אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 11865-09-11 ע.א ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

ת"א 11865-09-11 ע.א ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

תאריך פרסום : 12/07/2017 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום נצרת
11865-09-11
23/06/2015
בפני השופטת:
עירית הוד

- נגד -
תובעים:
1. ע.א
2. י.א

עו"ד ר. ג'השאן
נתבעים:
1. מדינת ישראל
2. מדינת ישראל המשרד לשירותי דת
3. מועצה דתית טבריה

עו"ד כ. דורון
עו"ד י. עמר
פסק דין
 

 

רקע ותמצית טענות הצדדים

 

  1. עסקינן בתביעה שהוגשה לפי פקודת הנזיקין ובמסגרתה עותרים התובעים, בני זוג, לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו להם בגין המאורעות נשוא תביעה זו. התביעה הוגשה עד לסך של 2,500,000 ₪.

     

  2. התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל- משרד הבריאות אשר הינה הבעלים ו/או המפעילה של בית חולים פורייה, נגד מדינת ישראל- המשרד לשירותי דת האחראית ו/או המפקחת ו/או נותנת ההוראות לחברת קדישא אשר אחראית על הטמנת גופות המתים בטבריה ונגד מועצה דתית טבריה אשר אחראית על טיפול בקבורת נפטרים במסגרת שירותי דת יהודים באמצעות חברה קדישא. במקור, הוגשה התביעה נגד משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת בלבד. בהמשך, הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן נגד שלוש הנתבעות, כמפורט לעיל.

     

  3. במסגרת כתב התביעה טוענים התובעים, כי ביום 19.2.05 ילדה התובעת את בנם ואובחן, כי הוא סובל ממום מוחי. היילוד אושפז במחלקת הילדים בבית החולים פוריה ונפטר ביום 16.3.05. עוד באותו היום, קיבל התובע הודעה על כך והוא הגיע לבית החולים. ביום הפטירה, הוצע לתובע לערוך ניתוח גופה לאחר המוות בכדי לחקור את סיבת המוות. התובעים הסכימו להצעה האמורה והתובע התבקש להגיע למחרת לבית החולים בכדי לחתום על טופס הסכמה לניתוח.

     

  4. לטענת התובעים, ביום 17.3.05 הגיע התובע לבית החולים ואז נמסר לו, כי לא ניתן לערוך את הנתיחה באותו יום מאחר והפתולוג אינו עובד ולכן הנתיחה תתבצע רק ביום ראשון ה- 20.3.15. עוד באותו מעמד הוצע לתובע, כי גופת היילוד תעבור בדיקת MRI בבית החולים איכילוב בתל אביב והוא הסכים להצעה זו, בשים לב, כי מדובר בבן השלישי שנפטר באותן נסיבות והיה חשוב למשפחה לדעת את גורם התמותה. התובע התבקש לשוב מאוחר יותר באותו יום בכדי לנסוע עם הגופה לתל אביב לצורך ביצוע הבדיקה.

     

  5. התובעים טוענים, כי כאשר התובע שב לבית החולים, הוא הלך עם האלונקאי לחדר קירור המתים והאלונקאי נכנס על מנת להביא את גופת היילוד. האלונקאי הודיע לתובע, כי אינו מוצא את הגופה. בשלב זה, התחיל התובע בעצמו לחפש במקררים את גופת בנו ובמהלך החיפוש הבחין בגופות אחרות ובפינת הרחצה שהייתה מלאה בדם וסמרטוטים מלאים בדם.

     

  6. לטענת התובעים, הצוות הרפואי שהוזעק למקום ערך בירור ולאחריו הודיעו לתובע, כי נפלה טעות וחברת קדישא לקחה את גופת בנו יחד עם גופות אחרות והגופה נטמנה בבית העלמין בטבריה. התובעים טוענים, כי התובע נכנס להלם, החל למרר בבכי ודרש, כי יחזירו את גופת בנו לבית החולים.

     

  7. התובעים טוענים, כי התנהלו שיחות עם חברה קדישא ועם הרב שקבר את גופת בנם של התובע וכי הצוות הרפואי מסר לתובע שהרב טען, כי הוא נמצא בירושלים ויוכל להחזיר את הגופה רק למחרת. לטענתם, התובע התעקש שהגופה תוחזר ללא דיחוי וכעבור שעה הגיע הרב עם גופה והתובע התבקש לזהות את גופת בנו. לאחר שהתברר, כי אין מדובר בגופת בנו של התובע חזר הרב לבית העלמין ושב לבית החולים עם שתי גופות אשר אחת מהן זוהתה כגופת בנם של התובעים. לטענת התובע שהשתתף בזיהוי, הוא הבחין בגופה שהייתה עטופה בסדין של בית החולים שעליה סימני אדמה , עדות לכך שהגופה אכן הייתה טמונה באדמה.

     

  8. עוד טוענים התובעים, כי למחרת הגיע התובע לבית החולים ומאחר ולא היה מעוניין לנסוע עם גופת בנו במונית, הוא ביקש מהצוות להסיע את הגופה באמבולנס או עם מלווה אחר אולם לאחר שהבין, כי יצטרך לנסוע עם הגופה במונית או לוותר על הבדיקה, נכנע לתכתיב בית החולים ונסע עם הגופה במונית לתל אביב. לטענתם, התובע נסע עם גופת בנו לתל אביב וכאשר הגיע לבית החולים המתין בתור ולאחר מכן התבקש להניח את הגופה על מיטת המכשיר. לאחר שהבדיקה בוצעה, התובע אסף את גופת בנו וחזר עמה, במונית, לבית החולים פורייה שם מסר את הגופה. ביום 20.3.05 נערכה נתיחת הגופה ובשעות הצהרים, נטמנה הגופה בבית הקברות הדרוזי בכפר מג'אר.

     

  9. התובעים טוענים, כי הם אינם יודעים ואין באפשרותם לדעת מה הנסיבות הממשיות בגינן נגרם הנזק וכי הנזק נגרם בעקבות נהלים ו/או שיטות עבודה שבשליטת הנתבעות והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו באמצעי זהירות סבירים מאשר עם מסקנה הפוכה.

     

  10. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעות התרשלו והנזק אירע בעקבות ההתרשלות האמורה. לטענתם, הנתבעות התרשלו שעה ששחררו את גופת בנם בניגוד לכללים והנהלים של משרד הבריאות, הנתבעת לא וידאה את זהות הגופה לפני הוצאתה מבית החולים וקבורתה, הנתבעות הוציאו מהקברים גופות של תינוקות והציגו אותן בפני התובע בניגוד להוראות החוק וחוזרי מנכ"ל ומבלי לוודא שמדובר בגופת בנם של התובעים, בית החולים אפשר לתובע להיות חלק ממערך החיפוש אחר גופת בנו, מועצה דתית וחברה קדישא פעלו באטימות ושרירות לב שעה שנציגן טען, כי הוא בירושלים בעת שלא היה שם, בבית החולים לא העבירו את הגופה לבדיקה ונתיחה בדרך מקובלת ו/או אנושית ותחת זאת הטילו את המשימה הקשה על התובע, לא סיפקו לתובע כלים, ציוד או עזרה בכדי להקל עליו במשימתו הקשה ולא סיפקו לו ליווי ותמיכה של אנשי מקצוע. התובעים טוענים, כי הנתבעות לא פעלו כפי שבית חולים, מועצה דתית וחברת קבורה סבירים היו נוהגים בנסיבות העניין. עוד טוענים, כי הנתבעות הפרו הוראות חוק וביניהן את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכי הציגו בפני התובע מצג כוזב שעה שהביאו בפניו גופות של תינוקות אחרים בידיעה, כי אין מדובר בבנם של התובעים ומתוך קלות דעת.

