1. מבוא
לפניי תובענה להסרת קיפוח מיעוט לפי סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), בקשר לחברה פרטית בשם: "מטווח העיר א.ג. בע"מ" (להלן: "החברה"), שהפעילה מטווח ירי בעיר נתניה. בעלי המניות בחברה הם התובעת, גלית כהן, והנתבע, אברהם רובין, אשר כל אחד מהם החזיק במחצית מהון המניות של החברה.
הנתבע העלה טענה מקדמית שלפיה התובעת ויתרה בהתנהגותה על זכויותיה בחברה ומשכך דין התביעה שהוגשה על ידה להידחות ללא צורך להידרש לטענת הקיפוח. בהקשר זה ניתנו על ידי מספר הכרעות כדלקמן: החלטה מיום 22.11.2012 שבה דחיתי את טענת הנתבע וקבעתי שהתובעת לא ויתרה באורח מפורש על זכויותיה בחברה בפגישת הצדדים (להלן: "ההחלטה מיום 22.11.2012"). בהמשך, ביום 21.4.2013 ניתן פסק דין שבו קבעתי שהתובעת ויתרה בהתנהגותה על זכויותיה בחברה (להלן: "פסק הדין"). על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4005/13). בדיון ביום 26.2.2015 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט העליון שלפיה יבוטל פסק הדין וכן תבוטל ההחלטה מיום 22.11.2012, ככל שעולה ממנה שהתובעת ויתרה על זכויותיה בחברה. עוד נקבע הסדר דיוני שלפיו יכריע בית המשפט דנן בסוגיית הקיפוח על יסוד מכלול הראיות וחוות דעת המומחים שבתיק, ללא שמיעת חקירות נוספות ולאחר הגשת סיכומים בטענת הקיפוח (להלן: "פסק הדין של בית המשפט העליון").
לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון וכמצוותו הגישו הצדדים סיכומי טענות בכתב והגיעה העת להכריע במחלוקת דלעיל.
2.עיקר העובדות הדרושות לעניין
עובר להקמת החברה הייתה היכרות מוקדמת בין הנתבע לבין עמוס כהן, בעלה של התובעת (להלן: "עמוס"). חלוקת התפקידים בעסק בפועל הייתה כדלקמן: הנתבע ניהל את עסקי החברה; עמוס, שעבד באותה עת במשרד ראש הממשלה, שימש מדריך ירי בעסק, והתובעת עבדה במשרה חלקית כמזכירה.
ביום 8.12.1998 פרצה שריפה בעסק. עמוס, ששהה בעסק באותה העת, נפגע וסבל מכוויות בדרגה גבוהה. כתוצאה מכך, אושפז עמוס בבית חולים למשך מספר חודשים. בנסיבות אלה, מי שניהל את החברה היה הנתבע בגפו, ללא שעמוס או התובעת היו מעורבים בענייני החברה. בהמשך, ייסד הנתבע שתי חברות נוספות. האחת: "חברת מטווח העיר 2002 בע"מ" (להלן: "חברת מטווח העיר"), והשנייה: "מטווח העיר - סחר בינלאומי בע"מ" (להלן: "חברת סחר"). ביום 31.12.2005 העביר הנתבע את כל המלאי והציוד של החברה לחברת סחר, כנגד הוצאת חשבונית על סך 983,485.84 ₪ בצירוף מע"מ.
לטענת התובעת ניצל הנתבע את המצוקה שאליה היא נקלעה בעקבות פציעתו של עמוס ואשפוזו הממושך, וכי הנתבע עשה בחברה כבשלו, תוך התעלמות מזכויותיה. בגדר זאת, טענה התובעת שהנתבע רוקן את רכוש החברה שהועבר במלואו לחברת סחר שבבעלותו, והכל בניגוד לחובתו לפעול בהגינות כלפי החברה. ביום 17.3.2005, כשבע שנים לאחר השריפה שבמהלכן הפעיל הנתבע את העסק לבדו, הגישה התובעת את התביעה מושא פסק דיני נגד הנתבע והחברה ושעניינה כאמור קיפוח זכויותיה של התובעת בחברה (להלן: "התביעה"). יובהר שהתביעה כללה שורת סעדים שצומצמו מכורח הנסיבות, ובין היתר לאור חלוף השנים ממועד השריפה ועד למועד הגשת התביעה.
הנתבע חלק על גרסת התובעת. לדידו, לאחר פציעת עמוס הודיעה לו התובעת שאין ברצונה להיות מעורבת עוד בענייני החברה כמו גם להיות שותפה להשקעות שנדרשו, במיוחד נוכח הנזקים שנגרמו לעסק בגין השריפה, ולאחר שהביטוח לא כיסה את כל אלה. הנתבע טען שלאור הודעת התובעת הוא נאלץ לנהל לבדו את עסקי החברה במשך השנים וליטול את מלוא הסיכונים הכרוכים בכך, ומבלי שהתובעת ועמוס מגלים כל עניין בחברה. עוד טען הנתבע שהחברה הייתה מצויה בקשיים ניכרים באותה העת; שהיה צורך בהשקעת משאבים לשיקום הנזקים שנגרמו בשריפה וכי הוא נשא לבדו בכל הסיכונים הכרוכים בשיקום העסק, לרבות נטילת התחייבויות החברה, שיעבוד נכסים אישיים ועוד.
