פלוני נ' מקסימה צפון בע"מ ואח'

לפניי תביעת התובע לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 26.5.2014, בעת שעבד אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). הנתבעת 2, היא חברת ביטוח שמבטחת את אחריות הנתבעת כלפי עובדיה.

רקע וטענות הצדדים

הנתבעת היא חברה העוסקת במכר והפצה של גז לתעשייה, בישול, חקלאות ורפואה. בין היתר, עוסקת הנתבעת במילוי ומכירה של גלילי (בלוני) גז דו-תחמוצת הפחמן (2CO) (להלן: בלוני גז). בזמנים הרלוונטיים לתאונה, הועסק התובע על ידי הנתבעת בתפקיד של עובד מחסן ובמילוי בלוני גז.

על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך עבודתו, בעת שהעמיס בלון גז לרכב של אחד הלקוחות (שירות בתי הסוהר), החליק בלון הגז ונפל על ידו. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בכף יד שמאל ואובחנו אצלו חתכים באצבעות 3 ו- 4. לפירוט הפגיעה והשלכותיה אדרש בהמשך.

לאחר שמיעת הראיות והסיכומים מתברר כי הנתבעת אינה חולקת על עצם קרות התאונה ועל פגיעת התובע בגינה, אלא על חלק מהנסיבות הנטענות ועל אחריותה לתאונה. הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה נגדה; כי אין מקום לחייבה לפצות את התובע מאחר והתאונה לא נגרמה כתוצאה מרשלנותה; וכי היא לא הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובע. עוד הוסיפה הנתבעת כי במידה וייקבע כי הופרה חובת זהירות מצדה, אזי על התובע רובץ אשם תורם מכריע. מצד הנתבעות הועלו גם טענות במישור היקף הנזקים שנגרמו לתובע. אדון בשאלת האחריות ולאחר מכן בשאלת הנזק, ככל שייקבע שהנתבעת הפרה חובת זהירות.

שאלת האחריות

המחלוקת העובדתית מצומצמת והיא נוגעת לחלק מנסיבות אירוע התאונה, ועל כן אדרש בקצרה לנסיבות התאונה ולאחר מכן אדון בחובת הזהירות והפרתה.

ביום התאונה נתבקש התובע למלא כ- 6-7 בלוני גז דו תחמוצת הפחמן, ובהמשך, להרימם ביחד עם עובד אחר, ולהעמיסם על רכב של שירות בתי הסוהר, שהגיע למחסן הנתבעת, לו סופקו הבלונים. התובע ציין כי כאשר ממלאים גז דו-תחמוצת הפחמן במיכל הגז, המיכל נהיה רטוב וקפוא. התובע והעובד הנוסף הרימו את הבלון ובשלב מסוים כאשר היה על רכב המשא, נשמט הבלון מידי התובע ומחץ את ידו.

התובע ציין כי שיטת העבודה הנכונה היא כך: עובד אחד אוחז באזור הפיה של הבלון והשני באזור התחתית, כאשר הפיה מופנית כלפי רכב המשא – וכך השניים מובילים את הבלון לרכב. התובע ציין כי במקרה הנוכחי לא עבדו לפי שיטה זה. הוא והעובד הנוסף הרימו את בלון הגז כך שהתחתית הבלון מופנית כלפי הרכב ואילו הפיה לכיוון ההפוך כאשר התובע אוחז בתחתית. מאחר וברכב שירות בתי הסוהר (המדובר ברכב המוביל אסירים ולא רכב הובלה) ישנה מדרגה, אופן הרמת הבלון נעשה בשני שלבים: הראשון הרמת הבלון והנחתו על המדרגה; והשני העלאת הבלון לרכב. התאונה אירעה אחרי הרמת הבלון החמישי או השישי. לדברי התובע, בעת הרמת בלון הגז למדרגה, החליק הבלון מידיו, נפל על ידו ומחץ שתיים מאצבעותיו. אין מחלוקת כי שיטת עבודה זו אינה נכונה ואין מחלוקת כי התובע ידע כי שיטה זו אינה נכונה (ראו עדות התובע עמ' 3, ש' 18 ואילך – כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם יצוין אחרת). נשאלת השאלה מדוע אם כן עבד התובע בשיטה זו?

