נ' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975.

2.התובע, יליד 1.5.1983, בן 35 כיום, היה מעורב בתאונת דרכים בהיותו בן 29 ו- 7 חודשים.

3.תאונת הדרכים אירעה ביום 28.12.2012, לאחר שהתובע התנגש ברכב שנסע לפניו וסבל מחבלה מסוג "צליפת שוט" – ""Whiplash (להלן: "התאונה").

4.במסגרת ניהול ההליכים בתיק זה, הצדדים הגישו תחשיבי נזק וניתנה הצעת פשרה על ידי בית המשפט. משלא נתקבלה הסכמת שני הצדדים להצעה, התקיימה ישיבת הוכחות והוגשו סיכומי הצדדים. הצדדים חלוקים הן באשר לגובה נכותו הרפואית והתפקודית של התובע והן באשר לגובה נזקיו.

סיווג התאונה - תאונת דרכים בלבד או תאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה?  

5.הנתבעת העלתה לראשונה בתחשיב הנזק מטעמה, את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, וזאת מאחר והתאונה אירעה עת חזרתו של התובע מעבודתו. לטענת הנתבעת יש לבצע ניכוי רעיוני של התגמולים שהיו מתקבלים מהמוסד לביטוח לאומי כדמי נכות מעבודה, מכל פיצוי שיפסק לתובע. ב"כ הנתבעת חקר את התובע על נסיבות התאונה והפנה לחקירת החוקר מטעם הנתבעת. ברם דו"ח החקירה לא הוגש כלל לתיק בית המשפט, כנדרש בהחלטה מיום 26.10.17, ואף לא הוגש גם לאחר שמיעת פרשת התביעה. (ראה גם אודות החקירה הנגדית של התובע בעניין, עמ' 15, ש' 22-36 ועמ' 16, ש' 1-27 לפרוטוקול מיום 11.3.18).

6.התובע התנגד להרחבת חזית, מיד לאחר הגשת תחשיב הנזק מטעם הנתבעת וגם במסגרת דיון ההוכחות , ולשם הזהירות, אף התייחס לטענה זו הן בתצהירו והן בסיכומיו.

7.התובע הבהיר בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי התאונה לא הייתה תאונת עבודה, ופירט אודות נסיבות יום התאונה. (ר' סעיף 25 לתצהיר התובע ועמ' 15 ש' 22-28 לפרוטוקול מיום 11.3.18). למעלה מהנדרש, מטעם התובע אף הוגש תצהיר אביו של התובע עו"ד י.נ., המתייחס לנסיבות יום התאונה ולכך שהתובע לא עבד ביום זה. לתצהיר צורף מכתב מטעם הפסיכולוגית עמה נפגש התובע ביום התאונה, אשר אישרה כי התקיימה פגישה עם התובע ביום התאונה (נספח ל לתצהיר התובע). הנתבעת ויתרה על חקירת עו"ד נ' על תצהירו, ובכך אישרה את תוכנו.

8.עיון בכתב ההגנה של הנתבעת מלמד כי אכן עסקינן בהרחבת חזית אסורה, כזו שהועלתה לראשונה בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת ללא כל תימוכין. הנתבעת לא טענה בכתב ההגנה, המגדיר את חזית טענותיה, כי התאונה הינה תאונת עבודה. אף לאחר שהתובע התנגד להרחבת החזית שהועלתה בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת, לא פעלה הנתבעת להגשת בקשה לתיקון כתב ההגנה.

9.זאת ועוד, הנתבעת לא הגישה את דו"ח החוקר מטעמה ולא הזמינה אותו למתן עדות, לא במועד שנקבע בהחלטה מיום 26.10.17 ולא בכלל. הנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסת התובע במסגרת החקירה הנגדית וממילא, לא הגישה חוות דעת אקטוארית המעריכה את הניכוי הרעיוני שיש לטענתה לבצע.

10.לא בכדי כי עיון בסיכומי הנתבעת מלמד כי זו האחרונה זנחה לחלוטין את טענתה בעניין זה. די בכך בכדי לדחות הטענה, קל וחומר בהיעדר כל ראיה לגופו של עניין המלמדת על קיומה של תאונת עבודה ובהיעדר כל ראיה לניכוי הנדרש.

11.אשר על כן הנני קובעת כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים שאינה תאונת עבודה.

הנכות הרפואית

12.בהסכמת הצדדים מונה ביום 1.7.15 ד"ר שי פריימן כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה. חוות דעתו הוגשה ביום 25.4.16, ובמסגרתה נקבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10%. הצדדים אינם חלוקים באשר לקביעה זו.

13.בחוות דעתו המליץ ד"ר פריימן על מינוי מומחה בתחום האורולוגיה. המלצה זו ניתנה לאור תלונות התובע על כאבים באשכים, בעיקר מצד שמאל וכאבים באגן עם הקרנה לשק האשכים ולרגליים. כאבים אלו החלו לטענת התובע, כשבוע לאחר התאונה.

14.ביום 16.5.16 מונה ד"ר דב אנגלשטיין, כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורולוגיה וחוות דעתו הוגשה ביום 12.12.16.

15.מומחה בית המשפט ד"ר אנגלשטיין (להלן: "ד"ר אנגלשטיין") קבע בחוות דעתו כי הכאבים מהם סובל התובע באשכים לא נבעו כתוצאה מתאונת הדרכים ואין בינם לבין התאונה כל קשר סיבתי. התובע חולק על קביעה זו וטוען כי הפוסק האחרון באשר לקיומו או העדרו של קשר סיבתי הינו ביהמ"ש. הנתבעת מבקשת לקבל את חוות הדעת ולקבוע כי לא מתקיים קשר סיבתי.

16.טענות התובע באשר לנכות האורולוגית – ד"ר אנגלשטיין הבהיר בתשובות לשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית, כי לתובע נותרה נכות אורולוגית בשיעור של 10%, אך לא קיים קשר סיבתי בין הנכות לתאונה. לטענתו, התאונה הייתה קלה, לא הוכחה פגיעה באגן והבדיקות שבוצעו אינן מלמדות על פגיעה בעצב או בסיבי העצב הפודנדלי. על אף האמור, יש לסטות מקביעות אלו מהנימוקים שלהלן.

17.ראשית, מחוות הדעת עולה בבירור כי אין לתובע עבר רפואי אורולוגי וד"ר אנגלשטיין העיד כי טראומה יכולה לגרום לתסמונת התפיסה של העצב הפודנדלי, העובר באגן ומעצבב את האשכים. לשאלת בית המשפט השיב המומחה, כי תאונה היא אכן מקרה טראומה, אך לדעתו מדובר במקרה דנן בתאונה מאוד קלה.

18.מדובר בהכרעה עובדתית המסורה לביהמ"ש בלבד. בתעודת חדר מיון צוין כי התובע נפגע עת רכבו פגע ברכב שלפניו במהירות בינונית. פגיעה ברכב במהירות בינונית שגרמה ל- 10% נכות אינה טראומה קלה מאוד. מהחומר הרפואי עולה כי סמוך לאחר התאונה החל התובע להתלונן על כאבים באשך וד"ר אנגלשטיין העיד כי הדבר יכול להעיד על קשר סיבתי.