3.ההליכים הקודמים
נוכח הטענה המקדמית בדבר ויתור התובעת על זכויותיה ובהתאם להחלטת כב' הרשם ברנר (כתוארו אז), פוצל הדיון בתביעה. בתחילה נדרשתי לטענת הוויתור במפורש של התובעת על זכויותיה בחברה ובהחלטה מיום 22.11.2012 קבעתי שהתובעת לא ויתרה במפורש על זכויותיה בחברה. בהמשך, ולאחר שמיעת הראיות, קבעתי בפסק הדין שהתובעת ויתרה על זכויותיה בחברה בהתנהגות ומשכך לא הכרעתי בטענת הקיפוח. בערעור שהוגש על פסק הדין הושגה הסכמה לביטול פסק הדין וההחלטה מיום 22.11.2012 ככל שהיא נוגעת לסוגיות הוויתור, תוך שנקבע שהתיק יוחזר לפניי להכרעה בשאלת הקיפוח. לאור חשיבות העניין אביא את הדברים כלשונם:
"לאחר שמיעת הערותינו ובהמלצתנו הסכימו המשיבים כי פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 21.4.13 יובטל וכן תבוטל החלטתו מיום 22.11.12, ככל שעולה ממנה כי סוגיית הויתור על זכויותיה הקנייניות (המניות) של המערערת נותרה פתוחה לאחר ההחלטה מיום 31.10.11 הדוחה את טענת המשיבים בעניין זה. עם זאת, נותר בעינו ההסדר הדיוני לפיו מכלול הראיות שהוצגו וכן חוות-דעת המומחים שהוגשו ישמשו בסיס להכרעה בטענת הקיפוח שהעלתה המערערת והתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע בטענת הקיפוח על פי ראיות אלה בלא צורך בחקירות נוספות.
בית המשפט קמא יקבע את סדר הצגת הסיכומים (בכתב או בעל פה, כהבנתו) בסוגיית הקיפוח בהתבסס על הראיות וחוות-הדעת כאמור ויתן את פסק-דינו בסוגייה זו".
4.תמצית טענות הצדדים
עמדת התובעת
התובעת טוענת שקופחה על ידי הנתבע, תוך שהיא מבחינה בין שתי תקופות. הראשונה ממועד השריפה ועד למועד הגשת התביעה, קרי בין השנים 2005-1999, כאשר הנתבע גרם במעשיו ובמחדליו וללא ידיעת והסכמת התובעת בין היתר בעניינים הבאים: קבלת החלטות בחברה מבלי לקיים ישיבות דירקטוריון ואסיפות כלליות של בעלי המניות; הגשת דוחות כספיים כוזבים לרשם החברות; אי הצגתם לפני התובעת ושלילת אפשרותה לעיין בספרי החברה; זיוף חתימת התובעת על המחאות החברה; הקמת חברת מטווח העיר שאליה הועברה חלק מפעילות החברה; תשלום כספים לבני משפחת הנתבע ללא ידיעת התובעת וללא אישור כדין של החברה.
השנייה, לאחר הגשת התביעה בשנת 2005, שעה שהעביר הנתבע את המלאי של החברה לחברת סחר לפי חשבונית מס' 6248 מיום 31.12.2005 תמורת הסך 983,485 ₪ (להלן: "חשבונית מכירת המלאי"), וללא ידיעת התובעת.
התובעת עותרת לחייב את הנתבע להשיב לה את חלקה בשיעור 50% מכל הכספים והנכסים שהנתבע נטל מהחברה, בין אם לעצמו ובין אם לבני משפחתו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לרבות מחצית מסכום חשבונית מכירת המלאי, ובין היתר כאמור בחוות דעתו של רו"ח בוכניק.
התובעת דוחה את טענת הנתבע שלפיה היה עליה להגיש תביעה נגזרת שכן לדידה ניתן בתביעת קיפוח לעתור לקבלת הסעדים הכספיים מושא התביעה וגם כאשר הנזק נגרם לחברה עצמה, ומתגלגל לפתחם של בעלי המניות רק בעקיפין. עוד נטען שנטל הראיה בתביעת קיפוח הינו על הנתבע, וכי עליו להוכיח שפעל כראוי ושפעולותיו אינן מהוות קיפוח.
מוסיפה התובעת וטוענת שהנתבע מושתק מלטעון שלחברה היו חובות שהיה עליו לשלמם ושעברו עם העברת פעילות ונכסי החברה לחברת סחר, וזאת מכיוון שהנתבע פעל שלא כדין עם העברת נכסי החברה לחברת סחר.
עמדת הנתבע
הנתבע סבור שאין בפסק הדין של בית המשפט העליון כדי לאיין את הממצאים שעליהם הושתת פסק הדין ואשר לדידו נותרו בעינם, ובין אלה: התובעת ויתרה בהתנהגותה על הנעשה בחברה; ניתקה קשר עם החברה; לא גילתה בה כל עניין והותירה את הנתבע להמשיך להפעיל את החברה לבדו.
בנוסף, טוען הנתבע שטענת קיפוח אינה יכולה לעמוד לתובעת שכן זו האחרונה אינה דורשת סעדים כספיים שמתייחסים לעתיד אלא כפיצוי חד פעמי לעבר; מכיוון שמדובר בבקשה לסעד כספי נגד החברה הרי שההליך הנכון הינו בקשה לתביעה נגזרת; הואיל והתובעת הינה בעלת מחצית ממניות החברה אין בפעולות שנעשו בחברה משום קיפוח המיעוט; התובעת לא עמדה ברף הבסיסי הנדרש להוכיח ולו לכאורה את קיומה של טענת הקיפוח, ולכן אין להעביר את הנטל להוכיח שלא בוצע קיפוח לידי הנתבע.
