אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ירוסקי ואח' נ' עלי שלכת בע"מ

ירוסקי ואח' נ' עלי שלכת בע"מ

תאריך פרסום : 01/05/2019 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
11856-09-14
01/04/2019
בפני השופטת:
נאוה ברוורמן

- נגד -
תובעים:
1. עזבון המנוח מארק ירוסקי
2. אנג'לה קורנילובה
3. יפים ירוסקי

עו"ד צבי ריש
נתבעת:
עלי שלכת בע"מ
עו"ד יצחק פינק
פסק דין
 

 

מונחת בפניי תביעה כספית על סך של 500,000 ₪, שעניינה בהזמנת שירותי אופרה, קרי – שריפת גופה.

 

רקע:

 

  1. המנוח, מר מארק ירוסקי ז"ל, שהינו התובע 1, נולד בברית המועצות ביום 30.09.1948, עלה לישראל ביום 27.02.1995, והלך לבית עולמו ביום 25.06.2013 (להלן: "המנוח").

     

    התובעת 2, הגב' אנג'לה קורנילובה, הינה בתו של המנוח, והיא מתגוררת במולדובה (להלן: "הגב' אנג'לה").

     

    התובע 3, מר יפים יארוסקי, הינו בנו של המנוח המתגורר בישראל (להלן: "מר יפים").

     

    יפים ואנג'לינה הם ילדיו של המנוח, ויורשיו על פי צו ירושה שניתן ביום 01.05.2014.

     

  2. ביום 25.06.2013 – יום פטירת המנוח, חתם יפים על טופס הזמנת שירותים מאת הנתבעת, חברת "עלי שלכת" (להלן: "טופס הזמנה" ו- "הנתבעת", בהתאמה), אשר הינה חברה המגדירה עצמה כ"בית הלוויות מודרני", המספקת שירותים בתחום דרכו האחרונה של אדם; הנתבעת מספקת שירותי אופרה (שריפה), טקסי לוויה וזיכרון, שירותי הנצחה וכיוצא באלה.

     

    בטופס ההזמנה שבענייננו פורטו השירותים והמוצרים כדלקמן:

     

    "שירותי אופרה הכוללים:

    הובלת הגופה ואחסנתה בקירור עד 3 ימים

    טיפול בניירת כולל הוצאת ת. פטירה

    תירגום נוטריון לרוסית/רומנית ואפוסטיל

    שריפת הגופה ושליחת האפר

    לכתובת במולדובה". 

     

    בגין השירותים המפורטים לעיל הוסכם על תשלום של 16,500 ₪, סכום אשר העביר מר יפים לחשבון הנתבעת (להלן: "סכום התמורה").

     

  3. בנוסף לטופס ההזמנה, חתם מר יפים על טופס "תנאים כללים" (להלן: "טופס תנאים כלליים").

     

  4. לשיטת התובעים, מר יפים חתם על טופס תנאים כלליים, אותו מילא נציג הנתבעת, באופן טכני, כשנאמר לו כי על פי תוכן הטופס, התובע מזמין את שריפת גופת אביו המנוח, בעוד שעל פי נוסחו של הטופס הוא מיועד לחתימת האדם שמצווה בעודו בחייו, על שריפת גופתו לאחר פטירתו.

     

  5. ראו בין היתר גם את סעיף 5.1 לטופס התנאים הכלליים – "הוראות ליורשים, שארים וכו'". מסעיף ההגדרות עולה כי "הלקוח" הינו האדם שפרטיו מופיעים בטופס ההזמנה בסעיף "פרטי המזמין" (ראו סעיף 1, סעיף ההגדרות) וכי הלקוח מורה ליורשיו, שאריו, קרובי משפחתו, חבריו ולכל אדם אחר בעל מעמד לפי חוק, לכבד את בקשתו לקבל את השירותים מהחברה. בענייננו, מר יפים הוא היה מזמין השירותים.

     

    לגב' אנג'לה נודע אודות שריפת גופת המנוח רק לאחר שכבר נעשה הדבר, והיא לא ידעה את נפשה מכעס וצער.

     

    התובעים מדגישים כי המנוח, בעודו בחייו, לא הביע רצונו כי גופתו תישרף, ואם הגב' אנג'לה הייתה נשאלת להסכמתה, טרם שריפת גופת אביה המנוח, היא הייתה מתנגדת לכך, בכל תוקף.

     

    זאת ועוד, בלית ברירה ומשכבר לא ניתן היה לקבור את גופת המנוח, תכננה הגב' אנג'לה טקס חלוקת כבוד אחרון לאביה המנוח, עם הגעת "הכד" לביתה. אולם, חרף התחייבות הנתבעת לשלוח את האפר בכד חתום, נשלח אפרו של המנוח בשקית ניילון קרועה, שהושמה בקרטון, והאפר זלג והפיץ צחנה כבדה מנשוא.

     

    בכך לא סגי, כיוון שבמסמכי הליווי שנשלחו על ידי הנתבעת, נרשם שם המנוח באופן שגוי, והדבר גרם לעיכוב בהשלמת הליכי הקבורה.

     

    בכל הנוגע למצב המשפטי – פגיעה בגופתו של אדם מותרת, רק אם הוא עצמו הורה זאת, בעודו בחייו, או באם קיים אינטרס ציבורי, המעוגן בחקיקה ראשית.

     

  6. מנגד, טוענת הנתבעת, כי מר יפים הוא שהתעניין בנושא שריפת גופת אביו המנוח, בהעברת האפר למולדובה, והזמין שירותים אלה. הגם, שמר יפים הינו נציגו של המנוח.

     

    נערכו שיחות עם מר יפים על ידי נציגה טלפונית מטעם הנתבעת, וזו ציינה בפניו כי עליו להיפגש עם נציג מטעם הנתבעת, אשר ימסור לו את מלוא המידע על ההליך והעלויות בגינו.

     

    נציג הנתבעת נפגש עם מר יפים, לבקשתו, במקום בו הוא בחר, ב"קניון המפרץ" בחיפה, כאשר לפגישה הגיע התובע עם שלושה אנשים מטעמו. הנתבעת גורסת כי הניסיון לטעון כי היא ניצלה את אי יכולתו של מר יפים לקרוא את תוכן הטופס, הינו מגוחך.

     

    עם קבלת מלוא המידע, הודיע מר יפים כי הוא מתקשר למשפחתו בחו"ל, ולאחר ששוחח עמם, הודיע לנציג הנתבעת כי המשפחה החליטה לשרוף את גופת האב המנוח, ולשלוח את האפר למולדובה. רק לאחר מכן, חתם מר יפים על טופס ההזמנה.

     

    בנוסף לאמור, לאחר הגעת האפר למולדובה טענה הגב' אנג'לה כי מארז האפר היה פתוח, ובהקשר זה יובהר כי למכס ולשירותי הביטחון יש את הזכות לפתוח כל חבילה, ולבדוק את תוכנה. מה גם, ככל שטענת התובעים נכונה, והאפר זלג, האפר כלל אינו יוצר ריח רע.

     

    שריפת גופתו של מנוח, כתחליף לקבורה, אינה מוסדרת בחקיקה במדינת ישראל. בתי המשפט קבעו כי שריפת גופה מותרת. כמו כן, אין הוראת דין המחייבת קבלת הסכמת הנפטר עצמו, והחוק מציב מבחן של העדר התנגדות.

     

  7. לטענת התובעים, לאור התנהלות הנתבעת נגרמו להם נזקים, כדלקמן:

     

    כלפי המנוח – בגין הפגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו על ידי שריפת גופתו, ללא הסכמתו, פיצוי בסך של 300,000 ₪.

     

    כלפי הגב' אנג'לה – בגין נזק לא ממוני שנגרם לה – הזעזוע ועוגמת הנפש בגין שריפת גופת אביה המנוח, והן בגין שליחת האפר באופן מזוויע וההשלכות מכך, פיצוי בסך של 300,000 ₪. וכן, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה שלה כבתו של המנוח, בסך נוסף של 100,000 ₪.

     

    כלפי מר יפים – בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו לאחר שהבין כי נוצל ורומה על ידי הנתבעת, פיצוי בסך של 300,000 ₪. בגין פגיעה באוטונומיה שלו, כבנו של המנוח, סך נוסף של 100,000 ₪, ובגין הפרת ההסכם על ידי הנתבעת כשנמנעה מלשלוח את האפר בכד אטום. כן דורש את השבת סך ה- 16,500 ₪, ששילם לנתבעת.

     

    ועוד, טוענים התובעים, שנוכח התנהלות זדונית של הנתבעת, ולמצער נוכח אדישותה לאפשרות כי מי מהתובעים יפגע מהתנהלותה, יש להשית על הנתבעת פיצויים עונשים בסך של 250,000 ₪.

     

    בשל חוסר יכולתם של התובעים לשאת בתשלום אגרת בית המשפט, התובעים העמידו את התביעה על סכום כספי של 500,000 ₪ בלבד.