     

  11. לטענת התובעים, התובעת הייתה מעודכנת בכל הפרטים והשלבים ואף היא נכנסה להיסטריה כאשר ידעה שגופת בנה לא אותרה, שהובאה גופה אחרת ושלבסוף הובאה גופת בנה לאחר שזו הוצאה מהאדמה. לטענתם, היא חשה שהיא, בעלה ובנה המנוח מושפלים ומקבלים יחס לא אנושי מבית החולים.

     

  12. התובעים טוענים, כי סבלו סבל נוראי ונגרמו להם נזקים נפשיים קשים. לטענתם, התובע עדיין סובל מטראומה ומשחזר את המקרה. הם טוענים, כי האירועים נשוא התביעה רודפים אותם עד היום וגרמו להם לצלקת נפשית. התובעים טוענים, כי עצם המחשבה על השתלשלות העניינים והיחס המזלזל בגופת בנם ובהם גורמת להם למצב רוח ירוד, דיכאון וכאב. התובעים טוענים, כי בעקבות המקרה נותרה להם נכות נפשית צמיתה.

     

  13. עוד טוענים התובעים, כי טרם המקרה הם היו בריאים בגופם ובנפשם ובעקבות המקרה נגרמו להם נזקים נפשיים קשים ונותרה להם נכות צמיתה.

     

  14. התובעים עותרים לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וכאב וסבל.

     

  15. מדינת ישראל- משרד הבריאות והמשרד לשירותי דת, מתנגדת לתובענה וטוענת, כי דינה להידחות. לטענתה, מועצות דתיות הן גופים אוטונומיים והמשרד לשירותי דת אינו מפעיל את חברת קדישא אלא מהווה רגולטור על פעילותן.

     

  16. המדינה טוענת, כי ביצוע הבדיקה לתינוק שנולד הוא אינטרס אישי ופרטי של התובעים לשם בירור המום ממנו סבל התינוק ותינוקות נוספים שנולדו לתובעים ונפטרו אף הם. לטענתה, ההצעה שהתינוק יעבור את הבדיקה לא הייתה בשל צורך רפואי אלא לשם בירור המום ממנו סבל התינוק ובשל רצונם של התובעים לברר מידע נוסף בנוגע למחלה הגנטית ממנה סבל התינוק. המדינה טוענת, כי בנסיבות האמורות, לא היה בידי בית החולים להוציא צוות או רכב חרום לצורך ניוד הנפטר בכדי לבצע את הבדיקה. עוד טוענת המדינה, כי היה בידי התובע לשלוח מישהו מטעמו לשם ביצוע הבדיקה ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

     

  17. לטענת המדינה, האחות האחראית מצאה שנציג של חברת קדישא נכנס ללא רשות וללא תיאום לחדר המתים ולקח משם גופה. בנסיבות אלו טוענת המדינה, כי האחריות לאירוע רובצת לפתחה של חברת קדישא בלבד ולא לפתחו של בית החולים.

     

  18. המדינה מכחישה את הטענות באשר להתרשלות והפרת חובה חקוקה. היא מכחישה את הטענה, לפיה נותרה לתובעים נכות רפואית ו/או תפקודית. המדינה מכחישה את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי. בנוסף טוענת, כי התובעים לא עשו די על מנת להקטין את נזקיהם. לבסוף טוענת המדינה, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים יש לנכות סכומים המגיעים להם על פי דין.

     

  19. לטענת מועצה דתית טבריה, דין התביעה נגדה להידחות. לטענתה, היא מנהלת מחלקה העוסקת בקבורת נפטרים יהודיים בבית העלמין בטבריה (להלן: "חברה קדישא"). לטענת המועצה הדתית, בית החולים מוסר לחברה קדישא נפטרים לצורך קבורתם בבית העלמין בטבריה. המועצה הדתית טוענת, כי בית החולים מעביר את כל גופות הנפטרים לחדר קירור שנמצא בבית החולים (להלן: "חדר שושנים") ומשם הגופות נמסרות לחברה קדישא לקבורה.

     

  20. המועצה הדתית טוענת, כי בהתאם להלכה היהודית, כאשר אדם נפטר בטרם מלאו לו חודש ימים הוא נקרא נפל. במקרה זה, לא מתקיימת לוויה, אין יושבים עליו שבעה ולא ניתנת חלקת קבר פרטית. לטענתה, הנפל אינו מקבל שם ולפיכך לא נרשם ברישומי החברה קדישא רישום שמי של הנקברים בחלקת קברי הנפלים ולא נעשה זיהוי חיצוני בין גופת הנפל ומקום הקבורה. המועצה הדתית טוענת, כי גופת הנפל נמסרת לחברה קדישא כשהיא עטופה בסדין של בית החולים ומובלת לקבורה כפי שהיא.

     

  21. לטענתה, גופת נפל נמסרת לקבורה על ידי בית החולים לאחר שנציג מטעם בית החולים מתקשר ליו"ר חברה קדישא ומבקש ממנו להגיע לחדר השושנים בכדי למסור את גופת הנפל לקבורה. ככל שנדרש אישור של המשפחה למסירת הגופה לקבורה, הרי שהדבר נעשה על ידי בית החולים. לטענתה, תפקידה של חברה קדישא מסתכם בקבלת גופת הנפל לקבורה. עוד טוענת המועצה הדתית, כי החברה קדישא אינה מוציאה גופת נפל או נפטר לקבורה מחדר שושנים באופן עצמאי ללא נוכחות נציג בית החולים ואישורו. היא ציינה, כי חברה קדישא אינה מחזיקה במפתחות חדר שושנים ואין לה שליטה עליו. המועצה הדתית טוענת, כי לא מוטל על יו"ר חברה קדישא לוודא, כי החלטת בית החולים למסור את הנפל לקבורה נעשתה כדין. במקרה של גופת נפל, חותם יו"ר חברה קדישא על קבלת גופת נפל לקבורה ולאחר מכן, מועברת הגופה לקבורה על ידו.

     

  22. עוד טענה, כי ביום 17.3.05 התקשר נציג בית החולים ליו"ר חברה קדישא וביקש, כי יגיע לחדר שושנים בכדי למסור לו שלוש גופות נפלים לצורך קבורה. יו"ר חברה קדישא הגיע לבית החולים וקיבל מנציג בית החולים את שלוש הגופות אשר היו מכוסות בסדין ונקברו בהתאם לנהלי קבורת נפלים. לאחר מכן, נסע יו"ר חברה קדישא לירושלים. בהמשך אותו יום, התקשר ליו"ר חברה קדישא מנהל בית החולים וביקש ממנו להביא בדחיפות את אחד הנפלים שנקברו בבוקר בחזרה לבית החולים לצורך ביצוע נתיחה לאחר המוות. מנהל בית החולים הבהיר את דחיפות הפנייה וכי המשפחה ממתינה בבית החולים לקבלת הגופה. לכן, מיד עם הגיע יו"ר חברה קדישא לטבריה הוא עשה דרכו לבית העלמין.