לגופה של טענת הקיפוח טוען הנתבע שהעברת פעולות החברה לחברת סחר, כמו גם תשלומי הכספים לעובדים והרכישות השונות שביצע, נעשו כולם מחוסר ברירה ולנוכח התנהלות התובעת שפנתה לבנק בדרישה לבטל את ההרשאה בשם החברה ובכך הותירה את החברה ללא יכולת להתנהל באופן עצמאי. הנתבע מוסיף וטוען שהוא נאלץ לנהל את פעילות החברה מחשבונו הפרטי ואף להחליף שיקים של החברה בשיקים אישיים שלו, וכי רק לאחר שלא ניתן היה להמשיך יותר את הפעילות הכספית באמצעות חשבונו האישי הוא הקים את חברת סחר שאליה העביר את כל המלאי והציוד של החברה לפי חשבונית מכירת המלאי, ותוך תשלום התחייבויות החברה כלפי ספקיה בסך כולל של 915,153 ₪ בצירוף מע"מ, קרי בסכום שעולה על סכום חשבונית מכירת המלאי. הנתבע מוסיף עוד שהוא נאלץ לפרוע את חובות החברה לבנק שהיו מגובים בביטחונות אישיים של הנתבע בלבד, בסך של כ-1,700,000 ₪.
הנתבע חולק על יתר החיובים הכספיים שעליהם מלינה התובעת. לדידו אלה היו בגדר הוצאות שדרושות לחברה, כגון תשלום שכר לעובדים שעבדו בה, וכמפורט בחוות דעתו של רו"ח מדינה. הנתבע שולל את טענת התובעת שלפיה החברה המשיכה להפריש לו כספים לביטוחי מנהלים וקופות גמל גם בעת שלא עבד בחברה, שכן לטענתו הוא תמיד עבד בחברה הגם שהיו תקופות שהוא לא משך משכורת עקב הקשיים שבהם נתונה הייתה החברה. באשר לחברת מטווח העיר טוען הנתבע שייעודה ומטרתה של זו שונים מאלו של החברה ולכן אין בפעולותיה של הראשונה משום פגיעה בחברה ומכל מקום כזו שיש בה קיפוח של החברה.
5.דיון והכרעה
בפתח הדברים אבהיר שמשעה שהוסכם על ביטול פסק הדין וההחלטה מיום 22.11.2012 באשר לסוגיית הוויתור, אזי איני רואה מקום להסתמך על הקביעות והממצאים שבהכרעות אלה, ודוק. בית המשפט העליון לא התיר הסתמכות על אלה, אלא הורה שמכלול הראיות ישמשו בסיס להכרעה בסוגיית הקיפוח. ער אני לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו באשר לאמירות מחוץ לפרוטוקול בדיון בבית המשפט העליון שלפיהן עולה, לעמדתו, שהממצאים והקביעות הפוזיטיביות שבפסק הדין עומדים בתוקפם. אין בידי ללכת בנתיב זה שכן כמות שציין ב"כ התובעת בסיכומי התגובה, המחייב הוא פסק הדין של בית המשפט העליון ולא אמירות שנטען שנאמרו מחוץ לפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון. לכן משעה שפסק הדין בוטל בהסכמה ומבלי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון שהממצאים והקביעות שבפסק הדין יעמדו בתוקפם, אזי פסק הדין אינו מחייב עוד, על כל קביעותיו.
6.עילת הקיפוח
בעבר עילת הקיפוח הוסדרה בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, והיא כונתה "עושק המיעוט". כיום העילה מוסדרת בסעיף 191(א) לחוק החברות, המורה:
"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".
יוער שאין צורך להוכיח תרמית או הפרה של בעל השליטה את חובותיו על פי דין על מנת להוכיח קיומו של קיפוח, ודי בכך שזה שולל מבעלי המניות את זכויותיהם להשתתפות ברווחי החברה (ראה: אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א (1999), בעמ' 451–452 ,462 (להלן: "חביב סגל, דיני חברות").
בע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ נ' תש"ת חברה למפעלי תיירות ושירותי אחזקה בע"מ, פ"ד נ(1) 238 (1996), בעמ' 246 (להלן: "עניין בכר"), נקבע:
"קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה".
הפסיקה הקלה עם הטוענים לקיפוח. בהקשר זה אפנה לבש"א (מחוזי ת"א) 32492/96 חברת הצלחה יחזקאל בע"מ נ' עו"ד שחר הררי (פורסם בנבו, 8.12.2005), בעמ' 6:
"אין ספק, כי המבחנים לקיפוח הורחבו, כטענת המבקשים, והפכו גמישים יותר; אין אף חולק, כי כיום לא נדרש המיעוט להוכיח פעולה העולה לכדי עושק מכוון, או כוונת זדון סובייקטיבית; די אם מבחינה אובייקטיבית מוכח, כי הפעולה אכן מקפחת את המיעוט".
אוסיף שבמקרים מסוימים אין מניעה שבעל מניה יתבע את נזקו בעילת קיפוח גם כאשר הנזק נגרם לחברה ולו בעקיפין. בהקשר זה אפנה לספרה של חביב-סגל, דיני חברות, בעמ' 481 כהיא לישנה:
"מאחר שבישראל, ההלכה המכירה בחובות האמון של בעלי השליטה היא חדשה יחסית, הרי שגם הפיצוי על נזק שנגרם בעקיפין לבעלי מניות המיעוט, כתוצאה מהתעשרותם העצמית של בעלי השליטה על חשבונה של החברה, נידון במסגרתה של תביעה בגין קיפוח המיעוט".
לפי דברי המלומדת חביב סגל אזי די באירוע חד פעמי של קיפוח על מנת שבעל מניות יוכל לבסס את תביעתו בגין קיפוח המיעוט (שם, בעמ' 480). לעניין זה מוטל על בית המשפט לבחון האם נפגעו ציפיות לגיטימיות של בעלי המניות, כאשר השאלה מהי ציפייה לגיטימית עשויה לזכות לתשובות שונות על פי נסיבות המקרה ובהתאם לאופייה של החברה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט(3) 380 (2005) (להלן: "עניין חסקי אלון")).