     

  8. יוער, מנספח 8 למוצגי התביעה עולה כי המשרד לשירותי דת, אגף הקבורה, השיב במכתב מיום 20.07.2014 כי לנתבעת אין רישיון קבורה מטעם המשרד בהתאם לתקנות שירותי הדת היהודים (חברות לענייני קבורה), תשכ"ז – 1966 ו/או תקנות הזכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לענייני קבורה וקביעת נוהלי קבורה), תשנ"ט – 1998.

     

  9. על בית המשפט ביושבו על המדוכה, לבחון את המחלוקות העובדתיות והמשפטיות, כפי שהובאו לעיל. בית המשפט יבחן את סוגיית שריפת גופה, על שלל השלכותיה, בראי הוראות הדין בישראל, לרבות חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק הקבורה החלופית"); תקנה 11(א) לתקנות זכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לענייני קבורה וקביעת נוהלי קבורה), התשנ"ט-1998 (להלן: "תקנות הקבורה החלופית"). חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג – 1953 (להלן: "חוק האנטומיה"); תקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד - 1954 (להלן: "תקנות האנטומיה"), וכן על פי ההלכות הנוהגות בפסיקה.

     

  10. מטעם התובעים העידו: מר בוריס זלזניק, שהינו דודן המנוח (להלן: "מר בוריס"); הגב' אנג'לה; מר יפים; ומר אולג (להלן: "מר אולג"). מטעם הנתבעת העידה תחילה ד"ר רבקה קולטון שפירא, אשר ערכה חוות דעת שדנה בשאלה – האם אפר שנותר לאחר שריפה יוצר מפגע ריח (להלן: "ד"ר קולטון", ו"חוות הדעת" בהתאמה); מר יריב שרם שהינו איש מכירות ומנהל קשרי לקוחת בנתבעת (להלן: "מר שרם"); הגב' טטיאנה קופרמן שהינה עובדת בנתבעת (להלן: "הגב' טטיאנה"); מר אלון נתיב שהינו מייסד הנתבעת, ובעל מניות בה יחד עם בעל מניות נוסף, ומשמש כמנהלה מאז הקמתה בשנת 2004 ועד היום (להלן: "מר נתיב").

     

    כמו כן, הוגשו תצהירי עדות ראשית, ראיות, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

     

     

    בתמצית טענות התובעים:

     

  11. הוראות הדין בישראל, באשר לאופן בו יובא אדם למנוחת עולמו, מלמדות כי "ברירת המחדל" הינה הבאתו לקבורה בבית עלמין הנוהג על פי כללי הדת אליה הוא משתייך. הדין הישראלי הכיר בזכותו של אדם, אשר אינו חפץ בטקס קבורה דתי, להיקבר בטקס חילוני, בבית עלמין חילוני, ובלבד שהמדובר ברצון המנוח, בין שהביעו באמצעות צוואה ובין בכל דרך אחרת. קרי, תנאי להחרגת קבורתו של אדם שלא בטקס קבורה דתי, הינה הוכחת רצונו בקבורה חילונית.

     

    יש לכבד את רצון המנוח, כפי שהביעו טרם מותו בדבר האופן בו ינהגו בגופתו, ובלבד שלא קיים אינטרס ציבורי נגדי, אשר משקלו גובר על רצון המת.

     

  12. על פי ההלכה היהודית, שריפת גופת אדם אינה מותרת, אך הלכה למעשה היא כן מותרת מאחר ולא נאסרה בחקיקה מפורשת. נקבע על ידי בתי המשפט, כי פעילות של שריפת גופות מוגבלת על ידי מספר הוראות חוק, לרבות אלו שמהן נגזרת ההכרה בזכותו החוקתית של אדם לכבוד, גם לאחר מותו.

     

  13. סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית, מלמד על רצון המנוח לא רק על פי צוואה מטעמו, אלא בכל דרך אחרת. האנשים היחידים שיש לקבל מהם אישור בדבר רצון המנוח, הינם קרוביו מדרגה ראשונה. לצורך כך, נקבעה חובת הגורמים הרלבנטיים המיועדים לפגוע בשלמות הגופה, לנקוט בהליכים אקטיביים לאיתור בני המשפחה, על מנת להחתימם על גבי טפסים שנוסחו בתקנות האנטומיה, אודות הסכמתם.

     

    סעיף 2 לחוק האנטומיה מורה, כי בהיעדר הסכמה בכתב של המנוח לנתח גופתו למטרות מדע, לא ניתן לעשות כן, וזאת ללא קשר לרצון המשפחה.

     

  14. בהיעדר מידע באשר לרצון המנוח לגבי אופן הטיפול בגופתו, יש לקברו בקבורה דתית, והאפשרות היחידה לפגיעה בשלמות גופת אדם, שלא ידוע מה רצונו, מתקיימת אך ורק לצרכי תרומת איברים. וגם אז, רק בהינתן הסכמתם המשותפת של כל בני משפחתו.

     

    על הנתבעת הייתה מוטלת החובה לברר מהו רצון המנוח באם לשרוף גופתו; כיצד הובע רצון המנוח ובפני מי; לפעול בהתאם לרצון המנוח כפי שהוכח; לברר עם קרובי המנוח לפי ההירארכיה הקבועה בחוק האנטומיה. הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות הדין. היא כלל לא ביררה מה רצון המנוח, אלא לשיטתה, רצון המזמין הוא הקובע. גם שהנתבעת יודעת כי המנוח אינו רוצה להישרף – היא מתעלמת מרצון זה. מה שמנחה את הנתבעת הוא השיקול המסחרי – להפיק רווח כספי משריפת גופה של נפטר.

     

  15. הנתבעת, באמצעות נציגה מטעמה, העלתה מיוזמתה את האופציה לשריפת גופה, למרות שפנו אליה על מנת לברר קבורת גופה, וזאת מבלי לברר מהו רצון המנוח. כמו כן, גם סוכן השיווק של הנתבעת ניתב את מר יפים לאופציה הרווחית ביותר עבור הנתבעת, מבלי לברר את רצון המנוח. הנתבעת ניצלה את המצב הרגשי הקשה של מר יפים, ואת חוסר ידיעתו את השפה העברית.

     

    מר יפים חתם על טופס "התנאים הכללים" לפיו הוא נותן הסכמתו לשריפת גופתו שלו, ולא של אביו המנוח. ללמדנו, כי הוחתם על טופס זה מבלי שידע כלל אודות תוכנו, והכל כדי שיווצר רושם כי המנוח הוא שחתם על ההסכמה לשריפת גופתו.

     

    במסגרת טופס "ההזמנה" ניצל שוב סוכן השיווק את אי ידיעת מר יפים את השפה העברית וחתימתו על "פירוט השירותים והמוצרים". וזאת, מבלי להעלות על הכתב פרטים מהותיים עליהם סיכם עמו. שהרי, מחיר השירות "הוקפץ" מ- 12,000 ₪ ל- 16,500 ₪.

     

    הסכמת מר יפים לא הייתה מדעת. מה גם, שהנתבעת המציאה כי בפגישה עם סוכן השיווק נכח מר יפים עם מתורגמנים.

     

  16. הנתבעת כלל לא ניסתה לברר מה עמדת הגב' אנג'לה באשר לשריפת גופת המנוח.

     

    לטענת הנתבעת, אין שום מוסד בעולם המבקש את עמדת בני המשפחה, ומההיבט הפרקטי לא ניתן לעמוד בדרישה זו. ברם, בישראל קיימים נהלים שנקבעו על פי הוראות חוק האנטומיה ותקנותיו, המחייבים קבלת הסכמת כל בני המשפחה לגבי נתיחת גופת אדם לצרכי תרומת איברים.

     

  17. גרסאות עדי הנתבעת שקריות, ולא מהימנות.

     

  18. לא זו אף זו, הנתבעת סחטה ממר יפים סכומי עתק, מבלי לספק את השירות עליו התחייבה. יצוין, שאם הנתבעת הייתה עומדת בהתחייבותה ושולחת את אפר גופת המנוח בכד סגור, כפי שנרשם בהצהרה בתכולת הכד, לא הייתה נגרמת הטראומה הקשה לבני המשפחה ולמוזמנים לטקס חלוקת כבוד אחרון למנוח, כתוצאה מכך שחלק מתוכן שקית הניילון התפזר בחדר. וכן, עלתה צחנה נוראית שנדפה מתכולת שקית הניילון הקרועה שנשלחה למולדובה, התפשטה בחלל הדירה ודבקה בה למשך ימים ארוכים. בהקשר זה יצוין, כי ד"ר קולטון, המומחית מטעם הנתבעת אישרה כי צחנה מעין דא יכולה להישאר במקום למשך ימים.

     

    ועוד, ד"ר קולטון כלל לא ראתה את מתקן השריפה המשמש את הנתבעת, לא ראתה את אפר המנוח, אלא הסתמכה על ארבע שקיות אפר שהראתה לה הנתבעת משריפת גופות של אחרים.

    הגם, שלא נכונה טענתה כי לאפר שנוצר עקב שריפת גופה לא יכול להיות ריח. די בכמה חלקיקים פנימיים בגוף המנוח שטרם הגיעו לדרגת החום שמכלה אותם עד אפר, כדי שהם יפיצו צחנה.