התובע ציין בעדותו כי "אף פעם אנחנו לא מרימים בלונים בצורה כזו. אנחנו בדרך כלל מרימים בלונים כאשר הפיה פונה לכיוון הרכב. הלקוח ביקש שנרים את הבלון בצורה כפי שהרמנו. אנשי שב"ס ביקשו מאיתנו כדי שיהיה להם אחרי זה קל למשוך את הבלון מהפיה ולהוריד אותו כשירצו לפרוק אותו איפה שירצו" [ההדגשה לא במקור] (ש' 6, עמ' 4 לפרוטוקול). מנגד ציין מר אדי אבשלום (להלן: אבשלום), העד מטעם הנתבעת כך: "אין לי מושג מדוע העובדים עבדו בצורה שהיא פחות נוחה להם ולא מתאימה לאגרונומיה של העובד, בשיחה עם מיכאל [התובע] שנשאל למה עשה את זה, טען שלקח שיקול דעת לא נכון או מיהר לתת שירות ללקוח" (ש' 6, עמ' 11 לפרוטוקול).

יש להעדיף את הסבר התובע. הנתבעת לא שכנעה מה ההיגיון בכך שהתובע יפעל בשיטת עבודה לא נכונה מקום שאין ספק כי שיטת זו היא פחות נוחה ואף איטית יותר. בהינתן כך עולה התהייה מדוע בחר העובד דרך עבודה שהינה פחות נוחה ומתאימה לו? תהייה זו מתחדדת מקום שביום התאונה, לתובע צוות עובד חדש לא מנוסה על מנת שילמד את שיטת העבודה הנהוגה (ש' 23, עמ' 10 לפרוטוקול). דומה כי הסיפא של דברי אבשלום לפיהם התובע "מיהר לתת שירות ללקוח" תומכים אף הם במסקנה האמורה.

עוד מקובלת עליי טענת התובע כי העובדים נדרשו לרצות את הלקוח אפילו אם הדבר לא תאם את שיטת העבודה הנהוגה. נראה כי התובע הגזים באמרו כי הוא "פחד" כי יפוטר מעבודתו (עמ' 8, ש' 5). אך בהחלט ניתן להסיק כי האווירה במקום העבודה הייתה שיש לרצות הלקוח. מסקנה זו מקבלת תימוכין בעדותו של עובד נוסף, מר מוחמד עווד, שהובא לעדות מטעם התובע. העד ציין כי: "אם באים אנשים אני שם בטנדר בשכיבה חייב להיות כובע על הברז. הכובע צריך להיות בפנים כדי שתוכל למשוך אותו. אם הוא [הלקוח] לא רוצה לעשות את זה ומבקש את זה הפוך אני מדבר עם המנהל והוא אומר תעשה את זה הפוך הוא אומר תעשה מה שמבקש הקליינט" (עמ' 8, ש' 29). אינני מתעלם מכך שבין העד לבין הנתבעת סכסוך שהגיע להתדיינות בבית הדין לעבודה, ולמרות שניתן להבחין כי הוא הגזים בתיאוריו, נראה כי בגרעין הדברים מונחת גרסת אמת. גם אבשלום עצמו לא שולל את הדברים באופן ברור וחד משמעי. הוא ציין בעדותו: "מבחינתי העבודה ההנחיות אומרות שלא מבצעים דברים שמסכנים את העובד. אנו רוצים לתת שירות, לא בכל למחיר [מחיר]" (ש' 13, עמ' 11 לפרוטוקול). בעת שנתבקש אבשלום להתייחס בעדותו לטענת התובע בדבר האווירה בעבודה לפיה העובדים נדחקו לעשות מה שמרצה את הלקוח גם אם בשיטה לא נוחה – השיב: "מהצד שלנו הטענה לא נוחה ולא מוצדקת" (עמ' 11, ש' 17). לסיום, העובדה כי התובע לא זימן את העובד הנוסף שנכח איתו ביום התאונה אין בה בנסיבות מקרה זה כדי לפעול לרעתו. מקובל עלי הסבר התובע כי לא היו לו פרטי אותו עובד, שכן הוא פוטר כעבור מספר ימים.