כן נקבע בע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו, 28.5.2012), בעמ' 33–34 (להלן: "עניין גדיש"), כי:
"ככל שימצא בית המשפט כי יש ממש בטענות המערערים לפיהן חלף חלוקת דיבידנד או ביצוע הצעת רכש הובילו בעלות השליטה לריקון קופת החברה בטרנסאקציות בלתי הוגנות, אזי מדובר בפגיעה בציפיתם הסבירה של בעלי מניות המיעוט להנות באופן שוויוני מנכסי החברה".
קיפוח המיעוט, אימתי?
הנתבע טען שאף אם ימצא שבפעולותיו היה משום קיפוח, הרי שמעצם היות התובעת בעלת 50% ממניות החברה, אין בכך משום קיפוח המיעוט. דא עקא, נקבע בהלכה שתביעה לקיפוח אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא לא כלפי בעלי מניות המיעוט:
"בהקשר זה יש לציין כי תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה" (עניין חסקי אלון, בעמ' 384).
נטל הראיה בעילת קיפוח
בתביעת קיפוח שומה על התובע להראות באופן לכאורי את עילת התביעה וככל שעמד בנטל זה עובר הנטל לכתפי הנתבע לשכנע את בית המשפט בדבר ההגינות המלאה של פעולתו. נטל הוכחה זה נקרא "מבחן ההגינות המלאה" (עניין גדיש, בעמ' 34; עניין בכר, בעמ' 248).
7.הסעדים בעילת קיפוח המיעוט
הנתבע סבור שלאור טענות התובעת, כמו גם עתירתה למתן סעדים כספיים עבורה ולא עבור החברה, היה עליה להגיש תביעה נגזרת ולא תביעה בעילת קיפוח המיעוט, ומשלא עשתה כן דינה של האחרונה להידחות.
גם בהקשר זה אין בידי לקבל את עמדת הנתבע, שכן ההלכה הפסוקה מורה שניתן לתבוע במסגרת תביעה לקיפוח גם את הסעדים מושא התביעה שלפניי:
"בית משפט זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על-מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה" (עניין חסקי אלון, בעמ' 384; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312 (1997), בעמ' 327).
זאת ועוד; לפי לשון סעיף 191 לחוק החברות מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב, שלפיו בית המשפט יכול במקרים מסוימים להעניק סעדים לבעלי המניות גם כאשר עילת התביעה היא עילת קיפוח המיעוט (עניין חסקי אלון, בעמ' 384), וכפי שנקבע בהקשר זה בעניין בכר, בעמ' 245–246:
"במקרה של קיפוח, מסור לבית המשפט שיקול-דעת נרחב, לעניין קביעת העקרונות הנורמאטיביים בסוגיה זו, והסעדים ההולמים. ההכרעה נעשית בכל מקרה לגופו, וכך נוצק תוכן למסגרת הכללית שנקבעה בחוק: "על השופט להתחשב בשיקולים בין-מוסדיים. על השופט להזהר שלא להטיל חובות אמון כבדות מדי או קלות מדי. בפסיקתו הוא צריך לשקף את הקונצנזוס החברתי באשר להתנהגות הראויה של בעלי שליטה בחברה" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 497). המגמה המסתמנת כיום בפסיקה ואצל מלומדים בעקבות התפתחויות בתחום דיני החברות והתפיסות שמאחוריהן ובעקבות התפתחויות משפטיות בארצות אחרות, היא להגמיש את אמות המידה, להקל בקריטריונים ולהציב נורמת הגינות גבוהה בהתנהגות בעלי הרוב בחברה כלפי המיעוט".
(ההדגשות אינן במקור– א.א).
בנסיבות המקרה שלפניי, בהינתן השנים הרבות שחלפו ממועד קרות האירועים, וכן העובדה שהנתבע עשה בתקופה האמורה בחברה כבשלו ואף העביר את מלאי החברה לחברת סחר שבבעלותו, לא ראיתי כל טעם לעתור לקבלת סעדים קלאסיים של קיפוח המיעוט ובין אלה השבת המגיע לחברה ושנלקח הימנה שלא כדין, שכן לא יהיה בכך טעם. משכך, וביישום ההלכות כאמור לעיל, סבורני שהסעד הראוי הינו חיוב הנתבע בהשבת שווי חלקה של התובעת ממכלול הנכסים והכספים שיוכח שהנתבע נטל שלא כדין מהחברה.
לאור כל האמור, איני רואה מניעה שככל שהתובעת תוכיח קיומו של קיפוח היא תהייה זכאית לסעד כספי שייגזר ממחצית הסכום של שווי הקיפוח. הואיל והתובעת הפנתה לשורת עניינים שכל אחד מהם מהווה לטעמה קיפוח, יהיה מקום לבחון כל אחד מהם בנפרד.
8. בבחינת הממצאים שהונחו לפני בית המשפט סבורני שהתובעת עמדה בנטל הלכאורי שמוטל עליה להוכחת תביעתה ואפרט:
כזכור הנתבע טוען שהתובעת ויתרה במפורש בפגישה שבין הצדדים על זכויותיה בחברה ולחלופין שהיא ויתרה על זכויותיה בהתנהגותה במהלך השנים שבהן הוא ניהל את החברה לבדו ומבלי שהתובעת הביעה כל התעניינות בחברה. משכך, הנתבע סבור שדין התביעה שלפניי להידחות לאור הוויתור והמניעות של התובעת. לאור גישתו זו של הנתבע, ברי שהוא סבר שאין מניעה שינהג בחברה כבשלו, ללא שיידרש להתחשב בזכויותיה של התובעת, שכן כאמור לדידו היא ויתרה עליהם.