     

  23. המועצה הדתית טוענת, כי לאחר שיו"ר חברה קדישא התבקש להביא לבית החולים את אחד מהנפלים אשר נקברו באותו יום הוא עשה כן. לטענתה, מאחר והנפלים נקברו כשהם עטופים בסדין ויו"ר חברה קדישא לא אמור לדעת באיזה עובר מדובר, הוא הוציא את אחת הגופות בלבד, בכדי להקטין את הפגיעה בנפטרים ולאור הקרבה של בית העלמין לבית החולים, ולאחר שהתברר, כי אין מדובר בגופה הרלוונטית הוא הביא גופת נפל אחר שהתבררה כגופה הנכונה. לטענתה, לא הייתה ליו"ר חברה קדישא אפשרות לזהות מיהו בנם של התובעים מבין העוברים שנקברו באותו יום שכן, הקבורה נעשית ללא זיהוי חיצוני בין גופת הנפל ומקום הקבורה. לטענתה, יו"ר חברה קדישא אינו צריך לצפות מצב בו הוא יידרש להשיב גופת נפל ספציפי לבית החולים ולכן אין לדרוש מחברה קדישא זיהוי חיצוני בין גופת הנפל ומקום קבורתו.

     

  24. לטענת המועצה הדתית, כל תפקידו של יו"ר חברה קדישא מסתכם בקבלה לידו גופת נפל לקבורה מנציג בית החולים לאחר שהאחרון ביצע את כל הבדיקות הרלוונטית למסירת הגופה לקבורה.

     

  25. המועצה הדתית מכחישה את טענת ההתרשלות, את הנזקים הנטענים וקיומו של קשר סיבתי. לטענתה, האירוע אירע בשל נסיבות אשר לא היה בידה לצפות בזהירות סבירה.

     

  26. מועצה דתית טבריה הגישה הודעה לצד שלישי נגד חברות הביטוח הראל ואיילון. לטענתה, ככל שייקבע, כי דין התביעה אשר הוגשה נגדה להתקבל, הרי שהיא זכאית לשיפוי מחברות הביטוח. לטענת המועצה הדתית, במועדים הרלוונטיים הראל ביטחה אותה בביטוח אחריות נושאי משרה ואיילון ביטחה אותה בביטוח צד ג'. לטענת המועצה הדתית, יו"ר חברה קדישא הינו נושא משרה אצלה והתובעים הם צד ג' ועל כן על הצדדים השלישיים לשפותה ככל שהיא תחויב לפצות את התובעים.

     

  27. הראל טוענת, כי דין ההודעה נגדה להידחות. לטענתה, נושאי המשרה אצל המועצה הדתית בוטחו אצלה מיום 1.7.11 ועד ליום 30.6.12. לטענת הראל, הפוליסה האמורה אינה מכסה את חבות המודיעה אלא נושאי משרה ספציפיים בה, ככל שהייתה מוגשת תביעה אישית נגדם. לטענתה, בפוליסה יש פירוט של נושאי המשרה אשר הפוליסה מכסה את חבותם. הראל טוענת, כי המועצה המקומית היא בעלת הפוליסה אולם אינה מבוטחת בה.

     

  28. עוד טוענת הראל, כי הפוליסה אינה מכסה תביעות בגין נזקי גוף ואף בשל כך היא אינה חלה במקרה בו עסקינן. הראל טוענת, כי התביעה נובעת מאירועים שקדמו לתחילת הביטוח על פי הפוליסה והיה על המועצה הדתית ו/או על נושא המשרה לדעת, כי הם עלולים להביא להגשת תביעה ובנסיבות אלו הרי שאין כיסוי ביטוחי.

     

  29. לטענת איילון, דין התביעה נגדה להידחות והתביעה הוגשה לאחר התיישנותה ולחלופין בשיהוי ניכר. לטענת איילון, על פי תנאי הפוליסה מקרה ביטוח הוא אירוע תאונתי אולם המקרה בו עסקינן אינו בגדר אירוע תאונתי. בהתאם לתנאי הפוליסה, הרי שאין בה כיסוי להשתלשלות שהיא בגדר אחריות מקצועית. איילון טוענת, כי המחדלים מיוחסים ליו"ר חברה קדישא ואין קשר בין המעשים ו/או המחדלים לבין המועצה הדתית טבריה. עוד טוענת, כי אין קשר בין המפורט בכתב התביעה לבין המועצה הדתית.

     

  30. בהמשך, הגישה מועצה דתית טבריה הודעת צד שלישי מתוקנת נגד חברות הביטוח הראל ואיילון ונגד מר יעיש אליהו. במסגרת הודעה זו טענה המועצה הדתית, כי יעיש הוא סוכן הביטוח אליו פנתה בכדי לבטח את עצמה בביטוח כלפי צד שלישי שיכסה את אחריות מנהליה ועובדיה. לטענתה, אם יוכח שפוליסות הביטוח שהונפקו לה אינן מכסות את האירוע נשוא התביעה הרי שעל יעיש לשפות אותה מאחר והוא התרשל שעה שלא הוציא פוליסות אשר כוללות כיסוי ביטוחי לחבות שלה בגין נזקי התובעים. לטענתה, יעיש לא הבהיר לה והיא לא הסכימה שפוליסת ביטוח הצד השלישי לא תכסה מקרה בו יגרם לצד שלישי נזק על ידה ו/או על ידי עובדיה ו/או על ידי נושא משרה בה. לטענת המועצה הדתית, היה על יעיש להבהיר לה מפורשות את ההשלכות הקשורות בהפעלת פוליסות ביטוח מצומצמות שאינן כוללות אותה והיה עליו להבהיר לה שהיא אינה נכללת ברשימת נושאי המשרה ופעילותה אינה מבוטחת על פי הפוליסה. לטענתה, יעיש לא פעל כפי שסוכן ביטוח סביר היה פועל בנסיבות העניין והוא הפר חובות חקוקות. המועצה הדתית טוענת, כי עקב התרשלותו עלול להיגרם לה נזק.

     

    הראיות

     

  31. התובעים צירפו חוות דעת רפואית של ד"ר טארק פאהום, לפיה בעקבות האירוע נשוא התובענה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 25%. מטעם הנתבעים וצדדי ג' הוגשה חוות דעת של פרופ' אבי פלד, לפיה לא נותרה לתובע נכות נפשית בעקבות האירועים נשוא התובענה ונכותו נובעת כולה מאובדן ילדיו. לאור הפער בין חוות הדעת מונה, ביום 14.1.13, ד"ר אמיר בן אפרים כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתו קבע המומחה, כי לאחר מות בנו סבל התובע מהפרעת הסתגלות אשר נבעה בעיקרה ממות הבן. הוא העריך, כי נגרמה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% למשך כשנה, אשר בעיקרה נגרמה ממות הבן ובחלקה הקטן מאירוע איבוד הגוויה למספר שעות. המומחה ציין, כי הוא מייחס 1/3 מהנכות לאירוע היעלמות הגופה ו-2/3 למות התינוק. המומחה מציין, כי אירוע היעלמות הגוויה הוא אירוע זמני מבחינת קיומו, אך מלווה בכעס ותסכול.

