילת שנת 2012, בחר התובע להגיש את תביעתו לבית המשפט רק בינואר 2014, כארבע וחצי שנים לאחר קרות התאונה.

בעקבות האמור, ולאחר שמונו בתיק זה ארבעה מומחים רפואיים, ואף, לבקשת התובע, ניתנה על ידי אחד מהם חוות דעת רפואית משלימה במחצית 2020, ולאחר שמיעת עדות התובע, ולאחר שהתבקשה מטעם שני הצדדים הגשת השלמת ראיות, ולאחר חילופי תשובות לסיכומים שהוגשו - הגענו הלום; פסק דין זה הוא ההחלטה המאה במנין ההחלטות בתיק זה.

להלן הראיות שהוגשו בתיק זה.

• מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו כתצהיר עדות ראשית ותיק מוצגים וגם השלמה לתיק מוצגים. לאחר שהתברר בבוקר שנקבע לדיון ההוכחות באפריל 2018 כי התובע מבקש לשקול פנייה נוספת למי מהמומחים הרפואיים שמונו ו/או לבקש מינוי מומחים רפואיים נוספים (על רקע מסמכים רפואיים עדכניים יותר שטרם הוגשו לבית המשפט), הוגש מטעמו "תצהיר עדות ראשית משלים" שהוא נתן. לאחר דיון ההוכחות שהתקיים בנדון, בו נשמעה עדות התובע בחקירתו, הוגשה מטעם התובע בקשה להשלמת ראיות, שמתוכה התרתי לתובע, להגיש מטעמו את מכתב הדרישה מיום 4.1.12 שהציג בענין התאונה לנתבעת (להלן: "מכתב הדרישה הראשוני"), על נספחיו – כראיה לקיומו בלבד, כשתצהיר שנתן התובע ביום 4.1.12 (שצורף לאותו מכתב במקור) – יהווה ראיה לתוכנו.

  • הנתבעת הודיעה טרם דיון ההוכחות שאין לה ראיות להציג בנדון. לאחר שמיעת עדות התובע, התרתי לנתבעת, לבקשתה, להגיש מטעמה שלוש חוות דעת אקטואריות חילופיות – בגין ניכוי רעיוני נטען בשיעור 19%, 28% ו-42% נכות, תוך הבהרה כי הדבר ניתן לה "מבלי להכריע האם בענייננו תאונת עבודה ואף מבלי להצביע על כיוון או נטייה של הדעת בעניינה של שאלה זו".

בתביעה זו חלוקים הצדדים לגבי הנזק שנגרם לתובע בתאונה ובגינה, וגם לגבי שיעור הפיצוי לו הוא זכאי בגין נזקי התאונה מושא התביעה. אקדים ואומר כי בענייננו תיק מורכב בשל כך שהתובע סובל מנכויות רפואיות מרובות ומשמעותיות שמלוות אותו שנים רבות, ואף מחמירות עם השנים. מדובר בנכויות שקבעתי על פי חוות הדעת הרפואיות כי אינן קשורות לתאונה, נכויות שהשקלול שלהן מסתכם בקרוב ל-65%. כל זאת, למול - נכות רפואית משוקללת בשיעור של 19% שקבעתי שיש לייחס לתאונה. מורכבות נוספת עולה מהעובדה שהתובע המשיך להשתכר באותו שכר בו השתכר טרם התאונה "במומו" (למרות נכויותיו הרבות, כאמור) – גם בארבע השנים הראשונות לאחר התאונה; ורק אז חדל לעבוד, תוך מימוש זכותו על פי פוליסת אובדן כושר עבודה. בנסיבות, קבעתי כי יש לייחס לתאונה גרימת נכות תפקודית לתובע בשיעור של 10%.

הצדדים חלוקים בנדון גם בסוגיית הניכויים. המחלוקת מתרכזת בשאלת זכותה של הנתבעת לנכות, בנסיבות ענייננו, ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל בגין נכות מעבודה; תגמולים להם, לטענת הנתבעת, היה התובע זכאי - לו פנה למל"ל בתביעה בעקבות התאונה. כל זאת, על רקע העובדה שאין מחלוקת שהתאונה ארעה בעת שהתובע נהג ברכב ששייך למעבידו (שהיא חברה שיש לו בה מניות), וקיימת מחלוקת עובדתית-משפטית לגבי התשובה לשאלה: האם בנסיבותיה היתה התאונה הנדונה תאונה המזכה את התובע בזכות להכרתה כתאונת עבודה על פי הוראות הדין, לרבות הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הב"ל") (להלן: "תאונת עבודה")? זאת - באשר תשובה חיובית לשאלה לעיל, מובילה לממצא לפיו מדובר בענייננו בתאונת עבודה "בשירות מעביד", שמזכה את הנתבעת בניכוי רעיוני של מלוא התגמולים להם היה התובע לו פנה למל"ל, כאמור.

אדון תחילה בשאלת הזכות לניכויים, כאמור; ואקדים ואומר כי לא מצאתי כי מדובר ב"תאונת עבודה" בענייננו.

א. הדין לענין "חזקת תאונת העבודה" והוכחת "סטיה של ממש" 

1. סעיף 79 לחוק הב"ל מגדיר""תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

2. סעיף 80 לחוק הב"ל קובע חזקות מרחיבות של נסיבות שבהן רואים תאונה כתאונת עבודה; שאחת מהן היא: "אף אם – (1)  אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו" (להלן: "החזקה").

3. הוראת סעיף 81(א) לחוק הב"ל באה לסייג, באלו נסיבות החזקה לגבי תאונה ש"אירעה תוך כדי נסיעתו ... מן העבודה למעונו ... ועקב נסיעתו... זו" – לא תחול. וזו לשון החלק הרלוונטי לענייננו: "תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו...".

4. הוראת סעיף 81(ב) לחוק הב"ל באה לסייג מהסייג שנקבע בסעיף 81(א) לחוק הב"ל לעיל, כשאותנו מעניינת הוראת סעיף 81(א)(1); שזו לשונה: "(ב)  בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1)כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם".

5. תחילה, אעיר כי מפשוטם של דברים עולה שאם מדובר בתאונה שארעה במהלך נסיעה שאיננה נכנסת להגדרה של נסיעה "לעבודה" או "מהעבודה" – איננו מגיעים כלל לתחולת החזקה; וכן – כי למקרא הסייג מהסייג, ליווי ילדים מבית הספר למעונו של המלווה, להבדיל - מליווי מגן ילדים, הוא בגדר פעילות שיכולה להוות "סטיה של ממש".

6. עתה, נעבור על המבחנים שנקבעו בפסיקה בהקשרה של תחולת החזקה ושל קיומו של הסייג, כאמור. בענין עב"ל (עבודה ארצי) 32733-09-13 המוסד לביטוח לאומי - יהודית כהן (פורסם; 17.07.2014) (להלן: "ענין כהן"), נקבע כי נסיעת המשיבה ממעונה למקום עבודתה, כאשר בדרכה סטתה כדי להביא את בעלה למקום עבודתו, אינה "הדרך המקובלת". מדובר על "סטיה של ממש" מ"הדרך המקובלת". הסטיה מ"הדרך המקובלת" ניתקה את התאונה שבה הייתה מעורבת המשיבה זמן קצר לאחר שהביאה את בעלה למקום עבודתו מההקשר של העבודה, ואין לראותה כתאונת עבודה. הקשר זה נפסק כי "דרך" לעבודה לא הופכת ל"דרך מקובלת" רק משום יומיומיותה, אלא נדרש כי מסלול הנסיעה (או ההליכה) ישקף בחירה בין אפשרויות סבירות להגעה מהמעון למקום העבודה, וכי תכליתה של אותה בחירה הוא הגעה למקום העבודה או למעון, ולא הגעה למקום אחר.

7. בענין עב"ל (עבודה ארצי) 329/03 רחל אספיר - המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 09.01.2005) נקבע כי, ככלל, "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק הב"להיא הדרך הקצרה והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן המביאה אותו ממעונו למקום עבודתו. אך אפשר שיתקיימו מספר חלופות "מקובלות" שההבדל ביניהן אינו משמעותי, ושהשימוש באחת מהן הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו "הדרך המקובלת".

8. הובהר כי, לא ניתן להגדיר "סטיה של ממש" לפי נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. אדם קם בבוקר לעמל יומו. הוא יוצא מביתו למקום עבודתו. באיזה דרך יבחר? הדעת נותנת ונסיון החיים מלמד כי יבחר בדרך הקצרה והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן המביאה אותו ממעונו למקום עבודתו. זוהי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק.

9. יש ולעיתים הדרך אל מקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו "מקובלת" ומתי תחשב כ"סטיה של ממש" במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש". כך, אם סטיה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטיה בנסיבות הענין סבירה, כי אז תחשב הסטיה "מקובלת". לעומת זה אם, תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטיה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, יראה הדבר כ"סטיה של ממש".

10. בענין ב"ל (עבודה בחיפה) 2269/03 ג'מאל אירנה - בטוח לאומי-סניף חיפה (פורסם; 26.12.2004) הודגש כי לשון סעיף 81(א) לחוק מחייבת כי על מנת שסטיה או הפסקה של ממש לא ינתקו את הקשר בין הדרך לעבודה, עליהן להיות לצורך מילוי חובות המבוטח כלפי המעביד.

11. פסיקת בתי הדין לעבודה עסקה בשאלה אימתי סטיה או הפסקה שעושה עובד בדרכו הביתה תהיה "ממשית" לצורך הסעיף הנ"ל והמבחן שגובש לשם כך ניתן לכנותו "מבחן תכלית הנסיעה", כאשר אם נקבע שתכלית הנסיעה ממקום העבודה, למשל, היתה לשם ביצוע קניות ולא כיעד עיקרי של הגעה הביתה אזי זו סטיה ממשית [ראה דב"ע נה/188-0 המל"ל נ. משה פוגל פד"ע כט 45; וכן – נה/143-30 מל"ל נ. יעל גיא פד"ע כח' 510].

12. בענין דב"ע (ארצי) לא/ 0-38 קרמני - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ב' 312(1971) נקבע כי למבחן המטרה נודעת חשיבות יתרה. שכן, על מנת לענות על השאלה האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה ורק סטה ממנה או שמא היה בדר למקום אחר, ולאחר מכן מהמקום האחר לעבודה (או למעון) "המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע  העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו".

13. בענין עב"ל 16857-11-16 עב"ל 39853-12-15 עב"ל 8021-06-15 איילת מזרחי – מזל פינטו (פורסם; 5.12.18) (להלן: "עניין מזרחי") הובהר לגבי מבחן המטרה כי: "חשיבותו של מבחן זה היא בעיקר במקרים בהם בנסיעה (או בהליכה) בדרך המקובלת היה מעורב יעד נוסף אליו הגיע העובד או אליו תכנן העובד להגיע. במקרים שכאלה מבחן המטרה מסייע לבחון האם עסקינן ב"נסיעה" (או הליכה) אחת מהמעון לעבודה (או להיפך) שחלה בה "סטייה" או "הפסקה" או שמא מדובר בשתי נסיעות: מהמעון ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון (או מהעבודה ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון). ככל שעסקינן בשתי נסיעות הרי שהתאונה לא תחשב כתאונת עבודה כבר בשלב זה באשר היא לא התרחשה במקטע "המבוטח" כקבוע בחוק – מקטע שתחילתו או סופו המעון. שכן, העובד נפגע במקטע דרך שתחילתו או סופו היעד האחר." 

14. בענין עב"ל 8021-06-15 מזרחי – הביטוח הלאומי, אחד משלושה המקרים שנדונו בענן מזרחי לעיל, נקבע כי די בסטיה של מספר מאות מטרים כדי שהבאת ילד לבית הספר לא תהיה במסגרת המסלול המקובל.

15. מנגד נקבע, שאם התכלית לנסיעה היא הגעה לבית העובד, אלא שבדרך נעשתה סטיה או הפסקה כגון לקנית עיתון, שתית כוס מיץ או אף ארוחה קלה, אין בכך הפסקה של ממש ובלבד שאופי הדברים הוא כזה שההפסקה או הסטיה הם אינצידנטליים לדרכו של האדם אל או מאת העבודה [ראה תש"ן/ 174-0 פד"ע כב 98].

16. בענין מזרחי מובהר לגבי המבחן של האינצידנטליות של הסטיה או ההפסקה, כך: "מבחן נוסף הוא שאלת האינצידנטליות, האקראיות, משאמרנו כל זאת, נותרנו עם השאלה כיצד יקבע אם עסקינן בנסיעה אחת, קרי במקטע דרך אחד לגביו יש לבחון סטייה או הפסקה או שמא בשניים או יותר של מקטעי דרך. תשובה זו תלויה במכלול של נסיבות האופפות את הדרך במקרה הספציפי, כשמשקל נכבד ניתן לבחינת השאלה האם מטרת ההפסקה או הסטייה היו אינצידנטליים לדרך מהמעון לעבודה או בחזרה ממנה, והאם עסקינן במטרה מתוכננת מראש" .

17. הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך, שבהערת אגב מוזכרת בענין מזרחי האפשרות שהסטיה של העובד מהדרך המקובלת "תוקנה", תוך הפניה לאמור בענין דב"ע (ארצי) מא/0-19 המוסד לביטוח לאומי - אבניאלי פד"ע יב 298 (1981) (להלן: "ענין אבניאלי"): "'סטיה' מהדרך, להבדיל מהפסקה, ניתנת ל'ריפוי' עם החזרה לתווי הרגיל".

    ב. אין מדובר בענייננו בתאונה שארעה "תוך ועקב" עבודתו של התובע 

    1. כפי שאגולל להלן, אינני מוצא כי התאונה הנדונה "תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו", גם משום שספק אם בענייננו הוכח הבסיס לקיומה של "חזקת תאונת עבודה" בהקשר לעיתויה ומיקומה של התאונה "תוך ועקב" נסיעתו "מן העבודה למעונו" ו"עקב נסיעתו זו"; וגם, באשר, בכל מקרה, ממכלול הראיות שלפניי מצאתי כי, בנסיבות, "חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו" [סעיפים 79, 80(1) ו-81(א) לחוק הב"ל].

    2. להלן השתשלות ההליכים בענייננו, בדגש על טענת הנתבעת ל"תוך ועקב עבודתו" - בפסיעות מדודות.

    3. כאמור, בענייננו, התברר בדיעבד, בעקבות ולאחר שמיעת עדות התובע, כי לפנייה מטעם התובע לנתבעת במכתב הדרישה הראשוני, כפי שהוגדר לעיל, צורף, בין היתר "תצהיר הנפגע לגבי מטרת הנסיעה". ובתצהיר, מיום 4.1.12, מוצהר: "אני נסעתי מכפר סבא לביתי [שם היישוב בו מתגורר התובע], וזאת כדי להביא את ביתי [שמה] מכפר סבא לביתנו".

    4. עוד התברר, כי הפנייה של עורך הדין במכתב הדרישה הראשוני נעשתה גם מטעם התובע וגם - מטעם בתו, וברשימת המסמכים המצורפים לו: וס"רים, יפויי כוח ותצהירי בריאות - הן של התובע, והן של בתו. בתשובה למכתב התובע, שיגרה הנתבעת מכתב הצעה לסילוק התביעה - בנפרד - הן לתביעת התובע והן לתביעת הבת (בערכי תיק "חדר מיון"); כשבהצעה הובהר כי היא ניתנת "לאחר שבדקנו את התיעוד". אין במכתב ההצעה כל טענה בקשר לתחולת "החזקה", כהגשרתה לעיל, או טענה לניכוי רעיוני.