הדבר אינו עולה רק מהגיונם של דברים אלא גם מההתנהלות הלכה למעשה של שני הצדדים במהלך השנים 2005-1999, ושעל כך אין חולק:
הנתבע ניהל את החברה לבדו, וללא שיתוף התובעת בעסקי החברה במהלך השנים 2005-1999. בגדר זאת הנתבע שילם תשלומים, העסיק עובדים, הזמין סחורה, גבה כספים וכדומה;
התובעת לא חתמה על מסמכים בשם החברה;
התובעת לא הייתה צד לדיווחים של החברה לרשויות;
לתובעת לא הייתה ידיעה על הנעשה בחברה בשנים האמורות והיא אף לא התעניינה באשר לפעילותה; לקורה בה; לא עיינה בדוחות הכספיים של החברה; לא ידעה מי הם העובדים המועסקים על ידי החברה, כמו גם מי קהל הלקוחות והספקים שלה; מהם חובות החברה כלפי ספקיה, נותני השירותים והבנקים.
הנתבע ייסד חברה חדשה שאליה העביר את המלאי של החברה וללא ידיעת התובעת ואישורה.
לאור האמור, שומה עליי לבחון כל אחד ואחד מהעניינים שעליהם הצביעה התובעת ושיש בהם, לטענתה, משום קיפוח, המזכה אותה בחיוב הנתבע בהשבת מחציתו לתובעת.
9. הסכומים שנטל הנתבע מהחברה שלא כדין
בחלק יד' לסיכומי ב"כ התובעת מפרטת התובעת את הסכומים שהנתבע נטל לטעמה מהחברה שלא כדין, הן לעצמו והן לבני משפחתו. יובהר שהתובעת אינה מלינה על סכומים ששולמו לדורון רבין, אחיו של הנתבע ששימש כמנהל המטווח בהסכמת התובעת. הגם שהנתבע אינו חולק על הסכומים ששולמו לבני משפחתו, הוא טוען שמדובר בתשלום משכורות לעובדי החברה, ומשכך אין בהם משום קיפוח. אבחן כל אחד מאלה:
9.1סכומים ששילמה החברה לבני משפחת הנתבע
הגב' פנינה רובין: בהקשר זה נטען ששולם לגב' פנינה רובין (להלן: "פנינה") סך של 6,983 ₪. הנתבע טוען שפנינה החלה לעבוד בחברה בחודש ספטמבר 2004 והשתכרה 3,400 ₪ בלבד, וכאמור בסעיף 4 עמ' 8 לחוות דעת רו"ח מדינה. יובהר שהנתבע לא סיפק כל הסבר ענייני באשר לתפקיד שביצעה פנינה בחברה, כמו גם בדבר היקף שעות עבודתה, מהות העבודה שבוצעה על ידה וכדומה. בהינתן הקרבה של פנינה לנתבע שומה היה עליו לספק פרטים מלאים אודות האמור ועל מנת שבית המשפט ישקול האם הייתה הצדקה עניינית להעסקתה בחברה או שמא מדובר בפגיעה שלא כדין בזכויות התובעת. משכך, ובהעדר הפירוט הדרוש, מצאתי שיש להשית על הנתבע לשלם לתובעת את מחצית משכורותיה של פנינה וכאמור בסעיף 44(1) לסיכומי התובעת.
הגב' כנרת רובין: לטענת הנתבע, הגב' כנרת רובין (להלן: "כנרת"), החלה לעבוד בחברה בחודש פברואר 1995 והשתכרה כ-3,000 ₪ לחודש, וכאמור בעמ' 8 לחוות דעת רו"ח מדינה. גם כאן, לא סיפק הנתבע כל הסבר באשר למהות עבודתה של כנרת בחברה לרבות הצורך בהעסקתה וכדומה. משכך, יש להשית על הנתבע לשלם לתובעת את מחצית משכורותיה של כנרת וכאמור בסעיף 44(2) לסיכומי התובעת.
הגב' אלינור רובין: לטענת התובעת, הגב' אלינור רובין (להלן: "אלינור") הועסקה בחברה שלא לצורך, תמורת סך כולל של 17,850 ₪. חרף הטענה האמורה, לא מצאתי כל התייחסות בסיכומי הנתבע ובחוות דעת רו"ח מדינה באשר להעסקת אלינור בחברה, ומשכך לא נסתרה טענת התובעת שלפיה העסקת אלינור בחברה מהווה קיפוח מיעוט. בנסיבות אלה, יישא הנתבע במחצית התשלום ששולם לאלינור וכאמור בסעיף 44(3) לסיכומי התובעת.
9.2סכומים ששילמה החברה לנתבע
לטענת התובעת הנתבע נטל לעצמו מכספי החברה ללא ידיעתה והסכמתה את הסכומים הבאים:
תשלום הפרשות לביטוח מנהלים, ביטוח חיים וקופות גמל של התובע: נטען שהחברה שילמה שלא כדין הפרשות לנתבע בתקופה שהאחרון כלל לא הועסק בחברה, ומשכך יש להשית על הנתבע לשלם לתובעת מחצית מהסכומים האמורים. הנתבע, לעומת זאת, גורס שהוא מעולם לא הפסיק לעבוד בחברה, וכי משנת 2002 ואילך הוא נמנע במשך תקופות ארוכות ממשיכת משכורת בפועל מהחברה בשל מצבה הרעוע של האחרונה, אך זכויותיו והפרשותיו לביטוח מנהלים וקופות גמל נשמרו כדין בתקופות אלה. מכל מקום, נטען שמדובר בסכומים זניחים בסך של כ- 12,000 ₪. לאחר שעיינתי בטענות ובראיות שהונחו לפניי, סבורני שיש ליתן את הדעת לכך שהנתבע שהה במשך תקופה ממושכת באנגולה, וכי בתקופה זו המשיכה החברה לבצע את ההפרשות האמורות בסך כולל של 11,944 ₪. משכך, מקבל אני את עמדת התובעת שיש לחייב את הנתבע להשיב לה מחצית מהסכום ששולם שלא כדין, וכאמור בסעיף 45 לסיכומי התובעת.