     

    יתרה מכך, הנתבעת נמנעה מלהגיש לבית המשפט את שרשרת הטיפול בגופת המנוח.

     

  19. בכל הנוגע לחבות התובעת וסוגיית הנזק – הגב' אנג'לה גוללה את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה, כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, הן מעצם שריפת גופת המנוח בניגוד לרצונו, והן כתוצאה מביזוי זכרו כשהנתבעת שלחה את האפר בניילון קרוע, שתוכנו הפיץ צחנה נוראית.

     

    מר יפים תיאר את הנזק שנגרם לו עקב המניפולציה שהפעילה עליו הנתבעת.

     

  20. שריפת גופת המנוח הייתה בניגוד לרצונו של המנוח, ועמדה זו הובאה לידיעת הנתבעת, לפחות פעמיים, בטרם נפטר. יוצא אפוא, שהפגיעה בכבוד המנוח נעשתה אומנם לאחר מותו, אך מדובר בהפרה של זכות שנוצרה בעודו בחייו.

     

    לאור האמור, עיזבון המנוח זכאי לתבוע פיצויים בשם המנוח בגין הפגיעה בזכותו לכבוד, ובזכותו לכיבוד האוטונומיה שלו להחליט בעודו בחייו, מה ייעשה בגופתו לאחר מותו.

     

    יובהר, מעשה הנתבעת מהווה לא רק פגיעה בכבודו ובזכות לאוטונומיה, אלא היא מהווה עבירה פלילית.

     

    כמו כן, הנתבעת עוולה כלפי ילדיו של המנוח, ועליה לפצותם בפיצוי כספי, ויש לחייבה גם בפיצוי עונשי.

     

    בתמצית טענות הנתבעת:

     

  21. המנוח נפטר בישראל, לא הותיר צוואה או מסמך הוראות, ליום שלאחר מותו. מר יפים היה שאר הבשר היחיד בישראל, שפנה ביוזמתו לנתבעת. לאחר מספר שיחות טלפון שיזם, התקיימה עמו פגישה. לפי עדות מר יפים, הוסברו לו האפשרויות השונות, והוא הבין היטב כי הטסת גופה יקרה באלפי שקלים משריפת גופה, ושליחת האפר. וכן, מר יפים הבין שהבירוקרטיה בהטסת גופה מסורבלת משליחת אפר. מר יפים החליט לבצע שריפה ושליחת אפר. בחירתו הייתה מודעת, מושכלת והגיונית. הוא חתם על טופס ההזמנה, ובתחתיתו ציין בכתב ידו כי הוא מבין על מה הוא חותם.

     

  22. מר יפים הוא הנציג הטבעי, ולמעשה היחיד שיכול היה לטפל בענייני הבאת האב לדרכו האחרונה. אם ילד יחיד בישראל של נפטר, אינו רשאי להורות על שריפת גופה, הכיצד הוא רשאי להורות על הטסת גופה?

     

    הגב' אנג'לה איננה אזרחית ישראל. היא העידה שסיכמה עם אחיה, שיטפל בנושא. היא ראתה בו את הגורם היחיד שמטפל בתהליך הקבורה, וסיכמה עמו שיעשה כן. לשיטתה, אילו אחיה היה מבצע את מה שסברה שעליו לבצע, הוא היה ממלא את שליחותו כראוי. אלא, שלטענתה, אופן הטיפול שלו הפתיע אותה. גם אם טענה זו נכונה, אין לתובעת אלא להפנות טענותיה לאחיה.

     

  23. גישת התביעה עומדת בניגוד לדין, לפסיקה, לפרקטיקה ולשכל הישר.

     

  24. מר יפים יזם את השיחות אל הנתבעת, וכבר בשיחה הראשונה התעניין בשריפת גופה. בין אם המתקשר הראשון לנתבעת היה מר יפים בעצמו, ובין אם חברו, הדבר אינו משנה. בהקשר זה יצוין כי התובעים לא זימנו את "החבר" לעדות. הנתבעת הציגה הקלטות של שיחות, מהן עולה כי מר יפים התקשר מספר פעמים לנתבעת והתעניין בשריפת גופה.

     

    לאחר מספר שיחות טלפון, התקיימה עם מר יפים פגישה במקום שהוא בחר, בקניון "לב המפרץ". מטעם הנתבעת השתתף מר שרם, ואל מר יפים התלוו שלושה אנשים, אשר דיברו עברית ורוסית. מר יפים טוען כי מדובר בשני זוגות דוברי עברית שהכירו אותו מהמסעדה בה עבד, ש"עצרו רק לדקות ספורות". גם את האנשים האלה בחרו התובעים שלא לזמן.

     

  25. מר שרם העיד כי בפגישה נדונו שתי חלופות – הטסת גופת המנוח ושריפת הגופה ומשלוח האפר; בסופו של דבר, מר יפים התעניין בשריפת הגופה. מר יפים העיד שהבין את שתי החלופות, ובחר בחלופה של שריפת גופה. הגם, שמר שרם הצהיר שבמהלך הפגישה נאמר לו כי מר יפים משוחח עם המשפחה, מתייעץ עמם מה לעשות, ואמר כי המשפחה החליטה לשרוף את הגופה. מר יפים גילה ערנות עת הטפסים מולאו, ומכאן שמר יפים הבין בדיוק מה הוא עושה.

     

  26. מר יפים הוא שאר הבשר היחיד של המנוח בישראל. למעשה, אם לא ניתן להסתמך על הוראה כתובה מצד בן "יחיד" שכזה בישראל, כיצד למשל חברת תעופה מטיסה מישראל אפר/גופה. התשובה לכך ברורה, בן של נפטר הוא נציג טבעי מוסמך לעניין טיפול בהבאת הנפטר לדרכו האחרונה. גם בפועל, מגיע נציג, ולא כל ילדי הנפטר. רוצה לומר – מר יפים הוא נציג טבעי, שלפי הנחיותיו יש לפעול, ויודגש – שחובה לפעול על פי הנחיותיו.

     

    יצוין, שגם לשיטת התביעה מר יפים אינו אדם מהימן, הואיל והסתיר מאחותו את מעשיו.

     

  27. טענת התובעים כי "ברירת המחדל" היא שיש לקבור אדם בקבורה אורתודוכסית היא הנחה מופרכת, לא חוקית בעליל, שאינה קבועה בדין, ונסתרה בפסיקה. לשיטתה, זו המצאה מוחלטת שמובילה למדינת הלכה.

     

  28. מר נתיב העיד כי בפנינו מקרה יוצא דופן, בהנחה שהתובעת לא ידעה על מעשי אחיה. שהרי, רוב בני האדם הם נורמטיביים ואינם מוליכים שולל את בני משפחתם בעניינים כאלה. יצוין גם, שהוראות הדין אינן מחייבות לקבל הסכמה של כל ילדי הנפטר.

     

    גם לגישת הגב' אנג'לה, מר יפים אמור היה לטפל בסידור הבאת האב לדרכו האחרונה. הגב' אנג'לה הצהירה שמכיוון שהיא אינה טסה, היא סיכמה עם אחיה שהוא יטפל בנושא. מכאן, אם מר יפים לא פעל כפי שאחותו ציפתה, אז זו האחרונה אין לה להלין כלפי הנתבעת, אלא כלפי אחיה – נציגה.

     

    הפרקטיקה של הנתבעת מלמדת כי מעולם לא קרה מקרה בו אדם עשה את מה שמיוחס למר יפים, כלפי אחותו. הפסיקה הכירה בכך שבענפים מקצועיים שונים יש דרכי פעולה מקובלות.

     

  29. חוק האנטומיה לא דורש הסכמה מראש של הנפטר, בעודו בחיים, לנתיחת גופתו, וגם לא דורש הסכמה פה אחד של כל ילדיו. להיפך, החוק מציג מבחן של העדר התנגדות. לפי סעיף 6(ב) לחוק האנטומיה, בהעדר בן זוג, יש למסור הודעה על נתיחה לאחד הילדים, ואין חובה למסור הודעה לכולם.

     

    סעיף 6(א) לחוק האנטומיה מוסיף וקובע כי ניתן לנתח את הגופה, אם הנפטר לא התנגד לכך בחייו. כלומר – לא נדרשת הסכמה פוזיטיבית מצד הנפטר בעודו בחיים. בנוסף, לאחר שניתנה הודעה לאחד הילדים, לא נדרשת קבלת הסכמת כולם, ודי בכך שלא התקבלה התנגדות מצד ילד אחר. בענייננו – מר יפים הזמין את השירות, ולא הייתה בידי הנתבעת כל התנגדות.

     

    גם תקנה 11 לתקנות זכות לקבורה אזרחית חלופית, קובעת כי לשם קבורה אזרחית, די שאחד הילדים, בהעדר בן זוג, יזמין עבור הורהו קבורה אזרחית, "בהעדר התנגדות" של ילד אחר. ברור, שברירת המחדל היא שאין צורך בהסכמת הנפטר עצמו בעודו בחייו, ואין צורך בהסכמת כל הילדים.