     

  32. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הנתבעות מס' 1 ו-2 הוגש תצהיר עדות ראשית של ד"ר יעקב פרבשטיין (להלן: "פרבשטיין")- אשר שימש מנהל המרכז הרפואי פוריה במועדים הרלוונטיים. מטעם הנתבעת מס' 3, הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר יחיאל וועג (להלן: "וועג")- מנהל בית העלמין בטבריה ויו"ר החברה קדישא ושל מר יעקב שטרית (להלן: "שטרית")- יו"ר המועצה הדתית. בדיון אשר נערך ביום 20.10.14 הודיע בא כוחה של הנתבעת מס' 3, כי הוא מושך את תצהירו של שטרית. מטעם הראל הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' דורית לב-הר (להלן: "לב- הר")- אשר שימשה כחתמת במועדים הרלוונטיים וכיום משמשת כסגנית מנהל מחוז תעשייה בהראל.

     

  33. בדיון אשר נערך ביום 20.10.14 הודיעו הצדדים, כי הם מוותרים על חקירות כל העדים ומבקשים להגיש סיכומים על בסיס החומר המצוי בתיק.

     

    דיון ומסקנות

     

  34. ביום 19.2.05 נולד בנם של התובעים כשהוא סובל ממום מוחי. כשלושה וחצי שבועות לאחר הלידה נפטר הילוד. לאחר פטירת הילוד, הוצע לתובעים לבצע נתיחה בגופה. בהמשך, ארעה המסכת העובדתית המפורטת לעיל בנוגע לאובדן הגופה והשבתה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והנזק.

     

  35. בשלב זה אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין תביעת התובע אשר הוגשה נגד משרד הבריאות להתקבל, דין תביעת התובעת והתביעה נגד המשרד לשירותי דת והמועצה הדתית טבריה להידחות ודין ההודעה לצד שלישי להידחות, מהנימוקים שיפורטו.

     

    שאלת האחריות

     

  36. בנם של התובעים נולד עם מום מולד, ממנו נפטר תקופה קצרה לאחר הלידה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי פטירת בנם של התובעים אינה קשורה למחדל כלשהו מצד מי מהנתבעות.

     

  37. בנסיבות אלו ומאחר ומדובר היה במקרה שלישי בו איבדו התובעים ילד אשר נולד עם המום האמור, בית החולים הציע לתובעים לערוך נתיחה לגופה בכדי לברר את הסיבה בגינה נולדו ילדיהם עם מום זה. התובעים קיבלו את ההצעה האמורה. כאשר התובע הגיע לבית החולים לקחת את גופת בנו לצורך עריכת הבדיקה התברר שהגופה נלקחה מבית החולים ונקברה. ברי, כי בנסיבות האמורות, ולאור רצון התובעים לערוך נתיחה לגופה, רצון לו בית החולים היה מודע היטב ואף היה זה שהציע לתובעים לערוך את הנתיחה כאמור, הרי שהגופה לא הייתה אמורה להילקח לקבורה ולקיחתה לקבורה כאמור נעשתה בשל התרשלות. בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לאחריותן של כל אחת מהנתבעות להתרשלות האמורה.

     

  38. אין מחלוקת בין הצדדים, כי גופת בנם של התובעים הייתה בחדר שושנים בבית החולים ומשם נלקחה על ידי נציג חברה קדישא לקבורה. המחלוקת הינה בשאלה מי מהנתבעות התרשלה ובשל התרשלותה נלקחה הגופה לקבורה על אף שלא הייתה אמורה להיקבר טרם הנתיחה.

     

  39. במסגרת כתב ההגנה טענה המדינה, כי האחות האחראית מצאה שנציג חברה קדישא נכנס לחדר המתים ללא רשות וללא תיאום ולקח משם גופה (סעיף 15 לכתב ההגנה). מנגד טוען, וועג, כי ביום 17.3.05 התקשר אליו נציג בית החולים וביקש ממנו להגיע לחדר שושנים בכדי למסור לו שלוש גופות נפלים לקבורה. לטענתו, נציג בית החולים מסר לו את שלוש הגופות, כאשר הן מכוסות בסדין בית החולים (סעיפים 7 ו-8 לתצהיר).

     

  40. בעניין זה עדיפה בעיניי גרסתו של וועג. סבירה בעיניי טענתו, לפיה כאשר נפטר אדם שאת גופתו יש לקבור הוא מקבל על כך הודעה ממשפחת הנפטר או מבית החולים. אין זה סביר, כי וועג הגיע, על דעת עצמו, לחדר שושנים מבלי שנתבקש לעשות כן על ידי נציג בית החולים ומבלי שידע האם יש בחדר גופות שיש לקחת לקבורה, אם לאו. אציין, כי לתיק בית המשפט לא הוגש תצהיר האחות האחראית אשר לכאורה מצאה, כי נציג חברה קדישא נכנס לחדר המתים ללא רשות ולקח משם גופה על דעת עצמו. עובדה זו פועלת לרעת משרד הבריאות.

     

  41. לתצהירו של פרבשטיין צורף נוהל טיפול בנפטר (נספח א') ממנו עולה, כי מפתחות לחדר המתים יהיו ברשות פקידת קבלת חולים בחדר המיון ויוחזרו אליה בתום הפעולה הנדרשת. עוד עולה מהנוהל, כי המורשים לקבל את המפתחות הם אלונקאי, אחות כללית וצוות משק (סעיף 4 לנוהל). לאור האמור בנוהל, הרי שלא אמור להיות בידי נציג של חברה קדישא להיכנס לבדו לחדר המתים ולקחת גופות על דעת עצמו. ברי, כי במקרה בו נציג של חברה קדישא נכנס לחדר המתים לבדו, הרי שמדובר בהתרשלות של בית החולים אשר לא הקפיד על הנוהל ולא מנע כניסה כאמור.

     

  42. כמו כן, מנספח ב' לתצהירו של פרבשטיין עולה, כי בעת לקיחת הגופות נכח במקום אלונקאי, אשר לא ביצע זיהוי מדוייק. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה נציג חברה קדישא נכנס לחדר המתים ללא רשות והוציא גופה. לא הוכח בפניי, כי האלונקאי לא מסר את גופת היילוד ותחת זאת נציג חברה קדישא לקח את הגופה האמורה על דעת עצמו. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת בית החולים בנדון.

     

  43. בתצהירו טוען פרבשטיין, כי מתחקיר שביצע עלה, כי הליך הזיהוי וההוצאה של הגופה בוצע באופן לא תקין ונציג חברה קדישא הוציא את הגופה בעצמו וללא הליך הזיהוי הרלוונטי (סעיף 8 לתצהיר). בהתאם לנוהל, הרי שהליך הזיהוי אמור להיעשות על ידי האלונקאי אשר מוסר את הגופה לקבורה (סעיף 6.2 לנוהל). משכך, ככל שלא בוצע הליך הזיהוי הרי שמדובר בהתרשלות של בית החולים ולא של נציג חברה קדישא אשר לא אמור היה לערוך את הזיהוי ורשאי היה להניח, כי נעשה הליך זה בטרם נמסרה לו הגופה לשם קבורתה. ככל שלא נערך הליך הזיהוי הרי שלא ברור מדוע האלונקאי אפשר את לקיחת הגופה ואף בכך יש בכדי להצביע על התרשלות בית החולים אשר בגינה התרחש האירוע. אציין עוד, כי לתיק בית המשפט לא הוגש תצהיר עדות של האלונקאי הרלוונטי אשר נכח בעת הוצאת הגופה ויכול היה, לכאורה, לשפוך אור על נסיבות הוצאת הגופה לקבורה והעניינים המצויים במחלוקת. הימנעות המדינה מהגשת תצהירו של האלונקאי פועלת לרעתה.

