ת"א 13750-09-12 א. א. נ' צפרי ואח'

התובע, יליד 26.12.74, טוען שנפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 16.6.11, שבה נגרם שבר מרוסק באצבע 2 בכף ידו השמאלית. הנתבעים מכחישים את נסיבות התאונה, ואת חבותם בפיצוי התובע.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, בעת שחצה את הכביש בסמוך לאולם קבלת הפנים בנמל התעופה בן גוריון, פגע בו רכב, והוא נפל על הכביש. התובע טוען שהרכב ברח מהמקום, ופרטיו נמסרו לו על ידי עוברים ושבים. על כן טוען התובע שהוא זכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפלת"ד) מנהג הרכב והמבטחת שלו. לחלופין, טוען התובע שאם אין כיסוי ביטוחי לתאונה אצל המבטחת, הוא זכאי לפיצוי מהנתבעת 4, קרנית.

2. הנתבע מס' 1 נתבע כנהג הרכב (להלן: "הנהג"). הנהג מכחיש את נסיבות התאונה, כפי שתוארו על ידי התובע. לטענתו, האירוע אינו "תאונה" כיוון שהתובע היכה במתכוון את המראה השמאלית של הרכב כשחצה את הכביש, אולי משום שכעס שלא ניתנה לו זכות קדימה לחצות את הכביש. כיוון שכך, טוען הנהג שהאירוע אינו תאונת דרכים, והתובע אינו זכאי לפיצוי על פי הפלת"ד. לחילופין, טוען הנהג שהחבות לפצות את התובע מוטלת על מבטחת הרכב.

3. הנתבעת מס' 2 ביטחה את הרכב במועד התאונה (להלן: "המבטחת"). המבטחת הצטרפה לטענות הנהג בדבר העדר חבות על פי חוק הפלת"ד. לחילופין, טענה המבטחת, שאין כיסוי ביטוחי לתאונה, שכן היא אירעה בעת שהנהג הסיע נוסעים בשכר, נסיעה שהוחרגה מתחולת הפוליסה.

4. הנתבעת 3, קרנית, מצטרפת לטענות הנתבעים 1 ו- 2 לפיהן האירוע אינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ולחילופין, טוענת שיש לאירוע כיסוי ביטוחי אצל המבטחת. לחילופי חילופין טוענת קרנית שאם ייקבע שהאירוע הוא תאונת דרכים, ושאין לו כיסוי ביטוחי בשל העובדה שאירע כשהנהג ביצע הסעה בשכר, על הנהג מוטלת החובה לשפותה בגין כל סכום בו תחוב.

   להלן נדון בטענות אלו כסדרן, אולם בטרם נעשה כן, אפתח ואומר, כי לא ניתן לתת אמון מלא בעדות של אף אחד משלושת העדים שהעידו בפני. כל אחד מהעדים, במודע, נמנע מלומר את האמת כל אימת שסבר שזו עלולה לפגוע באינטרס שלו. העדרם הבוטה של אימת הדין וחשש מפני עדות שקר, מעבר לקושי שהוא יוצר בהגעה לחקר האמת, מעלה הרהורים נוגים.

    

   נסיבות התאונה

5. התובע לא פירט בתצהירו את נסיבות התאונה. התיאור היחיד בתצהיר מופיע בסעיף 2:

   "ביום 16.6.11 נפגעתי כהולך רגל בתאונת דרכים בנמל התעופה בן גוריון עם רכב מסוג סיטרואן שמספרו 5235061 כאשר הרכב חלף לידי ופגע בי."

6. לתצהיר צורפה הודעת התובע במשטרה מיום 4.7.11, שם תוארה התאונה כך:

   "חזרתי עם אשתי מטיול של חופשת חתונה. כאשר חציתי את הכביש נכנס בי רכב וברח מהמקום. רצו אלי אנשים ולקחו את מספר הרכב, והוא נמלט מהמקום. יש מצלמות מהיציאה לשדה התעופה מטרמינל 3, וגם פנינו לאבטחת אל על, על מנת שיוציאו לנו את הצילומים."

   בטופס ההודעה לא מולא החלק המיועד לרישום פרטי הרכב המעורב, וזאת על אף שלכאורה בשלב זה כבר היו בידי התובע פרטים אלו, אשר נמסרו לו על ידי עוברי אורח דקות ספורות לאחר התאונה.

7. במהלך החקירה הנגדית נעשו מספר נסיונות לקבל מהתובע תיאור יותר מפורט של האירוע. אולם כאשר התובע התבקש לתאר את פרטי האירוע, הוא הרבה להשיב שאינו זוכר. התובע זכר לומר שהתאונה אירעה כשהוא חצה את הכביש, שהוא דחף עגלה של שדה התעופה ועליה מזוודות (עמ' 5 ש' 15 – 20), שרכב פגע בו והוא נפל על הרצפה (עמ' 4 ש' 22, עמ' 5 ש' 3, שם ש' 7 , עמ' 6 ש' 28). הוא לא זכר לומר אם הרכב שפגע בו הגיע מימינו או משמאלו (עמ' 4 ש' 17 – 18, עמ' 6 ש' 25 - 26), הוא לא זכר לומר היכן היתה העגלה שהוביל ברגע התאונה (עמ' 7 ש' 6 – 18, עמ' 9 ש' 22 - 32), והוא לא זכר היכן עמדה אשתו או את שמה של עדת הראיה שמסרה לו את פרטי הרכב.

8. הרושם שהתקבל אצלי משמיעת תשובותיו של התובע לשאלות באי כח שלושת הנתבעים הוא שהתובע אינו מנסה להשיב לשאלות על פי מיטב זכרונו, אלא מנסה לבנות גרסה תוך כדי החקירה, ולהתחמק ממתן פרטים אודות התאונה. התובע הרבה למחות על היות השאלות שאלות מתחכמות, על אף שלא היתה בהן שום התחכמות. כך למשל:

   "ש. האם הרכב דרס אותך, כלומר חלף מעליך לאחר הפגיעה?

   ת. מה זאת אומרת, עלה עלי?

   ש. כן.

   ת. אני לא זוכר.

   ש. מה קרה לעגלה (של המזוודות – מ.צ'.)?

   ת. אני לא יודע. עמדת בצד.

   ש. כך אמרת, עמדה בצד?

   ת. לא

   ש. אני שמעתי עמדה בצד. למה התכוונת?

   ת. ירדתי מהטרמינל וכך היה. תקשיב לי למה שאני אומר. אתה מנסה לשאול אותי שאלות מתחכמות.

   (בית המשפט מעיר לתובע שהשאלה אינה מתחכמת)

   לבית המשפט: אני לא יודע. נכנס בי אוטו.

   בית המשפט: אני גם שמעתי "עמדה בצד".

   ש. לא בהתחכמות. היכן היתה העגלה?