19.שנית, קביעת ד"ר אנגלשטיין כי בתאונה לא נגרמה חבלה לאגן הינה שגויה. התובע מתאר בסע' 15 לתצהירו את מנגנון החבלה בתאונה וטוען שרגליו המיושרות פגעו בחוזקה בתחתית הרכב. כאשר אדם מיישר את רגלו בחוזקה ובתנועה חדה ופתאומית על מנת לבלום פגיעה ברכב שלפניו, סביר להניח כי הייתה טראומה לאגן. גם במכתב של ד"ר גרינולד מיום 19.2.13 צוין כי בסוף דצמבר התובע עבר תאונת דרכים עם פגיעות קהות באגן ובע"ש תחתון. ביהמ"ש מתבקש להעדיף את גרסת התובע כי הייתה פגיעה באגן וכי הכאבים החלו סמוך לאחר התאונה ולהזכיר, כי ד"ר אנגלשטיין העיד שאם הייתה פגיעה באגן היה נוטה לתת אחוזי נכות.

20.שלישית, גם שלילת הקשר הסיבתי לאור תקינות בדיקות ה- CT וה- EMG אינה נקיה מספקות.

21.סמוך לאחר התאונה התובע החל להתלונן על כאבים ואובחן כסובל מוריקוצלה באשך שמאל. בהמשך ד"ר גרינולד במכתבו מיום 19.2.13 העלה חשד לפגיעה בעצב הפודנדלי והמליץ על טיפול תרופתי. התובע הופנה להתייעצות עם מומחה נוירולוג, ביצע בדיקות CT ו- EMG ופרופ' וולר סיכם כי נראה שמדובר בכאב עצבי ממקור שאינו ברור ולכן המליץ על ביצוע בדיקת MRI. התובע הסביר כי לא ביצע בדיקה זו מאחר והכאבים פחתו והוא מאס בתהליך.

22.ד"ר אנגלשטיין הסכים כי תפיסת העצב הפודנדלי לא תיראה ב- CT בטן ואגן. כמו כן השיב בשאלות ההבהרה כי תתכן פגיעה בסיבי העצב שהינם רגישים ללחץ או לפגיעה מכנית כולל בתאונת דרכים, אשר לא תראה ב- CT או ב- EMG. ד"ר אנגלשטיין אישר כי תסמונת הכאב באשך היא סנסורית, שעה שבדיקת ה- EMG לעצב הפודנדלי היא מוטורית ולא סנסורית, כך שגם העובדה שבדיקה זו נמצאה תקינה, אינה מאיינת פגיעה בסיבי העצב הפודנדלי.

23.בהעדר עבר רפואי אורולוגי ומשהוכח כי התאונה היוותה טראומה במסגרתה נפגע התובע באגן, לאור סמיכות הזמנים בין התאונה להופעת הכאבים ומשהבדיקות שבוצעו לא מאיינות אפשרות של פגיעה בעצב או בסיבי העצב הפודנדלי, הרי שמאזן ההסתברויות נוטה לקביעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורולוגית לבין התאונה ולכן יש להעמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 19% נכות.

24.טענות הנתבעת באשר לנכות האורולוגית – יש לקבל את חוות דעתו של ד"ר אנגלשטיין שלא נסתרה. המומחה נחקר ועמד על קביעתו כי אין קשר סיבתי בין הנכות לתאונה. המומחה נשאל האם בבדיקת ה- EMG נבדק העצב הפרומיילי ולא העצב הפודנדלי תוך הפניה לבדיקה מיום 1.2.16. כבר במעמד הדיון הבהיר ב"כ הנתבעת, כי בוצעה בדיקה נוספת אליה התייחס המומחה ואשר בוצעה ביום 13.3.16. בבדיקה זו נבדק העצב הפודנדלי.

25.ד"ר אנגלשטיין אף שלל בחקירתו מצב שבו התאונה הקלה יחסית שאירעה לתובע, יכולה הייתה לגרום לתסמונת של העצב הפודנדלי. עוד הבהיר הנ"ל בחקירתו, כי התובע לא טען למכה באגן וציין כי קיומה של בדיקת EMG תקינה מחזקת את המסקנה שלא הייתה תפיסה של העצב. גם התובע לא ציין בתצהירו ובתיאור התאונה כי הייתה פגיעה באגן.

26.לבסוף המומחה העיד כי התובע סובל מוריקוצלה, כפי שאובחן לאחר התאונה, וכי כאבים באשך יכולים לחלוף. לא עמד בפני המומחה חומר עדכני המעיד על כך שהתובע סובל כיום מכאבים באשך ואף הבהיר כי תוצאת בדיקה גופנית שביצע, אשר הייתה יכולה להצביע על תפיסה של העצב, הייתה שלילית.

27.הכרעה – לאחר שעיינתי בכלל הראיות בתיק זה, לרבות בחוות הדעת של ד"ר שי פריימן האורתופד המומחה ובחוות הדעת של האורולוג המומחה – ד"ר אנגלשטיין , לאחר שהתרשמתי ישירות מחקירתו של ד"ר אנגלשטיין ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי יש לסטות ממסקנות חוות הדעת של ד"ר אנגלשטיין.

28.הלכה מושרשת היא כי הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע מסורה בידיו של בית המשפט, אך לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה שמונה על ידו:

"הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), ואין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש". יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין זה היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת".

ע"א 4681/07 עביר דהוד נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ( 20.7.10).

29.התובע נבדק תחילה על ידי מומחה בתחום האורטופדי אשר המליץ על מינוי מומחה אורולוג. ד"ר פריימן קבע בסיכום חוות דעתו כי :

"בבדיקה פיזיקלית הודגמה הגבלת תנועות קלה בתנועת עמוד השדרה הצווארי. לא נמצאו הגבלות תנועה בעמוד השדרה המותני או ממצאים רדיקולארים. מדווח על כאב באשך שמאל, אין עדות לפגיעה עצבית ויתכן כי הכאב נובע מוריקוצלה". (ה.ש. ת.ל.י).

30.ד"ר אנגלשטיין בדק את התובע, בחן את החומר הרפואי ודן בשאלה, האם התובע סובל מתסמונת התפיסה של העצב הפודנדלי, וזאת מאחר שהתובע סבל מכאבים באשכים לאחר התאונה.

31.ד"ר אנגלשטיין קבע כי: "קשה לקבוע מסמרות באופן מוחלט, אך בהתחשב במכלול הדברים, נראה לי שאין מדובר בתסמונת התפיסה של העצב הפודנדי".