     

  44. אוסיף ואומר, כי מסעיף 6.3 לנוהל עולה, כי יש לסמן במדבקה גופת נפטר או איבר שאינם מיועדים לקבורה, ועל המדבקה יש לציין לאן מיועדת הגופה להעברה (מכון לרפואה משפטית, מכון פתולוגי, משפחה וכו'). במקרה בו עסקינן לא טענה המדינה, כי ביצעה סימון כאמור באמצעות מדבקה ולמרות זאת נלקחה הגופה לקבורה. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שלא בוצע סימון באמצעות מדבקה לפיו הגופה אינה מיועדת לקבורה. אי לכך, אף בהעדר סימון בהתאם לנוהל יש בכדי ללמד על התרשלות בית החולים אשר בעקבותיה נקברה הגופה שעה שלא הייתה אמורה להיקבר. סביר בעיניי, כי בית החולים לא פעל לשם סימון הגופה כפי שנדרש במקרה של גופה שאינה מיועדת לקבורה, אלא מיועדת להעברה למשפחה לצורך נתיחה ובכך התרשל בית החולים מאחר והתייחס לגופה כאל גופה המיועדת לקבורה. יש בכך בכדי לתמוך בטענה, כי הגופה נמסרה לנציג חברה קדישא לשם קבורתה.

     

  45. כמו כן, ככל שנציג חברה קדישא לקח את הגופה על דעת עצמו, בעת שבחדר נכח האלונקאי, כפי שמאשר בית החולים בנספח ב' לתצהיר מטעמו, הרי שיש בכך בכדי ללמד, כי זה היה נוהל העבודה וכי הנציג ידע, כי עליו לקחת לקבורה את הגופות אשר לא היה עליהן סימון לפיו הן אינן מיועדות לקבורה.

     

  46. לתצהירו של פרבשטיין צורף תחקיר האירוע (נספח ב') בו נטען, כי נציג חברה קדישא סבר בטעות כי מדובר באיבר קטוע המיועד לקבורה. טענה זו לא נטענה במסגרת כתב הגנתה של המדינה. כמו כן, לא ברור על מה נסמכת הטענה האמורה אשר נסתרה על ידי וועג בתצהירו. אציין, כי בהתאם לסעיף 8 לתקנות בריאות העם (טיפול בפסולת במוסדות רפואיים), תשנ"ז 1997, הרי שאיברים המיועדים לקבורה אמורים להיות מאוחסנים במיכל בעוד שבמקרה בו עסקינן הגופה הייתה עטופה בסדין בו היא נקברה. אף בכך יש בכדי ללמד כי אין ממש בטענת בית החולים בעניין זה.

     

  47. כאמור, בטרם נלקחה לקבורה, הגופה הייתה בחדר שושנים בבית החולים פוריה. עסקינן במקום המצוי באחריותו ובשליטתו של בית החולים. על בית החולים מוטל היה לוודא שהגופה לא תילקח לקבורה בטרם יגיע המועד לעשות כן. במקרה שלפניי, בית החולים הציע לתובעים לערוך נתיחה לאחר המוות ואכן בסופו של יום התובעים נענו להצעה זו, ולפיכך היה על בית החולים לוודא שהגופה לא תילקח לקבורה בטרם תתקבל החלטת התובעים בנדון ובטרם יעלה בידם לערוך את הנתיחה האמורה, ככל שיחפצו בכך.

     

  48. מצאתי, כי בית החולים התרשל שעה מסר את הגופה לקבורה על אף שהיה עליו להימנע מלעשות זאת. כאמור, המדינה טוענת, כי הגופה לא נמסרה לקבורה על ידי בית החולים ותחת זאת הוצאה על ידי נציג חברה קדישא על דעת עצמו. כפי שפורט לעיל, לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה זו. יתרה מזאת, אף אם טענה זו הייתה מתקבלת, ברי, כי לא היה בכך בכדי ללמד, כי בית החולים לא התרשל. כאמור, חדר השושנים בו הייתה מצויה הגופה נמצא באחריותו ובשליטתו של בית החולים. על החדר להיות נעול ובהשגחת הגורמים הרלוונטיים בבית החולים, על מנת למנוע מצב שכל אדם יוכל להיכנס לחדר וליטול גופות משם. אין זה סביר בעיני שהחדר נשאר פתוח ללא השגחה ונציג חברה קדישא הגיע על דעת עצמו ונטל גופות מהחדר. על בית החולים לפעול לשם מסירת גופות לקבורה בשלב בו אכן יש להעבירן לקבורה ועליו לוודא, כי גופה אינה נמסרת או נלקחת לקבורה כאשר אין מקום לעשות כן.

     

  49. ככל שהייתה מתקבלת הטענה לפיה נציג חברה קדישא לקח את הגופה על דעת עצמו, בעת שהאלונקאי היה בחדר, הרי שהיה בכך בכדי ללמד, כי זה היה הנוהל אשר היה נהוג בבית החולים והיה על בית החולים לוודא, כי הדברים לא ייעשו באופן האמור. מדובר בשיטת עבודה לא נכונה ולא בהתאם לנהלים, אשר היה על בית החולים לעקר מהשורש. אף אם הייתה מתקבלת הטענה, אשר לא שוכנעתי, כי יש בה ממש, לפיה הנציג לקח את הגופה על דעת עצמו הרי שהדבר התאפשר בשל התרשלותו של בית החולים. אוסיף, כי נציג חברה קדישא הגיע לבית החולים על פי קריאה של בית החולים. לאור האמור ובשים לב שבית החולים היה מודע לכך שנציג של חברה קדישא אמור להגיע לצורך נטילת גופות לקבורה, היה עליו לוודא שלא נמצאות בחדר גופות שלא מיועדות לקבורה, או לסמן גופות אלו במדבקה, דבר שכאמור לא הוכח שנעשה.

     

  50. נציג חברה קדישא שמגיע לחדר שושנים בו נמצא אלונקאי מטעם בית החולים ורואה שלוש גופות עטופות בסדין, אינו יכול לדעת, כי עליו לקחת שתיים מהגופות בלבד, במיוחד אם נציג בית החולים לא אומר לא אחרת.

     

  51. אציין עוד, כי נציג חברה קדישא אף אינו יכול לדעת האם מדובר בגופת יהודי אם לאו. עסקינן במידע המצוי בידיעת בית החולים בלבד. במקרה בו עסקינן, התובעים משתייכים למגזר הדרוזי. משכך, סביר בעיני, כי אף ללא כל קשר לאירועים נשוא התביעה לא מן הנמנע, כי היו מבקשים לקבור את גופת בנם בהתאם למנהגי העדה הדרוזית ולא באמצעות חברה קדישא, כפי שאף עשו בהמשך לאחר ביצוע הנתיחה. אף בכך יש בכדי ללמד, כי על בית החולים לוודא, כי נמסרו לנציג חברה קדישא הגופות אשר אמורות להימסר לו לקבורה וכי אין זה סביר שהנציג לוקח גופות על דעת עצמו וממילא מדובר בנוהל עבודה לא תקין אשר בית החולים אמור היה למנוע.