זיכוי חשבון הנתבע בכספי ביטוח: לטענת התובעת, החברה זיכתה את חשבון החו"ז של הנתבע בסך 146,882 ₪ בחודש דצמבר 1998, שמקורו בתגמולי הביטוח ששולמו לחברה בגין השריפה. דא עקא, מחוות הדעת של רו"ח מדינה, הנסמכת על דפי חשבון הבנק של החברה, התמונה שונה. לפי האמור בסעיף 6 לחוות הדעת, כספי הביטוח בסך 293,764 ₪ הופקדו בחשבון החברה ביום 22.12.1998 כנגד זיכוי חשבונות החו"ז הן של התובעת והן של הנתבע, כל אחד בסך 146,882 ₪. בנסיבות האמורות, ברי שאין התובעת זכאית למחצית הסכום שבו זוכה חשבון החו"ז של הנתבע.
הוצאות משפטיות: לעמדת התובעת שילמה החברה הוצאות ותשלומים לשישה משרדי עורכי-דין עבור ייצוגו של הנתבע בתיקים פליליים, בסך 76,247 ₪. לגרסת הנתבע המדובר בתשלומים ששילמה החברה עבור ייעוץ משפטי שניתן לה בעקבות אירוע השריפה, לרבות לעניין ההיבטים הפליליים הנובעים מכך, וכי אין המדובר בתשלומים ששולמו לייצוג הנתבע. בנסיבות האמורות, שומה היה על הנתבע לתמוך גרסתו בראיות, לרבות אישורים של עורכי הדין בדבר הייעוץ והטיפול המשפטי שניתן על ידם. משהנתבע לא עשה כן, לא עלה בידו לשכנע את בית המשפט בדבר ההגינות המלאה של פעולתו האמורה. לכן, יש מקום להשית על הנתבע לשלם לתובעת מחצית מהוצאות האמורות.
רכישת מחשבים: לטענת התובעת בשנת 2003 שילמה החברה סך של 16,100 ₪ בגין מחשבים שנרכשו על ידה לכאורה, אולם בפועל, לדידה של התובעת וכפי שעולה מחוו"ד רו"ח בוכניק, המחשבים נרכשו עבור חברת מטווח 2002 ולא עבור החברה. משכך, התובעת סבורה שיש לחייב את הנתבע לשלם לה את מחצית הסכום האמור. מנגד, לטענת הנתבע הנתמכת בחוו"ד רו"ח מדינה, המחשבים נרכשו עבור החברה לצורך התקנת תוכנה ייעודית שתקל על עבודת המטווח, כאשר רישום החשבונית בגין רכישה זו על שם חברת מטווח 2002 מקורו בטעות של ספק המחשבים. לאחר שבחנתי את הטענות והראיות, סבורני כי משעה שבחשבונית נכתב שהמחשבים יועדו לחברה אחרת, קרי חברת מטווח 2002 של הנתבע, היה על הנתבע להמציא אסמכתאות משכנעות שנפלה טעות בחשבונית כגרסתו, אך כאלה לא הומצאו. משכך, לא הרים הנתבע את הנטל לסתור את טענת התובעת ועליו להשיב לתובעת מחצית מסכום המחשבים.
תשלום עבור אופני הרים: מחוות דעת רו"ח בוכניק עולה שהחברה רכשה בחודש ספטמבר 2004 אופני הרים בסך 1,390 ₪. לטענת הנתבע וכאמור בחוו"ד רו"ח מדינה, המדובר ברכישת ציוד ללוחמי גולני. הנתבע טוען בהקשר זה שהוא אסף תרומות מצדדים שלישיים שמהם נרכשו בין היתר 20 זוגות אופניים, וכי התשלום שבוצע על ידי החברה היה תרומה עבור תיקון חלק מהאופניים שנרכשו. גרסה זו נתמכת בתצהירו של מר בן כוזרי, קצין אמל"ח בחטיבת גולני, שלפיו הנתבע שילם עבור התיקון באמצעות חיוב טלפוני שעה שהמצהיר היה בחנות הצמיגים "לזמי מיכאל". הסבר זה הנתמך בתצהיר מניח את הדעת ומשכך לא ראיתי מקום לחייב את הנתבע בהשבת מחצית מהסכום האמור לתובעת.
10.העברת המלאי והציוד של החברה לחברת סחר
כאמור לעיל, ביום 31.12.2005 (להלן: "המועד הקובע"), העבירה החברה את כל המלאי והציוד שלה לחברת סחר, וכנגד הוצאת חשבונית מכירת המלאי בסך 983,485.84 ₪ בצירוף מע"מ. לטענת התובעת, מכירה זו הייתה ללא הסכמתה ואישורה של התובעת. מהעדויות לפני בית המשפט עולה שסכום חשבונית מכירת המלאי לא חושב על בסיס הערכת שווי, והוא נרשם על ידי הפקידה של החברה לפי הנחיית מנהל החשבונות של החברה, מר מלר. בנוסף, יוער שחברת סחר לא שילמה לחברה את סכום חשבונית מכירת המלאי והדבר רק נרשם בספרי שתי החברות (עמ' 100 לפרוטוקול מיום 8.11.2012, שורות 23-21).