     

  30. הגב' אנג'לה התקשרה לנתבעת, לאחר שהגיע האפר למולדובה, והייתה בפיה טענה אחת – כי מארז האפר היה פתוח, ולא נטען דבר לגבי שריפת הגופה. לא עלה בידי הנתבעת להמציא את ההקלטה של השיחה, מאחר והופעל "עקוב אחרי". יצוין שהגב' אנג'לה הכחישה את השיחה.

     

     

    הגב' אנג'לה טענה כי האפר הדיף צחנה שנותרה בביתה שבועיים. מדובר בטענה יוצאת דופן וחסרת כל מהימנות. אפר אינו בעל ריח. לדבר יש הסבר מדעי אותה הסבירה ד"ר קולטון - משעה שהחומר הופך לאפר, החומר אינו יכול להיות בעל ריח. התובעים בסיכומיהם מבקשים לטעון כי ד"ר קולטון השיבה שריח יכול "להיתפס", אך אינם מציינים כי שאלו זאת בהקשר של גוויות, ולא בהקשר של אפר.

     

    מעדותה של הגב' אנג'לה משתקף חוסר מהימנות, כפי שהדבר מצא ביטויו בפרוטוקול הדיון (סעיפים 56-61 לכתב הסיכומים של הנתבעת). גם מר יפים נמצא לא מהימן, הגם שהגב' אנג'לה טוענת כי הוא הוליך אותה שולל. כמו כן, עולה כי מר יפים בחר בחלופה הזולה יותר, ואין לקבל את טענתו כי ההבדל הכספי לא השפיע על החלטתו, וזאת מאחר והיה שקוע בחובות כספיים בתקופה הרלוונטית.

     

  31. בכל הנוגע לטענה כי האפר לא הגיע בכד, אלא ב"כד זמני", יצוין כי מר יפים לא הזמין כד ולא שילם על כד. מר יפים חפץ לחסוך.

     

    התובעים טוענים כי מארז האפר הגיע פתוח לביתה של הגב' אנג'לה. בהקשר זה, מציינת הנתבעת כי הוא פועלת בהתאם לסטנדרטים הנוהגים בתחום. ככל שהמכס המולדובי פתח את המארז, אין לנתבעת שליטה על כך.

     

  32. למנוח לא הייתה יכולה לעמוד עילת תביעה – ככל שמדובר בדרישה לקבלת פיצוי בטענה של פגיעה בכבוד המת, העוולה הנטענת והמוכחשת, בוצעה לאחר מות המנוח. כידוע, סעיף 1 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע שמרגע הפטירה ואילך, אין נפטר כשיר לזכויות ולחובות חדשים, ולא יכולה לקום עילת תביעה חדשה לאחר המוות. אלא, אם קיימת הוראת דין מפורשת המחריגה את העיקרון הכללי.

     

    ועוד, למר יפים ולגב' אנג'לה אין עילת תביעה עצמאית, הואיל ואינם יכולים לרשת עילת תביעה שלא עמדה למנוח.

     

    בתמצית תשובת התובעים:

     

  33. הנתבעת מתעלמת מכל ההלכות הקובעות כי רצון המנוח בדבר אופן הבאתו למנוחת עולם הוא הקובע, ולא רצון בני משפחתו.

     

    הוראת סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית מלמדת כי "ברירת המחדל" הנוהגת בישראל לגבי קבורת אדם הינה הבאתו לקבורה בבית עלמין הנוהג על פי כללי הדת אליה הוא משתייך, היינו: טקס דתי. החריג לכך ייעשה רק לאחר שיוכח כי אכן המדובר ברצון המנוח, בין שהביעו באמצעות צוואה ובין בכל דרך אחרת.

  34. מר יפים בעצמו דיווח לנציגת הנתבעת, הגב' טטיאנה, כי רצון המנוח הינו להיקבר במולדובה, ועל כן אסור היה לנתבעת לנקוט בכל הליך המנוגד לרצון זה.

     

    הנתבעת אינה מכחישה כי אינה נוקטת בכל הליך לבירור רצון המנוח, אין בידה נוהל לעניין זה, ואין כל טופס להחתמת בני משפחה באשר לרצון המנוח. גם כאשר מונח על הכף אינטרס ציבורי בדבר הצלת חיי אדם, או לשם מחקר מדעי, מוקנה מעמד "על" לרצון המנוח.

     

    משידעה הנתבעת כי רצון המנוח להיקבר לצד אבותיו במולדובה, היא לא הייתה רשאית לנתב את מר יפים לאפיק אחר.

     

  35. תמוה מדוע מר שרם לא ציין בטופס ההזמנה כי היו "מתורגמנים" שסייעו למר יפים להבין את פרטי השיחה.

     

    מר שרם החתים את מר יפים על טופס "התנאים הכלליים", כאילו הוא המנוח שמזמין את שריפת גופתו.

     

  36. הנתבעת חזרה בסיכומיה על הבדיה כי במהלך הפגישה התקשר מר יפים לבני משפחתו במולדובה, וקיבל הסכמתם לשריפת הגופה. יודגש, לא נערכה כל שיחה שכזו.

     

    מר יפים העיד כי היה נתון במצב נפשי קשה עקב פטירת אביו, ומר שרם ניצל מצוקתו באופן שניתב אותו לאופציה של שריפת גופה.

     

  37. אומנם עדות הגב' אנג'לה מלמדת כי מר יפים נהג כלפיה וכלפי המנוח בחוסר הוגנות כשהסכים לשריפת הגופה, אך הסיבה נעוצה בכך שהנתבעת ונציגיה ניצלו לרעה את מצבו הנפשי של מר יפים. הגב' אנג'לה כעסה על אחיה, והוא נענש על ידה כשלא התירה לו להשתתף בטקס הבאת המנוח למנוחת עולם, ולא דיברה עמו במשך שנה וחצי.

     

  38. הנתבעת בדתה שיחה של הגב' אנג'לה עם נציגת הנתבעת לאחר קבלת האפר, יצוין כי הגב' אנג'לה כלל לא חזתה במסמכי המשלוח ולא בפרטי החבילה. הנתבעת לא הציגה דפי תנועות שיחות טלפון על מנת לאשש את טענתה בדבר השיחה מטעם הגב' אנג'לה. וכן, אין כל ראיה המאששת כי המארז הגיע ללא פגע.

     

  39. באשר לטענת הריח של האפר מפנים לכתב סיכומיהם (סעיפים 70-79).

     

  40. בכל הנוגע לטענה כי מר יפים היה במצב כלכלי קשה בתקופה הרלוונטית, העיד מר יפים כי בתקופה הנ"ל כבר היה במצב כלכלי שאפשר לו לשאת בעלויות ההטסה.

     

  41. בכל הנוגע לטענה להעדר זכות תביעה לעיזבון המנוח, מפנים התובעים לכתב סיכומיהם (סעיפים 89-92).

     

    דיון והכרעה:

     

  42. אין חולק כי בענייננו, מר יפים פנה אל הנתבעת, בסמוך לפטירת אביו. אין חולק כי מר יפים חתם על טופס הזמנה לקבלת שירותים מהנתבעת, לפיו הוא מסכים לשריפת גופת אביו. בסופו של יום גופת המנוח נשרפה, ואפר הגופה נשלח לביתה של הגב' אנג'לה, במולדובה.

     

    יש חולק – מה היה רצונו של המנוח בנוגע לדרכו האחרונה; האם ניתן היה להסתפק ברצונו של הבן; האם הנתבעת ניצלה את מצבו הנפשי של מר יפים, שרפה את גופת המנוח בניגוד לרצונו של המנוח, מבלי לברר את רצון המנוח ובתו של המנוח, וזאת בניגוד להוראות הדין, ורוח הפסיקה.

     

    יש חולק – האם הנתבעת הייתה רשלנית בשליחת האפר של גופת המנוח למולדובה, וכתוצאה מכך האפר התפזר והעלה ריח של צחנה, שנותר בבית במשך כשבועיים.

     

  43. בתיק זה מתעוררות שאלות עובדתיות, משפטיות, ואף התעוררה שאלה שבמומחיות – האם מאפר של גופת אדם נודף ריח של צחנה.

     

    תחילה אדון בסוגיה הנוגעת לשריפת גופת אדם לאחר מותו, על היבטיו השונים, ולאחר מכן אבחן את המקרה שהובא לפתחי.

     

    אקדים ואומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, שמעתי את העדויות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי סוגית שריפת גופה אינה אסורה בדין הישראלי, ועל כן הינה מותרת. כמו כן קיימת חשיבות עליונה לרצונו של האדם לאופן קבורתו.

     

    בענייננו, משלא הייתה צוואה או מסמך כתוב אחר, נחה דעתי כי בזמן אמת, מר יפים, בנו של המנוח הביע בפני הנתבעת את רצון אביו המנוח  שגופתו תישרף. ככל שמר יפים ניצל את מעמדו כבנו של המנוח, "הקרוב לו ביותר", ופעל בניגוד לרצון המנוח, ובניגוד לרצונה של אחותו, יש לייחס לו את מירב האחריות לשריפת הגופה של המנוח, ואני מכמתת זאת, בנסיבות העניין בשיעור של 65%, כפי שאפרט בהמשך.