     

  52. הנה כי כן, בית החולים היה אחראי על גופת היילוד והיה עליו להימנע ממסירתה לקבורה ולמנוע את לקיחתה לקבורה. הגופה הייתה בחדר בבית החולים אשר אמור היה להיות נעול והגישה אליו אמורה הייתה להיות מוגבלת. במקרה האמור, התרשל בית החולים שעה שמסר את גופת בנם של התובעים לנציג חברה קדישא לקבורה. אציין עוד, כי בנספח ב' לתצהירו הודה פרבשטיין, כי בית החולים חרג מהנהלים.

     

  53. לא שוכנעתי, כי הנציג של חברה קדישא פעל כפי שטען בית החולים. כאמור, סבירה בעיניי הטענה לפיה הנציג הגיע לבית החולים לאחר שהתבקש להגיע ולאסוף את הגופות. טענת בית החולים לפיה הנציג הגיע ללא תיאום ונכנס לחדר המתים ללא רשות אינה סבירה בעיניי. כאמור, לא הוגשו מטעם המדינה תצהירי עדות ראשית של הגורמים הרלוונטיים, כגון האחות או האלונקאי, אשר יכולים היו, לכאורה, להעיד על הנסיבות בהן הגיע נציג חברה קדישא לחדר שושנים ולקח את גופת בנם של התובעים. טענתו של וועג באשר לנסיבות בהן הגיע לבית החולים ולקח את הגופה לקבורה לא נסתרה. מהחומר המונח לפניי עולה, כי נציג חברה קדישא נכנס לחדר שושנים יחד עם האלונקאי אשר אמור היה למסור לו את הגופות המיועדות לקבורה. כאמור, עובדה זו מלמדת, כי אין ממש בטענה לפיה נציג חברה קדישא נכנס לחדר המתים ללא רשות וללא תיאום.

     

  54. לאור המפורט לעיל, עדיפה בעיניי הגרסה לפיה נציג חברה קדישא הוזמן על ידי בית החולים בכדי לקחת גופות נפלים לקבורה. הגופות, וביניהן גופת בנם של התובעים, נמסרו לנציג על ידי האלונקאי אשר היה עמו בחדר שושנים. על האלונקאי מוטל היה לערוך את זיהוי הגופות. לא היה בידי נציג חברת קדישא לדעת, כי גופת בנם של התובעים לא אמורה להיקבר בשלב זה וכי אף כלל לא מדובר בגופה של יילוד יהודי. המידע הרלוונטי היה בידי בית החולים, אשר הציע לתובעים לערוך את הנתיחה לאחר המוות, והוא זה אשר אמור היה לוודא שהגופה לא תילקח לקבורה, או כי תסומן במדבקה בהתאם לנוהל, כי אינה מיועדת לקבורה.

     

  55. התובעים טענו, כי לאחר שהתברר כי גופת היילוד נעלמה נכנס התובע לחדר המתים בכדי לנסות ולחפש את גופת בנו. טענה זו לא נסתרה בתצהיר הנתבעים 1-2 וכאמור הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים. בחדר המתים נחשף התובע למראות קשים. סבורני, כי היה על בית החולים לפעול לשם איתור הגופה בעצמו ולא לאפשר לתובע להיכנס לחדר המתים לשם חיפוש הגופה. אף בכך יש בכדי ללמד על התרשלותו של בית החולים אשר תרמה לנזק אשר נגרם לתובע ולחוויות הקשות אליהן נחשף.

     

  56. לאחר שהתברר, כי גופת היילוד נלקחה לקבורה פנה בית החולים לנציג של חברה קדישא. טענת התובע באשר ליחסו של נציג חברה קדישא, אשר טען תחילה, כי יגיע למחרת מאחר והוא נמצא בירושלים ובהמשך ולאור התעקשותו של התובע הגיע כעבור כשעה, גם אם דברים אלו נכונים, אין בה בכדי ללמד על התרשלותו של נציג חברה קדישא, או, כי היה בכך כדי לגרום לנזק נוסף, מאחר ואין חולק, כי בפועל הגיע הנציג לאחר שעה.

     

  57. כאמור, הנציג מטעם חברה קדישא הגיע למקום עם גופת אחד הנפלים אשר נקבר באותו יום ולאחר שהתובע נכנס לזהות את הגופה ומצא, כי אין מדובר בבנו שב נציג חברה קדישא עם גופת נפל נוספת והתובע זיהה, כי מדובר בגופת בנו. בעניין זה קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם בפעם השנייה הגיע הנציג עם גופה אחת או שתיים אולם מצאתי, כי סוגיה זו אינה מהותית לענייננו.

     

  58. מצאתי, כי אין באמור לעיל בכדי להצביע על התרשלות של המועצה הדתית. לפני קרוב לשנה פורסם נוהל של המשרד לשירותי דת בנוגע לקבורת נפלים, עוברים ותינוקות רכים. הנוהל האמור מסדיר את קבורתם של נפלים, עוברים ותינוקות רכים. בהתאם לנוהל החדש, בנם של התובעים הינו בגדר תינוק רך. הנוהל קובע, כי מי שנפטר מרגע הלידה ועד שלושים הימים הראשונים לחייו מוגדר תינוק רך וחלקת הקבר שלו תסומן כך שניתן יהיה לזהות מקום קבורה מדויק. הנוהל האמור לא היה בתוקף בעת האירועים נשוא התובענה שלפניי. באותה עת, תינוקות אשר נפטרו במהלך 30 הימים הראשונים לחייהם נקברו באזור מיוחד אשר יועד לקבורה זו. לקברים אלה לא היה ציון מקום ברור ולא הונחה עליהם מצבה.

     

  59. בנסיבות האמורות, ומאחר וביום בו נקברה גופת בנם של התובעים נקברו שני נפלים נוספים, הרי שלא היה בידי נציג חברה קדישא לזהות את גופת בנם של התובעים בטרם הביאה לבית החולים. הקבורה נעשתה בהתאם לנהלים הרלוונטיים באותה עת ולא הוכח, כי הייתה התרשלות מצד המועצה הדתית באשר לאופן הקבורה והעדר סימון אשר באמצעותו ניתן היה לאתר במידית את גופת בנם של התובעים. אוסיף ואומר, כי המועצה הדתית רשאית הייתה להניח שהגופות אשר נמסרו לקבורה אכן מיועדות לקבורה והיא לא הייתה אמורה לצפות מקרה בו יהיה עליה לאתר את אחת מהגופות ולהשיבה לבית החולים.

     

  60. כאמור, לא היה בידי וועג לזהות את הגופה הרלוונטית, אשר נקברה ללא סימון בהתאם לאופן בו נקברו נפלים באותה עת. בנסיבות אלו, בחר וועג להביא תחילה רק את אחת מגופות הנפלים אשר נקברו באותו יום. לטענתו, לאחר שהתברר, כי אין מדובר בגופה הרלוונטית הוא הביא גופה נוספת. כאמור, התובע טוען, כי בשלב השני הביא וועג את שתי הגופות הנוספות.

     

  61. בהעדר יכולת לזהות את הגופה בהתאם למקום הקבורה הרי שלא היה בידי וועג לוודא מראש, כי הוא מביא לבית החולים את הגופה הנכונה. בפני וועג עמדו שתי אופציות- לפעול באופן בו פעל או להביא את כל גופות הנפלים אשר נקברו באותו יום, כך שהתובע יזהה את גופת בנו מבין כל הגופות. אינני סבורה, כי ככל שוועג היה נוקט בדרך השנייה היו נמנעים צער, כאב ונזק מהתובע אשר היה נאלץ לזהות את גופת בנו מבין שלוש גופות הנפלים. כאמור, לא היה בידי נציג חברה קדישא לדעת מי מבין שלושת הנפלים אשר נקברו באותו יום הוא בנם של התובעים אשר את גופתו יש להשיב לבית החולים.