בהעדר אפשרות להעריך את שווי המלאי והציוד של החברה בדיעבד, בחלוף כ-10 שנים ממועד הוצאת החשבונית, נסמכת התובעת על חשבונית מכירת המלאי ועותרת לחייב את הנתבע לשלם לה מחצית הסכום האמור. התובעת מדגישה בהקשר זה שהנתבע בהתנהלותו האמורה מנע ממנה את היכולת לבדוק את השווי האמיתי של המלאי וציוד החברה, דבר שניתן היה לבצע אילו הנתבע היה פונה אליה בזמן אמת על מנת לקבל את אישורה להעברה.
הנתבע מאשר שחברת סחר אכן רכשה את המלאי והציוד בסכום האמור אך לדבריו היא עשתה כן כנגד קבלת מלוא התחייבויות החברה ואף כנגד תשלום החובות לספקיה, שעמדו לאותה עת בסך של כ-1,700,000 ₪. הנתבע מוסיף וטוען שחברת סחר הוקמה על ידו לאחר הודעת התובעת באמצעות בא-כוחה לבנק לאומי מיום 15.11.2004 בדבר משיכת הערבויות של התובעת וכן בדבר משיכות סכומים מחשבון החברה באמצעות המחאות שבהן זויפה לכאורה חתימת התובעת. הנתבע גורס שהודעה זו הביאה להפסקת פעילות החברה בחשבון הבנק באופן חד צדדי, עד כדי חשש לקריסת החברה בהינתן ששיקים שלה היו מצויים באותה עת בידי ספקים. משכך, נאלץ הנתבע לבצע את פעילות החברה באופן זמני בחשבון הבנק האישי שלו, ממנו שילם את התחייבויות החברה עד להקמת חברת סחר. בתמיכה לטענתו צירף הנתבע לתצהירו ספחי שיקים ומכתבים ששלח ללקוחות החברה בקשר להחלפת השיקים; סכום ההתחייבות של החברה שחברת סחר שילמה במקומה ליום 31.12.2005 בסך של 915,153 ₪ בצירוף מע"מ וזאת עוד בטרם החובות לבנקים במאות אלפי שקלים וכעולה מדף היתרות בחשבון הבנק.
לטענת התובעת בסיכומי התשובה, הנתבע לא הוכיח את היקף החובות הנטען של החברה. בנוסף, נטען שהנתבע לא הביא בחשבון נכסים אחרים של החברה כגון מוניטין, חובות של לקוחות בגין מלאי שסופק קודם לרכישת המלאי והציוד ועוד. עוד לשיטת התובעת, מנוע הנתבע מלטעון לקיזוז חובות החברה שהוא נשא בהם בהינתן שאם היה פועל כמצופה ניתן היה לבצע הפרדה וחלוקה הוגנת של נכסי החברה.
לצורך הכרעה בסוגיה זו נדרשתי לשני עניינים: האחד, התנהלות הנתבע שהעביר כאמור את המלאי והציוד של החברה ללא ידיעתה ואישורה של התובעת ומשמעות ההתנהלות האמורה. השני, האם כגרסת הנתבע היקף חובות החברה עלה על התמורה שננקבה בחשבונית מכירת המלאי.
מקובלת עליי עמדת התובעת שלפיה אין מקום להעביר מלאי וציוד של חברה ללא הסכמת נושאי המשרה ובעלי המניות שכן משמעות הדבר הנה ריקון החברה מפעילותה. לכן, סבורני שיש לזקוף לחובת הנתבע שעשה במלאי ובציוד החברה כבשלו ומכר אותם לחברה שבבעלותו ללא אישורה והסכמתה של התובעת. בהעדר אפשרות היום, בחלוף שנים כה רבות מאז התרחשות האירועים, לבחון את שווי המלאי והציוד של החברה מקובלת עליי עמדת התובעת שלפיה סכום החשבונית משקף את שווי המלאי בחברה. אלא שבכך אין סיפק, ויהיה עליי להביא בחשבון בהקשר זה את העובדה שהתובעת לא גילתה עניין בחברה במשך שנים וכמפורט לעיל. גם אם אין בכך כדי להגיע לידי מסקנה שזו זנחה את זכויותיה בחברה כמות שהוסכם בין הצדדים בבית המשפט העליון, אזי לא ניתן להתעלם מעובדה זו, שהצדדים אינם חולקים עליה. מן הראוי להדגיש בהקשר זה שגם לגרסת התובעת נודע לה על העברת הפעילות לחברת סחר רק בחלוף שנים מאז שהדבר נעשה, קרי, גם לגישתה היא לא גילתה עניין בנעשה.
בנוסף, על בית המשפט להביא בחשבון את התנהלות התובעת, שנקטה באקט חד צדדי של הפסקת הפעילות הכספית של החברה בבנק, דבר שחייב את הנתבע להיערך להמשך הפעלת החברה לבדו, תוך התמודדות עם קהל הספקים, נותני השירותים והלקוחות של החברה.
לצורך הכרעה בסוגיה שלפניי בחנתי את הראיות באשר למצב החברה במועד הקובע. לעניין זה אציין שלפי כרטסת הלקוחות של החברה (נספח ט"ו לתצהיר הנתבע) עולה שחובות החברה הסתכמו במיליוני ₪, כאשר החוב של החברה שחברת סחר כבר שילמה בעת בירור המחלוקת עמד על סך של 915,153 ₪. המדובר במספר לא מבוטל של לקוחות אשר לחלקם היה לחברה חוב ניכר. בין אלה אציין את הספקים הבאים והחוב שמגיע לכל אחד מהם: מפרולייט- חוב בסך 152,406.98 ₪; להב בע"מ- חוב בסך 93,931.73 ₪; פז לוגיסטיקה- חוב בסך 141,382.71 ₪; פובוס אינטרנשיונל- חוב בסך 103,814 ₪; פאב- חוב בסך 69,643.10 ₪ ועוד. חוב החברה לבנק שמגובה בערבות של הנתבע עמד ליום 31.12.2004 על סך 585,423 ₪, וכאמור בנספח י"ז לתצהיר הנתבע.