     

    יחד עם זאת, הנתבעת אינה יוצאת חובתה הנתבעת לא עשתה ככל לאל ידה כדי לברר מהו רצון המנוח, והאם יש התנגדות כלשהי לפעולת שריפת הגופה. לפיכך, סבורה אני כי יש לייחס לה רשלנות תורמת בשיעור של 35%.

     

    לא זו אף זו, בנוגע לאפר שנשלח למולדובה, השתכנעתי כי היה על הנתבעת לוודא בכל דרך, כי המשלוח יגיע לידי משפחת המנוח ללא כל פגע.

     

    סוגיית שריפת גופת מנוח בראי הדין והפסיקה

     

  44. כבר נדונה לא אחת בפסיקה הסוגיה – האם קיים בחקיקה או בדין איסור על שריפת גופות נפטרים, במקום קבורת גופתם. וכן נדונה סוגיה חשובה לא פחות – האם שריפת הגופה של מנוח, פוגעת בכבודו.

     

    סוגיות אלה מעוררות מדרך הטבע שאלות ותהיות נוספות, למשל – מה היה רצון הנפטר; כיצד יוכח רצון הנפטר; מה הדין כאשר יש עמדות מנוגדות בין קרובי המשפחה של הנפטר בנוגע לשריפת גופה, וכיו"ב.

     

  45. תחילה, אפנה למקורותינו; על פי ההלכה היהודית, קיים איסור על שריפת גופת הנפטר, וקיימת חובה לקבור את המת, גם בניגוד לרצונו, כפי שהביע עוד בחייו:

     

    "האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כורחו... אפילו מי שאין לו ממון שצווה ואמר אל תקברוהו – אין שומעין לו".

     

    (ראו: שולחן ערוך, יורה דעה סימן שמ"ח סע' ב'-ג').

     

    ההלכה היהודית קובעת כי לשריפת הגופה תוצאות קשות ביותר על הנפטר ועל בני משפחתו, ונקבע כדלקמן:

     

    "אדם המורה לשרוף את גופתו אין לו חלק בתחיית המתים ונאסר על משפחתו לנהוג בכל

    מנהגי האבלות כגון: לשבת עליו שבעה, לומר קדיש, אזכרות ועוד".

     

     (ראו: המאמר של ד"ר מיכאל ויגודה , "לשריפת גופות בהלכה ובמשפט").

     

    בהקשר זה, ראיתי לנכון להביא את הדברים שפרסמה מועצת הרבנות הראשית ביום 30.01.2006:

     

    "מועצת הרבנות הראשית לישראל מביעה זעזוע ושאת נפש מהפעלתו של מתקן לשריפת גופות אדם בארץ הקודש. בהפעלת מתקן כגון זה יש מלבד האיסור ההלכתי החמור והמוחלט, גם קהות חושים והעדר רגש אנושי בסיסי, מאחר והוא מעורר זיכרונות קשים ומרים מן התקופה האפילה ביותר בחיי העם היהודי –תקופת השואה האיומה..."

     

  46. יחד עם זאת, יש הסוברים כי כבודו של המת הוא עיקרון חוקתי, הנגזר מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ויש לכבד את רצונו של האדם בנוגע לקבורתו.

     

    לא מן הנמנע לציין, כי ישנם אינטרסים שונים המנחים בדיון הנעוץ בשריפת גופת נפטר – האינטרס של הנפטר עצמו, בעודו בחיים – יש לשמור ולכבד את רצונו וציפיותיו של האדם; אינטרס המשפחה של הנפטר – יש לשמור ולהגן על האינטרס שלהם, מאחר ופגיעה בזכרו ובכבודו של נפטר הינה פגיעה בכבודם; אינטרס הציבור – אחריותה של החברה להגן ולכבד חבריה שהלכו לבית עולמם.

     

    ברי הוא, שלעיתים מתעוררות מחלוקות, ויש התנגשות בין האינטרסים השונים. אשר על כן, בית המשפט אמון לבחון בכל מקרה ומקרה את נסיבותיו, ולאזן בין האינטרסים הנוגדים (ראו: ת.א (חי') 25468-12-10 א.ש ואח' נ' ל.ב ואח' [פורסם בנבו], להלן: "פרשת א.ש"); ע"א 294/91 חברת קדישא נ' קסטנבאום [פורסם בנבו]; בג"צ 52/06 חב' אלאקסא נ' אלדג'אני [פורסם בנבו]).

     

  47. בחקיקה במדינת ישראל, נעדרת הסדרה הנוגעת לשריפת גופה של מנוח. יצוין, שגם אין הוראת דין מפורשת האוסרת שריפת גופה של מנוח. בהעדר איסור על פי דין, אזי אין מניעה חוקית לאפשרות של שריפת גופה. שהרי, מה שלא נאסר על אדם במפורש, הינו מותר.

     

  48. בפרשת א.ש הועלתה לדיון הסוגיה בדבר שריפת גופה, ובמסגרת ההליך שם נתבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהביע עמדתו באומרו:

     

    "... אמנם היהדות התנגדה לאורך הדורות לשריפת גופות, אולם אין איסור על כך בדיני מדינת ישראל.

    בהיעדר איסור בדין, אין מניעה חוקית עקרונית לשריפת גופה".

    (עמ' 5 לפסק-הדין).

     

    בית המשפט שם, קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה והוסיף:

     

    "בענייננו, ובשונה מתגובת היועץ המשפטי לממשלה ב"פרשת מירלה" אשר נמנע מלהביע עמדה מפורשת בנושא זה, ומהימנעותו הוסקה עמדתו, הרי בענייננו ציין ב"כ המדינה בתגובתו, בצורה פוזיטיבית ומפורשת, כי "בהעדר איסור בדין אין מניעה חוקית עקרונית לשריפת גופה".

    (עמ' 16, שם).

     

    ובהמשך:

     

    "דהיינו, לא ניתן לומר כי על פי המצב החוקתי והחקיקתי שבשיטתנו המשפטית, סוברים המחוקק והמדינה כי שריפת גופת נפטר פוגעת בכבוד המת, שאחרת היתה נאסרת במפורש וכזכור, כבר היו מי שהציעו לחוקק חוק שאינו מתיר את השריפה, אולם חוק כזה לא חוקק.

     

    קשה להלום כי במודע המחוקק לא חוקק חוק המתיר שריפת גופת נפטר, "ביודעו" כי יש הסוברים שדבר כזה פוגע בכבוד המת ובהשימו למעשה "מכשול בפני עיוור", דהיינו בפני אלה שיבצעו רצונם של אנשים המעוניינים כי גופתם תישרף לאחר מותם".

     

    (עמ' 17, שם).

     

  49. ביני לביני, הנני להצטרף לדברים שנאמרו לעיל, ונכון לומר ששריפת גופתו של נפטר, על פי רצונו, אינה אסורה על פי הדין. באותה נשימה, ברי בעיני כי סוגיה זו ראויה להיות מוסדרת בחקיקה במדינת ישראל. משנושא שריפת גופת הנפטר לא הוסדר בחקיקה, אזי לא נקבעו לגביו כללים, וזאת בניגוד לקבורה דתית או אזרחית אשר הוסדרה בחוק, ונקבעו לגביה כללים ברורים (ראו למשל פקודת בריאות העם -1940 וחוק האנטומיה).

     

    משאין חקיקה, ואין כללים ברורים, נעדר פיקוח על הנעשה בכל הנוגע להליך של שריפת גופה. יפים לעניינו הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט צבי ויצמן במאמרו: "שלוש הערות בעניינו של המת" (פורסם ב"משפחוק" חלק א' עמ' 49, הוצאת אוצר המשפט, שנת תשס"ט):

     

    "האם אפשר שהליך שריפת המת פשוט מהליך הקבורה הרגיל? האם אפשר ששריפת המת תעשה ללא רישיון שריפה? והיכן תיקן המחוקק תקנות לעניין מתן רישיון שריפה? הקיים הליך שכזה? מה הם התנאים לקבלת רישיון שריפה? מי הגוף המפקח על הליך השריפה? שותק לו המחוקק – האם שתיקה זו יש בה להעניק זכות או רשות ללא תנאי או מגבלה? האם על בית המשפט לעמוד בנעליו של המחוקק ולברות תנאים וכללים מדעתו ומסברתו"?

     

  50. ועוד, למרות שאין הוראת דין מפורשת המתייחסת לסוגיית שריפת גופה בישראל, ניתן להקיש מהוראות הדין בסוגיות דומות-

     

    סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית קובע:

     

    "אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי, חלופי, אם בחר בכך; הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת (הדגשה שלי: נ.ב)".

     

    תקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית קובעת:

     

    "התאגיד יביא לקבורה נפטר שהוא או הקרוב לו ביותר  (הערה שלי נ.ב) הביע את רצונו בקבורה אזרחית חלופית; לענין זה, "קרוב ביותר" – האדם שנשאר בחיים וקודם בתור המפורט בזה: בן-זוג, בן או בת (הדגשה שלי: נ.ב) של הנפטר, בהעדר התנגדות של מי מהם; הורה, בהעדר התנגדות של ההורה האחר."