32.באשר לקשר הסיבתי בין הכאבים באשכים לבין התאונה קבע המומחה בעמ' 4 לחוות דעתו:

"יצויין כי לא תוארה כל חבלה אגנית בעת התאונה ולא היו כל כאבים באזור זה מיד לאחריה. ד"ר פריימן, מומחה לאורטופדיה מטעם ביהמ"ש כותב בחוות- דעתו (4/2016) כי מנגנון הפגיעה בתאונת הדרכים הנדונה היה "צליפת שוט" (whiplash), לאמור פגיעה באזור עמוד השידרה הצווארי. לא נמצאה עדות לפגיעה עיצבית לכאב באשך ולדעתו אין קשר בין חבלת הגב לכאב באשך.

בהתחשב במכלול העובדות שתוארו עד כה, התרשמותי היא כי אין קשר סיבתי ישיר בין התאונה הנדונה לתלונותיו של מר נ' אשר תוארו "ממקור עצבי" עלום. מה ההסבר האפשרי לתלונותיו אלו? סוג של כאב זה באגן מזכיר מצב של דלקת כרונית של הערמונית/ תסמונת האגן הכואב (CP/CPPS) או כאב אשכים (orchialgia), המופיע בעיקר אצל צעירים ללא כל סיבה נראית לעין, למרות בדיקות מקיפות".

33.ד"ר אנגלשטיין הגיע למסקנה, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין תלונות התובע לבין התאונה וכפי שיפורט, בחקירתו הנגדית לא נסתרה קביעה זו.

34.אקדים ואציין כי ד"ר אנגלשטיין לא התעלם בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית מטענות התובע ונתן התייחסותו לכאבים באשכים של התובע, לסמיכות הזמנים הנטענת ביחס למועד הופעת הכאבים, למנגנון התאונה ולתוצאות הבדיקות שבוצעו לתובע. מסקנותיו של ד"ר אנגלשטיין התקבלו לאחר שנתן דעתו לסוגיות האמורות תוך התמודדות עם הסוגיות לגופן.

35.טענתו הראשונה של התובע הינה באשר להיות התאונה טראומה אשר יכולה לגרום לתפיסה של עצב הפודנדלי. לטענתו, פגיעה מאחור ברכב כאשר נסע במהירות בינונית אינה תאונה קלה כטענת המומחה וכי יש ללמוד גם מסמיכות התלונות על כאבים לתאונה, כי אכן התאונה גרמה לתפיסה בעצב.

36.אינני מקבלת טענה זו. המומחה עיין בחומר הרפואי וכן בחוות דעת המומחה פריימן והגיע למסקנה, כי מדובר בתאונה קלה. סמיכות הזמנים הייתה ידועה והוזכרה בחוות הדעת ולמרות זאת המומחה קבע, כי לא מדובר בתאונה המהווה טראומה ברמה כזו העלולה לגרום לתפיסה של העצב הפודנדלי. כך השיב ד"ר אנגלשטיין בחקירתו:

"כתבתי גם בחוות הדעת ואבהיר, רוח העניינים שבאמת קשה לדעת במקרה הזה אבל בגלל סיבות א', ב' ו-ג' היא שלא הייתה חבלה באגן ולא הייתה חבלה כזו שכפי שקוראים בחוות הדעת, מדובר על לחץ ממושך לרוכבי אופניים, גידולים וכד'. לא סביר בעיניי שחבלה שאולי הייתה למס' רגעים נותנת תסמונת של העצב הפונדנטלי ולכן קבעתי את מה שקבעתי. אין לנו הסבר נכון לעכשיו מדוע יש את הכאבים הללו מתוך מכלול הנסיבות תחושתי היא שאין קשר סיבתי בין התאונה לכאבים." (ה.ש. ת.ל.י.)

(עמ' 9, ש' 13-18 לפרוטוקול מיום 11.3.17)

ובהמשך, כאשר נשאל האם תאונה היא מקרה טראומה השיב:

"כן. רק כאן הטראומה היא מאוד קלה אבל לא טראומה היכולה לגרום לבצקת של הרקמות מסביב. צריך להבין שמדובר בעצב קטן שנמצא בתוך האגן ולכן צריך אפקט ממושך כדי שיגרום לתסמונת הזו. לאור מנגנון הפגיעה." (ה.ש. ת.ל.י.)

(עמ' 9, ש' 28-30 לפרוטוקול מיום 11.3.17).

37.אשר לטענתו השנייה של התובע ולפיה התאונה גרמה לחבלה באגן, הרי שגם טענה זו אין בידי לקבל. ד"ר אנגלשטיין השיב כי ביסס את מסקנתו שלא הייתה חבלה באגן, הן על תעודת חדר המיון והן על חוות דעתו של ד"ר פריימן (עמ' 7, ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.18).

38.אכן, עיון בתעודת חדר המיון מיום התאונה, 28.12.12 (נספח כב לתצהיר התובע) מעלה כי התובע כלל לא התלונן על פגיעה כלשהי באזור האגן או הרגליים. תלונות התובע התאימו לפגיעה של "צליפת שוט" בלבד.

39.בהפניה מיום 11.1.13 לחדר המיון (נספח כג1 לתצהיר התובע), התלונן התובע לראשונה על כאבים באשך שהופיעו 3 ימים לפני כן, מבלי שטען כי נפגע באגן בעת התאונה ומבלי שאזכר את התאונה. גם בשלב מאוחר יותר, במכתב ד"ר רובינשטיין מיום 21.1.13 ואף בתעודת חדר המיון מיום 29.1.13 (נספחים כג 3- כג 5 לתצהיר התובע), לא מזכיר התובע כל פגיעה באגן או את מעורבותו בתאונה.

40.רק במכתבו של ד"ר סלטי אלי, רופא אורתופד, מיום 5.2.13 (נספח כג7 לתצהיר התובע), צוינה מעורבות התובע בתאונה יחד עם תלונותיו אודות הכאבים באשכים ובגב. מאידך, גם במכתב זה רשם ד"ר סלטי אלי כי התובע "היה מעורב בתאונת דרכים נפגע בצוואר, בית חזה", ולא ציין כל פגיעה באגן ו/או בגב.

41.התובע מסתמך על מכתבו של ד"ר גרינולד מיום 19.2.13 (נספח כג 9 לתצהיר התובע), שם צוין כי: "בסוף דצמבר עבר תאונת דרכים עם פגיעות קהות באגן ובע"ש תחתון. היו גם כאבי צוואר ופנה למיון בי"ח איכילוב לבדיקה". עיון במכתבו של ד"ר גרינולד מעלה כי דברים אלו נרשמו במסגרת התלונות של התובע, היינו מפיו וכאמור, אין כל עדות לתלונות אלו בתעודת חדר המיון. העובדה שנרשמו ע"י ד"ר גרינולד ללא כל מסמך רפואי קודם המלמד על האמור, מלמדות כי דברים אלו נרשמו מפיו של התובע בלבד. על סמך תלונות אלו, העלה ד"ר גרינולד את החשד לקיומה של פגיעה בעצב הפודנדלי.