     

  62. אוסיף ואומר, כי סבירה בעיניי טענתו של וועג, לפיה הוא העדיף להוציא תחילה את אחת הגופות בתקווה, כי תהיה זו הגופה הנכונה ובדרך זו תימנע פגיעה מיותרת בגופות האחרות אשר לא יוצאו לשווא מהקבר.

     

  63. לא הוכחה טענת התובעים לפיה נציג חברת קדישא הציג להם מצג כוזב לפיו מדובר בגופת בנם שעה שידע, כי מדובר במידע כוזב או שהיה אדיש לשאלה, האם מדובר באמת אם לאו.

     

  64. הנה כי כן, כל ההליך אשר נגרם בשל קבורת הגופה והצורך בזיהוי הגופה מבין הנפלים אשר נקברו באותו יום לא נבע מהתרשלות המועצה הדתית, כי אם מהתרשלותו הבלעדית של בית החולים אשר אמור היה לשמור על הגופה ולא למסור אותה לקבורה. משנמסרה הגופה לקבורה בשל התרשלותו של בית החולים, ולאור היותה גופת נפל ובהתאם לאופן בו נקברו גופות נפלים באותה עת, הרי שלא היה בידי חברה קדישא לאתר באופן וודאי את הגופה הרלוונטית מבין הגופות אשר נקברו באותו יום. הליך זיהוי הגופה היה נמנע ככל שבית החולים לא היה מתרשל ומוסר את הגופה לקבורה. בנסיבות אלו ולאור המפורט לעיל, לא מצאתי להטיל אחריות על המועצה הדתית בכל הקשור לעניין זיהוי הגופה מבין הנפלים והשבתה לבית החולים.

     

  65. בנוסף טענו התובעים, כי התובע נאלץ לנסוע עם גופת בנו לשם עריכת בדיקה באיכילוב וחזרה לבית חולים פוריה. בעניין זה מקובלת עליי טענת המדינה לפיה לא היה צורך רפואי בעריכת הבדיקה ולשם גילוי סיבת הפטירה, אשר הייתה ידועה. הבדיקה נערכה בשל רצון התובעים לברר את הנסיבות בגינן סבל בנם מהמום עמו נולד. בנסיבות אלו, לא היה מוטל על בית החולים לדאוג לניוד הגופה או לשלוח מלווה מטעמו. החוויה הקשה אשר עבר התובע שעה שנסע עם גופת בנו לבית החולים איכילוב ובחזרה לבית חולים פוריה ותחושותיו בעקבות חוויה זו לא נגרמו בשל התרשלות ו/או הפרת חובה על ידי מי מהנתבעות. אציין, כי מלכתחילה היה ברור לתובעים, כי עליהם להסיע בעצמם את גופת בנם לשם עריכת הבדיקה ולכן הגיע התובע כאמור לבית החולים על מנת ליטול את גופת בנו המנוח לצורך עריכת הבדיקה. ברי, כי ככל שלא היו מתרחשים האירועים לאחר מכן, לא יכולה הייתה לקום לתובע כל טענה כנגד בית החולים בעניין זה.

     

  66. התובעים הגישו סיכומי תשובה אשר עסקו בסוגיה זו. במסגרת סיכומי התשובה טענו התובעים, כי לאור כל האירוע של איבוד הגופה ומצבו הנפשי הקשה של התובע בשל האמור הרי שהיה על בית החולים לא להטיל את המשימה הקשה על התובע ותחת זאת היה על בית החולים לדאוג בעצמו להעביר את הגופה, אף אם הדבר הינו בניגוד לנוהל המקובל.

     

  67. ראשית, לא ברור כלל האם היה בידי בית החולים לפעול בניגוד לנוהל לפיו במקרה בו בדיקת הגופה לאחר המוות אינה נובעת מצורך רפואי ותחת זאת נעשית בהתאם לרצונה של המשפחה, אז המשפחה אחראית לבצע את ניוד הגופה. כמו כן, אף אם תתקבל הטענה, לפיה בנסיבות המקרה ראוי היה שבית החולים ינסה ללכת לקראת התובע ויסייע לו בניוד הגופה כך שהוא לא יאלץ לעשות כן בעצמו, הרי שהימנעות בית החולים מלעשות כן אינה מהווה התרשלות ולא הוכח, כי היה בכך כדי להגדיל את נזקו של התובע. בנסיבות אלו, אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה הנזק אשר נגרם לתובע בשל ניוד הגופה לבדיקה נגרם בשל התרשלות של מי מהנתבעות.

     

    הנזק

     

  68. התובעים טוענים, כי נגרם להם נזק נפשי בשל העובדה שהתברר להם, כי גופת בנם נעלמה, העובדה שהתובע לקח חלק בחיפוש אחר גופת בנם ובמהלך החיפוש נחשף למראות קשים, בשל הליך זיהוי הגופה ובשל ניוד הגופה.

     

  69. כפי שפורט לעיל, מצאתי, כי האירוע נשוא התובענה ארע בשל התרשלותו של בית החולים אשר מסר את גופת בנם של התובעים לקבורה אף שהוא לא היה אמור לעשות כן. באשר לניוד הגופה מצאתי, כאמור, כי אין מדובר בהתרשלות של בית החולים.

     

  70. התובעים הגישו חוות דעת לפיה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 25% בתחום הנפשי, כי לא צפוי שיפור במצבו וכי הוא יידרש לטיפולים בכדי למנוע החמרת מצב. המומחה מטעם הנתבעים מצא, כי לא נותרה לתובע נכות בגין האירוע נשוא התובענה. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי נותרה לתובע נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה של שנה כאשר שליש מהנכות הינו בגין אירוע איבוד הגופה ושני שליש בגין מות בנו.

     

  71. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט בתחום הרפואה. חוות דעתו של המומחה עומדות תחת מבחן השפיטה. חוות הדעת אינה מכריעה במחלוקת ובית המשפט איננו מחויב לאמץ את האמור בחוות הדעת, ואין היא אלא בגדר ראייה בעניין שבמומחיות. בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה במידה וחוות הדעת אינה עומדת במבחן ההיגיון לאור הראיות האחרות העומדות בפני בית המשפט. חוות דעתו של המומחה מהווה ראיה נוספת ממכלול הראיות המובאות בפניי בית המשפט. על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהכריע מהו המשקל אשר ראוי לתת לחוות הדעת. במקרה בו עסקינן לא הוכח בפניי, כי קיימים טעמים המצדיקים סטייה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.

     

  72. הנה כי כן, בעקבות האירועים נשוא התובענה נגרמה לתובע נכות זמני בשיעור 3.3% למשך שנה.

     

    כאב וסבל

     

  73. מקובלת עליי טענת התובע לפיה בעקבות האירוע נשוא התובענה נגרם לו נזק בראש הנזק שבכותרת. בשים לב לנסיבות המקרה ולאחר שלקחתי בחשבון את החוויות הקשות אליהן נחשף התובע כפי שפורט לעיל ולאור אופי ושיעור נכותו של התובע מצאתי לפסוק לו פיצוי בסך 70,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת.