     

    להשלמת התמונה, סעיף 6א(1) לחוק האנטומיה קובע לעניין ההסכמה לניתוח גוויה את ההיררכיה הבאה:

     

    "הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהעדר בן זוג – ילדיו, ובהעדר ילדים – הוריו, ובהעדר הורים – אחיו או אחותו;".

     

     

  51. חוק האנטומיה קובע הסדר ברור, שלפיו נדרשת הסכמת בני משפחה מסוימים לעריכת נתיחה וניתנת לבני משפחה אחרים זכות להתנגד לכך. הסדר זה לא היה חלק מנוסחו המקורי של חוק האנטומיה, והחובה לקבל את הסכמת בני משפחתו של הנפטר הוספה בתיקון משנת 1980 (חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980, ס"ח 42). תיקון זה בא בעקבות הרצון והצורך להכיר בעמדותיהם של הנפטר ושל בני משפחתו הקרובים במסגרת ההחלטה אם לקיים נתיחה שלאחר המוות אם לאו (ראו דברי ההסבר להצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980, ה"ח 51).

     

  52. מהאמור בחקיקה שהובאה לעיל, למדים אנו כי קיימת קבורה חלופית, שלא על פי ההלכה היהודית, וזאת אם מוכח כי זה היה רצונו של המנוח. בהקשר זה הוכחת רצון המנוח יכולה להיות "בכל דרך אחרת". רוצה לומר – לא רק בצוואה, ולא רק באמצעות כתב.

     

  53. לאחר שסקרתי את ההלכה היהודית, החקיקה בישראל והפסיקה הרלוונטית, אפנה לנסיבות המקרה שבפניי.

     

    מה היה רצונו של המנוח?

     

  54. בענייננו, לא הוצג בפני כל מסמך כתוב, לרבות צוואה כי רצונו של המנוח שגופתו תישרף. מהחקיקה שהובאה לעיל - סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית, תקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית, סעיף 2 וסעיף 6א(1) לחוק האנטומיה, עולה כי יש ברצון המנוח כדי להשליך על אופן קבורתו, ורצונו של המנוח יכול שיתברר "בכל דרך אחרת", גם אם אין צוואה ומסמך כתוב. וכן, יש חשיבות לרצון המנוח ו/או לקרוב לו ביותר ובענייננו "בן או בת" של הנפטר, כמצוות הוראת תקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית.

     

    וישאל השואל – מה היה רצונו של המנוח – האם רצונו היה שריפת גופתו; מה היה רצון ילדיו; כיצד ניתן ללמוד על רצונו;

     

  55. מחומר הראיות שהובא לפתחי, כפי שכבר ציינתי, עולה כי המנוח לא השאיר צוואה או מסמך המורה על שריפת גופתו. המנוח, בעודו בחיים, לא חתם על טופס מטעם הנתבעת כי רצונו שגופתו תישרף. בעצם, מי שהזמין את השירותים מהנתבעת היה בנו של המנוח מר יפים (מוצג 3 לראיות התביעה). כמו כן, מר יפים חתם על ייפוי כוח (נספח ג' לתצהירו של מר שרם), בו ייפה את כוחה של הנתבעת לטפל ולעסוק בכל סידורי הלוויה ו/או שריפת הגופה של המנוח.

     

  56. ב"כ התובעים מציין כי לצורך וידוא עמדת בני המשפחה הקרובים לעניין רצון המנוח, או בדבר האופן בו תטופל גופתו בהיעדר מידע אודות רצונו בקבורה חלופית, נקבעה חובת הגורמים הרלוונטיים המיועדים לפגוע בשלמות הגופה.

    על גופים אלה לנקוט בהליכים אקטיביים לאיתור בני משפחה בדרגת הקרבה המידית. זאת על מנת להחתימם על גבי טפסים שנוסחו בתקנות האנטומיה, אודות הסכמתם לנתיחת גופתו (תקנה 2 לתקנות האנטומיה). וכן, די בהתנגדות מי מהם כדי למנוע את נתיחת הגופה.

     

    בהקשר זה, מדגיש ב"כ התובעים, כי סעיף 2 לחוק האנטומיה מורה שבהיעדר הסכמה בכתב של המנוח לנתח את גופתו למטרות מדע, לא ניתן לעשות כן, וזאת ללא קשר לרצון קרוביו. קרי, יש לקבור את המנוח בקבורה דתית, והאפשרות היחידה לפגיעה בשלמות גופת המנוח, שלא ידוע מה רצונו – מתקיימת אך ורק לצרכי תרומת איברים, וגם אז, בהינתן הסכמה משותפת של כל בני המשפחה, בהתאם להיררכיה שנקבעה בסעיף 6א. (א) (1) לחוק האנטומיה.

     

    מנגד, טוען בכ"כ הנתבעת כי חוק האנטומיה לא דורש הסכמה מראש של הנפטר, בעודו בחיים, לנתיחת גופתו, וגם לא דורש הסכמה פה אחד של כל ילדיו. להיפך, החוק מציב מבחן של העדר התנגדות, דבר שונה מקיומה של הסכמה פוזיטיבית.

     

    ב"כ הנתבעת מפנה לסעיף 6(ב) לחוק האנטומיה, שבהעדר בן זוג יש למסור הודעה על נתיחה לאחד הילדים, ושסעיף 6א לחוק האנטומיה מוסיף וקובע כי ניתן לנתח את הגופה אם הנפטר לא התנגד לכך בחייו. דהיינו, לא נדרשת הסכמה פוזיטיבית מצד הנפטר בעודו בחייו. בנוסף, לאחר שניתנה הודעה לאחד הילדים, לא נדרשת הסכמת כולם.

     

  57. לדידי, החוק הרלוונטי ביותר בענייננו, הוא סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית ותקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית. מאחר ומדובר בסעיפי חקיקה מהותיים ומשמעותיים לענייננו, ראיתי לשוב ולצטט את סעיף 2 לחוק הקבורה החלופית הקובע:

     

    "אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי, חלופי, אם בחר בכך; הבחירה יכול שתהיה בצוואה או בכל דרך אחרת (הדגשה שלי: נ.ב)".

     

    תקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית קובעת:

     

    "התאגיד יביא לקבורה נפטר שהוא או הקרוב לו ביותר  (הערה שלי נ.ב) הביע את רצונו בקבורה אזרחית חלופית; לענין זה, "קרוב ביותר" – האדם שנשאר בחיים וקודם בתור המפורט בזה: בן-זוג, בן או בת (הדגשה שלי: נ.ב) של נפטר, בהעדר התנגדות של מי מהם; הורה, בהעדר התנגדות של ההורה האחר."

     

    מדברי החקיקה שהובאו לעיל, למדים אנו כי המחוקק מאפשר קבורה שלא על פי ההלכה היהודית, אם מוכח כי זהו רצונו של המנוח. כלומר – רצונו של המנוח הינו לב העניין. כמו כן, במדרג באשר לאלה שיש בידם לבקש קבורה חלופית למנוח, קודם בן הזוג, ואם אין בן זוג, אז הילדים – "בן או בת". מה גם – שהוכחת רצון המנוח יכולה להיות "בכל דרך אחרת" ולא רק במסגרת צוואה, או באמצעות כתב.

    אינני מקבלת את עמדת התובעים שבהיעדר מידע באשר לרצון המנוח לגבי אופן הטיפול בגופתו, יש לקברו בקבורה דתית. סבורני, שגם אם לא מוכח רצונו של המנוח, יש בידי קרובי המשפחה, לפי המדרג הקבוע בסעיף 6א(1) לחוק האנטומיה, כדי לקבוע את אופן קבורתו של המנוח, בדרך של קבורה חלופית. וזאת, למעט מקרים בו הביע נפטר את רצונו בקבורה דתית.

     

    יתרה מכך, לטעמי, משאחד מילדי המנוח מבקש קבורה חלופית, ניתן לראות בכך "דרך" המבטאת את רצון המנוח. אך יחד עם זאת היה על הנתבעת לברר האם יש אחים נוספים, והאם יש התנגדות לשריפת הגופה.

     

  58. ב"כ התובעים ציין כי רצון המנוח היה להיקבר ליד אבותיו במולדובה, טענתה זו הועלתה על ידי הגב' אנג'לה שאמרה: "מה שידעתי זה שאחי צריך לשלוח את גופת אבי למולדובה, לקישנייב" (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 6).

     

    בנוסף לאמור, מר בוריס בתצהירו הצהיר:

     

    "עוד טרם פטירתו של דודני המנוח סוכם כי ייקבר בקישניב שם נמצאים כמעט כל

    בני משפחתו וידידיו. אני הייתי מעורב בסיכום זה.

    הייתי בטוח כי גופת דודני המנוח תועבר במטוס לקישינב ולא ידעתי ולא תיארתי

    בחלומותי הגרועים ביותר כי גופתו תישרף, ואפרו ישלח אלינו.

    סמכתי על יפים (שגר בישראל) שהוא מטפל בהעברת גופתו של דודני המנוח... 

    כעסתי מאוד על יפים...".