   ת. אני חזרתי ועונה שוב. פגע בי הרכב ונפלתי. התשובה היא חד משמעית. יצאתי. פגע בי רכב ונפלתי על הרצפה ואני זוכר שבאה אשה ואמרה לי זה הרכב שפגע בך ובכך נגמרה הפרשה. זה הכל. אם הוא היה עולה עלי בטוח הייתי מת." (עמ' 7 ש' 2 – 18)

   ושוב בעמ' 9, ש' 29 – 32:

   "ש. בפעם האחרונה. נשאלת וענית תשובות כלליות שלא מקדמות אף אחד. איך זה קרה לטענתך. פגע בי אוטו וברח – הבנו. זה עדיין לא אומר איך זה קרה.

   ת. אני חוזר ואומר שוב. אני לא מקבל את הליצנות הזאת שהם צוחקים עלי. עברתי במעבר חציה, נפגעתי וזהו. חד משמעית."

   וכן ר' בעמ' 9 ש' 13 – 15 ושוב בעמ' 12 ש' 18, ובעמ' 14 ש' 18 – 26.

9. התנהלות זו של התובע פוגעת במהימנותו, ומקשה על קבלת עדותו פשוטה כמשמעה. במקום בו אין בעדות הראשית תיאור של נסיבות המקרה, תפקידה של החקירה הנגדית הוא לברר את גרסת התובע לגבי אופן השתלשלות האירוע. כך למשל, כאשר התובע טוען שהוא נפגע על ידי רכב חולף, אין התחכמות בשאלה מניין הגיע הרכב, היכן עמד התובע ביחס אליו, היכן עמדו אנשים אחרים, והיכן היתה עגלת המזוודות אשר לטענתו הוא הוביל בשעת התאונה. יצויין כי התובע נחקר נגדית על ידי 3 עורכי דין שונים, ב"כ הנהג, ב"כ המבטחת וב"כ קרנית. לכולם הוא ייחס התחכמות מופלגת ונסיון להכשיל אותו. בניגוד לתובע, התרשמותי היתה שהשאלות נוסחו באופן שאינו מכשיל, חלקן היו שאלות פתוחות, ובהן הזמנה לתובע למסור גרסה מלאה. יש להניח שב"כ הנתבעים כולם ביקשו להציג סתירות או אי דיוקים, או להוכיח את טענתם לפיה התובע גרם לתאונה במתכוון, באופן שהיה, אולי, פוטר אותם מאחריות. אולם הדבר לא חרג מאופן הצגת שאלות בחקירה נגדית, כפי שזו אמורה להתבצע. חשדנותו של התובע כלפי ב"כ התובעים מעוררת תהייה, שמא היא נובעת מהחשש שמסירת פרטים עלולה להסגיר את התובע, שאינו דובר אמת.

10. אל מול אי הבהירות בגרסת התובע, יש לבחון את גרסת הנהג, הקושר עצמו לתאונה, אולם חולק על נסיבותיה. אף הנהג הגיש תצהיר באשר לנסיבות התאונה, ובו היא מתוארת כדלקמן:

    "בין הטרמינל למחסום, נסעתי במהירות של 20 – 30 קמ"ש לערך, כשהבחנתי באדם המתקרב מצד שמאל שלי לכביש בו נסעתי. ראיתי את האדם, ואין לי ספק שהוא ראה אותי, שכן יצרנו קשר עין ברור מאד. מאחר ואותו אדם היה רחוק מהנתיב בו אני נסעתי, וקצב הליכתו לא היה מהיר במיוחד, היה ברור לי שאני עובר ולא מתקרב אליו אפילו. כאשר הגעתי לצדו, הוא התקדם לפתע במהירות, ונתן מכה במראה השמאלית שלי, שהתקפלה. אציין כי המראה לא נשברה או ניזוקה, רק התקפלה. לדעתי הוא ביצע את הפעולה בכוונה, שכן אין לי ספק שהוא ראה אותי והמהירות בה נסעתי היתה איטית מאד, ולא היתה שום סיבה שיתנגש ברכבי. אני רוצה לציין שהעובדה שהתובע פגע במראה דווקא מלמדת שהרים את היד בכוונה לגובה, שכן הרכב בו נסעתי (סיטרואן מסוג ג'מפי) הוא רכב גבוה. גם העובדה שהוא הגיע מצד שמאל נפגע כאילו דווקא ביד שמאל שלו, שהיא היד הרחוקה יותר, מוזרה מאד, ומשתלבת עם טענתי שהוא עשה זאת בכוונה."

11. הנהג מסר הודעה במשטרה ביום בו אירעה התאונה, ובה התיאור הבא:

    "העליתי אנשים לרכב התחלתי בנסיעה לכיוון היציאה בנסיעה של 10 – 15 קמ"ש מלפני חצה אדם את הכביש בהליכה רגילה. תוך כדי נסיעה במהירות הנ"ל כששנינו רואים אחד את השני ראיתי שהוא מסתכל עלי וכשעברתי לידו ממרחק של כ 1/2 מטר מצד שמאל שלי פתאום הרגשתי מכה במראה הסתכלתי במראה וראיתי שהוא עומד ותופס את היד הבנתי מיד שהוא רוצה להוציא כסף מהביטוח ולא קרה לו כלום תוך כדי שאני ממשיך להסתכל עליו מהמראה עצרתי אחרי המחסום ביציאה שנמצאת כ- 50 מטר כדי לקשור את המזוודות ולראות מה קרה איתו. תוך כדי ניגש אלי אדם ואמר לי שיש שם מישהו ששוכב על הרצפה וששברתי לו את היד וגבר אצלי החשש שהוא רוצה כסף מהביטוח ולכן ראיתי למסור את גרסתי."

12. בניגוד לתובע, בחקירתו הנגדית מסר הנהג את גרסתו באופן קולח, שוטף ובהיר:

    "ש. מה קרה?

    ת. העליתי אנשים בקבלת הפנים, ויצאתי וראיתי משמאלי באיזור העמודים שם (אם אתה מכיר את האיזור, אתה עובר את קבלת הפנים עובר מעבר חציה, גומר איתם, יש 50 מ' משהו כזה, עמודי תמיכה עגולים שתומכים את החניון), הוא יצא מבין העמודים, הוא לבדו, בלי עגלה בלי כלום, אני בנסיעה איטית, אני רואה אותו מסתכל עלי אני עליו, היינו במרחק, כשראיתי אותו הוא היה במרחק 20 מ', הוא יצא בין העמודים שם, הוא התחיל לחצות, הוא מסתכל עלי אני עליו הוא היה מרחק ממני 2 מ', פתאום זינק על האוטו נתן בוקס למראה. המראה שלי התקפלה. שאלתי אנשים שהיו באוטו אם ראו מה היה אמרו לא. המשכתי לנסוע עצרתי אחרי המחסום לקשור את המזוודות אז בא אלי בחור ואמר יש מישהו שוכב על הכביש ואומר אתה פגעת בו. אמרתי לו (נראה לי זה הסגנון) אם הוא רוצה שיבוא לפה. זה מה שאני זוכר. הוא זינק על האוטו חשבתי שהוא רוצה לקבל כסף מהביטוח זה היה הרושם שלי. זהו. קשרתי את המזוודות ונסענו.