42.מכל האמור עולה כי התובע לא התלונן בזמן אמת על פגיעה באגן. אומנם בסע' 15 לתצהירו, טען התובע כי: "כאשר נכנסתי ברכב שלפניי, ראשי נזרק לפנים, חגורת הבטיחות לחצה על החזה שלי, ורגליי המיושרות פגעו בחזקה בתחתית הרכב". ברם, אין להתעלם מכך כי תצהיר זה הוגש לאחר קבלת ממצאי חוות הדעת של ד"ר אנגלשטיין, בעוד שבתיעוד הרפואי הראשוני, אין כאמור כל אזכור של מנגנון הפגיעה הנטען ואין כל תיעוד לפגיעה ו/או לתלונה על כאבים ברגלים או באגן.

43.למעלה מהנדרש יצוין כי גם אם אקבל את הטענה כי התובע סבל מפגיעה באגן במהלך התאונה, אין בכך כדי לסייע לו בטענתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורולוגית לבין התאונה. ודוק, בהתאם לעדותו של ד"ר אנגלשטיין יש צורך באפקט פגיעה ממושך של העצב כדי שתגרם תסמונת העצב הפודנדלי (כגון לחץ ממושך על האשכים אצל רוכבי אופניים). ברי כי מנגנון פגיעה של תאונת הדרכים הנידונה, עשוי לארוך בין שניות בודדות עד דקות ספורות, ובכל מקרה אינו יכול ללמד על אפקט פגיעה ממושך על העצב הפודנדלי.

44.לבסוף אתייחס לטענת התובע כי הבדיקות שבוצעו אינן שוללות בהכרח קיומה של פגיעה בעצב הפודנדלי. שאלות ב"כ התובע הופנו תחילה לבדיקת ה- EMG ונטען כי זו בדקה את העצב הפרומיילי ולא הפודנדלי. לבסוף התברר כי בוצעו לתובע שתי בדיקות EMG, הן בעצב הפרומיילי והן בעצב הפודנדלי, וכי הבדיקה מיום 13.3.13 אשר בדקה את העצב הפודנדלי נמצאה תקינה. המדובר בממצא אובייקטיבי התומך במסקנות חוות דעתו של ד"ר אנגלשטיין.

45.ד"ר אנגלשטיין העיד אומנם כי בדיקה תקינה שכזו, מחזקת את המסקנה שלא הייתה תפיסה של העצב (עמ' 10, ש' 2-4 לפרוטוקול מיום 11.3.18), אך הוסיף והדגיש, כי חוות דעתו אינה מבוססת רק על תוצאות בדיקה זו, אלא על מכלול הממצאים והבדיקות (עמ' 8, ש' 8-12 לפרוטוקול מיום 11.3.18).

46.מסקנתו הסופית של ד"ר אנגלשטיין, כפי שעולה מפרק "סיכום ומסקנות", מבוססת על מכלול השיקולים שצוינו בחוות הדעת:

"קיימת סמיכות של זמנים בין התאונה הנדונה לתלונותיו של מר נ'. יחד עם זאת, לאור מנגנון הפגיעה בתאונה הנדונה, הבדיקות האובייקטיביות, שיחתי עם מר נ' והבדיקה הגופנית, נראה כי אין קשר סיבתי גופני ישיר בין התאונה הנדונה לתלונות על כאב באשכים או באגן."

להערכתי, אין לקבוע נכות בהיבט האורולוגי במקרה זה."

47.ד"ר אנגלשטיין הוסיף בחקירתו כי גם בדיקה גופנית של התובע שללה את האפשרות כי מדובר בתפיסה של העצב:

" ש. אם אכן אדם סובל מבעיה של כאב באשך, היית מצפה למצוא תיעוד לאורך השנים על כך? היית מצפה לראות משיכת תרופות?

ת. קודם כל כן, אוסיף עוד משהו. בבדיקה הגופנית יש טסט גופני המתואר בספרות שמצביע על כך שיש תפיסה של העצב, הבדיקה הזו הייתה שלילית שזה עוד נדבך נוסף לחוות דעתי."

(עמ' 10, ש' 19-22 לפרוטוקול מיום 11.3.18)

48.לאמור יש להוסיף, כי הומלץ לתובע לבצע בדיקת MRI שיכלה לשפוך אור על קיומה של תפיסה בעצב הפודנדלי, אך התובע בחר משיקוליו שלא לבצע בדיקה זו, בטענה כי הכאבים פחתו ומאס בכל ההליך. התובע טוען כי בדיקות ה- C.T. ובדיקות ה- EMG אינן יכולות לשלול באופן וודאי את התסמונת בעצב הפודנדלי, ומאידך נמנע מביצוע בדיקת MRI. משכך, התובע הוא זה אשר נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהייתה יכולה לבסס את טענתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הנכות האורולוגית לבין התאונה, והדבר נזקף לחובתו.

49.לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר אנגלשטיין, לא נסתרה וכי התובע לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הכאבים והנכות באשכים.

אומנם, סמיכות הזמנים בין הופעת הכאבים לבין התאונה עלולה להעלות תהיות באשר לקיומו של קשר סיבתי, אך מומחה בית המשפט התייחס בחוות דעתו גם לסמיכות הזמנים הנטענת והגיע למסקנה אליה הגיע, למרות סמיכות זמנים זו.

50.בהעדר מחלוקת באשר לנכותו האורתופדית של התובע ולאור המסקנה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין נכותו האורולוגית לבין התאונה, הנני קובעת כי כתוצאה מהתואנה, נותרה לתובע נכות רפואית אורתופדית בשיעור של 10% בלבד.

נכותו התפקודית של התובע

51.התובע טוען כי הוא עוסק באדריכלות ועיקר עבודתו כרוכה בישיבה ממושכת אל מול צג המחשב במסגרת הכנת תוכניות אדריכליות ו/או ישיבה בפגישות ובנסיעות לצרכי עבודה. עבודתו זו מפעילה לחץ על הצוואר ומגבירה את הכאבים. מדובר בנכות המגבילה וצפויה להגביל את כושר השתכרותו ויכולתו לעבוד שעות ארוכות בישיבה. הדבר עשוי להשפיע על יכולת הריכוז ותפוקת העבודה. עוד טוען התובע בתצהירו ועדותו, כי נכותו מקשה על התפקוד היומיומי ועל התנהלותו הרגילה. לטענתו יש להעמיד את הנכות התפקודית כתוצאה מנכותו האורתופדית על 15%. אשר לנכות האורולוגית הרי שלפי עדותו של ד"ר אנגלשטיין גם היא נכות תפקודית ולכן, יש להעמיד את נכותו התפקודית הכוללת על 20%.

52.הנתבעת טוענת כי בעת התאונה התובע היה סטודנט לארכיטקטורה. במקביל ללימודיו עבד בחברת "XXX" שהינה חברה משפחתית, כיועץ בתחום הנדל"ן ובמתן שירות של ייעוץ אדריכלי. שכרו עובר לתאונה עמד על כ- 5,000 ₪ נטו. נוסף לכך התובע טען כי עבד בעבודות מזדמנות דוגמת תיקון מחשבים ולימוד שיעורים פרטיים. התובע לא מוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם לעבר. מעיון בטופסי 106 שצירף לתצהירו ותלושי השכר עולה כי לתובע לא נגרם הפסד כספי כתוצאה מהפגיעה בתאונה. התובע לא נעדר מעבודתו סמוך לאחר התאונה ולאחריה המשיך להתקדם בחייו המקצועיים, סיים לימודיו, המשיך לעבוד ושכרו עלה ועלה. כאשר כל אותו זמן התובע המשיך לקבל משכורות מהחברה המשפחתית, כפי שעשה מאז שנת 2008 ועד לשנת 2017.