     

    (סעיפים 5-8 לתצהירו).   

     

  59. משקבעתי כי רצון האב המנוח הובעה והובאה על ידי מר יפים, ועתה נטען כי על ידי האחות, ועל ידי מר בוריס, כי המנוח לא רצה שגופתו תישרף, אזי יש להפנות את הטרוניות כלפי מר יפים, אשר הוליך שולל את אחותו, ואת הדודן. בעצם, מר יפים הוא האחראי העיקרי לפגיעה בכבודו של אביו המנוח, ככל שהייתה פגיעה שכזו. משפנה מר יפים לנתבעת וביקש את שריפת גופת המנוח, מרצון חופשי, ומדעת, ככל שמתגלעת מחלוקת על ידי מי מבני המשפחה הקרובים, מירב האחריות לתוצאה רובצת לפתחו של מר יפים. מה גם, לא ניתן להתעלם מכך שהגב' אנג'לה כלל לא התעניינה בתהליך, וסמכה על אחיה.

     

  60. יתרה מכך, עולה כי מר נתיב סבר שעת מר יפים פנה אל הנתבעת כדי לבצע את שריפת הגופה של אביו המנוח, הדבר מבטא את רצון המנוח. כאשר נשאל מר נתיב האם חשוב לברר מהו רצון המנוח, השיב בצורה מפורשת כי זה חשוב, והוסיף: "אם אני יודע בפירוש כי אדם לא רצה אני לא אבצע"... (עמ' 66 לפרוטוקול שורה 10).

     

    ברם, מר נתיב לא העלה על דעתו שאולי יש מקום לברר מה עמדת האחים האחרים, בנוגע לשריפת הגופה, ופה שגה.

  61. דומני, שככל שמר יפים ניצל לרעה את האמון של אחותו, ופעל בניגוד לרצון אביהם המנוח, היה על האחות להפנות את טרוניותיה גם כלפיו, ולא רק כלפי הנתבעת.

     

    האם מר יפים הסכים לשריפת גופת אביו המנוח תחת לחץ הנתבעת?

     

  62. מר יפים מאשר כי יצר קשר עם הנתבעת, בעת שאביו נפטר, ושנאמר לו על ידי נציגת הנתבעת כי יצור עמו קשר סוכן מטעמה, אשר יסביר לו את כל האפשרויות. ואכן, יצר עמו קשר סוכן מטעם הנתבעת, תיאם עמו מקום מפגש, ואף הציע לו לצרף לפגישה דובר עברית.

     

    מר יפים מוסיף שבעת המפגש עברו במקום שני זוגות דוברי עברית, אך מדגיש כי רק עצרו לדקות ספורות לשאול לשלומו (סעיפים 9-12 לתצהירו).

     

  63. לשיטת התובעים, הגב' טטיאנה העלתה מיוזמתה את האופציה לשריפת הגופה, והתעלמה מרצון המנוח, למרות שנמסר לה פעמיים כי רצון המנוח להיקבר במולדובה ולא להישרף. גם מר שרם ניתב את מר יפים לאופציה של שריפת גופה - לאופציה הרווחית ביותר עבור הנתבעת. כמו כן, מר שרם, לא אמר למר יפים כי האופציה היחידה, במקרה שרצון המנוח היה להיקבר, הינה הטסת גופה, אלא הציג בפניו כי האופציה של הטסת גופה היא מסורבלת יותר, וכרוכה בבירוקרטיה רבה.

     

    מהאמור, מבקשים התובעים לטעון כי ההסכמה של מר יפים לשריפת הגופה לא הייתה מדעת, והנתבעת ניצלה את מצבו הנפשי שלאחר מות אביו.

     

    מנגד, טוענת הנתבע כי הבחירה של מר יפים הייתה מדעת, ומושכלת.

     

  64. לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בני השתכנעתי כי מר יפים בחר באופציה של שריפת גופה לאחר ששקל אופציה זו ואת האופציה של הטסת הגופה, ואנמק.

     

  65. מר יפים מצהיר שכיממה לפני שנפטר אביו המנוח הודע לו אודות מצבו הסופני על ידי הרופאים, והוא נשאל על ידי אחד מאנשי הצוות בנוגע לסידורי הקבורה. מר יפים מצהיר כי השיב, שהוא רוצה להעביר את גופת האב המנוח למולדובה, ועל כן אותו איש צוות ציין כי הוא מכיר חברה שעוסקת בהעברת גופות לחו"ל, ושנציגי החברה יצרו עמו קשר. כמו כן, מצהיר כי עת שנאמרו הדברים נכח בחדר אדם נוסף, שלקח מאותו איש צוות את מספר הטלפון של הנתבעת, ויצר עמה קשר טלפוני.

     

    מר יפים מבהיר כי אדם נוסף זה הציג עצמו בשמו של מר יפים, בפני הנתבעת, נתן לו את מספר הטלפון של הנתבעת והעביר לזו האחרונה את מספר הטלפון של מר יפים (סעיפים 4-7 לתצהיר).

     

    בהקשר זה סבורה אני שבין אם המתקשר הראשון לנתבעת היה מר יפים, או אדם אחר, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.

     

    מר יפים העיד כי התעניין ושאל את הגב' טטיאנה, אך ורק בנוגע לקבורת אביו המנוח ולא שאל לגבי שריפת הגופה (עמ' 20 לפרוטוקול שורת 11 ו- 14). עדותו זו עומדת בסתירה לתמלילי השיחות שצורפו לתצהירה של הגב' טטיאנה, וראיתי לנכון להפנות לחלקם:

     

    "יפים: סליחה, יש לי בעיה כזאת, אבי גוסס, אבל הוא היה רוצה כשהוא ימות שיקברו  אותו במולדובה. אמרו לי שאפשר לפנות אליכם ולברר מה ואיך.

    טטיאנה: רק עכשיו מישהו פנה אלינו באותו העניין. יכול להיות שהאח שלך?

    יפים: נו, יכול להיות. אני ביקשתי מהחבר שלי שיברר איך זה, מה קורה.

    טטיאנה: קוראים לו יפים.

    יפים: כן, לי קוראים יפים.

    טטיאנה: לך קוראים יפים? אתה התקשרת אלינו הרגע?

    יפים: כן, כן, יכול להיות שהוא פשוט הציג את עצמי בשמי, אני לא יודע. אבל הוא זה שנתן לי עכשיו את הטלפון.

    טטיאנה: או.קי. הוא הרגע דיבר איתי, אני הסברתי לו הכל.

    ...

    טטיאנה: כן, כן, כן, אני אמרתי שיש לנו יועץ שצריך להיפגש איתך ולסגור את, ישנו תהליך הוא כולל הרבה פרטים. איך אתם רוצים את זה, איך אתם, צריך להעביר את האפר, לקחת את האפר למולדובה, כן.

    ...

    יפים: אני הבנתי. אהה. וזה שריפת הגופה, נכון?

    טטיאנה: כן, זה שריפת הגופה.

    יפים: ותגידי לי בבקשה, אמרו לי שאפשר לברר אצלך גם לגבי העברת הגופה.

    טטיאנה: כן, כמובן, כן."

     

    (קובץ 1 עמ' 1-3).

     

  66. מתמליל השיחה עולה כי האדם שהתקשר לגב' טטיאנה, קודם לשיחתו של מר יפים בירר לגבי שריפת גופה. כמו כן, מר יפים ביקש לברר לגבי העברת הגופה והתעניין בעלויות.

     

    על מנת שלא נמצא חסרים, הגב' טטיאנה נשאלה לגבי הקבצים של השיחות שצירפה לתצהירה, האם כל השיחות בוצעו עם התובע, והשיבה: "בשיחות של הקבצים אני הבנתי אחרי זה שהראשונה הייתה מאיזשהו חבר שהבנתי אחרי זה שזה היה חבר שהוא אמר שהוא גם יפים" עמ' 52 לפרוטוקול שורות 13-15).

     

  67. יצוין, שיחה נוספת נעשתה ביוזמת מר יפים, לאחר שאביו המנוח, נפטר, ובשיחה זו אמר מר יפים לגב' טטיאנה: "סליחה, אני מתנצל, אני לא יודע מה אני אעשה, אולי אני אעביר (את הגופה) ואולי שריפת גופה, כי אני לא יודע כמה זה עולה,". (קובץ 3 עמ' 7).

     

    ודוק – מר יפים שקל את שתי האופציות, ולא דחה את האופציה של שריפת גופה, על הסף.

     

    כעולה מתמלילי השיחות, לא התרשמתי כי הגב' טטיאנה דוחקת את מר יפים דווקא לבחירת האופציה של שריפת גופה. נהפוך הוא – היא מציעה למר יפים להיפגש עם סוכן הנתבעת, מציעה לו שיצרף עמו מישהו לפגישה, וכן, מציעה למר יפים שישקול מקום נוח למפגש (ראה גם קובץ 4, עמ' 10 וקובץ 9 עמ' 16: "גם אם אני אחליט על שריפת הגופה, אני צריך את התעודה?).