    5. המסמכים הנוספים לעיל, היינו - מכתב הדרישה הראשוני והתצהיר משנת 2012 הוצגו והוגשו לבית המשפט רק בעקבות ולאחר שמיעת עדות התובע, בשל השתלשלות ההליכים כלהלן.

    6. בסעיף 2 לכתב התביעה מתוארים נסיבות התאונה: "ביום התאונה, בעת שנהג התובע ברכבו הגיחה מכונית שחצתה צומת שהאור בעדשת הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום. כתוצאה מכך נפגעה חזית רכבו של התובע". אין טענה בכתב התביעה כי מדובר בתאונת עבודה, וגם אין הכחשה לענין זה.

    7. אעיר כבר עתה, שלטעמי, אין לתובע בתאונת דרכים שלא פנה בתביעה למל"ל בגין נכות מעבודה חובה להתייחס למטרת הנסיעה, ככל שאין בהיעדר ההתייחסות לגרוע מחובתו לטעון את האלמנטים הנדרשים לקיומה לכאורה של תאונת דרכים. הדברים מקבלים משנה תוקף, לאחר, שכאמור, במכתב ההתייחסות הנתבעת לדרישת התובע על פי הפוליסה (שהוא מקביל למה שקרוי במקרה של בעיה בחבות למה שהדין מכנה - "מכתב הדחייה") אין טענה לכך שמדובר בתאונת עבודה, לאחר שהוצג לנתבעת תצהיר לגבי מטרת הנסיעה.

    8. מאידך, יש להפנות לכך שלכתב התביעה צורף, בין היתר, מסמך רפואי של הפניה למיון (לביקור השני במיון) שהוצאה על ידי רופאת המשפחה של קופת החולים יומיים לאחר התאונה (11.6.09), לאחר שהתובע פנה אליה בתלונות לגבי כאבים, שבו נרשם תחת סעיף 'תלונות': "תאונת דרכים בתאריך 09.06.09 בזמן שחזר מפגישה בענייני עבודה. תאונת שרשרת. פגע ברכב שלפניו. כרית אויר לא נפתחה".

    9. אעיר כבר עתה כי, כפי שיפורט להלן, בעדותו במהלך חקירתו הנגדית, לא הכחיש התובע שיכול שהתאונה ארעה כשחזר מפגישה בענייני עבודה, והבהיר לשאלה מטעם הנתבעת כי איננו זוכר את קיומה של פגישת עבודה, אך הבהיר כי, בכל מקרה, התאונה ארעה לאחר שאסף את בתו מכפר סבא; עוד עולה מעדותו - כי בתו, שהיתה עמו ברכב בעת התאונה, לא היתה עמו בעבודה טרם איסופה.

    10. עוד להשלמת התמונה הרלוונטית בשלב של הגשת התביעה, אפנה לכך שלכתב התביעה צורף מסמך רפואי אחר, שבו אנמנזה שנחזה שנגבתה מהתובע ממועד שנחזה להיות טרם הפנייה הראשונית למבטחת, הנתבעת, הממקמת את בתו של התובע בעת התאונה - בתוך הרכב, ומתארת פגיעה אפשרית בה באותה תאונה: "ביתו ישבה במושב הקדמי וחושש שגם היא סובלת..." [ב"תשובת יועץ" מיום 30.11.11].

    11. בסעיף 39 לכתב ההגנה נטען מטעם הנתבעת, בין היתר: "א. התאונה היא תאונת עבודה, על כל המשתמע מכך. ב. מכל סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, יש לנכות כל טובת הנאה אותה קיבל ו/או אותה זכאי לקבל מכל גורם שהוא, לרבות המוסד לביטוח לאומי וקופת חולים...". הנתבעת טוענת בהמשך הסעיף גם לאי-הקטנת הנזק [ס' 39ה], וחוזרת וטוענת לגבי זכותה לניכוי תגמולים מכל מקור שהוא, לרבות המל"ל – גם תגמולים שהתובע זכאי לקבל (להבדיל - מאלו שקיבל או יקבל בפועל) [ס' 39ו'].

    12. אכן, כטענת התובע בבקשה שהוגשה מטעמו להשלמת ראיות לאחר חקירת התובע בדיון ההוכחות (בקשה שבעקבותיה התרתי – מתוך מכלול ראיות נוספות שהתובע ביקש להגיש, את צירוף מכתב הדרישה הראשוני ותצהיר מטרת הנסיעה לראיות התובע, כאמור), משך כל ניהולה של התביעה הנדונה, עד לדיון ההוכחות עצמו, התנהלה הנתבעת כמי שאינה טוענת לסיווגה של התאונה כתאונת עבודה; שתקה בענין זה. לעמדת התובע, אף שהטענה של "תוך ועקב העבודה" נטענה בכתב ההגנה, הרי מדובר בטענה סטנדרטית, שנטענת - אך למען הזהירות - בירכתי כל כתב ההגנה בסוג תביעות זה; ועל כן, על רקע שתיקת הנתבעת, כאמור, אין ללמוד מעצם אזכורה על "העמדה בפועל" של הנתבעת בתיק זה.

    13. בבקשתו להשלמת ראיות לאחר שמיעת עדות התובע בחקירתו, מפנה התובע למספר צמתים במהלך ניהול התיק (גם מאחורי הקלעים, לצורך מו"מ), שלעמדתו, כבר קודם למועד הגשת הראיות - יצרו מטעם הנתבעת מצג מחייב כלפי התובע, לפיו איננה טוענת לקיומה של תאונת עבודה בענייננו; עד כדי זניחת הטענה שטענה בכתב ההגנה. התובע הפנה לצמתים הבאים: הראשון – הצעת פשרה שהוצעה מטעם הנתבעת בשנת 2012 למול הגרסה שמסר התובע בתצהיר לגבי מטרת הנסיעה, כאמור; השני - תגובת הנתבעת לבקשה למינוי מומחים, שבה לא טענה כי על התובע להפנות את תלונותיו הרפואיות לבדיקת וקביעת המל"ל תחילה; השלישי – תשובות התובע מאוקטובר 2014 בתצהיר תשובות לשאלות הנתבעת בשאלון שהציגה, בהקשר של נסיבות התאונה, לרבות - מהיכן להיכן נסע ומדוע לא פנה למל"ל (לפי הצהרתו בתצהיר התשובות: הוסבר לו על ידי יועציו המשפטיים כי אין מדובר בתאונת עבודה); והרביעי – היעדר כל אזכור בתחשיב הנזק שהוגש מטעם הנתבעת בנדון לכך שמדובר בתאונת עבודה, ושעצם ההפניה מטעם הנתבעת בסעיף 28 לתחשיב הנזק מטעמה לניכויי תגמולי מל"ל, היא במובהק הפנייה בהקשר של ניכוי נכות כללית, "ניכוי חלקי" בלבד (ולא – נכות מעבודה).

    14. בהחלטתי בנדון מיום 29.11.20 הבהרתי כי תשובות לשאלון איננה גרסה שהנתבעת מחויבת לאמץ, וכי לנוכח הנטען בכתב ההגנה - לא מצאתי שיש בטענות לענין המצג מטעם הנתבעת בצמתים לעיל כדי להצדיק פסילה על הסף של טענת הנתבעת לענין קיומה של תאונת עבודה; וציינתי, "בזהירות", כי דומה שאין במצגים הנטענים כדי לחייב את הנתבעת ברמה של זניחת טענה.

    15. המחלוקת שקיבלה ביטוי מובנה וכתוב בבקשה לעיל בסמוך לאחר דיון ההוכחות, צצה כבר בדיון ההוכחות, שבפתחו התנגד ב"כ התובע מטעם התובע - לקו החקירה מטעם הנתבעת, שביקש לברר עם התובע את נסיבות נסיעתו בהקשר של אותה פגישת עבודה ממנה חזר, ובתשובה להתנגדות - הפנה ב"כ הנתבעת את ב"כ התובע לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, שהתאונה היא תאונת עבודה [ס' 39 א, כאמור], והפנה את התובע לאמירה הנ"ל שבמסמך הרפואי מיום 11.6.09, כאמור.

    16. לסיכום ביניים, אבהיר כי לאור כל האמור לעיל, אני מתרשם כי טרם דיון ההוכחות, בפועל - התובע לא צפה אפשרות שתבחן במסגרתו שאלת "מטרת הנסיעה" (לתפיסתו – תבחן "שוב"; כי נחזה שהנושא נבחן על ידי הנתבעת בעקבות הפנייה הראשונית לנתבעת לפני תשע שנים, כאמור). ומכל מקום, אקדים ואומר כי התרשמתי מעדותו של התובע לפניי (ומתגובת באי-כוחו במהלך דיון ההוכחות) שלא הוכן על ידי באי-כוחו לקו זה של חקירה. זאת, כשמתברר בדיעבד שבמהלך החקירה הנתבעת מחזיקה בידיה תצהיר (מיום 4.1.12) שקיבלה מאת התובע לגבי מטרת הנסיעה, במסגרת הדרישה הראשונית לפיצויי, ואף שימש במו"מ שניהלה מולו, ולאחר שהיא מודעת לכך שבתו של התובע הגישה לה "בזמן אמת" דרישה לפיצוי, יחד עם אביה, בגין פגיעתה הנטענת באותה תאונה, והיא מוחזקת כמודעת לכך שבמסמכים הרפואיים התובע מתאר את בתו כמי שהיתה ברכב בעת התאונה (אזכיר, כי ניתנה מטעמה של הנתבעת הצעה ראשונית גם בעניינה של הבת).

    17. ועוד, כהערת ביניים: כפי שהבהרתי, לטעמי בנסיבות ענייננו, בהן התובע לא טוען לתאונת עבודה והנתבעת במגעיה מולו עד הגשת כתב התביעה לא טוענת לניכויי או ניכויי רעיוני, התובע לא היה מחויב להציג בעדותו הראשית גרסה פוזיטיבית לגבי מטרת הנסיעה. מנגד, אני מוצא כי הנתבעת, למרות "הצמתים" במצגי הנתבעת עליהם מצביע התובע, כאמור, רשאית היתה לברר עמו בחקירה נגדית את כל הקשור בטענתה שאין מדובר בתאונת עבודה, וכפי שאצביע להלן באספקטים מסוימים – מחובתה היה לעשות כן.

    18. עיינתי שוב בפרוטוקול הדיון, וכפי שהתרשמתי באולם, נחזה שעצם אי-הכנת התובע לקו חקירה זה, הוסיף לאמינות שנשקפה מעדות התובע לפניי במהלך חקירתו - בתשובותיו בכל הקשור למטרת הנסיעה ומיקומה של התאונה על ציר פעולותיו באותו יום.

    19. בהקשר של נסיבות התאונה, התמקד התובע במענה שנתן לפניי בעדותו במה שזכר בבירור, והוא - שבתו היתה עמו ברכב בעת התאונה. לגבי יתר השאלות בהקשר זה, נחזה שהתובע ענה כמיטב זכרונו; התובע לא הכחיש שיכול להיות שעל ציר הזמן התאונה ארעה אחרי שהיה בפגישת עבודה [עמ' 15-16 לפרו']:

        "עו"ד מנדלוביץ: זה לא נכון שהתאונה הזאת קרתה אחרי שהיית בפגישת עבודה?

        העד, [התובע]:אני לא זוכר אני זוכר שהייתי עם הבת שלי באוטו.

        ש: אם אני אומר לך שאתה במשטרה אמרת 'שכל זה קרה לאחר שסיימתי פגישת עבודה עם מכר מחו"ל', והיית בדרך חזרה הביתה. זה מרענן את הזיכרון שלך?

        ת: יכול להיות אני לא זוכר. אני זוכר שבזמן התאונה הייתי עם הבת שלי באוטו".

    20. בכל הקשור ל"מסמך ההודעה במשטרה", ששני הצדדים בחרו מראש שלא להציגו במסגרת מוצגיהם, והנתבעת מצאה להציגו לתובע לראשונה בחקירתו ולחקור בהתבסס עליו, ולאחר מכן הודיעה בסיכומיה שאין לה בעיה שיוגש - יובהר כי, לאחר מחשבה, אני מוצא כי איננו בבחינת "חסר" בפרשת הראיות. שני הצדדים בחרו מלכתחילה לא להגישו, ככל הנראה – כל אחד מסיבותיו. מחקירתו של התובע על המסמך שהוצג לו הוא מאשר כי "במשטרה אמרת 'שכל זה קרה לאחר שסיימתי פגישת עבודה עם מכר מחו"ל', והיית בדרך חזרה הביתה" [עמ' 15-16 לפרו'], וכי מדובר בכתב ידו. ההמנעות של הנתבעת מלהתעקש על הגשתו של המסמך כראייה בתיק יכולה להיות מוסברת בכך שהיה בידיו מסמך חלקי [עמ' 16 לפרו'], אך גם - בקיומה של אמרה נוספת של התובע שעיין במהלך החקירה במסמך שהוצג לו, וציין: "וכתוב גם שהבת שלי הייתה איתי באוטו" [עמ' 17 לפרו']; שהיא הגרסה שגם ב"כ התובע מודיע שמצויה במסמך בסיכומים מטעם התובע. לסיכום – ה"הודעה במשטרה" הוא מסמך, שאף שלא הוצג לבית המשפט, כל צד "נתן בו סימנים", ואלו - ממילא עלו בחקירת התובע.

    21. אינני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה שהאופן בו התובע מתייחס בעדותו בחקירתו לשאלה מדוע לא הלך להגיש תביעה למל"ל איננה "הכחשה לפיה מדובר בתאונת עבודה". על מנת לסבר את האוזן, אביא את הדברים במלואם [עמ' 17 לפרו']:

        "עו"ד מנדלוביץ: עדיין לא, אתה לא רוצה את זה? אז תאמר לי אם אתה הולך למשטרה, להערכתי לפי אישור המשטרה זה בערך חודש אחרי התאונה, ומספר שזה קרה שהיית בדרך מפגישת עבודה. למה לא הלכת לביטוח לאומי להגיש תביעה?

        העד, [התובע]: על מה אני אגיש תביעה?

        ש: תאונה שמתרחשת בדרך חזרה מהעבודה הביתה היא תאונת עבודה, לפי החוק במדינת ישראל.

        ת: אוקי.

        ש: למה לא הלכת להגיש תביעה לביטוח לאומי?

        ת: אני לא לא ידעתי שאני צריך ללכת לביטוח לאומי.

        ש: בסדר.

        ת: וחוץ מזה אני כפי אני זוכר הייתי עם הבת באוטו, יכול להיות שזה היה אחרי הפגישת עבודה. אז זה כבר היה אחרי שסיימתי את שעות עבודה לפי מה שאני מבין".  

    22. ובכן, התובע איננו עורך דין. בשאלה שנשאל מטעם הנתבעת באופן בו נשאלה לאחר ההקדמה בענין הפניה היזומה למשטרה: "למה לא הלכת לביטוח לאומי להגיש תביעה?" – נשמעת גם האשמה, או ליתר דיוק ייחוס של "אשם"; כאילו מקופלת בשאלה הזאת גם ההנחה (אף שאולי היא חבויה) שכל הנתונים "זועקים - תאונת עבודה"; זעקה בעוצמה ש"היה על התובע" לשמוע, וכל שנותר כרגע לבצע מול התובע הוא הבירור של הפשלה: מדוע לא פנה בזמנו לעשות מה "שמתבקש" בנסיבות? לנוכח האמור, אני התרשמתי כי התובע העיד אינסטיקטיבית את מה שנחזה להיות "האמת שלו", למול הטחה (בהחבא) של "אשם": הוא לא ידע שהוא צריך לפנות לביטוח הלאומי.