    ש. נתן לך מכה באוטו אתה לא מסתכל מה קרה לבנאדם?

    ת. קודם כל ראיתי במראה שהוא תופס ככה את האצבע, היה עומד. זה היה נראה לי הצגה וגם אני במהירות של עשרים לא חשבתי, ואני אגיד את האמת, כשהגעתי להתייעצות אמר לי בעל הרכב, יובל, מה פתאום, זה פגע וברח, לך למשטרה. הלכתי למשטרה וזהו. מסרתי את גרסתי.... ברשותך אני רוצה להתנצל בכל מקרה הוא קיבל מכה באצבע. מאז לא דיברתי איתו." (עמ' 15 ש' 13 – 30)

    ובהמשך:

    "ש. בניגוד לך, התובע, יש לו גרסה שונה לגמרי...

    ת. האמת היא שאני מתפלא מאד. אפשר לשנות קצת. אבל זה לא היה ככה בכלל. הוא יצא, הוא לבדו, בין העמודים. אני, צר לי שאני מדבר עם זה אני מרגיש לא טוב הוא יצא איך שהוא ככה. הוא היה נראה לי אז יותר צעיר, יותר בהיר, הוא יצא עם חולצה משובצת תכלת. מבין העמודים, הוא לבדו. נסעתי 20 קמ"ש פחות או יותר, הוא הלך אני מסתכל עליו הוא הסתכל עלי." (עמ' 16 ש' 21 – 27)

13. הנהג העיד במשטרה שהוא "פתאום הרגיש מכה", ובמסגרת ההליך כאן העיד שהוא ראה כיצד התובע יוצא מבין העמודים, רץ אל האוטו, ונותן מכה מכוונת. מחד, אין סתירה בין הדברים, ומאידך, ברור שהפירוט ניתן רק לאחר שהנהג הפך ל"נוגע בדבר", בהיותו בסיכון לחוב כלפי קרנית. השאלה היא האם יש להעדיף את עדות הנהג כפי שנמסרה למשטרה שעות ספורות לאחר האירוע, כשהוא לא חשב שהוא בסיכון כלשהו להתחייב כלפי התובע, שכן הוא סבר אז שהתאונה מכוסה בפוליסת הביטוח של הרכב, או שמא יש להעדיף את הגרסה המפורטת יותר, שנמסרה בבית המשפט ועמדה במבחן החקירה הנגדית.

14. בהקשר זה יש לציין כי בהמשך עדותו של הנהג ניכר היה שהוא לא הקפיד על אמירת אמת. כך למשל כאשר נשאל אם הוא יודע שבעיר מגוריו יש הרבה הסעות פיראטיות, השיב בשלילה, כשהוא מחייך חיוך נבוך, ונע באי נוחות, המעידה על אי אמירת אמת (עמ' 21 ש' 16 – 19). ואכן, בניגוד לעדות הנהג, חברו, בעל הרכב, העיד שתופעת ההסעות הפיראטיות מוכרת לו היטב. אבל דווקא מבוכה זו של הנהג באמירת שקר היא בגדר היוצא מהכלל המעיד על הכלל. ביתר הזמן ניכר היה שהנהג מעיד בצורה קולחת.

15. על אף הקושי לבסס ממצאים על דברי עד שלא נמנע מלהעיד עדות שאינה אמת, נראה כי לא ניתן להימנע מכך:

    "סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971: 'סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות'. כידוע, סעיף זה מתיר לבית המשפט ליטול עדות הנגועה בסתירות ו'לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם' (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317). ההימנעות מפסילה גורפת של עדות שנמצאו בה דברי שקר מבוססת על ניסיון החיים לפיו 'גם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מטבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו' (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 459).

    לפיכך אפשרות פיצול העדות (בין אם מדובר בעדות אחת ובין אם מדובר בעדויות שונות של אותו עד על פני ציר הזמן) אינה מוגבלת להליכים פליליים ומוכרת גם בהליכים אזרחיים (ע"א 241/58 "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ נ' סוקניק, פ"ד יג 589, 590; ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 263; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658)." (ע"א (מחוזי ירושלים) 6499/05 חליל גנים נ' אברהם רובינשטיין בע"מ (15.10.2006)(

16. לפיכך, בנוגע לנסיבות התאונה, אני מקבלת את עדות הנהג, כפי שהיא נשמעה בפני. העדפה זו מתחזקת נוכח הימנעותו של התובע מלמסור גרסה אמיתית, הימנעות המצביעה על כך שהוא סבר שיש לו מה להסתיר. גם הימנעותו של התובע מלמסור את פרטי הרכב למשטרה, על אף שהם היו בידיו, מלמדת על רצונו להימנע מחשיפת פרטי האירוע. אילו אירעה התאונה בלא אשם מצידו, יש להניח שהתנהגותו היתה משתנה בהתאם.

17. לפיכך אני קובעת שהתאונה אירעה כשהתובע היכה במראת הרכב בידו השמאלית, מכה אשר בשלה נגרם שבר באצבעו.

     

    תאונה במתכוון

18. פרשנותו של החריג לחוק הפלת"ד לפיו מעשה שנעשה במתכוון אינו תאונה נדונה בהרחבה בע"א (חי') 5643-02-09‏ ‏ רוזיצקי שלמה נ' עזבון המנוח פאוזי האני:

    "לעניין טיב הכוונה עושה כב' השופט א. ריבלין בספרו אבחנה בין המשפט הפלילי לבין המשפט האזרחי, כדלקמן:

    '...הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה – מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפלת"ד נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר' (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית עמ' 243).

    בהמשך לדברים אלה ראו דבריו של כב' השופט ד"ר בנימיני בת.א (ת"א) 1764/05 ע' א' צ' נ' רכבת ישראל בע"מ מיום 24.1.10 כי:

    'הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש'.

    וכן ראו דעתו של פרופ' י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית, תשס"ה עמ' 82:

    'מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן איפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת סעיף 1 לחוק הפלת"ד'.

