1.בפניי בקשה מטעם הנתבע 3 לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה.
רקע
2.התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעת שיפוי בגין תאונת דרכים שארעה ביום 1.5.01 (להלן – התאונה), ואשר בה היה מעורבים הנתבעים, בגין תשלום הוצאות רפואיות ואחרות שהוציאה התובעת עקב התאונה. סכום התביעה עמד על סך של 39,073 ₪ ,בגין ההוצאות שהוצאו עד ליום 1.12.08, לא כולל את רכיב הפיצוי לנפגע, אשר בעת הגשת התביעה, טרם נתגבש.
3.ביום 20.1.11, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעה התובעת והנתבעת 1 (היא הנהגת בתאונה), הסכם אשר כלל בחובו סעיף השומר על זכותה של התובעת לתבוע מהנתבעת 1 ו/או מכל גורם אחר, את ההוצאות שתוציא התובעת בעתיד, עקב תביעת הנפגע. כנגד הנתבעים 2-3 ניתן, ביום 1.12.10, פסק דין בהעדר התייצבות.
4.על פי האמור בכתב התביעה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה היו הנתבעים 2-3 הבעלים ו/או המחזיקים ברכב. במהלך התאונה, ועת נהגה הנתבעת 1 ברכב נושא רישוי מספר 18-539-85 (להלן הרכב), עלתה הנתבעת 1 עם הרכב על המדרכה ופגעה בהולך רגל (להלן –הנפגע). במועד התאונה, לא היה לנתבעת 1 רישיון נהיגה, והשימוש ברכב לא היה מבוטח בביטוח בר תוקף, לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970. כנגד הנתבעת 1 והנתבע 2 הוגש כתב אישום. הנתבעת הודתה והורשעה.
5.במהלך שנת 2011, לאחר שניתנו פסקי הדין כנגד הנתבעים כאמור לעיל, בתביעתה הראשונה של התובעת כנגדם, הגיש הנפגע תביעה כנד התובעת, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.
6.עקב הנסיבות דלעיל, נאלצה התובעת לפצות את הנפגע ולשאת בהוצאות, בסך כולל של 76,509.34 ₪, כמפורט בכתב התביעה מטעמה. כתוצאה מכך, ונוכח זכאותה של התובעת להשבת כל הסכומים שהוציאה בגין האירוע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בחוק, הוגשה תביעתה.
7.על פי האמור בתצהיר שליח המסירה, ביום 3.9.14 נמסר כתב התביעה לאשתו של הנתבע 2 ולאשתו של הנתבע 3 (שסרבה לחתום על אישור המסירה) . משלא הגישו הנתבעים 2 ו- 3 כתב הגנה במועד, הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדם.
8.ביום 19.10.14, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים, ביחד ולחוד, על מלוא סכום התביעה(76,509.34 ₪), בתוספת הוצאות משפט בסך 712 ₪, הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.8.14, ושכ"ט עו"ד בסך 7,651 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
9.ביום 1.12.14, הגיש הנתבע 3 בקשה דחופה לביטול פסק הדין, שניתן בהעדר הגנה ולהארכת המועד להגשת כתב הגנה מטעמו ב- 30 ימים נוספים (להלן- הבקשה).
טענות הצדדים
10.לטענת הנתבע 3, כתב התביעה לא הומצא לידיו כדין, ומאישור המסירה שצרפה התובעת, עולה מפורשות כי הוא אינו חתום עליו, וצוין כי בהעדרו, נמסר הכתב לאשתו רמאח, והיא סירבה לחתום עליו. הנתבע 3 טוען כי אשתו מעולם לא קבלה בשמו כל מסמך, וכי מעולם לא הופיע אצלו שליח מטעם התובעת, וכל האמור באישור המסירה שצורף אינו נכון. כמו כן, טען כי הוא אינו מתגורר בבית מזה זמן רב, עקב בעיות משפחתיות, ולכן מעולם לא ידע ולא קיבל לידיו את כתב התביעה, באשר אם היה נמסר לידיו, היה דואג להתגונן כראוי. די בכך, כך לטענתו, כדי להורות על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר.
11.בנוסף, טוען הנתבע 3 ,להעדר יריבות בינו לבין התובעת. לטענתו, צורף לתביעה עקב טענת התובעת לכך שהוא הבעלים של הרכב הפוגע, ואילו בפועל, מעיון באישור משרד הרישוי שצרפה התובעת, עולה מפורשות כי הבעלות ברכב הייתה בתוקף מיום 6.6.99 ועד ליום 24.11.00, והתאונה ארעה ביום 1.5.01 – בחלוף כשישה חודשים מיום פקיעת תוקף הבעלות על הרכב. יוצא אפוא, כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה, הוא לא היה לא הבעלים של הרכב ולא המחזיק בו, ומשכך לא ניתן לייחס לו אחריות לתאונה, וגם עקב כך יש להורות על ביטול פסק הדין ודחיית התביעה כנגדו על הסף.
12.עוד מוסיף הנתבע 3 וטוען, כי נוכח מועד אירוע התאונה, וחלוף תקופה של 13 וחצי שנים מהתרחשותה, חלה התיישנות עליה, ומשהתביעה לא הוגשה במועד, דינה להידחות.
13.לפיכך, טוען הנתבע 3 , כי לחלופין, יש לבטל את פסק הדין מכוח שיקול דעתו של בית המשפט, בנסיבות בהן עמד בדרישה להוכיח מדוע לא הגיש כתב הגנה, וחשוב מכך – כי עמד בנטל להראות כי עומדת לו הגנה סבירה. הנתבע 3 טוען כי בזמן אירוע התאונה, הרכב הפוגע לא היה רשום על שמו, הוא מעולם לא נחקר במשטרה בקשר לאירוע התאונה, וכתב האישום כלל לא הוגש כנגדו, כי אם כנגד הנתבעים 1 ו – 2 בלבד.
14.לטענת התובעת יש לדחות את בקשת הנתבע 3. התובעת טוענת כי ביצעה מסירה כדין של כתב התביעה לידי הנתבע 3 – כתב התביעה נמסר לאשתו ביום 3.9.14, ומוסר התביעה חתם על תצהיר מסירה, ולפיכך אין כל בסיס לטענה לפיה לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לידיו. למעלה מכך, טוענת התובעת, כי הנתבע 3 לא פרט כמה זמן אינו מתגורר בביתו, לא פרט היכן הוא מתגורר בפועל, ולכן אין לטענה זו כל אחיזה.
15.לטענת בעלותו של הנתבע 3 ברכב, משיבה התובעת כי אישור משרד הרישוי שצורף כנספח ג' לבקשת הנתבע, מתייחס אך לאגרת הרישוי, ולא לתקופת הבעלות בפועל, והנתבע 3 לא צרף אישור ממשרד הרישוי לפיו גורם אחר היה הבעלים הרשום של הרכב בעת התאונה.
16.לעניין ההתיישנות הנטענת, השיבה התובעת כי כפי שנפסק רבות בעבר, תביעת שיבוב איננה מתיישנת, אלא בחלוף תקופת ההתיישנות מביצוע תשלומי השיבוב על ידה. במקרה דנן, וכפי שפרטה בכתב התביעה, ביצעה התובעת תשלומים בשנת 2011, ועל כן אין לקבל טענה זו של הנתבע 3.