    23. בדיעבד, אני מתרשם כי עצם קיומה של האפשרות שההבנה הזאת (שאין צורך או אפשרות לפנות לביטוח הלאומי בתביעת עבודה) היא תוצר של הייעוץ המשפטי שקיבל התובע לפני עשור, עת פנה לעורך דין. התרשמות מתבססת גם על נוסח מכתב הדרישה הראשוני שנמסר לנתבעת, ונוסח "תצהיר הנפגע לגבי מטרת הנסיעה" שצורף לו: "אני נסעתי מכפר סבא לביתי [שם היישוב בו מתגורר התובע], וזאת כדי להביא את ביתי [שמה] מכפר סבא לביתנו"; שעתה כבר מהווה ראייה בתיק. בסוגריים אפנה כי גם התשובות לשאלון שהציגה הנתבעת לתובע בענין מדוע לא פנה למל"ל - משקפות שבהחלט סביר שזה הייעוץ שקיבל התובע.

    24. אפנה עוד לכך שהמסמכים הראשוניים לאחר התאונה, מסמכי חדר המיון גם מיום התאונה וגם יומיים לאחריה לא מסמנים את התאונה כ"תאונת עבודה" במקום המיועד לכך (ראה בראש המסמך). גם הרופאה שמפנה את התובע למיון, ומציינת שהתאונה אראה "בזמן שחזר מפגישה בענייני עבודה", איננה מציינת את הביקור כביקור בעקבות "תאונת עבודה", ולא ניתן למצוא במכלול המסמכים "תעודה ראשונית של נפגע בעבודה".

    25. אמנם באותו מסמך רפואי של הפניה למיון (לביקור שני) שהוצאה על ידי רופאת המשפחה של קופת החולים יומיים לאחר התאונה (11.6.09), לאחר שהתובע פנה אליה בתלונות לגבי כאבים, נרשם תחת סעיף 'תלונות': "תאונת דרכים בתאריך 09.06.09 בזמן שחזר מפגישה בענייני עבודה. תאונת שרשרת. פגע ברכב שלפניו. כרית אויר לא נפתחה". הנתבעת מבקשת לייחס לגרסה זאת את המשקל שמייחסת הפסיקה למתן גרסה ב"מסמך ראשוני", כהודאה מטעם התובע. מאידך, אפנה לכך שעל פניו ניכר כי מדובר בתמצות של דברים שאמר התובע, שבחקירתו איננו מכחיש את האפשרות שנאמרו, ומבהיר: "אני לא זוכר את הפגישה עבודה אני יודע שהייתי עם הבת שלי באוטו" [עמ' 19-20 לפרו'].

    26. בהקשר של האמינות, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי יוזמתו של התובע בשלהי חקירתו הנגדית לבקש מבית המשפט להוסיף את ענין מטרת הנסיעה "הוא שאל אותי עורך דין מנדלוביץ בקשר לנסיעה בהתחלה איך שנסעתי ברכב מאיפה הגעתי. אני כל הזמן אומר שהבת שלי הייתה באוטו, אבל היא הייתה באוטו כי אספתי אותה מבית הספר. אני לא יודע אם אני אמרתי את זה" [עמ' 72 לפרו'], התעוררה רק לאחר שהתובע יצא להפסקה של כ-20 דקות שנערכה בחקירת התובע [עמ' 65 לפרו'].

    27. התובע הסביר בהמשך הערתו לעיל מדוע כל זה עלה באיחור: "יצאתי קצת ועשיתי שחזור בראש" [עמ' 72 לפרו']. אינני נכנס לשאלת משקל העדות למול טענת הנתבעת לענין היותה לאחר הפסקה בעדותו ב"הזכרות" (אולי תוך רמז לאפשרות של "הכתמת העדות"); זאת – משתי סיבות; גם משום שבשל כהות הזכרון שאופייני שנגרמת בחלוף השנים עד למתן העדות, דווקא ההפוגה בחקירה יכול שהיה מהלך טבעי שבו, ברוגע, הצליח התובע להזכר בעצמו בפרט הנוסף הזה – מאיזו פעילות אסף את בתו; וגם משום שמתברר לאחר הדיון, שהגרסה בתצהיר שנתן התובע בשנת 2012 לנתבעת איננה בהכרח סותרת את גרסת "ההזכרות" כאמור.

    28. כאמור, למקרא הפרוטוקול, בנסיבות, ממילא מצאתי בהחלטתי מיום 24.1.21 כי באיזון שבית המשפט מחויב בו בענייננו יש לקבל את תצהיר התובע מיום 4.1.12 בענין "מטרת הנסיעה" (שהנתבעת אוחזת בו שנים) כראיה מטעם התובע; כפי שנימקתי באותה החלטה: "באיזון שעלי לשמור בין האינטרסים המכווינים את המעשה השיפוטי - בנסיבות ענייננו [בהתחשב בהוראות התקנות החדשות, לרבות פרק עקרונות היסוד]".

    29. למקרא התצהיר משנת 2012, אינני מקבל את טענת הנתבעת כי הוכח שקיימת סתירה בין עדות התובע בחקירתו לגבי מטרת הנסיעה לפניי, כאמור, לבין גרסתו בתצהיר זה. התצהיר מדבר על איסוף הבת מ"כפר סבא", ואין לנו ראיה במכלול הראיות, לרבות - אלו שהתרתי מתוך הראיות הנוספות שהציג התובע וביקש להגישן, שהאיסוף לא היה "מבית הספר".

    30. חזקה על הנתבעת, שאילו היתה בענין זה, על פניו, סתירה ממשית שיורדת לשורשו של ענין, היתה מבקשת לזמן את התובע לחקירה נוספת על התצהיר מיום 4.1.12, או – אפילו לזמן בתו (במיוחד, שהתרתי לה לבקש לעשות בהחלטתי מיום 21.1.21); ואולי הנתבעת גם השתכנעה מתוכנו של תצהיר שנתנה בתו של התובע, ושהתובע ביקש לצרפו כראיה מטעמו לאחר שמיעת עדותו, ולא התרתי להגיש כראיה; תצהיר, שבזהירות אומר, מצביע לכאורה כי ספק אם חקירה נוספת בתיק זה היתה מועילה לנתבעת בענייננו.

    31. התובע הבהיר בעדותו לפניי כי אם היתה פגישת עבודה, בתו לא היתה עמו [עמ' 72 לפרו'], מה שמקבל חיזוק בדיעבד, למקרא תצהיר התובע משנת 2012 שמדבר על נסיעה שמטרתה החזרת הבת מכפר סבא; ושוב הבהיר התובע במהלך עדותו כי ענין הפגישה העסקית – לא זכור לו [עמ' 72-73]:

        "עו"ד מנדלוביץ: אבל סביר להניח שהיית בפגישה עסקית, סיימת אותה, עברת דרכה לקחת אותה הביתה, והתאונה אירעה אחרי שכבר אספת אותה והיית בדרך הביתה. סביר להניח.

        כב' הש' תדמור-ברנשטיין: מה התשובה?

        העד, [התובע]: יכול להיות אני פשוט לא זוכר את הפגישה העסקית, אבל אני לא אומר כן לא אומר לא אני לא זוכר".

    32. אם כן, מחקירת התובע עולה כי מסר בהודעה למשטרה כי היתה קודם לתאונה "פגישת עבודה עם מכר מחו"ל", אך - התובע איננו מצליח להזכר בפגישה או מיקומה. כך שלא הובהר בחקירת התובע מה היה הנתיב הסביר והישיר מ"העבודה" (בנסיבות אותו יום) לביתו, מעונו, ואיזו סטיה מאותו ציר נדרש רכב התובע לבצע בפועל על מנת לאסוף את הבת מכפר סבא.

    33. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי גם לא ברור כלל מהעדויות שהוצגו לבית המשפט והוריתי שהם חלק מהראיות בתיק - היכן בדיוק ארעה התאונה והאם התאונה ארעה לאחר שהסטיה כבר תוקנה.

    34. ובכן, בהקשר זה, אפנה שמהעדות כן עולה על איזה ציר או נתיב נסע התובע בעת קרות התאונה, וגם - מתברר כי התאונה ארעה בתוככי כפר סבא לאחר איסוף בתו [עמ' 15 לפרו']:

        "עו"ד מנדלוביץ: טוב, אתה זוכר את התאונה?

        העד, [התובע]: מ-2009 זה היה כן.

        ש: אתה זוכר מאיפה לאיפה נסעת?

        ת: כן.

        ש: מאיפה לאיפה?

        ת: נסעתי ברחוב ויצמן בכפר סבא לכיוון [יישובו של התובע].

        ש: מאיפה אבל? איפה היית לפני?

        ת: אני מתנצל מראש אני חלק,

        ש: לא זוכר זה גם תשובה.

        ת: מהמצב הבריאותי שלי גם הזיכרון שלי לא מי יודע מה. הייתי עם הבת שלי באוטו, הייתי עם הבת שלי באוטו".

    35. אעיר כי יש להניח שכבר בדיווח על התאונה לנתבעת (לכל המאוחר - בתחילת 2012), מן הסתם, נמסר מיקום התאונה למבטחת (שנראה ממכתב הדרישה הראשוני שגם כנראה ביטחה את הרכוש, הרכב). עוד אעיר, כי יישוב מגוריו של התובע באותה עת (יישוב אחר - מכפר סבא) – אף הוא עלה בעדותו [עמ' 73 לפרו'] ומענו המדויק באותה עת מופיע במסמכים שבתיק [למשל, ברישיון להחזקת קנביס רפואי]. אף שהתובע ידע להשיב על איזו דרך, איזה כביש, נסע כאשר ארעה התאונה, נמנעה הנתבעת מלחקור את התובע על מיקום האיסוף המדויק של הבת, או לגבי מיקום המשרדים או הדרך "הרגילה" מהמשרדים של החברה הביתה.

    36. מעיון בסיכומים מטעם הנתבעת עולה הטענה כי משלא הוכיח התובע בענייננו קיומה של "סטיה", ומכל מקום - לא "סטיה של ממש", יש להתייחס לתאונה כתאונה שארעה בדרך "מן העבודה אל מעונו"; זאת - באשר לשיטת הנתבעת התנאים לתחולת החזקה התמלאו, והנטל עבר אל התובע מרגע שהנתבעת הוכיחה שהתאונה ארעה במקום כלשהו בין מקום העבודה באותו יום (פגישת העבודה) לבין הבית - בנסיעה שיש בה אולי עצירת איסוף אחת.

    37. יתר על כן, הנתבעת טוענת בסעיף 5 לסיכומיה כי "יש לשים לב שבמקרה שלנו לא מדובר בסיטואציה של חזרה ממשרדי החברה הביתה ואז סטיה מדרך שנעשית מדי יום ביומו אלא בסיטואציה שבה הפגישה ארעה מחוץ למשרדי החברה ולכן ממילא הדרך חזרה הביתה לא היתה הדרך השגרתית ולכן קשה מאוד לדבר על סטיה מהדרך הרגילה שאין דרך כזאת".

    38. ובכן, אינני יודע על סמך אלו ראיות ועובדות טוענת הנתבעת כי הפגישה לא ארעה במשרדים בהם עבד התובע כשגרה? אין כל אמירה בראיות שהתרתי להגיש בנדון שהפגישה עם המכר מחו"ל לא התרחשה במשרדי החברה. מה שברור מהראיות שהתרתי להגיש, הוא שהתובע לא נסע ישירות לביתו ממקום הפגישה, אלא הגיע קודם לכן אל כפר סבא, שהיא איננה עיר מעונו או עיר מגוריו, על מנת לאסוף שם את בתו, ומשם יצאו יחדיו אל ביתם. לשון אחר, ניתן ללמוד מהעדויות שאיסוף הבת היה מטלה נוספת שאיננה קשורה לעבודתו, בבחינת "הוסף עצירה" בלשון הwaze, מה שמצריך "מחשב מסלול מחדש"; ולא – איסוף טרמפיסט שעלה על הרכב בנקודה מסויימת בדרך הישירה או הסבירה הביתה.

    39. עוד אפנה, כי על פי הפסיקה, כאמור, "דרך" לעבודה לא הופכת ל"דרך מקובלת" רק משום יומיומיותה, אלא נדרש כי מסלול הנסיעה (או ההליכה) ישקף בחירה בין אפשרויות סבירות להגעה מהמעון למקום העבודה, וכי תכליתה של אותה בחירה הוא הגעה למקום העבודה או למעון, ולא הגעה למקום אחר. לשון אחר, גם אם היה התובע מבקש לתטעון בתיבעה למל"ל שהתאונה ארעה בדרך מהמשרדים שבהם עובד התובע אל ביתו, היה עליו להוכיח שבחר באפשרות סבירה, ולא די בכך שבחר ביומיום לנסוע בדרך מסוימת (שלמשל, כרוכה בכך שהוא אוסף את בתו תדיר מבית ספרה).

    40. בתשובה לטענת הנתבעת, טוען התובע בסיכומים מטעמו כי בהקשר של הסטיה היה על הנתבעת "לסגור הפינות ולהציב עובדות כדי להציג את התמונה העובדתית במלואה". לשון אחר, הצדדים במחלוקת גם בשאלה: על מי הנטל בנסיבות ענייננו? והאם הורם? האם כטענת הנתבעת, לאחר שהוכח בענייננו שהיתה סטיה (כלשהי) ועצירה (אולי - הפסקה) לאיסוף נוסעת, הנטל נותר על התובע להוכיח שאין מדובר ב"סטיה קלה" בלבד, אלא "בסטיה של ממש", כזאת - שיש בה כדי לאיין את זכותו לתביעת פיצויים מהמל"ל בגין תאונת עבודה? והאם נטל זה הורם?

    41. ובכן, אני מוצא כי ספק אם הנתבעת הוכיחה כי מתקיימים בענייננו התנאים הבסיסיים לתחולת החזקה. נחזה ממכלול הראיות כי אף שהתובע זכר "בזמן אמת" כי התאונה ארעה "בזמן שחזר מפגישה בענייני עבודה", הרי שבעקבות פנייתו לנתבעת בשנת 2012 והגרסה שהציג בתצהיר הבהרה בענין "מטרת הנסיעה", נחזה בעליל שהתובע ראה בנסיעה בה ארעה התאונה כנסיעה מנותקת מהנסיעה הראשונית מהפגישה בעבודה לאיסוף בתו.

    42. וגם אם נותיר את נטל ההוכחה להוכיח בענייננו ש"החזקה של תאונת עבודה" שבסעיף 80(1) לחוק הב"ל בענין תאונה שארעה בדרך "מן העבודה אל מעונו", איננה מתקיימת בענייננו בשל קיומה של "סטיה של ממש", הרי שהתובע הרים נטל זה בהעבירו את נטל הראייה אל הנתבעת, משהוכיח שהתאונה אראה רק לאחר איסוף בתו בתוך העיר כפר סבא, כך שבעת התאונה התובע מצוי לאחר הפסקה או סטיה שהובילה לכך שבתו, שלא היתה בעבודה עמו מצויה ברכב, מה שמשליך על מטרת הגעתו לנקודת האיסוף של הבת בכפר סבא.

    43. מבחינה הנטל הראייתי, בעצם מבקשת הנתבעת בענייננו להסתמך – בסופו של יום - על כך שבעת חקירת התובע הוא לא זכר את הפגישה שצויינה במסמך הרפואי ובהודעה למשטרה; ומכאן – גם לא את פרטיה, ובהתאם – לא זכר היכן התקיימה. ובכן, בנסיבות לא אחזיק חסר זה נגד התובע, כמבפורט להלן.