    וכן ע"א 1342/99 בנא נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(3) 540, שם נקבע כי "הכוונה" הנדרשת הינה 'כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה'. "

19. הפסיקה דנה בתאונות שנגרמו במתכוון בשני סוגי אירועים: בתאונות שאירעו אגב נסיון אובדני, או כאשר הנהג פגע במודע בהולך רגל. בשני סוגים אלה אכן תתכן כוונה במובן הצר של המילה, דהיינו רצון לפגוע (בין בעצמך ובין בנפגע). לא מצאתי בפסיקה התייחסות למקרה כמו זה שבפני, שבו הפגיעה לא היתה רצויה לא לנהג ולא לנפגע. בנסיבות התאונה שלפני כפי שתוארו, אף אם היתה כוונה של התובע לגעת ברכב, הנזק נגרם ללא כל כוונה.

20. בנסיבות אלה, אני סבורה שאף אם התובע הוא שהרים ידו לחבוט במראה של הרכב, היתה זו תאונה שבעטיה החבטה הקלה הפכה לשבר. ככל הנראה הכוונה היתה לסמן דבר מה לנהג או להביע מורת רוח. אולם בשל העובדה שהרכב היה בנסיעה, לחבטה קטנה היתה תוצאה דרמטית יותר, והיא גרמה לשבר באצבע.

21. ההגדרה הבסיסית לתאונת דרכים בסעיף 1 לחוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנזק נגרם לאצבעו של התובע עקב העובדה שהרכב נסע, דהיינו עקב השימוש בו למטרות תחבורה. אמנם נכון, שאלמלא הרים התובע את ידו על מנת להכות במראה לא היה נגרם הנזק, אבל באותה מידה, אלמלא נסע הרכב, הנזק היה נמנע.

22. מכל מקום, בהעדר כוונה של התובע לגרום לנזק בכף ידו, אני סבורה שהאירוע אינו מוחרג מתחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והוא מהווה תאונת דרכים על פי החוק, והתובע זכאי לפיצוי.

     

    הסעה בשכר

23. כאמור, הנתבעים נחלקו בינם לבין עצמם בשאלה האם הנסיעה במסגרתה אירעה התאונה נופלת בגדרו של החריג לפוליסה שהוציאה המבטחת, בשל היותה תוך כדי הסעה בשכר.

24. ההלכה בשאלת הסעה בשכר סוכמה בפסק דינה של כבוד השופטת י. וילנר ב(ת.א. (חי') 1092/04 עזבון המנוח JAIMES HUBER KIBBEN נ' זכריא חג'אזי (27.2.07):

    "המושג 'הסעה בשכר' משמעותו הסעה בעלת אופי עסקי שמטרתה הפקת רווח או קבלת טובות הנאה במסגרת עסק של הסעות. מדובר לטעמי בשני תנאים מצטברים; (1) ההסעה נועדה למטרות רווח, (2) במסגרת עסק של הסעות. לא כל הסעה שהינה למטרות רווח תחשב הסעה בשכר, ולא כל הסעה שנעשתה במסגרת עסק של הסעות, תחשב ככזו. רק שילוב של השניים - עשיית רווח, בעסק של הסעות – יהווה 'הסעה בשכר'...

    כן ראה:

    'הדיבור "הסעה בשכר" מכוון למצבים בהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעה' (ע"א 559/91 המאגר הישראלי לבטוחי רכב (הפול) נ' עיסא פ"ד מז (3) 788 (1993 - הדגשה שלי י.ו).

    ההגיון העומד בבסיס החרגת ההסעה בשכר, הינו קיומו של סיכון מוגבר לקרות מקרה הביטוח לגבי מי שעיסוקו הינו הסעת נוסעים בשכר והוא נמצא שעות רבות על הכביש וכן למי שקיים לגביו תמריץ להסיע מספר רב ככל הניתן של נוסעים במקרים בהם המסיע מקבל תשלום עבור כל נוסע. ראה:

    'תנאי הפוטר מאחריות בגין תאונות שארעו תוך כדי הסעה בשכר, הינו מקובל ורווח בפוליסת ביטוח רכב. הגיונו נעוץ בכך כי הסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על סיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, ..... סיכון אחר הוא, כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים. בכך גדל הסיכון בהשוואה לרכב פרטי רגיל, שככלל אינו נוסע כשהוא מלא נוסעים.' (פרשת עיסא הנ"ל).

    לפיכך, במקרים בהם מתעורר ספק בדבר מהות הנסיעה והיותה הסעה בשכר, ראוי לבחון האם מתקיים לגבי אותה הסעה אותו "סיכון מוגבר" בעטיו הוחרגה הפוליסה.

    הנטל להוכיח כי ההסעה היתה בשכר, וככזו, מוחרגת מהפוליסה, מוטל על המבטחת הטוענת להחרגה, ראה: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברת ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד נג (1) 450 (1999)."

25. במקרה שלפני, יש לבחון האם ההסעה נעשתה למטרת רווח, ובמסגרת עסק של הסעות.

26. הנהג הצהיר בתצהירו כי ביום התאונה הוא עשה שימוש ברכב של חברו, יובל. על פי התצהיר, "מדי פעם נעזר ברכב של יובל לצורך קניות או סידורים כאלה ואחרים, ויובל שהוא חבר טוב, משאיל לי את הרכב לפעמים." (ס' 4), וכי באותו היום הוא היה בבני ברק לצורך סידורים, כאשר חבר של יובל התקשר אליו וביקש את הרכב כדי לאסוף קרובים משדה התעופה, וכי כיוון שהיה ממילא בבני ברק, הסכים לאסוף אותם ולהביאם בעצמו (ס' 6), וכי לא קיבל מהם תשלום עבור הנסיעה (ס' 17). הנהג לא ידע לנקוב בשמם של הנוסעים או בשמו של החבר שביקש ממנו לאסוף אותם.

27. בחקירה הנגדית פירט הנהג את גרסתו מעט יותר. לטענתו, ביום שלפני התאונה ביקש בעל הרכב ממנו לקחת את הרכב למוסך. הוא לקח את הרכב למוסך והשאיר אותו אצלו יום נוסף, הוא יום התאונה. ביום זה הוא נסע ללמוד בכולל בלוד, ומשם המשיך לבני ברק לבקש הלוואה מגמ"ח, ומשם נסע לנתב"ג לאסוף את הנוסעים (עמ' 22 ש' 26 – 29).

28. גם יובל הגיש תצהיר, עליו הוא נחקר. יובל אישר שמדי פעם היה משאיל את רכבו לנהג (ס' 4), וכי מאן דהוא שאינו זכור לו ביקש את הרכב כדי לאסוף קרובים משדה התעופה, והוא אמר לו שהרכב אצל הנהג, וכי הוא רשאי לתאם עימו (ס' 6-7). יובל הצהיר כי הרכב לא משמש לצורך הסעות בשכר (ס' 10).