53.החל מיום 19.2.17 החל התובע לעבוד בחברת "יסקי-מור-סיון" כאשר שכרו עמד על סך של 7,500 ₪ ברוטו. במשך תקופה מסוימת המשיך במקביל לקבל שכר מהחברה המשפחתית.

54.כשבוע לאחר התאונה התובע שב לעבודה. מעדות התובע עולה כי הוא מתפקד באופן מלא וטוב, עובד שעות ארוכות ועוזר בעבודות הבית וכן לאשתו, בעבודתה כאדריכלית עצמאית. טענת התובע כי יש להשוות שכרו של התובע לזה של ראש צוות, כפי שהעיד חברו מר וינברג, אינה מבוססת שכן מחקירתו של העד עלה כי אין כל ערובה שהתובע אכן יגיע למעמד זה ויקבל את המשכורת הנטענת.

55.ברי כי התובע המשיך להתקדם בעבודתו ללא כל פגיעה ולא הוכח כי התקדמותו נפגעה בעקבות התאונה או כי הייתה כל פגיעה תפקודית כתוצאה ממנה. התובע נחקר על פעילותו הספורטיבית ואף הוצג בפניו סרטון מהפייסבוק בו הוא נראה מבצע סקי באתר החרמון. ברי כי לא נגרמה לתובע כל פגיעה תפקודית.

56.הכרעה – הנני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע כזהה לנכותו הרפואית, היינו בשיעור של 10% נכות.

57.הלכה ידועה היא, כי "נכות תיפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודיות של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא גם יכולה להיות שונה ממנה." (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792).

עוד ידוע כי "בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי [ראו: עניין גירוגיסיאן 799; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג לפסק הדין ([פורסם בנבו], 13.7.2009)]". (ע"א 4302/08 ד"ר ילנה שלמייב נ' מקסים מדארנה (25.7.2010)).

58.התובע כאמור הינו יליד שנת 1983, בן 35 כיום ובזמן התאונה בן 29 לערך. התובע נשוי ואב לתינוקת בת שנה וחצי.

59.מחד, שכרו של התובע לאחר התאונה עלה, כאשר עבד במקביל במספר עבודות, לטענתו גם באופן פרטי. התובע טוען כי המשיך לעבוד גם בהיותו סטודנט וגם לאחר מכן, הן כשכיר והן כעצמאי, הכל כפי שיפורט להלן במסגרת הדיון בפרק אובדן ההשתכרות. מעדות התובע עולה כי התובע ביצע ומבצע פעילות ספורטיבית כגון צניחה חופשית ורכיבה על אופניים ומנהל אורח חיים רגיל וספורטיבי.

60.מאידך, אין להתעלם מכך שעסקינן בתובע אשר נפגע בתאונה בגיל צעיר, שעה שהוא מצוי בראשית התפתחותו המקצועית. ניכר כי נוכח גילו הצעיר והמוטיבציה הגבוהה של התובע להצליח ולהתקדם בחייו המקצועיים והאישים, התובע עושה מאמץ ומנסה לתפקד באופן מלא ככל שניתן, על אף מגבלותיו. ברם, ניתן בהחלט להניח, כי בהמשך חייו ועם התבגרותו של התובע, המגבלות מהן הוא סובל עקב התאונה, ישפיעו השפעה רבה יותר על תפקודו הפיזי והתעסוקתי של התובע. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח אופי מגבלותיו של התובע למול מקצועו של התובע ואופן עבודתו המאומצת הדורשת שעות ישיבה רבות וממושכות.

61.עדותו של התובע באשר להשפעת התאונה על תפקודו נמצאה בעיניי מהימנה, ודווקא ניסיונו של התובע לשוב לשגרה ככל שניתן לאחר התאונה, מחזקת את מהימנותו. התובע העיד כי :

"..אני מנסה לנהל אורח חיים כרגיל כמו לפני התאונה. אני הייתי ספורטאי, מדריך, אני מודה שאני מנסה ככל שאני יכול מדי פעם לעסוק בפעילות ספורטיבית ולו על מנת לשמור על תחושת המשכיות של החיים. אני לא טוען שהמגבלות לא מאפשרות לי חיים, אני כן יודע שכאשר אני עושה דברים מסוימים יש לכך מחיר. לפעמים אני רוצה לשאת במחיר. למשל כשהילדה מבקשת שארים אותה, אני עושה זאת גם אם יש לכך השלכות. אותו הדבר לגבי הספורט, עסקתי בהרבה ענפי ספורט ואני מנסה לעסוק כמה שאני יכול. בקונג פו אני לא עוסק כי זה דורש סוג של גמישות שכבר איני מסוגל.

ש. במה אתה כן עוסק באופן קבוע?

ת. בשום פעילות ספורטיבית. מנסה מידי פעם. הפעם האחרונה שניסיתי לגלוש  היה באמת ב-2016 ומאז לא גלשתי בגלל שזה מסב לי כאבים. החברים שלי טסים לחופשות סקי ואני לא טס איתם כי אני לא מסוגל לגלוש.

ש. עם אשתך אתה לא טס?

ת. אני טס, אבל אני לא גולש.

ש. טיפוס הרים אתה עושה?

ת. עסקתי בכך בעבר, ניסיתי באותו אופן לעשות טיפוס אך אני כבר לא עושה את זה, הבנתי שהמחיר כבר מדי. אותו חבר אלעד שמנסה להוציא אותי לעסוק בספורט. התחלנו לגלוש יחד הוא התפתח עם זה, אני מדי פעם הלכתי איתו והבנתי שאני לא יכול להמשיך עם זה. אני הכרתי לו את תחום טיפוס הקירות."

(עמ' 17, ש' 29-35 ועמ' 18, ש' 1-10 לפרוטוקול מיום 11.3.18).

62.אשר להשפעת התאונה על תפקודו בעבודה טען התובע בתצהירו כי עבודתו דורשת שעות ישיבה רבות, לרבות עם עובדים בכירים במשרד וכי הוא נאלץ לקחת הפסקות מרובות בשל כאביו. על טענתו זו חזר התובע גם בחקירתו הנגדית.

63.אכן, שיעור נכותו של התובע אינו גבוה, אך מדובר בנכות והגבלה בתנועות הצוואר, שעה שמקצועו של התובע מצריך ישיבה ממושכת ו/או עבודה מול מחשב ו/או עריכת תשריטים. אומנם, וכפי שיפורט להלן, התובע הצליח להתקדם מבחינה מקצועית, להגדיל את שכרו ולנהל אורח חיים תקין על אף נכות זו, ואולם אין בכך בכדי לשלול את השפעתה התפקודית של התאונה, בעיקר בעתיד.