    44. אמנם, מיחד, בנסיבות שהנתבעת מתנהלת שנים מול התובע בלא כל טענה בהקשר זה של תאונת עבודה, קשה לקבוע באופן נחרץ כי כי הנתבעת זנחה את טענתה זו (שכאמור מופיעה בכתב ההגנה). אך, מאידך, אין ספק שהתנהלותה בנסיבות ענייננו "הרדימה" את התובע. הטענה של "תוך ועקב עבודתו" בנסיבות בהן התובע נהג ברכב של המעביד, הינה טענה כבדת משקל, שבנסיבות כל תיק זה עלולה לבלוע את מרבית התביעה, ובמקרים רבים -לייתר את ניהול התיק בפועל מלכתחילה (תוך הבנה שאולי מגיע לתובע הפרש מסוים). ולכן, בהתחשב בתחנות השונות בהן "שתקה" הנתבעת ולא טענה למול דרישות שונות מטעם התובע שהוא מבזבז את זמנם של הצדדים וזמנו של בית המשפט בהמנעו מפנייה למל"ל, בשל משקלה של הטענה בנסיבות ענייננו, כאמור – אני מקבל שבפועל היא נחזתה על ידי התובע כטענה שאיננה אופרטיבית, שככל הנראה נזנחה; טענה שאין צורך ממשי להיערך לחקירה לגביה.

    45. אמנם, בעיקר משיקולים של סופיות הדיון - לא התרתי בנדון לתובע להגיש את התצהיר המשלים שביקש להגיש לאחר חקירתו, שבו לאחר מאמצי היזכרות ציין באיחור כפרטים, שלכאורה, יכול שיש בהם ממש: את שמו של המכר מחו"ל עמו נפגש בפגישת העבודה במשרדי החברה ואת מקום הפגישה ומקום הפרידה מהמכר. אך אין בכך שלא התרתי זאת, כדי לפטור את הנתבעת, שבחרה להותיר את טיב, שיעור ועוצמת הסטיה – מעורפל; הכל - בהסתמך על "הפתעת" התובע בחקירתו.

    46. כפי שעולה מהדין שפורט לעיל, בנסיבות ענייננו לו היה התובע פונה למל"ל בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, היה מוטל על התובע להוכיח מדוע, משפטית, שלא יראו בנסיעה בתוככי כפר סבא בה ארעה התאונה - נסיעה נפרדת, למול שאלת "מבחן האינצידטליות" לגבי פעולותיו טרם התאונה, כשברכב שלו בעת התאונה יושבת בתו, שלא היתה עמו בפגישת העבודה, ושנאספה על ידו מבית הספר בעיר כפר סבא; היינו להוכיח את תחולת החזקה. מעבר לכך, היה על התובע להוכיח שאין מדובר "בסטיה של ממש", כאשר לנוכח העובדה הפוזיטיבית של מציאות בתו ברכב בעת התאונה, בתוך אותה עיר בה אסף אותה, מדובר בהוכחת דבר הנעדר, שהיא קשה יותר. ומכל מקום, היה על התובע להציג כיצד הוא עומד ב"מבחן מטרת הנסיעה" לנוכח איסוף פרטי של בתו (לא – מגן ילדים).

    47. עוד אפנה לכך, שעיון בפסיקה הרלוונטית בנדון, שחלקים ממנה סקרתי בפרק הדין לעיל, מצביע על כך שבתי הדין מערימים נטל כבד על תובע שעל פניו סטה מ"הדרך המקובלת"; ורק במקרים יוצאי דופן שבהם פעילויות שהם אינצידנטליות לנסיעה, כגון קניית מזון מהיר או עיתון, שאין בהם כדי לערער את "המטרה הראשונית" של הנסיעה כנסיעה שנועדה להביא את העובד מהעבודה למעונו – נעתר בית הדין לקבוע כי אין מדובר "בסטיה של ממש" [ראה תש"ן/ 174-0 פד"ע כב 98].

    48. כאמור, מה שקובע משפטית איננו שגרת הדרך לעבודה (כטענת הנתבעת בסיכומיה) אלא הגיונה של הדרך המקובלת בנסיבות. בנסיבות ענייננו, לו חפצה הנתבעת לבחון האם הדרך בה נסע התובע לאיסוף בתו היתה ממילא "הדרך המקובלת", היה עליה לדרוש כבר בשנת 2012 את מלוא פרטי נסיעתו של התובע מיציאתו מפגישת העבודה, ולא להסתמך על כהות הזכרון לאחר שנים – בקו חקירה מפתיע בבית המשפט.

    49. בנסיבות ענייננו נטל הבאת הראייה עובר לנתבעת, בין היתר, באשר לעומת חובותיה המובנות בדין כמבטחת, התנהלותה באופן בו נמנעה בתשובה לפנייתו מהעלאת טענה מול המבוטח שהיא מקדמית ובסיסית, לשיטתה, בנסיבות ענייננו, ומשך שנים נחזתה כמי שמסתמכת בהקשר של טענה זו - על תצהיר התובע משנת 2012, גרמה לתובע נזק ראייתי, וגם נזק דיוני, ב"שולחה" את התובע למעלה מעשר שנים לאחר אירוע התאונה לבחון את סיכוייו מול המל"ל להצליח להוכיח שלא מדובר בענייננו ב"סטיה של ממש". בנסיבות, לא יהיה זה צודק לייחס לתובע את החובה להרים את הנטל הכבד של ההוכחה שאילו היה העניין נדון מול המל"ל, היה באפשרותו להוכיח שהסטיה שהיתה לא היתה "סטיה של ממש".

    50. בנוסף, ומקל וחומר, יש להפנות שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה החילופית - שהסטיה שהיתה בענייננו בעקבות האפשרות שמתווה הדין שלעיתים התאונה מתרחשת לאחר שהסטיה של העובד מהדרך המקובלת "תוקנה" [ענין אבניאלי]. קיום התאונה בתוככי כפר סבא מעורר ספק אם ניתן לדבר על "תיקון"; זאת, כאשר המבחן הקובע למהי "הדרך המקובלת" איננו "יומיומיותה", אלא סבירותה בראיה הכוללת כשתכליתה בעת בחירתה ממספר אפשרויות סבירות "הוא הגעה למקום העבודה או למעון, ולא הגעה למקום אחר" [ענין כהן].

    51. על רקע האמור לעיל, ולקראת הנורמות אליהן אתייחס להלן, כאן המקום להבהיר, כי הואיל והנתבעת טענה בכתב ההגנה את הטענה של "תאונת עבודה", גם אם במוצנע, כטענה סטנדרטית ולא – כטענה מקדמית, אינני מייחס לה חוסר תום לב או התנהלות בלתי הוגנת, שיוחסו למבטחות בנסיבות של "שתיקה" מכוונת בעליל ללא בסיס בכתב הטענות [ראה פסיקות כב' השופטת אורלי מור אל בענין ת"א 52231-12-14 מ.ב. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 26.1.17), ובענין ת"א (ת"א) 29467-07-13ה.ד.נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ (פורסם; 6.2.18) (להלן: "ענין ה.ד. נ' אליהו")].

    52. אך, אני כן מוצא לקבוע בענייננו, כי לו היתה הנתבעת ממלאת אחר המצופה ממנה לפי הדין במתן מכתב תשובה למכתב הדרישה הראשוני של המבוטח, או בכל שלב מאוחר יותר עד למועד הגשת הראיות, שמעמיד את הטענה המקדמית המשמעותית הזאת של "שימוש ברכב מעביד" למול התובע, לא היינו מגיעים למצב בו התובע מבקש להגיש לאחר שמיעת עדותו תצהיר שמשלים נתונים, שכאמור התרשמתי שאכן לא זכר בעת חקירתו, וגם לא היה נדרש כל הדיון הארוך שקיימתי בפרקים אלה לעיל [לעניין חובת חברות הביטוח לפרט את טענותיהן מיד עם הפניה הראשונה, ראו רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין(פורסם; 4.5.06)].

    53. בענין חובתה של חברת הביטוח כלפי המבוטח, יפים הדברים שכתבה כב' השופטת מור אל בענין ה.ד. נ' אליהו, בו ביקרה את התנהלות חברת ביטוח בעניין העלאת הכחשת חבות (שכסנדרט מצויה בכל כתב הגנה בתיק פלת"ד) בשלב מאוחר; אמנם באותו מקרה - אף לאחר שמיעת העדויות:

        "במקרה דנן, מעבר להכחשה בכתב ההגנה ובתגובה לבקשה למינוי מומחים, הכחשה עליה לא חזרה הנתבעת בשלב תחשיבי הנזק או בקדמי המשפט שנוהלו לאחריו, או בדיון ההוכחות שנוהל, לא הביאה הנתבעת מסמך או ראיה חיצוניים כלשהם המלמדים שיכול ופגיעתו של התובע אינה כתוצאה מתאונת דרכים או יכול והתובע נהג ברכב אחר מזה המבוטח על ידה, אלא הסתפקה בניסיון להסתמך על חסרים ואי התאמות העולים מגרסת התובע עצמו וזאת מבלי לחקור כלל את התובע על חסרים או אי התאמות אלה ומבלי שניתן יהא להתרשם מהסבריו.

        בהתנהלות מסוג זה, חוטאת הנתבעת לחובותיה החוזיות, להנחיות המפקח על הביטוח ולמצופה מגופים כמו הנתבעת, המקבלים את הזכות לשרת ציבור גדול מאוד של מבוטחים מן היישוב המשלמים ממיטב כספם על מנת שביום פקודה יעמדו לזכותם תגמולי הביטוח (השוו: ת"א 154702-09 פלוני נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח ואח' [פורסם בנבו] (13/10/16), לעניין ביקורת שהעביר בית המשפט שעה שחברת ביטוח מכחישה חבות בלא כל בסיס עובדתי מבוסס)".

    54. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התאונה הנדונה איננה תאונת עבודה.

        ג. הנכות הרפואית

        1. טוען התובע בסיכומים מטעמו: "קצרה היריעה מלתאר את המומחים הרפואיים בתחומים שונים המטפלים בתובע"; וכן, "התובע טופל באופן שוטף על ידי פסיכיאטר, ראומטולוג, מומחה בתסמונת הפיברומיאלגיה, במרפאת כאב, במרפאת גסטרו, רופא משפחה, קרדיולוג, מרפאת סכרת, פיזיותרפיסטית".

        2. יש לחדד בפתח פרק זה, שטענות אלה מטעם התובע - נכונות גם לקורות את התובע במשך עשור ויותר טרם התאונה שארעה ביוני 2009. תיקו הרפואי, כפי שמתואר על ידי המומחים הרפואיים השונים בתיק זה, רווי בפניות חוזרות לרופאים בתחומי רפואה שונים, כבר בסמוך למועד בו בשנות ה-90 שב לארץ לאחר שהות של שנים בחו"ל, ולפחות בעשור שקדם לתאונה, נחזה כי התובע התלונן באופן עקבי על כאבים, מחלות, קשיים וחרדות ודכאון; תלונות שקשורות לתחומים ברפואה שבהם טוען התובע לנכות בגין התאונה.

        3. הריבוי הזה של התלונות והטיפולים שעבר התובע וההמשכיות שלהן גם לאחר התאונה, והריבוי המסתבר של נכויות מהם סובל התובע, שבחוות הדעת שניתנו בנדון נקבע שאינן קשורות לתאונה ובאחוזים ניכרים - הם הסיבה לכך שבתיק בו נחזה שהקינמטיקה של התאונה איננה קשה, שלא אובחן בעקבותיה נזק גרמי, ושהמומחה הרפואי בתחום האורתופדיה לא מצא כי גרמה לנכות בתחומו, עדיין היה הגיון למנות שלושה מומחים רפואיים נוספים. כל זאת, על מנת שלתובע יהיה יומו, לאחר שהמומחים יחוו דעתם גם לענין הקשר הסיבתי שהתובע מבקש שיקבע - בין התאונה לבין תחלואיו הרבים.

        4. לפי עדותו בתצהירו, בעקבות התאונה, שבחלק מהמסמכים מתוארת כאפקט "צליפת שוט" (התנגשות רכב התובע ברכב שעצר במפתיע לפניו; ללא סימני חגורת בטיחות וללא פתיחת כריות אוויר), "הובל" התובע לבית החולים.

        5. לפי המצוין בגליון חדר המיון מיום 9.6.09 הגיע התובע בליווי אשתו, והתלונן על "כאבים בבית החזה. ברקע היפרליפידמיה. IBS. מטופל בLOSEC בגין פסוריאזיס. שולל כאבים בצוואר". תחת 'בדיקת הגוף' נרשם: "ללא סימני חגורה. ללא סימני מצוקה נשימתית. הבטן רכה לא רגישה". תחת 'הדמייה' נרשם: "צילום חזה תקין". ב'אבחנה משוערת' נרשם: MILD CHEST TRAUMA". תחת 'מלצות בשחרור' נרשם: "1. המשך מעקב רופא מטפל. 2. משככי כאבים בעת הצורך".

        6. יומיים לאחר מכן, ביום 11.6.09, הפנתה רופאת המשפחה את התובע שנית למיון, לאחר שרשמה תחת 'תלונות': "כעת כאב בחזה באזור החגורה כאב צואר וגב עליון. כאב גם גב תחתון סחרחורת. לא בוצעו צילומי צואר", ומצאה בממצאים: "מגבלה ניכרת בתנועות הצואר לכל הכיוונים. רגישות עש צוארי חזי ומתני רשיגות בית חזה ובטן תחתונה באזורי החגורה. לאור מגבלה וכאבים ניכרים בצואר לכל הכוונים נשלח שוב למיון לצילום צואר ודנס ולהערכת אורתופד".

        7. לפי גליון חדר המיון בביקורו השני של התובע בבית החולים, מיום 11.6.09, צויין כי "לא נפתחו כרית אויר", וכי חזר למיון כי עדיין חש בכאבים בצואר ובמותן. תחת 'הדמייה' נרשם: "כח גס שמור תחושה שמורה ללא חוסר נוי", וכן לגבי צילום עמ"ש צווארי וצילום עמ"ש מתני נרשם: "ללא נזק גרמי". תחת 'אבחנה משוערת' נרשם: " MVA WHIPLASH BACK PAIN". התובע שוחרר מבית החולים להמשך מעקב אורתופד בקהילה.

        8. כשבוע לאחר התאונה, הופנה התובע לטיפולי פיזיותרפיה. כשנה וחצי לאחר מכן פנה לצילום CT בעמ"ש מתני, ולאחר חצי שנה נוספת – עמ"ש צוארי.

        9. כאן המקום להעיר כי לפי המסמכים הרפואיים שמנויים בחוות הדעת שנתן המומחה בתחום האורתופדיה, כאבים שונים, לרבות: כאבי גב תחתון, כתף, ברכיים, חזה וכפות ידיים - ליוו את התובע שנים רבות טרם התאונה, אפילו מאז שנות ה-90, בתלונות חוזרות, לרבות - טיפולים.

        10. באוגוסט 2011, למעלה משנתיים לאחר התאונה, פנה התובע למומחה בראומטולוגיה, פרופ' בוסקילה, והתלונן על "מזה כ-5 חודשים כאבים מפושטים עייפות שינה לא מרעננת". פרופ' בוסקילה ציין את הירידה במשקל שיוחסה לדכאון, את ממצאי הCT ואת הרגישות בנקודות TENDER POINTS של FIBROMIALGIA. פרופ' בוסקילה מצא כי התאונה מתאימה לפיברומיאלגיה, אך גם מצא לשלוח את התובע לבירור נוסף במספר בדיקות שונות שרשם לו, והפנה אותו להתייעץ עם פסיכיאטר לענין טיפול תרופתי שגם יקל לטיפול בכאבי הפיברומיאלגיה.