29. בחקירתו הנגדית עמד יובל על גרסתו לפיה אין לו עסק של הסעות בשכר. הוא הסביר שהוא והנהג מתגוררים במודיעין עילית, המוסך בו מטופל הרכב נמצא ביהוד, והנהג למד בכולל בלוד, לכן יובל ביקש מהנהג לקחת את הרכב למוסך, מתוך הנחה שהנהג מעדיף לקחת את הרכב למוסך הסמוך לכולל, מאשר לנסוע לכולל בהסעה. כיוון שהרכב היה ממילא אצל הנהג, הוא הסכים להשאיר אותו אצלו יום נוסף, כדי לאפשר לנהג לעשות סידורים בבני ברק (עמ' 32 ש' 12 – 24). כאשר נשאל על עבודתו במועד התאונה, השיב כי באותו מועד הוא התפרנס ממסחר במניות, אותו ביצע מביתו באמצעו מחשב. כאשר נשאל ממה הוא מתפרנס היום השיב תחילה שהוא מתפרנס משטיפת חדרי מדרגות (עמ' 26 ש' 10 – 29, ושוב עמ' 27 ש' 14 - 30). יובל הכחיש בתוקף, פעמים רבות, שהוא עובד היום כנהג מונית (עמ' 27 ש' 10 – 13, ושוב שם ש' 31 – עמ' 28 ש' 14), אולם כאשר עומת עם גרסת הנהג, לפיה הוא נהג מונית, הודה ששיקר בנוגע לעיסוקו העכשווי (עמ' 34 ש' 1 – 3).

30. גם התובע נשאל על עבודתו היום, כחמש שנים לאחר התאונה, והעיד שהוא לומד בכולל, מטפל בבית ובילדים כאשר אשתו בעבודה, ומשלים הכנסה בנהיגה בהסעות, על בסיס מזדמן. על פי עדות הנהג, הוא עובד עם חברות הסעות שונות, כאשר הוא מתבקש על ידן מדי פעם לעבוד במילוי מקום. במקרים אלו, הוא מקבל את שכרו מחברת ההסעות (עמ' 17 ש' 9 – עמ' 19 ש' 13).

31. אין ספק שנסיבות התאונה מצביעות על כך שהיא נעשתה תמורת שכר. הנהג אינו מכיר את הנוסעים, או את מי שביקש ממנו לבצע את ההסעה, ולפיכך אין להניח שהסעה זו נעשתה בתור טובה לחבר. הנהג נסע לנתב"ג במיוחד על מנת לאסוף את הנוסעים, והם (זוג ושנים או שלושה ילדים קטנים) לא היו "טרמפיסטים". גם בחברה שבה גמילות חסדים היא אורח חיים, יש להניח שאנשים מבקשים ומקבלים תמורה עבור שירותים שהם נותנים, בין אם זה השאלת רכב, ובין אם זה הסעת זרים. אף התובע וחברו יובל היו מודעים לעובדה שגרסתם מעוררת תמיהות, ועל כן ניסו במידת האפשר לכסות על העובדה ששניהם מתפרנסים היום מהסעת נוסעים, וכי במקום מגוריהם קיימת תופעה של עסקים לא מורשים להסעת נוסעים.

32. יחד עם זאת, לא די בכך על מנת לשלול את תחולת הפוליסה. כפי שהובא לעיל, רק כאשר הוכיחה המבטחת שהרכב משמש עסק של הסעות בשכר, אשר מטבעו גורם לכך שהרכב מצוי שעות ארוכות יותר על הכביש, ונוסעים בו אנשים רבים יותר, או אז הסיכון הביטוחי גדל, ומצריך תשלום תוספת פרמיה עבור הסעה בשכר.

33. במקרה דנן המבטחת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה. כאמור לעיל, על אף שלא הנהג ולא יובל הקפידו על אמירת אמת, אני מקבלת את גרסתם באופן חלקי. השתכנעתי שהנהג לא עבד באופן קבוע אצל יובל בהסעת נוסעים, אלא עשה שימוש מזדמן ברכב, כאשר בין השניים שררה מערכת יחסים של תן וקח שסובבת סביב השימוש ברכב. אף אם יש להניח שכחלק מאותה מערכת יחסים של תן וקח נתבקש יובל או שהתבקש הנהג לקחת נוסעים משדה התעופה, אין די בכך על מנת לקבוע שההסעה היתה כחלק מעסק להסעות.

34. על מנת להוכיח שיובל ניהל עסק של הסעות בשכר, היה על המבטחת להביא ראיה לכך, מעבר לתמיהות העולות מהגרסה שהוצגה. ראיה כאמור לא הוצגה.

35. גם העובדה שיובל עובד היום כנהג מונית אינה מעלה ואינה מורידה. לא הוכח בפני אם עבודתו של יובל היום היא כשכיר או כעצמאי, והאם הוא קשור לתחנת מוניות, או שיש לו עסק של מוניות. יתר על כן, אף אם יובל מנהל היום עסק של הסעה בשכר, במסגרתו הוא נוהג במונית, אין משמעות הדבר שהוא ניהל עסק כאמור בשנת 2011, השנה בה אירעה התאונה. בדומה, הנהג עובד היום באופן מזדמן כנהג הסעות, אולם אין בכך ראיה שכך היה הדבר לפני כשש שנים, בעת שאירעה התאונה. יצויין כי מרשיון הנהיגה של הנהג עולה שהוא הוציא רשיון לנהיגה במונית בשנת 2013 ובשנת 2014 רשיון לאוטובוס (עמ' 20 ש' 4). מעובדה זו ניתן ללמוד שבהחלט ייתכן שחלו שינויים בעבודתו של הנהג בשנים שלאחר התאונה.

36. לפיכך אני קובעת שהנסיעה אשר במהלכה אירעה התאונה היתה מבוטחת אצל המבטחת, והיא אשר חבה בפיצוי התובע.

     

    גובה הנזק

37. לתובע, יליד 26.12.74, נגרם ביום 16.6.11 שבר באצבע מס' 2 בידו השמאלית שאינה דומיננטית. התובע נבדק ביום 2.7.13 על ידי ד"ר גיל אלמוג, מומחה לכירורגיה של כף היד. המומחה מצא שהשבר באצבע החלים בצורה שאינה מיטבית ונותר עיוות זוויתי המפריע לתפקוד האצבע הפגועה, האצבע הסמוכה לה, וכף היד בכלל. בגין אלו קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות בשיעור 12%.

38. לטענת התובע, על אף שידו הימנית היא היד הדומיננטית, הוא נפצע ביד זו בעבר, ולפיכך עשה שימוש מוגבר ביד שמאל. התובע הפנה שאלות למומחה בנוגע למידת ההגבלה בתפקוד עקב הפציעה, ובהתחשב בפגיעה ביד ימין, אולם המומחה השיב שהשאלות אינן בתחום מומחיותו. המומחה לא זומן להחקר על חוות הדעת.