64.בנסיבות אלה לא מצאתי כי יש לסטות מהנחת המוצא המקובלת ולפיה הנכות התפקודית תואמת לנכות הרפואית (ראו ע"א 3293/08 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' דבורה שוכר (21.2.11), ומעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 10% נכות.

אובדן השתכרות בעבר

65.התובע טוען כי התאונה אירעה בהיותו סטודנט לאדריכלות אשר עבד במקביל במספר עבודות, הן כשכיר והן באופן פרטי. לטענתו, לאור נתוני השתכרותו לאורך השנים, הן עובר לתאונה והן לאחריה, יש להעמיד את בסיס שכרו על סך של 10,000 ₪ לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות לתקופת העבר. לאור האמור התובע טוען כי יש לקבוע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בסך של 94,500 ₪ ( 10,000 ₪ X 15% נכות X 63 חודשים).

66.הנתבעת טוענת כי התובע השתכר עובר לתאונה סך של כ - 5,000 ₪ בממוצע וזאת מהחברה המשפחתית, חב' XXX. באשר לעבודות הפרטיות הנטענות, הרי שהתובע לא הציג אישורי השתכרות בגינן. לאחר התאונה התובע לא נעדר מעבודתו ומעיון בטפסי 106 ותלושי השכר שצורפו לתצהירי התובע עולה, כי שכרו עלה וכי לא נגרמו לו כל הפסדי שכר בתקופה זו.

67.הכרעה – הפסד שכר לעבר הינו נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות, כאשר הנטל להוכחתו מוטל על התובע. מעיון בטענות התובע עצמו עולה כי הוא לא הייתה גריעה ו/או הפחתה כלשהי בשכרו ושכרו אף עלה לאחר התאונה, הן בזמן היותו סטודנט והן לאחר קבלת התואר.

68.התובע צירף לתצהירו טופסי 106 של חב' XXX. מטופס 106 של שנת 2012 עולה כי התובע השתכר, עובר לתאונה, סך של 62,184 ₪ נטו בשנה ובממוצע, סך של 5,182 ₪ לחודש. אשר לעבודות הפרטיות והנוספות הנטענות ביחס לתקופה שלפני התאונה, הרי שטענה זו לא הוכחה, ולא הוצגו אסמכתאות לשם הוכחתה.

69.לאחר התאונה, התובע המשיך לקבל את שכרו מחברת XXX ושכרו אף עלה בשנת 2015 לכ- 7,000 ₪ ובשנת 2008 לכ- 8,000 ₪.

70.מעבר להכנסה זו עבד התובע בעבודות נוספות. החל מחודש 6/13 ועד 2/15 עבד התובע בחברת היי-טק בשם "טבולה. קום בע"מ" בעבודת סטודנט בהיקף של כ- 25 שעות לשבוע והשתכר כ- 60 ₪ לשעה. משכורתו ברוטו הגיעה לסך של 6,000 ₪ - 7,000 ₪ לחודש.

71.כמו כן, מחודש 12/13 ועד 11/14, עבד התובע במשרת סטודנט במשרד "ט.מ. לייטרסדורף אדריכלים" על פרוייקט שימור ותיעוד אדריכלי, כאשר שכרו מעבודה זו עמד בממוצע על סך של 356 ₪.

72.נוסף לכל האמור התובע טוען כי עבד גם בעבודות פרטיות של תיקוני מחשבים, הדרכות והפקת הדמיות אדריכליות בתלת מימד. מעבודות אלו השתכר בין 3,000 ₪ ל- 10,000 ₪ לחודש.

73.ברי אם כן, כי לאחר התאונה התובע המשיך בלימודיו ובמקביל, הגדיל את הכנסותיו. התובע לא הוכיח כי לולא התאונה, היה יכול לעבוד שעות רבות יותר ולהשתכר יותר ממה שהשתכר בפועל. טענתו בחקירה הנגדית "מי יודע להגיד אם הייתי יכול יותר?" (עמ' 20, ש' 16 לפרוטוקול מיום 11.3.18), אין בה די בכדי לקבוע פיצוי לתקופת העבר, שהינו כאמור נזק מיוחד שיש להוכיחו.

74.טענתו של התובע במסגרת חקירתו הנגדית, כי קיבל את התואר באיחור לאור נכותו והצורך בקבלת ארכה להגשת פרויקט הגמר, הינה טענה שלא הוכחה והתובע העיד כי אין לו מסמך המוכיח כי האיחור הנטען בהגשת פרויקט הגמר, אושר בגין בעיה רפואית. (ראה עמ' 18, ש' 19-24 לפרוטוקול).

75.לאחר שסיים את לימודיו, החל התובע לעבוד ביום 19.2.17, במשרד יסקי מור סיון אדריכלים הנמצא בתל אביב. כאדריכל מתחיל השתכר התובע סך של 7,500 ₪ כשכר בסיס. התובע כלל לא הוכיח כי התאונה השפיעה על הכנסתו כאדריכל מתחיל. לא הוגשה כל ראיה כי באותו משרד, או בכל משרד אחר, שכרו של אדריכל מתחיל עולה על זה שקיבל התובע.

76.כמו כן, התובע לא הוכיח כי לולא התאונה היה יכול לעבוד שעות רבות יותר משעבד וכי נכותו מנעה ממנו לעשות זאת. התובע בעצמו טען כי לא יידע את מעסיקו אודות התאונה, ועבד בפועל שעות רבות במהלך היום, לעיתים עד לחצות (סע' 11 לתצהירו). התובע אף טען בתצהירו כי לאחר תקופה קצרה החל להתקדם בעבודתו ושכרו הבסיסי עלה. מעיון בתלושי השכר שצירף לתצהירו, עולה כי אכן ביצע שעות נוספות רבות. כך למשל בחודש 6/17 ניתן לראות כי התובע ביצע 44 שעות נוספות ובחודש 5/17 ביצע 21 שעות נוספות.

77.אומנם, התובע טען בחקירתו הנגדית כי חברו שהתחיל לעבוד יחד אתו במשרד האדריכלים, מרוויח כיום יותר ממנו, וכי מקורו של פער זה במגבלות התובע (עמ' 19, ש' 24-29 לפרוטוקול מיום 11.3.18). ברם מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בחקירה וממילא לא הוכחה, לא במסמכים ולא בתצהיר מטעם אותו חבר לעבודה.

78.הראיות בתיק מלמדות כי עד כה, התובע הצליח להתגבר על נכותו במהלך התקופה שבסמוך לאחר התאונה ועד היום, וכי זו לא השפיעה על שכרו, הן בתקופה בה עבד במקביל ללימודיו והן לאחר שהתחיל בעבודתו כאדריכל מתחיל. לא הוכח כי אלמלא התאונה, היה התובע יכול להשתכר יותר, הן כשכר בסיס, והן בדרך של ביצוע שעות עבודה נוספות מעבר לאלו שביצע.

79.אשר על כן, לא מצאתי כי יש לקבוע פיצוי כלשהו בגין תקופת העבר.