        11. באוקטובר 2011, פנה התובע לד"ר אבלין יעקב, יועץ ראומטולוגיה, שרשם תחת 'הערכה': "מחד גיסא הקליניקה אופיינית לפיברומיאלגיה בשילוב עם דיכאון. מאידך גיסא לאור הרקע של פסוריאזיס פעילה, כאבי גב אינפלמטוריי, שובר ופטריק חיובי – עולה השאלה של דלקת מפרקים פסוריאטית עם סקרואיללאיטיס (למרות שמיפוי העצמות לא הדגים זאת)". כאן המקום לציין כי רדיקולופטיה אובחנה אצל התובע כבר ב-2008, לרבות - כאבי גב עם הקרנה לעכוז ולשוק. התובע היה שנים קודם לתאונה בטיפולים חוזרים אצל מומחה בראומטולוגיה, וכבר ב-2007 עלה חשד לגבי קיומה של דלקת מפרקים פסוריאטית.

        12. התובע קיבל גם טיפול פסיכולוגי לאחר התאונה, בתקופה שבין 3/10 ל-10/11 ובאופן פחות רציף – לאחר מכן מ-2013 ואילך. כאן המקום להעיר כי התובע טופל נפשית בתקופות שונות בחייו, לפחות -כבר משנת 2000, כשבין השנים 2003 ל-2007 טופל על ידי פסיכיאטר בגין התקפי פאניקה, דיכאון וחרדה, עייפות, ושינה לא טובה. יובהר כי מדובר גם בטיפול תרופתי רציף למשך שנים.

        13. עוד ראוי להזכיר כבר כאן, כי בעקבות התאונה, להוציא אולי 13 ימי מחלה [לפי תעודות אי-כושר שניתנו החל מיום 17.6.09 (8 ימים לאחר התאונה); באשר לא היתה כל הפחתה בשכרו], התובע המשיך לעבוד ולהשתכר בשיעור דומה - משך תקופה של כארבע שנים (עד יולי 2013). אז - חדל לעבוד באבחה, והחל לקבל תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. אציין, כי לא מצאתי שהתובע הוכיח את טענתו שהופיעה בסיכומיו, כי ניצל 383 ימי מחלה לאחר התאונה. בעקבות טענתו בסעיף 30 לתצהירו כי "במהלך השנים שחלפו מאז התאונה, נעדרתי עקב מצבי הרפואי, מעבודתי פרקי זמן רבים", נחקר התובע על העדרויותיו, ואישר כי בפועל - לא ניצל ימי מחלה, אך הוסיף "בעדות כבושה" שהיו ימים שהגיע מאוחר לעבודה והיו ימים שלא הגיע [עמ' 37-38 לפרו']. עיון בתלושי השכר שהציג התובע בנדון, מלמד כי מאז מועד התאונה ועד למאי 2013 לא ניצל ימי מחלה כלל, גם לא – ימי חופשה; ובחודשים מאי, יוני ויולי 2013, לקראת המועד בו, לעדותו, פרש מעבודה, ניצל 59 ימי מחלה ויום חופשה אחד [הוצג גם אישור רופא תעסוקתי לאי-כושר לשלושה חודשים מיום 12.5.13]. האם בנסיבות יש לייחס את ניצול הימים הללו - לתוצאות התאונה? האם התובע היה זכאי לפדיון ימי מחלה ככלל? אתייחס לכך - בהמשך.

        14. התובע נבדק על ידי ארבעה מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש: פרופ' נוי, מומחה בתחום הפסיכיאטריה; פרופ' סודרי מומחה בתחום האורתופדיה; פרופ' אהרנפלד מומחה בתחום הראומטולוגיה; ופרופ' גרוסמן בתחום הפנימי. שלושת המומחים הראשונים מונו בשלהי 2014, והמומחה בתחום הרפואה הפנימית מונה לבקשת התובע בשלהי 2019, לאחר שהמומחה בתחום הראומטלוגיה המליץ על מינויו.

        15. בתחום האורתופדיה - פרופ' סודרי אשר מונה כמומחה רפואי בתחום זה קבע, כי לא נותרה לתובע נכות עקב התאונה בתחומו. המומחה מציין בחוות דעתו:

            "התאונה הנידונה לא הייתה בקינמטיקה קשה: כריות האויר לא נפתחו, לא נצפו סימני חגורה, שלל כאבי צוואר, ללא ממצאים קליניים בולטים, ללא נזק גרמי בצילומי רנטגן ולא נזקק לאשפוז.

            יומיים לאחר התאונה נרשמו תלונות על כאבים בצוואר ובגב תחתון ופעם נוספת כעבור שבוע. בהמשך לא היה רישום בתיעוד על בעיה אורתופדית במשך יותר משנה לגבי ע"ש מותני ושנתיים לגבי ע"ש צווארי. באותו מועד עולה חשד לפיברומיאלגיה בנוסף לדלקת מפרקים פסוריאטית.

            הממצאים בבדיקות הדימות מההיבט האורתופדי אינם תומכים בטראומה ומתאימים לתהליך ניווני וארטריטי. לפיכך כל תלונותיו האורתופדיות הינן על רקע תחלואה כרונית בסיסית קודמת, ללא קשר לתאונה.

            אני קובע שאין בסיס למתן אחוזי נכות צמיתה בעקבות התאונה הנדונה.

            נכות זמנית: 100% מ 9.6.09 עד 30.6.09.

            החל מ- 1.7.09 לא נותרו נכות אורתופדית ולא מגבלות תפקודיות בעקבות התאונה".

        16. בתחום הראומטולוגיה - פרופ' אהרנפלד, שמונה כמומחה רפואי בתחום זה, בדק את התובע פעמיים ובהתאם נתן חוות דעת עדכנית בשנת 2020. בחוות דעת מפורטת ראשונה, מיולי 2015, מייחס המומחה לתאונה נכות בשיעור של 10% מתוך נכות כוללת של 20%. פרופ' אהרנפלד מבהיר:

            "אין כאמור קשר בין התאונה נשוא התובענה למצבו של התובע באשר לפיברומיאלגיה. ניתן עם זאת להכיר בהחמרה שחלה בדלקת המפרקים הפסוריאטית אצל התובע ושהצריכה מעבר לטיפולים ביולוגיים. אני מעריך את נכותו כיום ב- 20% לפי ס' 35 – 1 (ג') מותאם. כאשר מחצית מנכות זו יש לזקוף לנזק קודם לתאונה [כולל הנזק המבני לעמוד השדרה, מחלת הפסוריאזיס שכבר הייתה קיימת עם התחלה ככל הנראה של תהליך דלקתי, הנזק הנפשי הברור בדמות דכאון] ואשר כאמור בחוות הדעת יכולים להיות כולם קשורים בהתפתחות פיברומיאלגיה משנית גם ללא חבלה.

            את יתר אחוזי הנכות (10%) יש לקשור לטעמי לחבלה מן הטעמים שהוסברו בדיון על רקע ההחמרה בתהליך הדלקתי במפרקים. יש לזכור בהקשר זה כי מהלכה הטבעי של דלקת מפרקים פסוריאטית יכול להוביל להחמרה עצמונית גם ללא כל גורם חיצוני אחר".

        17. גם בענין זה, הצדדים, שלא מצאו לזמן את המומחה לחקירה, "מוצאים בחוות הדעת סימנים", כל אחד – לשיטתו הוא. התובע מפנה לכך שלפי חוות הדעת המומחה מכיר בקשר בין טראומה פיזית וחבלה, דוגמת צליפת שוט, להופעת תסמונת הפיברומיאלגיה [פרק 'דיון' עמ' 6 לחוות הדעת הראשונה]. התובע מבקש לקשור כתרים לראשו של פרופ' בוסקילה, ומפנה לכך שהמומחה מציין בחוות דעתו: "הקשר הזה בין חבלות ופיברומיאלגיה תואר בארץ ובעולם בהרחבה על ידי פרופ' בוסקילה..." [עמ' 7 לחוות הדעת הראשונה]. אעיר, כי עיון במסמך פרופ' בוסקילה מאוגוסט 2011 מעלה כי התאונה איננה מוזכרת בו כלל, אין אמירה מפורשת לגבי גורמים אפשריים לאבחון האפשרי של פיברומיאלגיה, ובענין הרקע מצויינים חוליים וקשיים רפואיים שיש לתובע, לרבות "ברקע יש בעיות פסיכיאטריות", אך אין כל אזכור של חבלה.

        18. התובע מבקש לתקוף את קביעת המומחה שאין לקשור בין החבלות בתאונה לתסמונת הפיברומיאלגיה בשל תובנה שהיתה למומחה לגבי פער זמנים בין מועד התאונה לבין מועד אבחון המחלה, בטענה כי התיעוד הרפואי והמצב העובדתי מסבירים מדוע בעצם התובע אובחן כסול מתסמונת הפיברומיאלגיה פרק זמן שהוא חורג מהתקופה שבדרך כלל פורצת המחלה לאחר חבלה. התובע מבקש לתלות את פער הזמנים שנוצר בכך שתלונות התובע מאז התאונה "הוסברו" על ידי המומחים שטיפלו בתובע ככאלו שעלו בשל בעיות נפשיות, כאשר המומחה מציין באופן מפורש כי במהלך השנים 2009 עד 2011 התלונות של התובע הצריכו טיפול פסיכיאטרי.

        19. אעיר כבר כאן, שאינני מוצא משקל לטענת מטעם התובע בסיכומיו שעל תסמונת הפיברומיאלגיה "התובע לא שמע מעולם". על פי המסמכים הרפואיים - התלונות המאפיינות את המחלה לא החלו מיד ובסמוך לתאונה ובעקבותיה. כפי שמפנה התובע בעצמו בסיכומים מטעמו, כבר בשנת 2000 אובחן התובע כלוקה בדיכאון מג'ורי עם חרדה, בלשונו של המומחה [חלק ראשון בעמוד 5 לחוות הדעת הראשונה) "עייפות ושינה לא טובה אליה נלוו גם כאבי ראש ולסת". המומחה מוסיף כי תסמינים אלו מופיעים גם בפיברומיאלגיה. עוד מוסיף המומחה שבין השנים 2003 ל-2007 טופל על ידי פסיכיאטר בגין התקפי פאניקה, דיכאון וחרדה, עייפות, ושינה לא טובה.

        20. עצם העובדה שהתובע נזקק משך שנים רבות טרם התאונה לטיפול פסיכיאטרי ובפני המטפל הפסיכיאטרי העלה את תלונותיו, ואלו ייחסו אותם לבעיות נפשיות (כשחלקן מאפיינות קיומה של פיברומיאלגיה), אך מחזקת את הסבירות שקביעת המומחה שאין קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הפיברומיאלגיה. כמו שארחיב בהמשך, המומחה עצמו קובע בחוות דעתו העדכנית כי קיימת סבירות גבוהה שהפיברומיאלגיה היא משנית לבעיות רפואיות שמלויים את התובע משך שנים טרם התאונה.

        21. על רקע האמור, בכל מקרה, התובע איננו יכול לתקוף את הסתמכותו של המומחה [בעמ' 10 לחוות הדעת הראשונה] על הספרות הרפואית והמחקרים המצביעים על כך שקשר הזמנים בין החבלה להתפתחות של תסמונת הפיברומיאלגיה אינו עולה על 12 חודשים, כדי לקבוע היעדר קשר סיבתי; גם לא – בהתבסס על ייחוס טעות מתמשכת באבחנה שיש לייחס לתלונות התובע (בעיה נפשית במקום קיומה של פיברומיאליה) דווקא בתקופה שלאחר התאונה. זאת, במיוחד מאחר שבחר שלא לזמן את המומחה לחקירה.

        22. התובע מפנה לכך שהמומחה קובע בפתח הדיון "התובע סובל לדעתי מפיברומיאלגיה ברמת חומר בינונית עד קשה" [עמ' 4 לחוות הדעת הראשונה]. ולאחר שהמומחה מבהיר כי "ניתן להכיר בהחמרה שחלה בדלקת המפרקים הפסוריאטית אצל התובע ושהצריכה מעבר לטיפולים ביולוגיים", מעריך המומחה העריך את נכותו של התובע ב- 20% לפי סע' 1-35 (ג) מותאם, "כאשר מחצית מנכות זו יש לזקוף לנזק קודם לתאונה [כולל הנזק המבני לעמוד השדרה, מחלת הפסוריאזיס שכבר הייתה קיימת עם התחלה ככל הנראה של תהליך דלקתי, הנזק הנפשי הברור בדמות דכאון] ואשר כאמור בחוות הדעת יכולים להיות כולם קשורים בהתפתחות פיברומיאלגיה משנית גם ללא חבלה" [בחוות הדעת הראשונה].

        23. הנתבעת מצביעה על כך שלבד ממה שצוטט לעיל, המומחה ממשיך ומדגיש: "עיקר הסבל הוא מן הפיברומיאלגיה ולא מן הדלקת המפרקית".

        24. עוד מפנה הנתבעת לכך שלשיטתה יש בקביעתו של המומחה בחוות דעתו הראשונה משום סתירה פנימית. המומחה קובע שהתובע סובל מתסמונת פיברומיאלגיה שאינה קשורה לתאונה. הוא גם קובע שעיקר הסבל נובע מכך. עוד אין חולק, לשיטתה, כי קודם לתאונה כבר סבל התובע מדלקת מפרקים פסוריאטית. המומחה מציין "יש לזכור בהקשר זה כי מהלכה הטבעי של דלקת מפרקים פסוריאטית יכול להוביל להחמרה עצמונית גם ללא כל גורם חיצוני אחר"; כלומר, לפי חוות הדעת ההחמרה בדלקת המפרקים הפסוריאטית שיוחסה לתאונה, היא החמרה שסיכוייה גבוהים להתקיים בלי שום קשר לתאונה.

        25. כלומר לשיטת הנתבעת היה התובע מגיע ממילא לאותו שיעור נכות של 20% בגין דלקת הפרקים הפסוריאטית תוך פרק זמן כזה או אחר; כלומר התאונה, לכל היותר, הקדימה את ההחמרה והמשמעות היא שהנכות היא לכל היותר זמנית. בנסיבות אלו מציעה הנתבעת כי יקבע לתובע נכות זמנית במנגנון של החמרה לתקופה של חמש שנים בלבד. לעמדתה, כך או כך המומחה מציין שהבעיה התפקודית אינה קשורה לתאונה.

        26. בהמשך הדברים, במחצית 2020, טען התובע להחמרה במצבו, ולבקשתו להציג מסמכים נוספים למומחה - נבדק שוב על ידי המומחה, שקבע בחוות דעת עדכנית:

            "התייחסות לשאלת בית המשפט:

            התבקשתי ע"י כב' בית המשפט להעריך מחדש את מצבו של התובע ולעיין במסמכים חדשים שצורפו ולקבוע האם יש בבדיקה כדי לשנות מחוות דעתי הראשונה, ואם כן כיצד ומדוע.

            בחוות דעתי הראשונה מיום 19/7/2015 קבעתי את נכותו של התובע בגובה של 20% לפי ס' 35 – 1 (ג') מותאם – כאשר את מחצית מהנכות הזו היה מקום לזקוף לנזק קודם לתאונה, קרי 10% ניתן היה לקשור לחבלה. כבר באותה עת, גם לדעת ד"ר אלוש הרופאה הראומטולוגית המטפלת – עיקר הסבל של התובע נבע מן הפיברומיאלגיה ולא מן הדלקת המפרקית.

