ת"א 14473-08 ח' נ' נביה ואח'

מבוא

1. עניינה של התביעה היא בנזק גוף שנגרם לתובע עת היה תלמיד בבית ספר התיכון אלפריר במזרח ירושלים (להלן בית הספר). לטענת התובע, הנתבע 1, ששימש מורה בבית הספר בתקופה הרלבנטית (להלן: המורה), הורה לו ולשני תלמידים נוספים לסייע בהזזת מכונית אשר חסמה את מכוניתו במגרש החניה של בית הספר (להלן: התאונה). התביעה היא בגין נזק אשר נגרם לגבו עקב התאונה.

2. התביעה הוגשה נגד המורה ונגד הנתבעת 2, העמותה המנהלת את בית הספר (להלן: הנתבעת). המורה לא הגיש כתב הגנה. התביעה מבוססת על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. הצדדים חלוקים לגבי עצם קרות התאונה, נסיבותיה, האחריות לה, הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה וגובה הנזק.

    

   התשתית העובדתית

3. התובע העיד כי האירוע התרחש ביום 5.9.98 שחל בשבת הראשונה לאחר פתיחת שנת הלימודים, בהיותו תלמיד כיתה י'. הוא שיחק כדורסל במגרש בית הספר עם שני חברים, אשרף אלבכרי ונאדים אבו בכר בסוף יום הלימודים. באותו יום חנו רכבים רבים בחניון שנמצא בסמוך למגרש בחצר בית הספר. המורה קרא לתובע וחבריו וביקש שיסייעו לו להרים ולהזיז רכב אחר שחסם את רכבו. הם נשמעו להוראת המורה והרימו את הרכב על מנת לאפשר למורה לצאת מהחנייה. עקב פעולת ההרמה חש התובע כאב חד בגב התחתון. נוכח עוצמת הכאב נשכב על הגב בחצר בית הספר על מנת לנוח. אחד מחבריו הביא לו את ילקוטו והוא הלך מיד לביתו. הוא לא סיפר להוריו על האירוע שכן חשש מתגובתם, פן יאשימו אותו בכך או יריבו עם המורה. משכאביו לא חלפו פנה לאורתופד אשר המליץ לו על מנוחה ונטילת משככי כאבים. כאשר אמצעים אלה לא הועילו וחלה החמרה בכאביו פנה ביום 25.9.98 לחדר מיון והחל בירור מעמיק. בשלב מסוים נודעו פרטי האירוע לאביו, על ידי בן דודו והוא נאלץ לספר לו את פרטי האירוע. אביו פנה לבית הספר והתפתח דין ודברים בעניין זה עם מנהל בית הספר דאז, האח נואל סאקר.

4. נאדים אבו בכר (להלן: נאדים) אשר היה עמו בעת התרחשות התאונה אישר את עדותו של התובע לגבי נסיבות האירוע. הוא הוסיף ופירט כי הם הצליחו להזיז את הרכב החוסם ב- בערך. נאדים העיד עוד, כי לאחר המקרה התובע החל להתלונן על כאבי גב וקשר זאת להרמת הרכב. לפי עדותו, האירוע התרחש בסוף יום הלימודים והם לא נזקקו לאישור על מנת לשוב לביתם.

5. אביו של התובע העיד כי לאחר שנודעו לו פרטי האירוע מבן אחיו, הוא פנה בעניין זה לבנו והלה אישר את הדברים. הוא פנה מיד למנהל בית הספר דאז, האח נואל סאקר, וביקש לפגוש את המורה. המנהל החל בבירור פרטי המקרה ומסר לו שאכן הגורמים הרלבנטיים אישרו כי האירוע התרחש. הוא לא נפגש עם המורה ולא קיבל תגובה נוספת מבית הספר.

6. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוצגו לפני מסקנתי היא כי התובע הוכיח ברמה הנדרשת את קרות התאונה ונסיבותיה. התרשמתי כי עדות התובע מהימנה ולא מצאתי מקום לפקפק בה. גרסתו נתמכת בעדותו של נאדים, שהיה עמו באירוע, אשר התרשמתי גם ממהימנותה. נאדים ענה על השאלות שהופנו אליו כמיטב יכולתו בשים לב לשנים הרבות שחלפו מאז התאונה ולא היסס להודות שאינו יודע את התשובה כאשר נשאל לגבי עובדה שלא זכר. אף עדות אביו של התובע תומכת בגרסתו. האב אמנם אינו יכול להעיד לגבי התרחשות התאונה או נסיבותיה ברם דבריו מחזקים את גרסת התובע לפיה נמנע מלספר לו על כך וכי הדבר נודע לו ממקורות אחרים.

7. די באמור לעיל על מנת להוכיח את גרסת התובע לגבי נסיבות התאונה. מעבר לכך, מצאתי כי קיימת תמיכה משמעותית לגרסת התובע ועדיו גם בתצהיר שהוגש על ידי מנהל בית הספר דאז, האח נואל סאקר, בהליך אחר לו היה בית הספר צד. התצהיר הוגש על ידו במסגרת תביעה שהוגשה נגד בית הספר בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים על ידי המורה עקב פיטוריו מעבודתו (עב 3188/01 נביה נ' מכללת אלפריר (20.4.2005)) (להלן: התצהיר). במסגרת התצהיר עמד על התנהגותו הבעייתית של המורה. כאחת הדוגמאות לכך הביא את האירוע נשוא הדיון. נוכח חשיבות הדברים לענייננו, אביא את דבריו כלשונם: 

   "באחד המקרים אילץ התובע (הנתבע 1 בענייננו, ש.ל.) את תלמידיו להרים את רכבו תוך ניצול בוטה למעמדו כמורה, כתוצאה מכך נפגע קשות אחד התלמידים ממשפחת ח' דבר שגרם למבוכה רבה לבית הספר ואף לתקרית בעייתית עם אבי התלמיד" (סעיף 18 לתצהיר).