אובדן כושר העבודה בעתיד

80.התובע טוען כי נתוניו האישיים מלמדים על פוטנציאל השתכרות גבוה בהרבה משכרו כיום. לטענתו עם יותר שנות וותק וניסיון, יגיע שכרו לסך של 30,000 ₪ לחודש, בין כאדריכל עצמאי ובין כשכיר ולאור נתוניו האישיים, הוא מבקש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על כפל השכר הממוצע במשק. לכן, התובע מבקש להעמיד את הפיצוי בגין אובדן כושר עבודה על סך של 750,000 ₪, כאשר ריבית ההיוון עומדת על סך של 2%, כפי שאתייחס בהמשך.

81.הנתבעת טוענת כי לנכותו של התובע אין נפקות תפקודית וכי שכרו לא נפגע ולא ייפגע גם בעתיד. לכן, אין מקום לבצע כל חישוב אריתמטי לפיצוי, ויש לקבוע פיצוי גלובאלי בסך של 50,000 ₪.

82.הכרעה – אומנם, קבעתי כי לא הוכחה גריעה משכרו של התובע לתקופת העבר וכי עד כה, לא השפיעה הנכות על שכרו של התובע. ואולם, עסקינן באדריכל העובד שעות רבות בעבודה הדורשת ישיבה ממושכת ו/או כיפוף של הצוואר, לרבות בעת שרטוט תוכניות ו/או בעבודה מול מחשב ו/או בכתיבת מסמכים. נכות אורתופדית בצוואר הינה נכות המשפיעה על עבודה מסוג זה. עם חלוף השנים ובפרט עם התבגרותו של התובע וככל שהמאמץ הניכר בו נוקט כיום התובע ייתן את אותותיו, יש להניח ברמה גבוהה של הסתברות כי השפעתה של הנכות ממנה סובל התובע, תהיה גדולה יותר, ותשפיע על התקדמותו והתפתחותו המקצועית של התובע וכפועל יוצא, על הכנסותיו. לכן, מצאתי כי יש לקבוע פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

83.אשר לבסיס השכר ולפוטנציאל ההשתכרות של התובע, התרשמתי כי מדובר בבחור צעיר, מצטיין ושאפתן. עתידו של התובע מזהיר ומתחילת דרכו ניכרת התקדמותו והצלחתו. בשים לב לאמור ולכך שהתובע נפגע בעת היותו סטודנט, ברי כי אין מקום לקבוע את בסיס השכר בהתאם לשכר שקיבל עובר לתאונה.

84.התובע טוען כי בנוסף לעבודתו כשכיר, הוא מבצע כיום גם עבודות אדריכלות והפקת הדמיות בתלת מימד באופן עצמאי. כמו כן לטענתו הוא עובד יחד עם אשתו שהינה עצמאית ומבצע איתה פרויקטים משולבים.

85.אומנם, בית המשפט רשאי להתייחס גם להכנסה אחרת שלא דווחה למס הכנסה ולא הוצא בגינה תלוש שכר, אך טענה שכזו יש להוכיח בראיות חיצוניות, הן באשר לעצם ביצוע העבודות והן באשר לגובה ההכנסות.

86.מעיון בתצהיר התובע עולה כי כל שצורף הינן הדמיות שהוכנו לטענת התובע בשנתיים האחרונות (נספחים יב 1-3 לתצהיר התובע) ושתי הצעות מחיר לעבודות אדריכליות (נספחים טו ו'טז לתצהיר התובע). אשר להדמיות, הרי שלא ניתן ללמוד מהן דבר. ההדמיות אינן נושאות תאריך או שם של העורך ולא ברור עבור מי נערכו והאם בתמורה לתשלום כלשהו. אשר להצעות, הרי שהתובע נחקר אודותיהן ואישר כי הצעות אלו טרם מומשו (עמ' 15, ש' 16-17 לפרוטוקול מיום 11.3.18). לבסוף, באשר לעבודת התובע עם אשתו, ברי כי לא הובאה כל ראיה, לרבות תצהיר של אשתו או מסמכים המעידים על שיתוף הפעולה העסקי הנטען.

87.בכדי להוכיח קיומה של הכנסה נוספת, שאינה מדווחת לרשויות המס, היה על התובע לצרף הסכמים עם לקוחותיו או תצהירים שלהם, דפי חשבון המעידים על הכנסות התובע מעבר למשכורתו החודשית או כל ראיה אחרת המעידה על קיומה של הכנסה שכזו וגובהה. בהעדר ראיות, אין מקום להתייחס להכנסות אלו לצורך קביעת שכר הבסיס. אי לכך תחשיב ההפסד לעתיד יחושב ביחס לתובע כעובד שכיר.

88.מנגד, התרשמתי כי נתוניו האישיים של התובע מלמדים כי פוטנציאל השתכרותו עולה משמעותית על שכרו כיום וכן על השכר הממוצע במשק.

89.עיון בתצהיר התובע ונספחיו, אשר לא נסתרו, מעלה כי מדובר בתובע בעל תעודת בגרות במגמה הריאלית עם ציונים גבוהים, שירת בצבא כקצין בדרגת סגן במפקדת חיל הים ועסק בניהול פרויקטים בפיקוד והדרכת ילדים וקיבל המלצות רבות על תפקודו. בבחינת הפסיכומטרי קיבל התובע ציון גבוה של 776, והוא מחזיק בשני תארים אקדמאיים. התואר הראשון הינו במדעי החיים ומדעי הקוגניציה והשני, בוגר אוניברסיטת תל- אביב בלימודי אדריכלות. התובע התחיל לעבוד במשרד יסקי- מור- סיון בחודש 2/17 כאשר השכר הבסיסי עמד על סך של 7,500 ₪ ואילו מתלושי השכר שהוגשו במסגרת השלמת החקירה הראשית וסומנו כמוצג ת/4, עולה כי שכר הבסיס נכון לחודש 1/18 עלה ועמד על סך של 8,500 ₪. מעבר לשכר זה התובע יכול לבצע שעות נוספות או לבצע עבודות פרטיות ובכך להגדיל משמעותית את הכנסותיו.

90.התובע הגיש תצהיר של מר וינברג עמית, שהינו אדריכל משנת 2002 ועבד במשרד יסקי- מור- סיון כ- 10 שנים, עד יולי 2017. מר וינברג טען בתצהירו, כי לאחר כ- 5 או 6 שנות עבודה במשרד, קודם לתפקיד ראש צוות ושכר הבסיס עמד על סך של 17,500 ₪ ברוטו, בתוספת גמולים עבור קרן השתלמות, משכורת 13 ובונוסים. חקירתו של מר וינברג העלתה כי מדובר בתפקיד מכובד שלא בהכרח שכלל העובדים זוכים לבצעו.

91.כאמור, התרשמתי כי נתוניו של התובע, כפי שפורטו לעיל, מלמדים על פוטנציאל השתכרות גבוה ועל אפשרות להתקדם מקצועית הן כשכיר והן באופן עצמאי. אומנם, לא כל אדריכל יכול להשתכר כמו מר וינברג ולהתמנות לתפקידו, ברם התרשמתי כי התובע בנתוניו האמורים, בהחלט יכול להגיע לשכר זה, בין אם בעבודתו כשכיר ובין אם כעצמאי.