            מצבו הרפואי של התובע לאורך השנים מאז שנת 2015 ועד לעצם היום הזה, הוא של שילוב של דלקת מפרקים פסוריאטית ופיברומיאלגיה קשה, למרות הטיפול הביולוגי במגוון של תרופות, לא נצפה שיפור במצבו וסבלו נובע בעיקר מהתלקחות עורית ניכרת של הפסוריאזיס ומהפיברומיאלגיה הקשה. גם לדעת הרופאים המטפלים באיכילוב מדובר בשתי מחלות כרוניות קשות. פסוריאזיס עורי ניכר עם פיברומיאלגיה קשה כאשר המרכיב המפרקי זניח. מבחינה ריאומטולוגית הבעיה העיקרית היא הפיברומיאלגיה ולא דלקת המפרקים הספחתית המגיבה לטיפול הביולוגי בעוד שהעור לא מגיב כמעט לאף אחת ממגוון התרופות הביולוגיות שנוסו במהלך השנים. נוכח האמור אני מעריך כי חלה החמרה במצבו של התובע וכי ניתן לקבוע את נכותו המשוקללת כיום בגין השילוב של הפיברומיאלגיה ודלקת המפרקים הפסוריאטית בגובה של 40% וזאת בהתבסס על סעיף 35 (1) ג'-ד' מותאם יחד עם סעיף 80 (3) מותאם למבחני הנכות של הביטוח הלאומי.

            נכות זו אינה לוקחת בחשבון את יתר מחלותיו כולל: מחלת הלב האיסכמית ומחלה ארטריו-סקלרוטית של כלי הדם, כבד שומני, מחלת עמוד השדרה עם דיסקופאטיה מתנית יחד עם נטייה להיצרות התעלה והתחלואה הנפשית".

        27. התובע מפנה לכך שבחוות הדעת העדכנית שניתנה לאחר בדיקת התובע בשלהי 2019 קבע המומחה: "... חלה החמרה במצבו של התובע וניתן לקבוע את נכותו בגובה 40%... סעיף 35 (1) ג-ד מתואם עם סעיף 80 (3)...".

        28. הנתבעת מפנה לכך שגם בחוות הדעת העדכנית, המומחה בדעה ש"הבעיה העיקרית היא הפיברומיאלגיה ולא דלקת המפרקים הספחתית המגיבה לטיפול הביולוגי".

        29. הצדדים חלוקים בפרשנות האמור בחוות הדעת השניה, הן לענין החלוקה של סוגי הנכויות בתוך הנכות הכוללת בשיעור 40% שקבע בחוות הדעת השנייה – העדכנית; והן לענין גודלו של החלק מתוך הנכות הכוללת בשיעור של 40% - שהמומחה מייחס לתאונה.

        30. לטעמה של הנתבעת, עולה מחוות הדעת הראשונה כי התובע סובל משתי מחלות: פסוריאזיס עורי ניכר שגרם לדלקת מפרקים ספחתית ופיברומיאלגיה קשה. המומחה קובע כי הפיברומיאלגיה הקשה איננה קשורה לתאונה; עוד קובע המומחה, שניתן להכיר בהחמרה מסויימת בגין דלקת המפרקים הספחתית על רקע הפסוריאזיס.

        31. הנתבעת מפנה לכך שבחוות הדעת העדכנית מדגיש המומחה, כי המרכיב המפרקי של דלקת המפרקים הספחתית זניח, וכי הבעיה היא הפיברומיאלגיה הקשה משום שדלקת המפרקים הספחתית כן מגיבה לטיפול הביולוגי (להבדיל מהמרכיב העורי שלא מגיב): "פסוריאזיס עורי ניכר עם פיברומיאלגיה קשה כאשר המרכיב המפרקי זניח. מבחינה ריאומטולוגית הבעיה העיקרית היא הפיברומיאלגיה ולא דלקת המפרקים הספחתית המגיבה לטיפול הביולוגי בעוד שהעור לא מגיב כמעט לאף אחת ממגוון התרופות הביולוגיות שנוסו במהלך....".

        32. כלומר, לעמדת הנתבעת עולה מהאמור לעיל, כי התובע סובל היום מתסמונת פיברומיאלגיה קשה שלא מגיבה לטיפול ולא קשורה לתאונה; הוא סובל גם מפסוריאזיס קשה שלא מגיב לטיפול ביולוגי ולא קשור לתאונה; עוד הוא סובל מדלקת מפרקים ספחתית שאולי (וזה, לטענת הנתבעת - ממש בספק) הוחמרה בגלל התאונה, אבל היא אינה הבעיה העיקרית וההחמרה בחוות הדעת המשלימה לא ארעה בגללה, משום שהמרכיב המפרקי - זניח.

        33. הנתבעת מסכמת כי, לנוכח העובדה שהתובע לא טרח לזמן את המומחה לחקירה, לה ברור לגמרי שלכל היותר נותרו לתובע אותם 10% שקבע המומחה בגין החמרה מסויימת של דלקת המפרקים הספחתית בחוות הדעת הראשונה על כנם. ולעמדתה, ודאי שלא ניתן לייחס את ההחמרה הנוספת לתאונה, וודאי שלא ניתן לחלק את הנכות בשיעור של 40% כך שנייחס לתאונה 20%.

        34. ובכן, לנוכח טענותיהם הסותרות של הצדדים עיינתי שוב בחוות הדעת שנתן המומחה. על פי סמכותי בדין לקבוע את הנכויות הרפואיות לפי שיקול דעתי, אני מוצא לקבל את חוות דעת המומחה לפיה "נכותו המשוקללת כיום בגין השילוב של הפיברומיאלגיה ודלקת המפרקים הפסוריאטית בגובה של 40% וזאת בהתבסס על סעיף 35 (1) ג'-ד' מותאם יחד עם סעיף 80 (3) מותאם למבחני הנכות של הביטוח הלאומי".

        35. לאחר עיון נוסף בפרק "מתוך עיון בתיק המסמכים המורכב עולה" שבעמ' 3 לחוות הדעת העדכנית, לא מצאתי כי יש בטענות התובע כדי לשכנע לגבי קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה, גם בהחמרתה. אין לי אלא לצטט מדברי המומחה החדים בסיפא לפרק זה: "נוכח האמור ובשל פער הזמנים הגדול –לא ניתן היה לקשור לטעמי בין תסמונת הפיברומיאלגיה לבין התאונה נשוא התביעה אותה עבר התובע, וסביר הרבה יותר שהפיברומיאלגיה שהתפתחה הייתה קשורה בשינויים המבניים הכרוניים בגב ובצוואר מהם סבל התובע עוד טרם התאונה, בדיכאון ממנו סבל שנים טרם התאונה, ויתכן גם בקשר לדלקת המפרקית הפסוריאטית שהחלה כבר לפני התאונה – והחמרה בהמשך".

        36. לתאונה הנדונה אני מוצא לייחס 10% מתוך הנכות הרפואית הכוללת שנקבעה על ידי המומחה בתחום הראומטולוגיה (40%), זאת - בהתבסס על הבהרתו של המומחה לגבי השינויים בעוצמות המחלות בתחומו אליהן התייחס בחוות דעתו, לרבות קבלתו את הערכת הרופאה שטיפלה בתובע לפיה "עיקר הסבל של התובע נבע מן הפיברומיאלגיה ולא מן הדלקת המפרקית", והבהרתו כי "מבחינה ריאומטולוגית הבעיה העיקרית היא הפיברומיאלגיה ולא דלקת המפרקים הספחתית המגיבה לטיפול הביולוגי". אפנה לאמירתו של המומחה בחוות דעתו הראשונה כי לדלקת מפרקים הספחתית והחמרתה יכולים להיות גורמים שונים, וכי אין אסכולה מבוססת לכך שטראומה חיצונית היא גורם למחלה זו או החמרתה.

        37. לשון אחר, משהצדדים בחרו שלא לזמן את המומחה לחקירה, אני מסתמך על החיתוך שעולה מאמירות המומחה בשתי חוות הדעת שנתן. עיקר ההחמרה בחוות הדעת העדכנית היא בתחום הפיברומיאלגיה וחלקה בפסוריאזיס. לגבי דלקת המפרקים הספחתית, נרשמת הטבה בבבדיקה ב-2019, ומכל מקום, כאמור – לכל החמרה בסוג מחלה זה יכולים להיות סיבות רבות שונות מהחבלה בתאונה, שכאמור - היתה בקינמטיקה נמוכה.

        38. בתחום הפסיכיאטריה - פרופ' נוי, שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום זה, בדק את התובע וערך את חוות דעתו - בטרם ניתנו חוות הדעת שנתנו המומחים האחרים בתיק. הוא יייחס לתאונה בחוות דעתו נכות בשיעור של 10% אך הסתייג:

            "לאור זאת ניתן לקבוע כי כתוצאה מהתאונה הנדונה נגרמה לנבדק פגיעה נפשית נוספת על מצבו הנפשי הבסיסי. פגיעה זו מתאימה לאבחנה של הפרעת הסתגלות לפגיעה גופנית (ADJUSTMENT DISORDER). הפרעה זו מחייבת קיומה של נכות או פציעה פיזית היוצרת מצב דחק מתמשך. כאמור, הנבדק סובל מכאבים גופניים רבים. בהקשר זה אדגיש כי מהתיעוד שבפני לא הוכח במלואו הקשר לאירוע הנדון".

        39. במענה לשאלות הבהרה מיום 2.5.16, עליהן השיב לאחר שהוצגו לו חוות הדעת שנתנו פרופ' סודרי ופרופ' אהרנפלד (הראשונה), השיב: "לאור קביעת פרופ' אהרנפלד כי הפיברומיאלגיה אינה קשורה לתאונה הרי שמרכיב החפיפה שכתבתי בחוות דעתי אינו מתקיים ומכאן שאחוזי הנכות נותרים ללא שינוי".

        40. הנתבעת מפנה לכך שפרופ' נוי עצמו מעלה ספקות לגבי הקשר הסיבתי וקושר בן הנכות לבין המצב הפיזי; ומקשה: אבל האם המצב הפיזי אינו קשור לתאונה ולמצער לא קשור בחלקו הניכר (הנושא האורתופדי והפיברומיאלגיה) לתאונה, כך שהנכות הנפשית לא יכולה להיות קשורה לתאונה ולמצער לא יכולה להיות קשורה בחלקה הגדול לתאונה.

        41. מנגד, התובע מפנה לכך, שהמומחה קבע בחוות דעתו את שיעור הנכות הנפשית הנוספת למצבו הנפשי הבסיסי, ואישר את הקביעה לאחר עיון בחוות הדעת האחרות, כאמור.

        42. בנסיבות, משהצדדים לא מצאו לזמן את המומחה למתן עדות בחקירה על חוות דעתו, אני מוצא לקבל את דעתו של המומחה כי עצם קרות התאונה הוסיף לנכותו הבסיסית של התובע במישור הנפשי נכות רפואית בשיעור 10%.

        43. בתחום הרפואה הפנימית - מוצא פרופ' גרוסמן, שמונה כמומחה רפואי בנדון בתחום זה, לייחס לתובע בחוות דעתו את הנכויות הבאות, כולן - לא קשורות לתאונה:

            "עקב יתר לחץ עם הגדלת שריר הלב 30% נכות לפי סעיף 9 (3) (ב) 2 מותאם.

            עקב סוכרת המטופלת ב analog GLP1 10% נכות לפי סעיף 4 (ב).

            עקב מחלת לב איסכמית 15% נכות לפי סעיף 9 (1) ד (1)א' מותאם.

            עקב השמנת יתר 0% נכות לפי סעיף 14 א' (2).

            אינני רואה קשר בין המחלות הפנימיות שלו ובין התאונה שקרתה ב 9 יוני 2009".

        44. טרם סיכום ענין הנכות הרפואית, אפנה לכך שמעיון בחוות דעת המומחים הרפואיים, ובמסמכים הרפואיים, אני מוצא כי מצבו הבריאותי של התובע נחזה כמתדרדר באופן הדרגתי משך שנים, וכי נכויותיו באות לידי ביטוי עוצמתי יותר גם בשנים שלאחר התאונה, וללא קשר אליה. כך, למשל, תסמונת הפיברומיאלגיה החמירה בין מועדי בדיקותיו של המומחה; מחלה/תסמונת שכאמור מצאתי לקבל את קביעת המומחה – לפיה איננה קשורה לתאונה.

        45. לענין ההתדרדרות כפי שהיא מקבלת ביטוי "בזמן אמת", אפנה לכך שבעת שפנה התובע למומחה ברפואה תעסוקתית ביום 12.5.2013 (אותו חודש שבו החל לנצל ימי מחלה; 15 ימי מחלה), הוא מציין בפני הרופא שהוא מכ"ל חברה, ומתלונן על כאב מפושט בכל חלקי הגוף, עייפות וחולשה גוברת, ירידה בזיכרון, קשב וריכוז, קשיי תפקוד בבית ובעבודה. עוד נרשם על ידי הרופא, כי "ידוע" על מספר בעיות עיקריות דיכאון, פסוריאזיס עם מעורבות פרקים ופיברומיאלגיה. אין כל ציון במסמך הרפואי הזה לגבי התאונה הנדונה, אם כנקודת מפנה ואם כגורם לבעיותיו וחוליו של התובע. התובע עומת מול פער זה בחקירתו, וייחס לרופא את המחדל של אי-אזכור התאונה, כי הוא הביא לרופא ערימת מסמכים, והרופא רשם על פיהם (כאמור במסמך), ללא מעורבות התובע.

        46. סיכום הנכויות הרפואיות

            המומחההתחוםנכות בגין התאונהנכות לא קשורה לתאונה

            פרופ' סודריאורתופדיה0%

            פרופ' נויפסיכיאטריה10%

            פרופ' אהרנפלדדלקת מפרקים

            ספחתית10%

            ופסוריאזיס30%

            פרופ' גרוסמןרפואה פנימית30%

            10%

            15%

            סה"כ:19%64.3%

        47. אם כן, בנסיבות, כעולה מניתוח הדברים לעיל, אני מוצא כי התובע סובל כיום מנכות שאיננה קשורה לתאונה בשיעור של קרוב ל-65%, ובגין התאונה יש לייחס נכות רפואית שנגרמה לו בשיעור של 19%. הנכות הזמנית בגין התאונה מתמצה בנכות זמנית 100% משך שלושה שבועות, מיום 9.6.09 ועד יום 30.6.09.

            ד. הסוגייה התפקודית

            1. אפנה לכך, שעל פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, ב-ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

            2. אזכיר עוד את הכלל הידוע, כי קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (פורסם; 12.6.2011; פסקה 5)].

            3. עיון בנתוני משכורותיו של התובע מאז התאונה, מעלה כי התובע המשיך לעבוד משך כמנכ"ל החברה בה עבד (כשתחתיו כשישה עובדים) כארבע שנים לאחר התאונה, ללא כל ירידה בשכרו במשך לפחות במשך שלוש וחצי שנים, ושכרו אף השביח מעט בשנים 2011 ו-2012, יחסית לשנים קודמות.

            4. אין מחלוקת כי כבר בסמוך לתחילת עבודתו בחברה בה עבד היה התובע בעל מניות בחברה, ובעדותו עולה כי בשנת 2013 אף הועברו לבעלותו מניות נוספות מאת אחד השותפים/עובדים שפרש וויתר עליהן לטובתו (מה שהשלים את חלקו בחברה ל-20%); וכי כל המניות אלה היו אצלו עד לפחות שנת 2019.

            5. בסמוך לאחר התאונה אין בתלוש המשכורת סימן להיעדרותו, ומכל מקום, לפי האישורים היה התובע זכאי "רפואית" להודיע על 13 ימי מחלה [לפי תעודות אי-כושר] החל מיום 17.6.09 (8 ימים לאחר התאונה).

            6. כנגד עדותו, "עדות בעל דין יחידה", לא הוצגה תמיכה לגרסתו בסעיף 30 לתצהירו כי "במהלך השנים שחלפו מאז התאונה, נעדרתי עקב מצבי הרפואי, מעבודתי פרקי זמן רבים". כאמור, התובע אישר שאין אינדיקציה לגבי ניצול ימי מחלה בפועל (עד למאי 2013), ורק "בעדות כבושה" הוסיף שהיו ימים שהגיע מאוחר לעבודה והיו ימים שלא הגיע [עמ' 37-38 לפרו'].