39. תצהירו של התובע בכל הנוגע לסוגיית הנזק הוא לקוני ועמום, כשם שעדותו בכל הנוגע לנסיבות התאונה היתה לקונית ועמומה:

    "אני קבלן שיפוצים במקצועי ואין לי מקצוע או השכלה אחרים. בעבר נפגעתי בידי הימנית ולמדתי לפצות על כך בידי השמאלית. כיום לאור ההגבלות באצבעות ידי השמאלית אני מתקשה מאד לבצע את עבודתי כיאות והדבר פוגע לאין שיעור בפרנסתי ובתפקודי. אני מתקשה בהרמת משאות, בהחזקת כלי העבודה ומכשירים שונים ובביצוע עבודתי במאמצים הפיזיים הנדרשים. גם במעברים מקור לחום אני סובל מאד ונזקק לכדורים נוגדי כאב. כתוצאה מהתאונה נגרמו לי הפסדי השתכרות בעבר וכן הפסדי כושר השתכרות עתידיים."

40. התובע לא צירף לתצהירו מסמך כלשהו המעיד על הכנסותיו לפני התאונה או אחריה. לתחשיב הנזק מטעמו צירף התובע טופס 106 משנת 2007, 4 שנים לפני התאונה, אשר על פיו הוא קיבל באותה שנה, בה עבד 7 חודשים, שכר בסך 35,000 ₪. לטענת התובע, השכר נמשך על ידו מחברה בבעלותו. כיוון שהשכר נמשך מחברה בבעלות בלעדית של התובע, אין לדעת אם נוסף על השכר האמור היו לתובע רווחים מהחברה באותה שנה, או שמא לחברה היו הפסדים בשנת 2007, ולפיכך למעשה הכנסות התובע באותה שנה היו נמוכות יותר.

41. לתובע ניתנו מספר הזדמנויות להשלים בחקירה הנגדית את שהחסיר בחקירה הראשית, אולם הוא סירב להשיב לכל שאלה שנשאל בנושא זה.

42. כך למשל:

    "ש. האם מאז המקרה עבדת בכלל בתחום השיפוצים?

    ת. אני לא יכול לעבוד בתחום השיפוצים.

    ש. האם עבדת, כן או לא?

    ת. אני משתדל לעבוד איך שאני יכול.

    ש. לא ענית על השאלה. האם עבדת כן או לא בתחום השיפוצים?

    ת. זאת התשובה.

    בית המשפט: גם אני לא הבנתי. כשאתה אומר אני משתדל זה לא עוזר לי להבין מה. האם לקחת על עצמך פרויקט ולא ביצעת, מצאת עבודה ופוטרת אחרי שבועיים? המילה "משתדל" היא כללית מאד.

    ת. את מסבירה יותר יפה בלי התחכמויות. כן, אני רוצה לעבוד. כן חיפשתי. כל החיים עבדתי בנושא שיפוצים. להגיד לך שאני לא נענה בחיוב? כן אני לא נענה בחיוב. ההגבלות שאני כיום נמצא בהן לא נתנו לי אופציה לעבוד בשיפוצים. אני הולך לבדוק במקומות אחרים. אני משתדל.

    ש. כלומר מאז התאונה ועד היום לא עבדת אף פעם?

    ת. ברור שעבדתי.

    ש. איזה פרויקט ביצעת למשל.

    ת. לא ביצעתי שום פרויקט במסגרת עבודות בניה ושיפוצים. כן עבדתי כאיש אחזקה בישיבה. ניסיתי וגם זה לא הלך." (עמ' 7 ש' 29 – עמ' 8 ש' 12).

    וכן ר' בעמ' 9 ש' 13 – 15, ושוב בעמ' 12 ש' 18, ובעמ' 14 ש' 18 – 26.

43. מהתשובות המעטות שהתובע כן ניאות להשיב משתמע כאילו לא עבד כלל לפני התאונה:

    "ש. כמה זמן לפני התאונה לא עבדת.

    ת. לא זוכר." (עמ' 10 ש' 3 – 4)

44. וגם לאחריה, לא ברור אם ניסה כלל לעבוד:

    "ש. מה עשית?

    ת. מחפש עבודות.

    ש. איפה חיפשת. איך?

    ת. מכרים, מנסה להשתלב בחברה.

    ש. לחברות כח אדם פנית.

    ת. לא זוכר אם פניתי

    ש. שירות התעסוקה?

    ת. זה לא לפי בקשתך. תלמד להקשיב. אני לא רוצה לקבל כסף שהוא לא שלי. פניתי לעבודות שאני יכול להגיע אליהם דרכי.

    ש. לשירות התעסוקה פנית?

    ת. לא.

    ש. למה?

    ת. לא פניתי. רציתי.

    ת. אני עונה לך...

    לשאלת בית המשפט: לא פניתי. ניסיתי לעבוד בעבודות אחרות. בשירות התעסוקה לא יכולים להגיד לי עבודות בניה. זה משהו שאני עובד, גדלתי על זה. אני מפרנס את ההורים שלי. אבא שלי חולה קשה. אמא שלי נכה..." (עמ' 14 ש' 2 – 21)

    וכן

    "ש. מתי פעם אחרונה ניסית למצוא עבודה

    ת. לפני כמה חודשים

    ש. לפני פשיטת הרגל או אחרי

    ת. גם לפני ואגם אחרי.

    ש. על הפעם האחרונה שאלתי.

    ת. אתה מקניט

    ש. אני לא מקניט. אני שואל שאלות. מתי היתה הפעם האחרונה שבה ניסית למצוא עבודה. אמרת לפני כמה חודשים. לפני פשיטת הרגל או אחרי?

    ת. גם לפני וגם אחרי.

    ש. ספר לי. איך ניסית. מה ניסית.

    ת. ניסיתי כל מה שביכולתי

    ש. תן לי תכלס

    ת. זה תכלס

    לשאלת בית המשפט: אני בא מתחום השיפוצים. לשם אני כן יכול לנווט את עצמי על מנת להתפרנס בכבוד. בעקבות מה שאני עובר אי אפשר. אני לא יכול להחזיק משהו ששוקל 5 ק"ג ביד, בצד ימין בגלל שנפגעתי בעבר, ולא בצד שמאל כי אני פגוע. ניסיתי. עבדתי כאיש אחזקה. זה לא אדם שתופס מקדחות. זה איש כלבו. יכול להיות שטיפת כלים, נקיון, הכל. קשה לי. אני גם עובד מבושה במקומות האלה. זה לא אני. אני לא יכול להרוויח 2,600 שקל מינימום, וזה מה שהייתי מרוויח." (עמ' 12 ש' 13 – 30)

45. לא ברור מדברי התובע אם לטענתו הוא הרוויח 2,600 ₪ לחודש כאיש אחזקה, וזה סכום שהוא לא יכול להשלים עימו, או שהרוויח 2,600 ₪ לחודש כשעבד בשיפוצים, לפני התאונה, ולאחריה הוא לא הצליח להגיע לשכר דומה. מכל מקום ברור מעדותו של התובע שהוא עבד כאיש אחזקה במשך שלושה חודשים, והפסיק.