במסגרת עדויות הצדדים, הם התייחסו ארוכות לעניין עטיית כפפות על ידי התובע. מקובלת עלי גרסת התובע כי הוא עטה כפפות ומקובל עליו הסברו לפיו לא ניתן לגעת בבלון הגז ללא כפפות שכן הדבר גורם לכוויה (נזכיר כי מדובר בבלון שמולא לפני שינועו בדו תחמוצת הפחמן) [יצוין במאמר מוסגר כי ספק אם עטיית כפפות היה בה כדי למנוע את התאונה או להפחית מתוצאותיה]. זאת ועוד, אינני רואה להידרש למחלוקת בדבר ההדרכה שניתנה לתובע ותכני ההדרכה לעובדים משום שאין מחלוקת מהי שיטת העבודה הנכונה, והתובע מודע לשיטת העבודה הנכונה.

סוגיה נוספת אליה התייחסו הצדדים נוגעת לעניין משקל בלון הגז שהרים התובע. התובע טען כי ביום התאונה בלון הגז היה רטוב ושקל בערך 100 קילו. העד מטעם התובע מסר בעדותו כי משקל הבלונים שהם הרימו היו במשקל ממוצע של 87 ק"ג ולפעמים אף יותר (עמ' 8, ש' 22). אבשלום העיד כי משקל בלון הגז נע בין 67-87 קילו. אני קובע כי משקל הבלון היה כ – 80 ק"ג; זאת משילובן של עדות העד מטעם התובע ועדות נציג הנתבעת.

מכאן נעבור לדון בשאלת קיומה של חובת זהירות והטענה להפרתה. לא נחדש אם נציין כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען (ראו בין היתר: ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שירזיאן); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985); ע"א 707/79 וינא את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)). במקרה שלנו עולה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע ואפרט להלן הנימוקים למסקנתי זו.

שיטת העבודה – אופן הובלת בלוני הגז. אין חולק כי שיטת העבודה בה נקט התובע, לא נכונה. מהמסקנה כי התובע עשה כן כדי לרצות את הלקוח וכי הדבר נעשה תחת אווירה שהנתבעת קידמה לפיה יש להיעתר לבקשות הלקוח מטעמי נוחיות, נובעת אחריותה של הנתבעת. הנתבעת לא רק שלא הקפידה על קיום שיטת עבודה נכונה ובטוחה אלא אף עודדה את העובדים ויצרה אווירה לפיה יש לבצע את העבודה בהתאם לנוחיות הלקוח. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הלקוח עבורו סופקו הבלונים היה שירות בתי הסוהר שניתן להניח כי הוא לקוח גדול והנתבעת נהנתה מרווחים בקשר המסחרי עמו. נזכיר כי על פי הגרסה העובדתית, התובע הוביל את בלון הגז כשתחתיתו לכיוון רכב שב"ס כדי שבעת הפריקה יהיה קל יותר לאנשי שב"ס לפרוק את הבלון על ידי אחזית פיית הבלון ומשיכתה החוצה.

שיטת העבודה – אי התאמת רכב המשא. הפרה נוספת של חובת הזהירות יש לראות בכך שהנתבעת איפשרה לעובדיה להעמיס את בלוני הגז על רכב שאינו מיועד להובלת מטענים. מהעדויות עולה כי מדובר ברכב של שירות בתי הסוהר המוביל עצורים. לו היה מדובר ברכב משא, היה ניתן להעמיס את הבלונים באמצעות כלים מיכניים וכלי הרמה למיניהם, דבר שנמנע מכיוון שייעוד הרכב אינו הובלת מטענים. אכן, הרכב באמצעותו בוצעה ההובלה אינו שייך לנתבעת, אך אין הדבר גורע מאחריותה. מחובתה של הנתבעת לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, ובמקרה הצורך למנוע ביצוע עבודה בסביבה מסוכנת; על הנתבעת מוטלת החובה לדרוש מלקוחותיה כי הובלת המטען תיעשה באמצעות רכב המיועד להובלת מטענים (השוו: רע"א 4215/04 טיטו נ' אבו חצירא (פורסם בנבו, 12.9.2004); ע"א (מחוזי חיפה) 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ' מדינת ישראל, תשנט (2) 510 (2000).