            7. מעדותו בחקירתו עולה לראשונה, מה שלא מצא לציין בתצהירו, כי התהווה סכסוך בינו השותף המרכזי בחברה, כאשר השותף הזה בעצם שאב את נכסי החברה לתוך חברה אחרת, והתובע נותר כשבידיו מניות חסרות ערך. אני מוצא כי עדותו בתצהירו לגבי דחיקת רגליו על ידי מינוי "יועץ כלכלי" לחברה, שדחק את רגליו מתפקידו, "נצבעת" במהלך חקירתו בגוון של סכסוך עסקי.

            8. הנתבעת מפנה בסיכומיה לכך שבין 2009 ל-2011 התיעוד הרפואי דל, וכי התגברות התלונות הרפואיות החל כשנתיים לאחר התאונה – בשנת 2011. תלונות רבות יותר מופיעות בשנת 2013, כמו הפניה לפרופ' בוסקילה באוגוסט 2013. הנתבעת מפנה עוד לכך שבחוות דעת המומחה בתחום הראומטולוגיה מצויין מסמך מיום 14.4.13, שמתוכו מה נחזה ציטוט או סיכום: "במצב קשה כי החברה בה עובד נסגרת". לא הצלחתי לאתר מסמך זה בראיות התובע, וכאמור, הצדדים לא חקרו את המומחה; אך ניתן לראות גם מחקירתו של התובע לפניי, שעזיבתו היתה במקביל לתהפוכות בחברה (עזיבת אחד השותפים, והצבת גורם חדש בחברה - "יועץ כלכלי", שלגרסת התובע לאט לאט גזל מסמכויותיו).

            9. עיון בתלושי השכר שהציג התובע בנדון, מלמד כי מאז מועד התאונה ועד למאי 2013 לא ניצל ימי מחלה כלל, גם לא – ימי חופשה; ובחודשים מאי עד יולי 2013, לקראת המועד בו לעדותו פרש מעבודה, ניצל 59 ימי מחלה ויום חופשה אחד [הוצג גם אישור רופא תעסוקתי לאי-כושר לשלושה חודשים מיום 12.5.13, שמפנה את התובע לקרן ביטוח במידה שניצל בעבר את כל ימי המחלה העודמים לזכותו].

            10. למרות שעדותו "עדות בעל דין יחידה", נמנע התובע מהבאת עדות תומכת או מסמכים, לצורך הבהרת הנסיבות והמאורעות של אותה תקופה, שנחזית – קריטית, בשנת 2013; בה, בין היתר, כאמור, פנה התובע לקבלת אישור על אי-כושר (לשלושה חודשים), שלושה חודשים שבסיומם "מצא עצמו מחוץ לשורות החברה".

            11. כידוע, הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו. התובע נשאל בחקירתו מדוע לא הביא לעדות את השותף שנתן לו מניות כשעזב, ולא ניתן היה להבין מעדותו מדוע [עמ' 28 ו-68-69 לפרו'].

            12. בתצהירו מתאר התובע את עזיבתו כתוצאה של מינוי "יועץ כלכלי" לחברה, לגרסתו - לאחר שהשותף הבכיר "הבין שאיני מתפקד, ביצועי הולכים ופוחתים"; "כאשר הלכה למעשה שימש זה בתפקיד של מנכ"ל ונגס, בשיטת הסלמי, בסמכויותי עד למצב בו מצאתי את עצמי מחוץ לשורות החברה" [סעיף 37 לתצהירו]. בחקירתו לפניי התברר לראשונה כי ב-2013 "פוטרתי כי נאמר לי שאני השכר שלי גבוה מידי, והם קשה להם להחזיק אותי באותה תקופה" [עמ' 58-59 לפרו']. מתברר כי התובע פוטר מבלי שהשותף הבכיר הסכים לשלם לו פיצויי פיטורין, מה שמסתכם בחוב של החברה כלפיו של כ-300,000 ש"ח [עמ' 22-23 לפרו']. אין תמיכה ל"עדות כבושה" זו במסמכים שהציג התובע, ולא הובאה עדות על מנת לשלול, מה שיכול שעולה מ"עדותו הכבושה" של התובע, שהפרידה לא היתה אלא, או היתה גם - על רקע סכסוך שפרץ בין התובע לשותף הבכיר (אולי גם השותף שעזב) בשל גניבת נכסים או לקוחות מתוך החברה לחברה אחרת, על ידי השותף הבכיר. לא ברור גם מדוע השותף שעזב (לא הבכיר) העביר בינואר 2013 מניות בחינם לידי התובע (כך שבאותו מועד כבר נצברו בידיו 20% ממניות החברה), לעדותו כי "הוא רצה שאני אשאר" [עמ' 28 לפרו'], ומדוע התובע, שעוזב את עבודתו ביולי 2013, מוותר רק בשנת 2019 על מניותיו כדי לקבל הפטר מהתחייבויתיו בענין האובליגו של החברה.

            13. לגבי החברה שהתובע שימש מנכ"ל שלה מאז 2004 ועד 2013, ניכר מהנתונים שהוצגו במוצגי התובע, שבניגוד לשנים שקדמו לשנת התאונה, בהם מצוינים הפסדי ענק, מאז התאונה היא ריווחית בפעילותה - עד לפחות שנת 2014 (היא השנה האחרונה לנתונים שהוצגו), וכי דווקא שנת התאונה 2009 (התאונה ארעה ביוני 2009) והשנה לאחריה הן הריווחיות ביותר, ובשנת 2013 ניכרת שוב עליה ברווחים.

            14. אמנם התובע נחזה מחזיק בעמדתו כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה, הוא סובל מכאבים מפושטים בכל חלקי גופו לרבות, כאבי ראש עזים המלווים בסחרחורות, הגורמים לו לאיבוד שיווי משקל וכי זכרונו נפגע (אעיר כי תוצאות מבחן MMSE שערך המומחה הרפואי שמונה בנדון בתחום הנפשי לתובע בדצמבר 2014 היו בגדר הנורמה, ולא הצביעו על ירידה קוגניטבית אצל התובע).

            15. לעדותו כאבים תוקפים אותו חדשות לבקרים, שנתו אינה סדירה והוא מתחיל את הבוקר בעייפות ותשישות ההולכות ומחמירות במהלך היום, לעיתים קרובות, אף מאבד שליטה ונופל ארצה. בחקירתו העיד: "אף אחד לא רוצה בנאדם שלא יודע אם הוא יקום בבוקר ויגיע לעבודה, שלא יודע אם כשהוא מגיע הוא יישאר, וכשלא יודע כמה זמן הוא ילך לבדיקות לרופאים. זה דבר שנמשך ונמשך ולא נגמר..." [בעמ' 79 לפרו'].

            16. התובע מעיד כי הוא משתתף בטיפול בריפוי ועיסוק, דרך קופת החולים, לסייע לו בהתנהלות היומיומית עם ילדיו. בנוסף, הוא מטופל על ידי פסיכיאטר בשיחות ובטיפול תרופתי בעלויות נכבדות.

            17. כאמור, קבעתי כי הנכות הרפואית בגין התאונה מסתכמת בשיעור של 19%, על רקע נכות רפואית שאיננה קשורה לתאונה בשיעור של קרוב ל-65%. התובע טוען כי בתאונה זו - מדובר במקרה של "גולגולת דקה", בבחינת הקש ששבר את גב הגמל. למול טענה זו, מפנה הנתבעת לכך שהתובע סובל ממחלות רקע רבות וקשות, שרק מחמירות עם השנים, ולכך שלא עולה בראיות קשר סיבתי בין תוצאות התאונה להפסקתו היזומה של התובע לעבוד, שמתרחשת רק לאחר כארבע שנים לאחר התאונה, ומלווה בתביעת ביטוח שזיכתה את התובע בתגמולי ביטוח כושר עבודה בשיעור של 11,500 ₪ לחודש [עמ' 43 לפרו']. כל זאת, כשבהחלט יתכן שהפרישה של התובע מעבודתו היתה בעצם על רקע מה שנחזה להיות סכסוך שותפים.

            18. על מהותו המדויקת של עקרון "הגולגולת הדקה" עמד כב' השופט אילון בענין ע"א 785/80 עיריית פתח תקווה נ' צרפתי ואח' (וערעור שכנגד) פ"ד לח(3) 39, 43:

                "עקרון הגולגולת הדקה משמעותו שכאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת התוצאה מ'גולגלתו הדקה' של הנזק'. (ההדגשות במקור ד.ל.) והרי במקרה שלנו תנאי העבודה המאובקים במפעל לא גרמו להתפרצות האסטמה, אלא להחמרתה וההחמרה - היתה כמידת הצפוי מתנאי עבודה כאלו. הווה אומר: אין זה מקרה שבו חורג הדין מעקרון הצפיות הנוהג בדיני בנזיקין; ה'מעשה' כאן הוא תנאי העבודה הבלתי נאותים. וה"נזק" הוא ההחמרה במחלה (שהיתה ידועה לכתחילה לעובד עצמו, לרופאיו ואולי אף למעבידיו). ה'נזק', לפיכך, אינו חורג בשיעורו מן הצפוי על פי המעשה וממילא אין מקום להפעלת עקרון הגולגולת הדקה." (שם, 174).

            19. לגבי הרלוונטיות של קביעת המומחים הרפואיים בענייננו, שבעצם - גם בנכויות בגין התאונה מדובר בהחמרת מצב, ראוי להזכיר את שנקבע בענין ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל (פורסם; 14.12.06):

                "במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה (ראו King, עמ' 1361-1360)".

            20. הנה כי כן, כאשר מדובר בפגמים אשר היו גלויים והתאונה רק החמירה אותם, הרי שאין להחיל את עקרון "הגולגולת הדקה". מצבו הרפואי הקשה של התובע היה ידוע ומוכר טרם התאונה, וגם בהחמרת מצבו לאחר התאונה; לרבות - בקשר למחלת הפיברומיאלגיה שאובחנה ב-2013, שהמומחה הרפואי בתחום הראומטולוגיה ציין "סביר הרבה יותר שהפיברומיאלגיה שהתפתחה הייתה קשורה בשינויים המבניים הכרוניים בגב ובצוואר מהם סבל התובע עוד טרם התאונה, בדיכאון ממנו סבל שנים טרם התאונה, ויתכן גם בקשר לדלקת המפרקית הפסוריאטית שהחלה כבר לפני התאונה – והחמרה בהמשך".

            21. לא נעלם מעיני פסק דינו של כב' השופט יצחק עמית (בשבתו עדיין בבית משפט המחוזי) בענין ת"א (חי') 358/03 וגנר שולמית נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ (פורסם; 26.6.08) (להלן: "ענין וגנר"), שבו, בתביעה בגין נזקי תאונת דרכים, שכשנתיים אחריה אובחנה התובעת כסובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה, קבע השופט כי "התאונה הייתה ה'טריגר' להתעוררות המחלה, על רקע "גולגולת דקה" של התובעת, להבדיל מהחמרה של מצב קיים". אך כפי שאראה להלן, יש במה שנקבע בענין וגנר ללמדנו - שאין לקבל שבענייננו חל עקרון "הגולגולת הדקה".

            22. להלן סיפורה של תאונת התובעת בעניין וגנר. בעקבות תאונת דרכים בה התנגשה בעמוד בטון, אובחנה התובעת בבית החולים כסובלת מהחבלות הבאות: חבלה בכתף שמאל, שבר מרוסק בשתי השוקיים ובאמה השמאלית, שבר בעצם הבריח משמאל ופצע עמוק בברך שמאל. היא אושפזה למשך 11 יום, נותחה לקיבוע השברים בשתי השוקיים ובאמה, ולאחר הניתוח אובחנה פגיעה בעצב הרדיאלי ביד שמאל. בעקבות התאונה קיבל המל"ל את תביעת התובעת לנכות כללית המל"ל, כאשר העריך את אי-הכושר של התובעת ב-75% (55% רפואי) זמני כחמש שנים, ומשם ואילך כנכות לצמיתות; הכל - בגין התאונה.

            23. לתובעת בענין וגנר נקבעו בגין התאונה הנכויות הבאות: בתחום האורתופדי: פגיעה עצבית קלה במקלעת ברכיאלית ועצב רדיאלי – 5% לפי סעיף 31(1)א1, קצור יחסי של גפה ימנית תחתונה () – 5% לפי סעיף 47(5)(ב), וצלקות חבלתיות וניתוחיות – 5% לפי סעי 75(1)ב; בתחום הנפשי: 10% לפי סעיף 34(ב); בתחום הפלסטי: 10% לפי סעיף 75(1)ב; ובתחום הנוירולוגי: שיתוק חלקי בצורה קלה של העצב הרדיאלי ביד שמאל – 10% לפי סעיף 61(4)א1(שמאל); שיתוק חלקי בצורה קלה של העצב הפרוניאלי ברגל שמאל – 10% לפי סעיף 32(2)א1. 

            24. המחלוקת בעקבות הפגיעה הרב-מערכתית הזאת בענין וגנר היתה: האם יש להכיר בתסמונת הפיברומיאלגיה שאובחנה אצל התובעת (בשיעור 30%) כשנתיים לאחר התאונה, כקשורה בקשר סיבתי לתאונה; זאת - כאשר המומחה הרפואי שמונה באותו ענין בתחום הכאב גורס כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הופעת התסמונת אצל התובעת, ומאידך - אישר בחקירתו "שאפשר לראות רמזים לתחילת פיברומיאלגיה בחומר שקדם לתאונה", והשיב: "האם יתכן שהיתה מפתחת את הפיברומיאלגיה גם ללא התאונה, התשובה, כן ודאי".

            25. ובכן, אם בענין וגנר מצא כב' השופט עמית "למרות גדר הספקות בשאלת הקשר הסיבתי" כי הורם הנטל להוכיח קשר סיבתי של הופעת התסמונת לתאונה, הרי בשל ההבדל הבולט בין נסיבות ענין וגנר לנסיבות ענייננו, ניתן ללמוד לענייננו, שגם הבחינה המשפטית של שאלת קיומו של קשר סיבתי - מובילה לשלילת קיומו של קשר סיבתי. ראשית, במאובחן מענין וגנר, בענייננו חוזר המומחה בשתי חוות דעת שנתן על הבהרתו (שצוטטה) שאיננו מוצא קשר בין תוצאות התאונה להופעת תסמונת הפיבורמיאלגיה, ומצביע על הגורמים הסבירים לתסמונת – שטמונים בעברו הרפואי של התובע ובמחלות ותופעות פיזיות שונות מהם הוא סובל כבר שנים טרם התאונה. שנית, בענייננו מצב שיעור הנכויות המשוקללות - הוא הפוך. למול ענין וגנר בו נקבעה נכות רפואית משמעותית בגין התאונה, בשיעור של כ-57% (סה"כ בהתחשב בחפיפות אפשריות), הרי שבענייננו לא נגרמו בתאונה נכויות שיש להם מבע קליני מיידי, והיא ארעה בקינמטיקה נמוכה, ללא כל פגיעה גרמית אצל התובע, מה שהוביל לכך שנקבע כי לא נגרמה בתאונה נכות אורתופדית כלשהי; והנכויות הרפואיות שכן מצאו המומחים הרפואיים בענייננו לייחס לתאונה, הם בעצם החמרות של מחלות קיימות; כשהשיעור המשוקלל של הנכויות שאיננן קשורות לתאונה - מגיע קרוב ל65%.

            26. לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן לאמר, שביישום ההגיון של בחינת הקשר הסיבתי בענין וגנר לענייננו, המסקנה הבלתי נמנעת היא, שיש לדחות את טענת התובע לקשר סיבתי בין התאונה לתסמונת הפיברומיאלגיה; וכי במישור הכולל – טענת "גולגולת דקה" איננה עומדת לתובע בנסיבות ענייננו.