     

  74. התובע בסיכומיו מפנה לשני פסקי דין, אשר לשיטתו מהווים אינדיקציה באשר לגובה הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה. מצאתי, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מפסקי דין אלו. שני פסקי הדין אליהן מפנה התובע עניינם נטילת דגימות של רקמות מגופה ללא הסכמה, או ידוע וללא מתן הסברים, או ביצוע נתיחה לאחר המוות ללא הסכמה וכן הצורך בעריכת טקס קבורה נוסף לאותן רקמות, לאחר שהתגלה הדבר. מדובר באירועים בלתי הפיכים שלא ניתן היה לתקנם בדיעבד שנעשו תוך פגיעה באוטונומיה וללא הסכמה ואשר התגלו לאחר תקופה ולא כמו במקרה שלפנינו שהגופה הושבה לאחר מספר שעות מבלי שבוצע בה דבר ללא הסכמת התובעים. בנוסף, בת.א. 4417/02 אותו מזכיר התובע בו נקבע פיצוי בסך 250,000 ₪ בגין ראש נזק של כאב וסבל, נקבעה לתובע שם נכות נפשית בשיעור משמעותי של 40% אשר שיבשה את כל חייו של התובע, בעוד שבמקרה בו עסקינן נקבעה לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור 3.33% למשך שנה.

     

    הפסד השתכרות

     

  75. לתצהיר התובע צורף מסמך של הביטוח הלאומי בו פורטו תקופות בהן דווחה העסקתו של התובע. מהאמור עולה, כי בעת שאירע המקרה נשוא התובענה התובע לא עבד מזה מספר חודשים. כמו כן, עולה מהמסמך, כי התובע החליף עבודות לעיתים קרובות טרם האירוע. עוד עולה מעברו התעסקותי, כי לא מעט פעמים בעברו התובע לא עבד במשך מספר חודשים ולעיתים במשך למעלה מחצי שנה ואף קרוב לשנה. יש באמור בכדי ללמד, כי העובדה שהתובע לא עבד בתקופה שלאחר המקרה לא נבעה מנכותו אשר נגרמה בשל האירוע בו עסקינן.

     

  76. לאור שיעור נכותו של התובע ולאור העובדה שהוא לא עבד טרם המקרה לא שוכנעתי, כי התובע לא עבד בעקבות הנכות אשר נגרמה לו בשל האירועים נשוא התובענה וכי נגרם לו הפסד השתכרות. אציין עוד, כי אין זה סביר בעיניי, כי בשל נכות נפשית בשיעור 3.3% לא היה בידי התובע לשוב למעגל העבודה בסמוך לאחר האירועים נשוא התובענה.

     

  77. במסגרת סיכומיהם טענו התובעים, כי יגרם לתובע גם אובדן כושר השתכרות בעתיד מאחר והוא ממשיך לסבול מהטראומה אשר תלווה אותו כל חייו. כאמור, הנכות אשר נקבעה לתובע הינה נכות זמנית לתקופה בת שנה. משכך, ברי, כי אין לקבל את טענת התובע באשר להפסד השתכרות לעתיד. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור שיעור הנכות אשר נובע מהאירועים נשוא התובענה, כאשר מצאתי, כי אף בתקופה בה הייתה לתובע נכות זמנית היה בידו לשוב למעגל העבודה ולא נגרם לו הפסד השתכרות.

     

  78. בנסיבות האמורות, התובע אינו זכאי לפיצוי בראש הנזק שבכותרת.

     

     

    עזרת צד ג'

     

  79. לא שוכנעתי, כי התובע נזקק לעזרת צד שלישי בעקבות הנכות אשר נגרמה לו בשל האירועים נשוא התובענה. כאמור, מדובר בנכות בשיעור נמוך מאוד בתחום הנפשי, כאשר לתובע לא נגרמו מגבלות פיזיות כלשהן. על כתפי התובעים מוטל הנטל להוכיח את טענתם בנוגע לנזק בו עסקינן. לא עלה בידי התובעים להרים נטל זה ולא שוכנעתי, כי התובעים נזקקו לעזרה חריגה.

     

  80. במסגרת סיכומיו התובע לא שב על טענותיו באשר ליתר הנזקים אשר נתבעו במסגרת כתב התביעה ואני רואה אותו כמי שחזר בו מטענות אלו. אציין, כי ממילא מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים האמורים.

     

  81. באשר לתובעת, אין מחלוקת, כי היא לא נכחה במקום בעת האירועים והטענה היא, כי הייתה מעודכנת בכל התהליך שעבר התובע ונגרם לה נזק נפשי בשל אופן הטיפול בגופת בנה. התובעים לא צירפו חוות דעת לפיה נגרם לתובעת נזק נפשי בעקבות המקרה בו עסקינן. התובעים לא הוכיחו, כי נגרם לתובעת נזק נפשי בגין האירועים נשוא התובענה ובוודאי שלא הוכיחו, כי נגרם לה נזק נפשי בשיעור המצדיק פיצוי של נפגע משני. מצאתי, כי דין תביעת התובעת להידחות משלא הוכחו נזקים כלשהם, לאחר שכאמור פטירתו המצערת של בנם לא נבעה ממעשה או מחדל כלשהו שיש לזקוף לחובת מי מהנתבעים. התובעת למדה על האירועים רק בדיעבד מבעלה ולא חוותה בעצמה ועל בשרה את האירועים אליהם נחשף התובע.

     

  82. הנה כי כן, בעקבות האירועים נשוא התובענה נגרם לתובע נזק אשר הוערך על ידי, בסך של 70,000 ₪. כאמור, מצאתי, כי עסקינן בנזק אשר נגרם בשל התרשלות משרד הבריאות וכי לא הייתה התרשלות מצדה של המועצה הדתית טבריה.

     

  83. בנסיבות האמורות, אני מקבלת את התביעה שהגיש התובע נגד מדינת ישראל- משרד הבריאות ומחייבת את משרד הבריאות לפצות את התובע בסך של 70,000 ₪. התביעה אשר הוגשה נגד המשרד לשירותי דת ונגד המועצה הדתית טבריה נדחית. בנסיבות אלו, נדחות ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהגישה המועצה הדתית טבריה. התביעה שהוגשה על ידי התובעת נדחית.

     

  84. אני מחייבת את מדינת ישראל בשכר טרחת עו"ד בסך 20% מהסכום הנקוב לעיל בתוספת מע"מ כחוק וכן בהחזר עלות חוות דעת שהגיש התובע לרבות חלקו בשכרו של המומחה מטעם בית המשפט וכן החזר אגרת משפט ששולמה משוערכת להיום.

     

  85. לאור נסיבות התיק שלפני מצאתי שלא לחייב את התובעים בהוצאות המועצה הדתית טבריה למרות דחיית התביעה נגדה, מאחר ולא הייתה להם ברירה אלא לצרף את המועצה לאור טענות בית החולים. מאחר וכאמור המועצה צורפה בשל טענות בית החולים כלפיה ומשכך נגרמו לה הוצאות ולאחר שלא הייתה לה ברירה אלא לצרף אף את חברות הביטוח כצדדים שלישיים, מצאתי לחייב את מדינת ישראל בהוצאות המועצה הדתית טבריה וכן בהוצאות חברות הביטוח הראל ואיילון כל אחת בסך 6,000 ₪ (סכום כולל של 18,000 ₪).

     

  86. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

     

    המזכירות תמציא לצדדים.

     

    ניתן היום, ו' תמוז תשע"ה, 23 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