הנתבע נחקר על הנתונים האמורים וכאמור בעמ' 104 שורות 10–1 לפרוטוקול:
"לשאלת בית המשפט:
האם אתה מכיר את התשלומים ששולמו על פי הרשימה ואתה יכול לאשר את הנכונות של התשלומים.
ת. כן.
המשך חקירה:
ש. זה רשימה של תשלומים ששולמו.
ת. זו רשימה של ספקים של החברה.
ש. מה זה הסכומים?
ת. תשלומים לספקים שסיפקו סחורות למטווח העיר וקיבלו כסף עבור זה".
בנוסף, הוצגו לפניי דוגמאות של הודעות החברה לספקים שלפיהן הוחלפו שיקים שהחברה הוציאה בשיקים אישיים של הנתבע. לעניין זה אפנה לספחים של המחאות אישיות של הנתבע ששולמו לספקים של החברה חלף המחאות של החברה שהומצאו להם (נספח ב' לתצהיר הנתבע) וכן מכתבים לספקים על החלפת השיקים (נספח ג'). כל אלה לא נסתרו ולא הופרכו בחקירות.
עוד הוגשו מסמכים בנקאיים באשר למצבת התחייבויות החברה לבנק במועדים שונים וכמפורט בנספחים י"ז וי"ח לתצהיר הנתבע.
מהעדויות שנתמכו במסמכים, לרבות באסמכתאות בנקאיות שלא נסתרו, עולה שהיקף חובות החברה במועד הקובע עלה על סכום חשבונית מכירת המלאי כאשר לכך יש להוסיף את התשלומים ששילם הנתבע חלף המחאות של החברה. אמנם, אין לפניי אישור של רו"ח באשר להיקף החובות ואף לא התעלמתי מעדות הנתבע שלפיה הוא לא היה יכול לאשר אם כל החשבונות מושא הכרטסות (נספח ט"ו לתצהיר) שולמו במלואם (עמ' 104, שורות 28-27), אך עצם העובדה שהיו חובות ניכרים לחברה בסכום של כ-1,700,000 ₪ במועד הקובע הוכחה. סכום זה עולה במידה ניכרת על סכום חשבונית מכירת המלאי. אמנם, התובעת טענה שיש להוסיף על שווי החברה גם נכסים שלא נכללו בחשבונית מכירת המלאי כגון מוניטין, אך אין לפני בית המשפט כל ראיה בהקשר זה כאשר נטל ההוכחה הוא על התובעת. לכן גם אם אקבל את עמדת התובעת שלפיה אין חשבונית מכירת המלאי מבטאת את מלוא שווי נכסי החברה לא יהיה בכך כדי להגיע לידי מסקנה אחרת ובהעדר ראיות באשר לשווי החברה במועד הקובע. אוסיף שגם אם לא שולמו מלוא החובות מושא הכרטסות נספחים ט"ו לתצהיר הנתבע אזי היקף החובות עצמו העולה על סכום חשבונית מכירת המלאי מלמד על היקף התחייבויות החברה למועד הקובע, ומשכך אין בהעברת המלאי והציוד של החברה לחברת סחר כדי קיפוח התובעת בהינתן שהיקף החובות עלה באופן משמעותי על שווי המלאי והציוד.
טעם נוסף למסקנתי הינו שהנתבע לקח על עצמו את הסיכון באשר לחובות החברה ולאחר שהתובעת שלחה הודעה חד צדדית לבנק על משיכת ערבויותיה וכאמור בהודעת בא כוחה לבנק מיום 15.11.2004. הנתבע נשאר אפוא חשוף לסיכונים הכלכליים שהחברה הייתה נתונה בהם, ודוק. ככל שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה עלול הדבר לגרום למימוש הערבויות האישיות שנתן הנתבע לבנק בגין התחייבויות החברה. למותר לציין שככל שהנתבע לא היה פועל כאמור והחברה הייתה מגיעה לקריסה כלכלית לא היה בסיס לתביעה.
לא ראיתי לקבל את טענת התובעת שלפיה מנוע הנתבע מלקזז את ההתחייבויות של החברה מסכום חשבונית מכירת המלאי. לעניין זה שעה ששווי החברה נמוך משווי המלאי והציוד שנמכר אין כל מניעה לקזז האחד מהשני וככל שהתוצאה הינה שלילית אין קיפוח של התובעת, ודוק. הואיל והחברה הייתה במצב כספי קשה כך שהיקף חובותיה עלה על שווי הציוד והנכסים שלה, אין פגיעה בתובעת שכן גם אם הייתה נמכרת החברה לצד ג' הייתה חובה קודם לכסות את התחייבויותיה ולאור הממצאים שהיקף החובות עלה על שווי הציוד והמלאי של החברה ממילא לא היו בעלי המניות זכאים לתמורה עבור המכירה. לא למותר לציין שלעומת התובעת היה מצבו של הנתבע נחות והוא נאלץ להחליף את השיקים ולנסות להפעיל את החברה באמצעות חברת סחר נוכח החשש לביטחונות האישיים שהעמיד לטובת החברה.
לכן לא ראיתי מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הנטען על ידה עבור המכירה של הציוד והמלאי של החברה לחברת סחר.
11.סוף דבר
דין התביעה להתקבל בחלקה וכאמור בסעיפים 9.2-9.1 לעיל. לכל סכום שהושת על הנתבע לשלם לתובעת יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין ממועד הוצאת הסכום ועד ליום ההשבה בפועל. בנוסף יישא הנתבע בהוצאות ההליך בסך 12,500 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ה, 01 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