92.מעדותו של מר וינברג עולה כי השכר ששולם לו יכול שיתקבל לאחר מספר שנות וותק ולא כאדריכל מתחיל, וכי מר וינברג זכה להתמנות לתפקיד זה לאחר שהיה אדריכל משך כ- 11-10 שנים (חלקם במשרד אדריכלים קודם וחלקם במשרד "יסקי מור סיוון").

93.נוכח האמור ולאור נסיבות תיק זה, מצאתי כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע החל מהיום ועד לתקופה של 10 שנים, היינו עד לסוף חודש 6/2028, על סך של 10,000 ₪, כאשר שכר זה מורכב משכר הבסיס העומד כיום על 8,500 ₪ ומההנחה כי התובע מבצע ויבצע שעות נוספות ו/או כי תתכן עליה קלה בשכרו בתקופה זו.

94.אובדן כושר ההשתכרות לתקופה זו, כאשר הנכות התפקודית עומדת על 10%, והשכר ברוטו עומד על סך של 10,000 ₪ ברוטו המהווים 9,273 ₪ נטו (בהתאם לנתוני התובע), הינו:

9,273 ₪ X 10% X 103.56175308 = 96,033 ₪.

95.אשר לתקופה השנייה, היינו החל מחודש 7/2028 ועד לגיל הפנסיה, היינו לגיל 67 שכן מדובר בשכיר ולא בעצמאי, כטענת התובע, הנני מעמידה את בסיס השכר בהתאמה לשכרו של מר וינברג, היינו על סך של 17,500 ₪.

96.אובדן כושר ההשתכרות לתקופה זו, כאשר הנכות התפקודית עומדת על 10% והשכר 17,500 ₪ ברוטו המהווה 14,927 ₪ נטו (בהתאם לנתוני התובע), הינו:

14,927 ₪ X 10% X 192.05327126 X 0.74409391 = 213,315 ₪.

97.הפיצוי בגין שתי תקופות אלו: 213,318+ 96,033 ₪ =309,348 ₪ .

98.לבסוף אציין כי הנני דוחה את טענת התובע לפיה יש להוון את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בעתיד לפי ריבית בשיעור 2%, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון), התשע"ו-2016. טענת התובע לחריגה משיעור ההיוון הנהוג על פי ההלכה הפסוקה, נטענה בסיכומים ומבלי שהוגשה חוות דעת מטעמו. טרם יצאה הלכה חדשה ומחייבת מבית המשפט העליון בעניין זה, הן באשר לאחוז הריבית שיש לקבוע והן באשר להחלתו על תיקים בהם לא מבוצע כל ניכוי. כל עוד לא הביא מי מהצדדים חוות דעת בסוגיה זו, שלא כמו בפסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי עליו מסתמך התובע (תא. 53580-05-12 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית (15.3.18)), אין מקום לשנות מחישוב ההיוון הנוהג בגין הפסדי השכר לעתיד וראה לעניין זה עמדת כב' השופט ויצמן בת"א (מרכז) 49338-12-11 מ.ס נ' א.ש, פסקה 22 והאסמכתאות הנזכרות שם (5.2.2018)).

99.לאור האמור, הנני מעמידה את הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות של התובע בעתיד, על סך של 309,348 ₪.

הפסד פנסיה

100.התובע טוען כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה על שיעור של 12.5%. הנתבעת לא מתייחסת לטענה זו.

101.בהתאם להלכה הפסוקה, התובע זכאי להפסד פנסיה בשיעור של 12% מהפסד השכר:

309,348 ₪ X 12% = 37,122 ₪ (בעיגול).

ר' ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (2013).

עזרת הזולת

102.התובע טוען כי מדובר בנכות שיש בה כדי להכביד בביצוע פעולות פיזיות ועבודות משק הבית הקשות יותר ולכן יש לקחת בחשבון עזרה בתחזוקת הבית וכן שווי עזרה מוגברת של האישה בטיפול בבית ובילדים, ולהעמיד את הפיצוי על סך של 100,000 ₪.

103.הנתבעת מציעה להעמיד את הפיצוי עבור התקופה שלאחר התאונה על סך של 1,500 ₪.

104.הכרעה - התובע העיד כי חזר לעבודתו מהר ככל הניתן וכמפורט לעיל, התובע השתדל להמשיך בשגרת חייו וניכר כי עד כה, לא נדרש לכל עזרה של צד ג' כלשהו. הדבר עולה גם מעצם הדרישה לקבלת פיצוי עבור תקופת העתיד בלבד. על אף האמור ונוכח עדותו של התובע אודות הקשיים אותן חווה בתפקודו היומיומי ומחשש כי אלו ירבו עם חלוף השנים והתבגרותו, הנני קובעת פיצוי גלובלי על סך של 3,000 ₪ בגין רכיב זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות 

105.התובע מבקש להעמיד רכיב זה על סך של 5,000 ₪ כאשר לתצהירו צירף הוצאות של פינוי באמבולנס, חיוב חדר מיון והוצאות עבור תרופות וייעוץ פרטי. הנתבעת מבקשת לדחות דרישתו זו שלא הוכחה.

106.מצירופי תצהיר התובע (נספח כט) עולה כי ישנו חוב בגין אי תשלום הוצאות פינוי באמבולנס ובגין הפניה למיון ביום התאונה, ומכאן כי לא הוצגה הוכחת תשלום בגין האמור. כמו כן, ישנה אסמכתא המלמדת על תשלום בגין פניה למיון ביום 29.1.13 וזאת בגין הכאבים באשכים, וכן אסמכתאות על רכישת תרופות בגין הכאבים באשכים. בנסיבות אלה, ולאור סוגיית הקשר הסיבתי שפורטה בהרחבה לעיל, ולאור האסמכתאות שהוצגו, אני רואה לנכון לקבוע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 1,500 ₪.

נזק לא ממוני

107.אין חולק בין הצדדים כי התובע זכאי לפיצוי בגין רכיב זה בהתאם לדין. הפיצוי בגין רכיב זה עומד כיום על סך של 18,489 ₪.

סוף דבר

108.הנני מקבלת את התביעה ומורה כדלקמן:

הנתבעת תשלם לתובע בגין נזקיו סך של 369,459 ₪ , בהתאם לפירוט שלהלן:

הפסד השתכרות לעתיד –309,348 ₪.

הפסד פנסיה –37,122 ₪.

עזרת הזולת – 3,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה – 1,500 ₪.

נזק לא ממוני – 18,489 ₪.

109.בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,767 ₪ בגין אגרה בסך של 712 ₪, שכר העד וינברג בסך של 300 ₪ ושכר עדותו של המומחה ד"ר אנגלשטיין בסך של 1,755 ₪ . כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, המהווים סך של 56,195 ₪.

110.כלל הסכומים המפורטים לעיל, ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ח, 17 יוני 2018, בהעדר הצדדים.