46. התובע נשאל מדוע לא הציג נתונים בדבר השתכרותו והשיב כי לא היתה לו הזדמנות (עמ' 9 ש' 1), כי לא נתבקש (שם ש' 3), וכי אין כל רישום שלהם (עמ' 10 ש' 9 – 14), עובדה שהתובע הכחיש בהמשך חקירתו.

47. כאשר נשאל שאלות אשר מטרתם היתה לאפשר לנתבעים להתחקות אחר הכנסותיו התחמק מלהשיב. כך למשל התובע השיב שתיקי הנהלת החשבונות שלו נמצאים אצל עורך הדין שמטפל בהליכי פש"ר שמתנהלים בעניינו, אולם כשנתבקש למסור את שם עורך הדין סירב לפני שיברר אם עורך הדין מוכן שיתנו את השם שלו (עמ' 11 ש' 27), כשנתבקש להצביע על פרויקט שביצע, טען שאינו זוכר, (עמ 12 ש' 1 – 3), הוא לא ידע לומר מה מספר התיק שלו במס הכנסה או במע"מ (שם ש' 7 – 8).

48. תשתית ראייתית זו היא דלה מאד. לא ניתן לקבוע על סמך הנתונים האמורים מה היה שכרו של התובע לפני התאונה, ולא ניתן לקבוע מה היה שכרו לאחריה. בנסיבות אלה, גם קשה עד מאד לקבוע באיזו מידה פגעה התאונה בכושרו לעבוד ולהשתכר.

49. יודגש כי הפגיעה היא ביד שמאל, שאינה דומיננטית. אמנם התובע טען שהוא נדרש לידו השמאלית בשל פגיעה קודמת בידו הימנית, אולם התובע לא צירף שום תיעוד לתמיכה בטענה, וגם לא פירט אותה. לא ניתן לדעת מה טיב הפגיעה הנטענת, מתי אירעה, מה מידת ההגבלה ביד ימין, והאם ניתן בכלל לפצות עליה בעזרת יד שמאל שאינה דומיננטית.

50. מהמעט שניתן היה להבין מעדותו של התובע, הוא ניהל חברה לשיפוצים. לא ברור אם הוא העסיק פועלים לביצוע העבודות הפיזיות, ואם לא העסיק פועלים, מדוע לא עשה כן.

51. במקרים מתאימים, כאשר אין בפני בית המשפט ראיות מוצקות להוכחת הנזק, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים על דרך האומדנא, אולם ההלכה מגבילה את האפשרות לפסוק פיצוי על דרך האומדנא למקרים בהם הונחה תשתית ראשונית מסוימת לאמדן הנזק, וקיים קושי אוביקטיבי להציג ראיות:

    "בתי המשפט הכירו בעבר באפשרות לפסוק – במקרים מסוימים – על-פי אומדנה או הערכה. בחירה בדרך זו מותנית בכך שבית המשפט סבור כי הדבר אמנם אפשרי על-פי התשתית שהונחה בפניו, ושאין המדובר בניחוש או בספקולציה גרידא, ומכל מקום אין בה כדי להוות תחליף להבאת מיטב הראיות שהצדדים יכולים לשים עליהם את ידם באופן סביר." )דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 31 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (29.8.2010))

    וכן:

    "בהליך אזרחי, דרך המלך לחישוב גובה הפיצויים היא בחינת חומר הראיות ועמידה ברף הראייתי הנדרש לקבלת התביעה - הוכחה על פי מאזן הסתברויות. כפי שנפסק בהקשר של דיני החוזים, והדברים נכונים בעיקרם גם כאן: "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה (2) 800, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט א' ברק (1981)). אמנם, במקרים מתאימים ייתכן שיש מקום לשקול פסיקת פיצוי על פי אומדנא (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (29.8.2010)). למשל, לא הרי הוכחת כושר השתכרות בעבר כהרי הוכחת כושר השתכרות עתידי; הוכחת כאב וסבל כהוכחת הוצאות רפואיות; הוכחת פגיעה במוניטין כהוכחת הפסד רווחים.

    ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לומר שהבחירה בדרך האומדן עשויה להתאים לרכיבי נזק שמטבעם לא ניתן להוכיח בבירור. אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול. נסיבות כאלו עשויות לטעמי להצדיק, במקרה המתאים, לשקול שימוש בדרך האומדנא. בכל מקרה יש לזכור כי מדובר בכלי חריג, אשר השימוש בו נועד לפתור קושי נקודתי. להשקפתי יש להוסיף מעין תמרור אזהרה: מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאוויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאיננה מעוגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים." (ע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (6.5.15))

52. במקרה שלפני, אני מתקשה לקבוע שהונחה בפני אפילו תשתית ראייתית מסויימת. יתר על כן, החוסר הראייתי נובע מהתנהלותו של התובע, ובשלה בלבד. התובע נמנע במכוון מלהעיד על הכנסותיו לפני התאונה ואחריה, גם כאשר נשאל על כך בחקירה הנגדית, בשאלות פתוחות אשר אפשרו לו לספק נתונים, אפילו כאלה שאינם מגובים במסמכים, מהם ניתן היה אולי לגזור נתונים כלשהם לגבי הפסדיו.

53. אני מניחה שאילו נגרמו לתובע הפסדי שכר בעבר, הוא לא היה נמנע מלהביא ראיות על כך, למעט עדותו העמומה, אשר כפי שקבעתי לעיל, מצאתי שלא ניתן לקבוע ממצאים על פיה. לפיכך, ובהעדר ראיות, אני קובעת שהתובע לא הוכיח שנגרמו לו הפסדי שכר בעבר.

54. באשר לשיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, בהעדר דרך אחרת, אין לי אלא לפסוק סכום גלובאלי:

    "'קביעת סכום גלובלי, בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, נעשתה כאשר נבצר מבית המשפט, מסיבות כלשהן, לערוך חשבון, אשר יבטא את נזקו של הנפגע. מנינו לעיל את הנעלמים, אשר במשוואה, ששומה על בית המשפט למלאה תוכן, בבואו לקבוע פיצוי זה; יכולתו של הנפגע, אלמלא הפגיעה ויכולתו אחריה; שובו או אי-שובו לעבודתו הקודמת; אורך התקופה, שבה יכול היה הנפגע להשתכר, אלמלא נפגע; כל אלה מרכיבים הכרחיים, שמבלעדיהם לא יתכן חישוב של ממש, בדרך מתימטית, של נזקו הצפוי של הנפגע'

    המשיב לא הביא לבית המשפט קמא ראיות לגבי אותם 'נעלמים', ומשכך לא נותר לשופטת אלא לאמוד את גובה נזקיו על דרך האומדן" (ע"א 801/89‏ אהרון כהן‎ ‎נ' יוסף שבאם, פ''ד מו(2) 136 (18.3.92))

55. אין בפני ראיה לגבי יכולתו של התובע להשתכר לפני התאונה או אחריה, אולם על מנת שהפיצוי הגלובלי לא יהיה שרירותי, ייעשה נסיון לאמוד את בסיס השכר, ואת מידת הפגיעה בו.