            27. ובכן, ממכלול הראיות בענייננו אינני מוצא שעולה כי מדובר בענייננו במצב של "גולגלת דקה", אלא בהתווספות מגבלות מסוימות לתובע כתוצאה מן התאונה למגבלות המשמעותיות הקיימות והחמרה מסוימת של מצבו הבריאותי הקשה ממילא - בלא כל קשר לתאונה [ר' גם ת"א (י-ם) 5227/03 נתי ניסים נ' שוויקי סמעאן (8/1/2009), פסקאות 12, 13 לפסק הדין והאסמכתאות שם).

            28. לא שוכנעתי בעקבות שמיעת עדותו של התובע כי אכן יש לייחס לתוצאות התאונה בענייננו את העובדה שהפסיק לחלוטין להשתכר למחייתו "במומו" - כפי שפעל כארבע שנים לאחר התאונה. ההחמרה במצבו של התובע לאחר התאונה מיוחסת רובה ככולה למצבו הקונסטיטוציונלי, ולא לחוליים או פגמים שנולדו בתאונה.

            29. למול כל אלה, נשאלות שתי שאלות: האחת - האם אכן הפגיעה של התובע בשל כל חוליו ונכויותיו היא כזאת שאיננה מאפשרת לו לעבוד בכל עבודה שהיא? והשאלה השניה – מהי הפגיעה התפקודית שיש לייחס לתובע בגין התאונה, בהתחשב במכלול קשייו ונכויותיו שאינם קשורים לתאונה?

            30. הנתבעת מפנה לכך שהתובע אישר בחקירתו כי מאז 2013 לא הלך לעבוד במקום אחר ולא ניסה לעשות כן, וגם לא חיפש עבודה [עמ' 71 לפרו']. בחירתו של התובע לא לנסות כלל להשתכר למחייתו, על רקע העובדה שהוא מקבל תגמולי ביטוח גבוהים יחסית מדי חודש, מקשה על קביעתי בענין מילוי חובתו להקטנת הנזק. זאת במיוחד, כשהתובע נמנע מהבאת כל עדות לסיוע לטענתו שבשל מצבו הבריאותי נבצר ממנו לעבוד.

            31. עוד אזכיר כי אם התובע אכן איננו מסוגל לעבוד כיום בגין נכויותיו הגבוהות, נחזה לכאורה שהוא זכאי לפנות למל"ל בתביעה לנכות כללית (מה שהיה מקנה לנתבעת זכות לניכוי יחסי), פנייה - שלא הוצג לי בראיות שנעשתה.

            32. אזכיר, כי התובע ביקש בזמנו מינוי של מומחה תעסוקתי; ובהחלטתי אז הוריתי: "מובהר שבכל הקשור לבקשת התובע למינוי מומחה בתחום השיקום, על פי המלצתי הבקשה מוקפאת כרגע והתובע יוכל לחזור והעלות אותה ולנתבעת תהיה זכות כמובן להשיב לדבר בעתיד". התובע לא חזר ועמד על בקשתו זו.

            33. אבהיר, כי כיום – לענייננו - אינני סבור שיש תועלת להפנות את התובע לבדיקת מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית; זאת - באשר לא הובאו הראיות הבסיסיות לכך ש"בזמן אמת" התובע ניסה לפנות ולעבוד ולא פנה לרופא תעסוקתי (מעבר לאותה פנייה ב-2103), ונראה גם שלא פנה למל"ל בתביעה לנכות כללית, כאמור; ומעבר לכך - כל פרשת הראיות בהקשר של בחירת התובע להפסיק לעבוד מתבססת על "עדות בעל דין יחידה", שכעולה מניתוח הראיות לעיל, עולה כי הותירה סימני שאלה לגבי נסיבות פרישתו של התובע מעבודתו בחברה. סיבה נוספת, ואולי מרכזית יותר, לכך שאין צורך ממשי למנות בענייננו מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, היא באשר גם אם לצורך הדיון נניח, שהתובע איבד במחצית 2013 לחלוטין את כושרו לעבוד, אין בכך לשנות מהכרעתי שהשפעת התאונה על הגעת התובע למצב זה הינה - שולית.

            34. מכל מקום, בהקשר לדינו של תובע שלא פועל להקטנת נזקו, כשהוא נמנע לחלוטין מכל ניסיון לאתר עבודה או להתחיל עבודה, ראוי להפנות לעניין ת"א (המחוזי ב-י-ם) 1540/96 סילביה בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 27.8.2001), שבו מוזכרת תמצית הדין: "כידוע, קביעת הגריעה מכושר ההשתכרות אינה נעשית על-פי השוואה בין השכר ערב התאונה לבין השכר לאחריה, כי אם בהשוואה בין השכר שאותו יכול היה הניזוק להשתכר אלמלא מומו, עם השכר שהוא יכול היה להשתכר במומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(1) 529, 538 מול ד'-ה'; ע"א 488/87  המרמן בע"מ נ' חסן פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד')".

            35. בענין רקוביצקי נקבע כי לפי הדין, בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, אנו מופנים להתייחס ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות [ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח' פ"ד מז(1), 726, עמ' 734-733] נקבע במפורש:

                "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".

            36. גם אם לא אפעל ליישם את הלכת רקוביצקי אחד לאחד לענייננו, הרי לנוכח ההגיון שהיא מלמדת על אופן היישום של עקרון "השבת המצב לקדמותו" בנסיבות קיצוניות כפי ענייננו, אני מתרשם שבענייננו השפעת התאונה על כושר עבודתו או מהלכיו והחלטותיו של התובע מאז מחצית שנת 2013 ואילך, איננה קרובה לשיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע בגין התאונה. מצאתי כי בענין החלטתו של התובע להפסיק לחלוטין לעבוד, תרומת התאונה בענייננו - שולית, אם בכלל.

            37. כעולה מכל האמור לעיל בפרק זה, בנסיבות כפי שנלמדות מהעדויות בתיק זה, אינני מוצא כי הפגיעות של התובע בתאונה גרמו לו נכות תפקודית שמשתווה לנכות הרפואית המשוקללת שקבעתי בגין התאונה.

            38. עוד אזכיר, כי מהנסיבות, עולה גם כי קיימת גם אפשרות תיאורטית עליה מצביעה הנתבעת, שגם - אלמלא ארעה התאונה, ממילא היה התובע מגיע לנכויות כבדות שהיו גורעות משמעותית מיכולתו לעבוד - כבר בשנים הרלוונטיות לענייננו, מיולי 2013 ואילך, אפילו, בשלב מסוים, עד כדי אי-כושר מלא.

            39. אשר על כן, בהתחשב בטיב ושיעור הנכויות הרפואיות של התובע בענייננו שלא מיוחסות לתאונה ושכן מיוחסות לתאונה, טיב עבודתו שאולי יכולה להתבצע מחביון משרדו, או אולי כיום – אפילו ביתו, אני מוצא לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה למול נכותו הרפואית המשוקללת בגינה – הינה חלקית בלבד, וכי יש להעמיד את נכותו התפקודית בגין התאונה על שיעור של 10%.

                ה. הנזק והפיצוי

                1. סיכום ביניים של נתוני היסוד – טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

                   • התובע יליד – 2.8.1965.

                     • מועד התאונה – 9.6.09.

                     • גיל במועד התאונה – 43 שנים ו-10 חודשים.

                     • גיל התובע היום – 56 וחצי שנים.

                     • שיעור הנכות הרפואית המשוקללת – 19%.

                     • שיעור הנכות התפקודית – 10%.

                2. התובע מבקש שיפסקו לה פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר ו/או אבדן כושר השתכרות לעתיד, הפסדי פנסיה, הוצאות רפואיות עבר ועתיד, עזרה בניהול משק הבית וסיעוד עבר ועתיד וכאב וסבל.

                   בסיס השכר והפסד לעבר

                3. התובע מעמיד את בסיס שכרו נטו בסיכומיו על סך של 18,000 ₪, והוא ישמש כבסיס השכר בענייננו.

                4. הקושי בקביעת הפסד שכרו לעבר (מאוגוסט 2013) הוא העובדה שהתובע לא עבד כלל משך כשמונה וחצי שנים אלו, ועל כן - גריעת השכר היא וירטואלית.

                5. תחשיב מלא של גריעת שכרו לעבר, לו היה עובד, ואכן היה שכרו נגרע בפועל בשיעור הנכות התפקודית, היינו 10% מסך 18,000 ש"ח לחודש, מעלה גריעה של 1,800 ₪ לחודש. שמשמעו מאוגוסט 2013 ועד היום (שמונה וחצי שנים, שהם 102 חודשים) סך של 220,320 ₪ [1,800 X 102 = 183,600].

                6. סכום זה בצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.10.17) מסתכם בסך 191,851 ₪.

                7. לכך יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי ההפרשות הסוציאליות שנמנעו ממנו בשיעור היחסי לגריעה זו (להלן: "הפסדי פנסיה"), בשיעור של 12.5%, היינו - סך של 23,981 ₪.

                8. בהתחשב בכל האמור בפרק זה לעיל, אני מוצא לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בעבור הפסד שכר לעבר בענייננו (כולל הפסדי פנסיה) – בסך של 216,000 ₪ [215,832 ₪ - בעיגול].

                   גריעת השכר לעתיד

                9. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19), העוסק במורכבות של ההכרעה ובכך שהיא תלוית נסיבות ספציפיות, כאשר המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה.

                10. התובע טוען כי יש לחשב את אובדן שכרו לעתיד עד גיל 67 לפי שכר הבסיס, ובחישוב אקטוארי של ההיוון על בסיס של 1.5% בלבד. הנתבעת מתנגדת. ואכן, הדין כיום מעמיד את הבסיס להיוון על שיעור של 3%.

                11. כיום התובע בן 56 וחצי, ולגרסתו – איננו עובד, ונאלץ להסתפק בתגמולי הביטוח שהוא מקבל (11,500 ₪).

                12. סך הפיצוי האקטוארי האפשרי בגין פוטנציאל השתכרותו של התובע, מהיום ועד להגיעו בגיל פרישה בגיל 67 (עשר וחצי שנים, שהם 126 חודשים, הוא כדלקמן: 18,000 ₪ * 10% נכות תפקודית * 107.9696 (מקדם היוון 3% עד גיל 67) הוא 194,345 ₪.

                13. כידוע, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובע ביחס לעבודתו והשתכרותו כפי שניתן ללמוד מהנתונים בעניינו. בענייננו, כאמור, מדובר בתובע שבשלב זה איננו עובד, ומהתנהלותו בשנים האחרונות נחזה כי סיכויו לשוב לעבודה - קטנים.

                14. לפי הדין הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות, בינתיים, על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק במעשה הנזיקי, ובענייננו – בתאונה, כדי להחזיר, בקביעת הפיצוי, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו [ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, בעמ' 772; ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, בעמ' 688-687; א' ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", בעמ' 255-249].

                15. בנסיבות ענייננו, אין מקום לפסיקה גלובלית כטענת הנתבעת. הנכות הפקודית שקבעתי כבר הופחתה מנכותו הרפואית, על רקע השיקול של הביטוי המעשי האפשרי, גם לעתיד, של סוג הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע ושיעורן. בהתאם, אני מוצא לייחס לעתיד אפשרות של גריעת שכר מליאה על פי הפגיעה התפקודית שקבעתי בנתונים לעיל.

                16. לכך יש להוסיף פיצוי בגין הפסדי הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%, היינו סך של 24,293 ₪.

                17. אשר על כן, אני מוצא לקבוע לתובע פיצוי עבור אובדן כושר עבודה לעתיד (כולל הפסדי פנסיה) בסך 219,000 ₪ [218,638 ₪ בעיגול].

                    הוצאות רפואיות ונסיעות

                18. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, משככי כאבים ותרופות אשר בגינם יש לפצותו, אולם לא הציג קבלות.

                19. הנתבעת טוענת כי התובע לא הביא כל ראייה לסיוע, וכי ממילא הוצאותיו הרפואיות בגין תאונת דרכים מכוסות במסגרת הסל וההסדרים במשק.

                20. יש לציין כי נחזה שהתובע משך שנים נמצא בטיפולים מתמידים, שממילא דורשים השלמת הוצאות (גם אם הם מסובסדים לפי הדין), לרבות הוצאות נסיעה. התובע לא הוכיח איזה חלק בהוצאות אלה נגרם בגין התאונה, אך אני מתרשם כי מדובר בחלק מזערי, באשר מדובר במחלות ובעיות בריאותיות ונפשיות שמלוות אותו שנים, ושממילא הוא מטופל בגינן ללא קשר לתאונה.

                21. אזכיר כי חלק מהנכות הרפואית שנקבעה בדין התאונה היא נפשית, וכידוע יכול שחלק מהטיפולים בהקשר הנפשי נעשים מחוץ לסל. מאידך, כאמור, התובע נזקק לטיפולים נפשיים (תרופתיים ואחרים) משך שנים רבות - גם טרם התאונה.

                22. בנסיבות תיק זה, אני מוצא לפצות את התובע בראש נזק זה בסל גלובלי של 5,000 ש"ח.

                    עזרת הזולת

                23. בסיכומיו טוען התובע כי נעזר בבני משפחה בשנים שחלפו מאז התאונה עד היום בשל מגבלותיו, וכי סביר להניח שיאלץ להיעזר בתמיכתם של בני משפחה בעתיד וכי יש לפצותו בראש נזק זה.

                24. הנתבעת טוענת כי, בנסיבות, בהן אין כל עדות מסייעת לגרסת התובע, והטענות הן לסכומים גלובליים ללא הנמקה ברורה – אין לפצותו בראש נזק זה.

                25. אכן, במכלול חוליו וקשייו של התובע מסובך ענין הייחוס לתאונה הנדונה של אותו חלק בעזרה שנדרש אך בגינה, כאשר, בעצם, העזרה הנדרשת "נבלעת" בעזרה הכוללת שממילא נראה כי התובע נדרש לה בשל מצבו הבריאותי הכללי, שאיננו קשור לתאונה.

                26. מאידך, אזכיר כי, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כדבעי, כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח'  פ"ד כח(1) 277]. לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת, ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

                27. לאור האמור לעיל, אני מוצא בנסיבות לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך גלובלי של 20,000 ₪.

                    כאב וסבל

                28. אזכיר, כי על פי חוק הפיצויים שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע חוק הפיצויים.

                29. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילו של התובע, שיעור הנכות הרפואיות המשוקללת - 19%, וחלוף הזמן מאז ארעה התאונה, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונה הוא 35,000 ₪ [34,330 ₪ - במעוגל].

                    סך הפיצויים

                30. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִינו 495,000 ₪, כמפורט להלן:

                    א. כאב וסבל -35,000  ₪

                    ב. הפסד שכר לעבר - 216,000 ₪

                    ג. הפסד השתכרות לעתיד -219,000 ₪

                    ד. הוצאות רפואיות -5,000 ₪

                    ד. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -20,000  ₪

                    סה"כ: 495,000 ₪.

                31. כאמור, משקבעתי כי אין מדובר ב"תאונה עבודה" – אין גם ניכוי רעיוני.

                32. אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שישולמו לתובע פיצויים בסך של 495,000 ₪.

                    סוף דבר

                    אשר על כן, אני פוסק בזאת כי:

                    הנתבעת תשלם לתובע סך של 495,000 ₪.

                    עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 75,290 ₪, וכן, בגין החזר הוצאות אגרה סך של 712 ₪ בלוויית ריבית והצמדה מיום 8.1.2014.

                    הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

                    5129371

                    זכות ערעור - כדין.

                    המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

                     

                    ניתן היום, ג' אדר א' תשפ"ב, 04 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.