עברו הרפואי של התובע. עניין נוסף שעלה מהראיות ומצא ביטוי בסיכומי הצדדים מתייחס לעברו הרפואי של התובע. יצוין תחילה כי טענה זו לא עלתה במפורש בכתבי הטענות, הן בכתב התביעה ביחס לביסוס אחריות הנתבעת, והן בכתב ההגנה במסגרת הטענות לאשם תורם, ואולם הניסוח הכללי של כתבי הטענות – שתפקידם להתוות את מסגרת הדיון – מאפשר דיון בטענה זו ואין לראות בכך הרחבת חזית.

מהנתונים שהוצגו לפניי עולה כי בשנת 2005 נפגע התובע בתאונה שכתוצאה ממנה נפגעה ידו הימנית (בתאונה הנדונה נפגע התובע ביד שמאל) ונקבעה לו נכות יציבה בשיעור של 20%, בשל פגם בכוח האחיזה (נ/2). מעדות התובע עולה כי הוא לא הודיע לנתבעת על המגבלה ממנה סובל (עמ' 5, ש' 25). מנגד, הנתבעת לא הביאה ראיות לכך שהיא ביררה את מצבו הרפואי של התובע עובר לקליטתו לעבודה (עמ' 12, ש' 4). לאור כך שהנטל מוטל על התובע, מדובר בהנחה לטובת הנתבעת, שכן אם היה נקבע כי היא בדקה את מצבו הרפואי של התובע ובכל זאת העסיקה אותו בעבודה שכוללת אחיזה והרמה, הדבר מרע את מצבה, כך גם אם נניח כי היא בדקה ולא גילתה את הממצא הרפואי המשמעותי. יודגש כי הפגיעה בעבר הייתה ביד ימין אך הנכות היא בגין מגבלה בכח האחיזה. עניין זה משליך באופן ישיר על אירוע התאונה שבמהלכה אחז ונשא באמצעות ידיו בלון גז במשקל רב והבלון נשמט מידיו. אף הנתבעת אינה חולקת על קשר זה במסגרת סיכומיה, וכאמור מבקשת בשל כך לשלול את אחריותה לתאונה.

העובדה כי הנתבעת לא התנתה את קבלת התובע לעבודה בהמצאת מסמכים רפואיים המעידים על כושרו לעבוד ומגבלותיו, יש בה משום הפרה של חובת זהירות הנדרשת ממעסיק סביר. מחובתו של המעסיק לוודא כי יכולותיו, כושרו ומגבלותיו של העובד הנקלט לעבודה אצלו, מאפשרים לו ביצוע העבודה בבטחה. לטעמי, יש להטיל חובה זו על המעסיק משום שלעתים רבות, העובד לא מודע להשפעת המגבלה על ביצוע העבודה, ולעתים הלהט להשיג מקור פרנסה גורם לעובד לדלג על אי אלו פרטים שבדיעבד נראים חיוניים לבחינת התאמתו לעבודה. אין לשמוע מהדברים כי אין להטיל על העובד לגלות באופן יזום את מגבלותיו למעסיקו הפוטנציאלי, אלא שאת עיקר האחריות יש להטיל על המעסיק. ובתרגום של הדברים למונחים של דיני הנזיקין – את חובת הגילוי שמוטלת על העובד יש לבטא במונחי אשם תורם. בקביעת האשם התורם יש לתת את הדעת למגבלה ממנה סובל העובד, הזיקה בין המגבלה לבין העיסוק ותום לבו של העובד.