56. בבואי להעריך את בסיס השכר בהעדר הראיות, עלי להתחשב בגילו של התובע, בעדותו שלו באשר למגבלותיו ביד ימין (שלא נפגעה בתאונה), ונסיונותיו להשתלב בשוק העבודה. על בסיס אלו, אין מקום לקבל את טענת התובע לפיה יש לערוך את החישוב על פי השכר הממוצע במשק. כאשר מדובר בנפגע אשר במועד התאונה היה כבן 36, אין מקום להחיל את חזקת השכר הממוצע במשק, המוחלת לגבי קטינים, אשר אין להם עבר תעסוקתי ממנו ניתן להקיש לגבי כושר השתכרותם. בשים לב לכך שמרבית העובדים במשק אינם משתכרים שכר המגיע כדי השכר הממוצע במשק, אין מקום לאפשר לנפגע ליהנות מחזקה מיטיבה כל כך, כאשר הוא אשר נמנע מלהביא ראיות שיש ברשותו אודות כושר השתכרותו.

57. שקלתי האם נכון לקבוע שבסיס השכר הוא שכר מינימום, העומד היום על 5,000 ₪. זהו השכר המינימאלי לשכירים העובדים (או מסוגלים לעבוד) במשרה מלאה. מטבע הדברים, לעצמאים אין שכר מינימום. עצמאים הם אנשים אשר לוקחים על עצמם סיכויים וסיכונים יותר מאשר שכירים. אם יצליחו, בדרך כלל ישתכרו יותר מאשר שכירים בעבודה מקבילה. מאידך, אם עסקיהם לא יעלו יפה, לא די בכך שלא ירוויחו שכר מינימום, הם עלולים לא להרוויח כלל (או אפילו להפסיד). התובע לא היה שכיר לפני התאונה, וגם לאחריה, למרות נכותו הקלה, לא עבד כשכיר במשרה מלאה. בנסיבות אלה, על פניו, לא נכון להעריך את כושר השתכרותו על פי שכר מינימום.

58. יחד עם זאת, אף אם התובע לא עבד מעולם כשכיר, האופציה עדיין שמורה לו. לפיכך, אף אם עד התאונה היה העסק של התובע בהפסדים, ובשל כך נמנע התובע מלהציג את הדיווחים למס הכנסה של העסק, יכול היה התובע לסגור את העסק, ולהתחיל לעבוד כשכיר, בשכר מינימום.

59. יחד עם זאת, לא ברור מדוע התובע נמנע מלעשות כן לאחר התאונה. ספק אם נכות בשיעור 12% היא שמנעה מהתובע לעבוד בעבודות קלות בשכר מינימום, כגון שמירה, או עבודות מכניסות יותר, אשר בהן יבוא לידי ביטוי הנסיון התעסוקתי שלו בתחום הבניה והשיפוצים, כגון פיקוח על בניה. התובע נחקר ארוכות לגבי כושרו לעבוד היום וניסיונותיו למצוא עבודה, ולא השתכנעתי מדבריו שאם הוא לא עבד, יש לכך קשר לתאונה.

60. בהתחשב באמור, אין מקום לחשב את הפגיעה בכושר השתכרות על פי תחשיב אקטוארי מלא לפי הנכות הרפואית. על מנת שהאומדן לא יהיה קלוט מן האוויר, ערכתי תחשיב מלא לפי הנכות הרפואית ושכר מינימום (מקדם היוון עד גיל 70 227.1346) עומד על 136,280 ₪. בנסיבות אלה, אני מעריכה את הפגיעה בכושר ההשתכרות ב- 60,000 ₪.

61. התובע טען לפיצוי בגין הפסד פנסיה, וזאת על אף שלטענתו בכל שנות עבודתו הוא היה עצמאי, וגם לא נראה שהתובע יעבוד בעתיד כשכיר. כעצמאי, כל הפרשותיו של התובע לפנסיה מנוכות מהכנסותיו שלו מהעסק, ולפיכך, נכללות בפיצוי האמור לעיל. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בראש נזק זה.

62. בתצהירו, התובע לא ציין שנגרמו לו הוצאות רפואיות או הוצאות עבור עזרה בעבר. יחד עם זאת, לתחשיב הנזק צורפו קבלות על הסך של 98 ₪. בנסיבות אלה, אני פוסקת לתובע את הסך הנ"ל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ביצועו של כל תשלום.

63. התובע לא הוכיח הוצאות מעבר לאמור. יתר על כן, לא ברור לאילו טיפולים רפואיים, אם בכלל יזקק התובע בעתיד. התובע לא הצהיר על צורך בעזרה, ואף המומחה לא נשאל בעניין זה. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי גם עבור עזרה.

64. אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל, על פי התקנות, בסכום של 21,164 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

     

    לסיכום

65. התובע נפגע בידו כאשר הרים ידו להכות במראת רכב הנהוג על ידי הנתבע. לא הוכח (וגם לא נטען) שהתובע ביקש לגרום לעצמו נזק במכה האמורה, ולפיכך הוא זכאי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרים לפיצוי בגין הפגיעה.

66. התאונה אירעה כאשר נהג הרכב הסיע נוסעים בשכר. נסיעה זו היתה נסיעה מזדמנת, שבוצעה שלא במסגרת עסק להסעת נוסעים, ולפיכך אין מקום להחריגה מתחולת הפוליסה שהוציאה המבטחת לרכב. לפיכך, אני קובעת שהמבטחת חייבת לפצות את התובע בגין נזקיו, והתביעה נגד קרנית נדחית. המבטחת תשלם לקרנית את הוצאותיה בסך 7,500 ₪. בנסיבות אלה, ההודעה לצד שלישי נגד הנהג נדחית ללא צו להוצאות. בהתחשב בעובדה שהנהג היה נתבע בתביעה העיקרית, ובהתחשב בממצאים האמורים לעיל, איני עושה צו להוצאותיו כצד שלישי.

67. המבטחת תפצה את התובע על פי הפירוט שלהלן:

    הוצאות רפואיות בעבר 98 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום ביצועו של כל תשלום.

    פגיעה בכושר השתכרות 60,000 ₪

    נזק לא ממוני 21,164 ₪

     

    כן תשלם המבטחת לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ, והוצאות משפט.

     

     

     

     

    ניתן היום, י"א אדר תשע"ז, 09 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.