אשם תורם. אכן, עסקינן בתאונה שארעה לתובע במהלך עבודתו. לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטל על הנתבעת הטוענת לכך (עניין שירזיאן; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ פ"ד סב(1) 803 (2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965). אולם כל מקרה ונסיבותיו, ובנסיבות מקרה זה ראיתי כי מן הראוי להטיל על התובע אשם תורם וזאת משני טעמים עיקריים. ראשית, התובע היה מודע לשיטת העבודה הנכונה והבטוחה אך עבד – בשל סיבות שבגינן נקבעה אחריות הנתבעת – בשיטה לא בטיחותית. שנית, וזה העיקר – התובע לא גילה למעסיקו כי הוא סובל מפגיעת עבודה קודמת שבמסגרתה נפגע כושר האחיזה בידו ונקבעה לו נכות בשיעור 20%. בשים לב לאופי העבודה שכוללת אחיזה והרמת מטענים כבדים, היה על התובע לחשוף בפני המעסיק את מגבלתו. משלא עשה כן, יש להטיל עליו אשם תורם. נוכח נימוקים אלה, אני סבור כי שיעור האשם התורם שיש להטיל על התובע עומד על – 20%.

הנזק

כללי: התובע יליד 1.1.1962, ביום התאונה היה כבן 52 והיום הוא כבן 55.

הפגיעה, הטיפול והממצאים הרפואיים – ביום התאונה פנה התובע לקופת חולים. בבדיקה רפואית שנערכה לו צוין כי נפגע בכף יד שמאל ונמצאו פצעים קרועים בגליל המרוחק באצבעות 3 ו- 4 בכף יד שמאל עם כאבים בתנועות, וקיבל טיפול שכלל תפירת הקרעים בידו. בהמשך, התובע פנה מספר פעמים לקופת חולים והלין על כאבים מתמשכים ומתגברים בכף ידו, כאשר לפעמים הקרינו לכתף. בקופת חולים אובחן התובע כסובל מנפיחות, רגישות יתר וחולשה בכיפוף כף היד. במסמך רפואי מיום 20.6.2016 צוין בין היתר "כאבים מעל לגידים המכופפים של אגודל ואצבע מס' 4 מזה שנתיים...קושי בסגירה מלאה של האצבע". בנוסף צוין ממצא של "חשד לקרע חלקי בגיד המכופף של האגודל" (ראו המסמכים שצורפו לכתב התביעה וכן להודעה ולהסכמת הצדדים לראותם כחלק מן הראיות, עמ' 4, ש' 27).

נתוני הביטוח הלאומי – התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והתובע היה זכאי בגין כך לדמי פגיעה בהתאם לתקופות אי כושר לעבודה. התובע היה נתון בתקופת אי כושר מיום התאונה עד ליום 26.8.2014, משך זמן של כשלושה חודשים ובגין תקופה זו הוא קיבל תשלום דמי פגיעה (ראו נ/4). לתובע נקבעה על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית בשיעור של 100% (ליום אחד) מיום 26.8.14 ועד ליום 26.8.14; 30% החל מיום 27.8.14 ועד ליום 30.11.14; ו-15% החל מיום 1.12.14 ועד ליום 28.2.15. בהמשך, נקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה (ראו נ/3).

נכות לצמיתות – התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ולא טוען כי נגרמה לו נכות לצמיתות בעקבות התאונה.

נתוני תעסוקה ושכר – התובע החל לעבוד אצל הנתבעת כשנה לפי התאונה, ובעת הרלוונטית לתאונה דנן הוא שימש כמחסנאי ועסק בין היתר בהעמסת בלוני גז. התובע לא הציג נתונים וראיות לגבי גובה השכר לפני התאונה; ובמכלול הראיות אין אפילו תלושי שכר. מנתוני הביטוח הלאומי עולה כי השכר לרבעון על בסיסו חושבו דמי הפגיעה מסתכם בסך 25,317 ₪ לרבעון, לחודש – 8,439 ₪ (ההצמדה (השלילית) להיום היא זניחה). נתונים אלה אינם משקפים את הנתונים העולים מתשובות התובע לשאלון (ראו נ/1, שאלות 22 ואילך), אך אני רואה להעדיף את הנתונים האובייקטיבים של המל"ל.

נזק לא ממוני – בשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע, לתוצאותיה ולטיפולים הרפואיים שהוא עבר; בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי; ולאור העדר נכות צמיתה – אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 15,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות ועזרת צד ג' – המדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בראיות. במהלך עדותו התובע לא העיד לגבי נושא זה. בתשובות לשאלון (נ/1, שאלות 16, 18) ציין התובע כי הוא הוציא הוצאות בסך של 1,150 ₪ בגין נסיעות, משככי כאבים וסד לתמיכה ביד. סכום זה נראה סביר. בנוסף לכך, ניתן להניח כי התובע נזקק לעזרת צד ג' באופן מועט למספר שעות, בתקופה שלאחר התאונה ועל כן, אני רואה להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של הוצאות ועזרת צד ג' בסכום כולל של 2000 ₪.

הפסד שכר ופנסיה לעבר – עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). התובע לא הביא ראיות להפסדי שכר בעבר ואין ספק כי הבסיס העובדתי בהקשר לראש נזק זה הוא חסר. התובע לא צירף אף לא תלושי שכר ובחקירתו בבית המשפט כלל לא התייחס לנושא זה. פיסת המידע היחידה שבנמצא, היא בתצהיר תשובות לשאלון (שאלות 32 ואילך בתוך נ/1). שם ציין כי הוא היה בתקופת מחלה למשך 90 ימים ולאחר מכן פוטר. אבשלום, נציג הנתבעת, ציין בעדותו כי לאחר חודשיים מקרות התאונה התקיימה שיחה עם התובע, וכי באותו שלב הייתה לדבריו הבנה שהתובע לא מתכוון לחזור לעבוד ועל כן הוא פוטר (עמ' 12, ש' 8). הנתונים מתצהיר התשובות לשאלון תואמים את תקופת אי הכושר שאושרה על ידי המל"ל. לכן אני קובע כי התובע לא עבד בעקבות התאונה משך שלושה חודשים, לאחר מכן פוטר מעבודתו ובהמשך היה מובטל ולא עבד. לשלמות התמונה יצוין כי בתשובה לשאלה 38 (נ/1), השיב התובע כי כביכול בתקופת היעדרותו מהעבודה המשיך לקבל שכרו מהמעביד, אך ברי כי מדובר בנתון לא נכון, הכוונה כנראה לכך שהוא קיבל דמי פגיעה בתקופה זו.

לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין שלושה חודשי אי כושר בסכום של 25,317 ₪ (שלושה חודשים כפול 8439 ₪). כמו כן, זכאי התובע לפיצוי חלקי בגין התקופה בה נקבעו לו נכויות זמניות לפי שיעור הנכות הזמנית. ודוק, העובדה כי התובע פוטר מעבודתו אין בה כדי לשלול מהתובע פיצוי בגין תקופה זו. אדרבא, ניתן למצוא קשר בין התאונה לבין פיטורי התובע, הדבר נלמד מעדות נציג הנתבעת, למרות שהתובע לא העיד על כך. גם אם נקבל את דברי הנתבעת כי התובע הפסיק את עבודתו שלא בקשר לתאונה, עדיין לתובע נגרם הפסד ששיעורו כשיעור הגריעה הזמנית מכושר העבודה (בהתאמה לנתוני המוסד לביטוח לאומי). החישוב הוא אפוא כדלקמן:

8,439 ₪ כפול שלושה חודשים לפיו 30% - 7,595 ₪.

8,439 ₪ כפול שלושה חודשים לפי 15% - 3,798 ₪

סך כל הפסדי השכר לעבר, בצירוף ריבית עד להיום – 36,710 ₪ . נגזר מסכום זה הפסד תנאים סוציאליים בסכום של 4,405 ₪ (לפי 12% מההפסד).

סך הפסד השכר והפסדי התנאים הסוציאליים – 41,115 ₪.

סיכום

הפיצוי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסכומים כלהלן: נזק לא ממוני – 15,000 ₪; הפסד שכר לעבר והפסד תנאי סוציאליים – 41,115 ₪; הוצאות ועזרת צד ג' – 2,000 שח ₪; סה"כ – 58,115 ₪. מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של 20%, לפיכך התוצאה היא – 46,492 ₪.

מתוך סכום זה יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי כמפורט במסמכי המוסד לביטוח לאומי (נ/4). תקבולים אלו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין מסתכמים בסך של 28,498 ₪. סכום הפיצוי נטו מסתכם אפוא בסך של 17,994 ₪.

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 17,994 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל מע"מ ע"ס 3500 ₪, וכן אגרת בית המשפט משוערכת למועד מתן פסק הדין. הסכומים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.