     

    זאת ועוד, העידה הגב' טטיאנה, שכאשר מדובר על קבורה בחו"ל אמרה: "להיקבר בחו"ל בחברה שלנו 90 אחוז זה אנשים שחולים, זה קבורת אפר בחו"ל" (עמ' 54 לפרוטוקול שורה 18).

     

    בהקשר זה העיד מר נתיב וציין: "... המושג הזה להביא לקבורה בעולם המקצועי שלי כולל גם כד עפר..." (עמ' 66 לפרוטוקול שורה 1).

     

    ללמדך – הבאת קבורה של מנוח יכול ותהא גם קבורת האפר.

     

  68. ביני לביני, לא ברור מדוע מר יפים לא אמר בשיחות שניהל מול הגב' טטיאנה כי הפעולה של שריפת גופה אינה רלוונטית, אלא טרח ובירר לגבי עלויות שריפת הגופה.

     

    יתרה מכך, העיד מר יפים לגבי שריפת גופת אביו המנוח, ואמר: "באותה עת חשבתי שזו האופציה הטובה ביותר" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 9-10).

     

  69. מר שרם העיד כי נפגש עם מר יפים והסביר לו על האופציות העומדות בפניו, ואמר: "הוא רוצה לברר אפשרויות של שריפת גופה, הטסת גופה..." (עמ' 38 לפרוטוקול שורה 26).

     

    הגב' אנג'לה טוענת כי השאלה היחידה שעמדה על הפרק – האם לקבור את הגופה במולדובה או בישראל (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 25-26).

     

    בהקשר זה, אין חולק כי מר יפים הזמין שירות של שריפת גופה, ואכן ביקש שהאפר יגיע למולדובה. לגב' אנג'לה טענות רבות כלפי הנתבעת, למרות שמעלה טענות קשות כלפי אחיה, מר יפים, בחרה שלא לתבוע אותו, אלא בחרה לתבוע יחד עמו את הנתבעת.

     

    כאשר נשאלה הגב' אנג'לה לגבי התנהלותו של אחיה, השיבה כי נפגעה ממנו קשות, אך כבר סלחה לו, ובהמשך עדותה אמרה: "אני לא חושבת שרק הוא אשם. השפיעו עליו, גרמו לו להחליט. ניצלו את מצבו הנפשי" (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 7). בהקשר זה העיד מר יפים: "... אני העמדתי אותה בפני עובדה מוגמרת. לא היה לי עם מי להתייעץ. הייתי בודד לגמרי" (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 31).

     

    וישאל שוב השואל – מדוע מר יפים לא התייעץ עם אחותו, הגב' אנג'לה? הרי הועלתה טענה מטעם הנתבעת כי טרם קבלת ההחלטה על שריפת הגופה, מר יפים אמר כי התייעץ עם אחותו, אך דברים אלה הוכחשו על ידי מר יפים, ואחותו.

     

    אינני מסכימה עם דבריה של הגב' אנג'לה בכל הנוגע לטענה כי הנתבעת ניצלה את מצבו הנפשי של אחיה. וזאת, לאחר ששמעתי את העדויות עיינתי בראיות ובטענות הצדדים.

     

    כפי שכבר ציינתי, השתכנעתי כי מר יפים קיבל החלטה מדעת, ולא השתכנעתי כי לנתבעת היה אינטרס "לדחוק" את מר יפים דווקא לבחירת האופציה של שריפת גופה. מר יפים יזם מספר שיחות עם הנתבעת, שקל את החלופות, ואת ההחלטה בדבר שריפת גופת האב, קיבל לאחר שעשה את שיקוליו הוא, שבין היתר לשאלת העלויות היה משקל בקבלת ההחלטה. הגם, שהגב' אנג'לה העידה כי אין לה כסף למימון הקבורה, הואיל והיא משתכרת כ- 100 $ לחודש (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 32).

     

    ב"כ התובעים טוען כי אומנם המחיר שגובה הנתבעת עבור הטסת גופה הינו 21,000 ₪, יקר יותר ממחיר שריפת גופה והטסת האפר למולדובה, אולם לשיטתם הרווח משריפת גופה הינו גבוה יותר, ועל כן האופציה של שריפת גופה משתלמת יותר לנתבעת.

     

    הנתבעת מצדה טוענת כי מר יפים עשה שיקול כלכלי מצדו, והעדיף את האופציה הזולה יותר, שהרי מדובר בפער כספי.

     

    לטעמי, ככל שהנתבעת מעדיפה מבחינה כלכלית, שלקוחותיה יבחרו באופציה של שריפת גופה, אין זה שולל את המסקנה אליה הגעתי, שגם מר יפים עשה את שיקוליו הכלכליים, באותה העת, והעדיף את האופציה הזולה יותר, מבחינתו.

     

  70. יתרה מכך, מר יפים חתם על טופס התנאים הכללים, ובין היתר כתב כי הבין על מה הוא חותם. יחד עם זאת, ערה אני לכך שמחד נחזה מהמסמך כי מר יפים הוא בעצם המנוח המבקש את שריפת גופתו. אך מאידך, טופס התנאים הכללים מפנה לטופס ההזמנה.

     

  71. סכומו של דבר, השתכנעתי כי מר יפים החליט על שריפת גופת אביו המנוח, משיקולים כלכליים, ושיקולי נוחות, לאחר שהנתבעת הציגה בפניו את האופציות. לא שוכנעתי כי הנתבעת "לחצה" על מר יפים לבחור דווקא באופציה של שריפת גופה, שעלותה נמוכה יותר מהטסת גופה.

     

  72. בנסיבות, כפי שתוארו לעיל, נחה דעתי כי החלטת מר יפים הייתה מושכלת, ומדעת, ועל כן עליו לשאת במירב האחריות בתוצאה של שריפת הגופה בשיעור של 65%. 

     

     

    האם הנתבעת פטורה מכל אחריות?

     

  73. על פי תקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית רצון המנוח בא לידי ביטוי על ידי רצון המנוח עצמו, "הוא", או "הקרוב לו ביותר", קרי - הבן או הבת של המנוח. אך יש לזכור כי התקנות עוסקות בקבורה חלופית אזרחית, ולא בשריפת גופה.

     

    לטעמי, משעסקינן בשריפת גופה של מנוח, ומשאין הסדרה חוקית לסוגיה זו , אזי, מן הסתם, הנושא "פרוץ", ואין פיקוח. כפועל יוצא מכך –"היד קלה על ההדק". אשר על כן, הייתי מצפה מחברה שעוסקת בשריפת גופות, שתעשה ככל לאל ידה על מנת לברר את רצון המנוח.

    ככל שאין מסמך כלשהו כתוב, שתואיל הנתבעת לברר את רצון "הקרוב לו ביותר", "בן או בת של הנפטר", וזאת "בהעדר התנגדות של מי מהם".

     

  74. בעניינו, לא ניתן להתעלם מטופס המוכתר "תנאים כללים", עליו חתם מר יפים, שבעצם מי שאמור היה לחתום על מסמך זה, הינו הנפטר עצמו, בעודו בחיים.

     

    בהקשר זה הסביר מר שרם כי יש מקרים שאדם מזמין שירות לעצמו, ויש מקרים שמישהו מבני המשפחה מזמין את השירות עבור הנפטר (עמ' 46 לפרוטוקול).

     

    ועוד, העיד מר שרם כי לנתבעת אין טופס שמחתים את בני המשפחה של הנפטר על הסכמתם לשריפת גופה (עמ' 44 לפרוטוקול שורות 16-17). והוסיף: "... שבכל מקרה שידענו שיש חילוקי דעות במשפחה, עצרנו וחיכינו להחלטה הסופית. המקרה שמישהו עושה משהוא במשפחה על דעת עצמו בניגוד לכל המשפחה הוא סופר נדיר" (שם, שורות 23-25).

     

    יחד עם זאת, העיד מר שרם כי שאל את מר יפים מה היה רצון המנוח, והוא נענה כי המנוח רצה שגופתו תישרף (עמ' 47 לפרוטוקול שורה 10), ברם לא זכר לומר מדוע לא כתב מה היה רצונו של המנוח (שם, שורות 15-16).

     

    לדידי, מדובר בנתון חשוב, שעל הנתבעת היה לציין.

     

    כמו כן, הגב' טטיאנה העידה כי הנתבעת לא דורשת צוואה כדי לבצע שריפת גופה (עמ' 54 לפרוטוקול שורות 26-28).

     

    לדברים האמורים לעיל, הצטרפו דבריו של מר נתיב, שהעיד כי יש משמעות לרצונו של המנוח. כאשר נשאל באילו אמצעים הוא נוקט כדי לברר מה היה רצון המנוח, השיב:

     

    "הפרקטיקה שלנו היא על מה שנקבעו באותם מקרים של מחלוקות כאשר אדם בא ומזמין מראש לעצמו אז רצונו קובע כמובן, במידה ומגיעה משפחה לאחר מות יקירם אז החלטה היא של בן הזוג או אם אין אז הילדים".

    (עמ' 63 לפרוטוקול שורות 24-26).

     

    באותה נשימה העיד:

     

    "יש נהלים אבל אני לא יודע מה בכתב ומה בעל פה. החיים הם דינמים לא הכל עולה על נייר".

     

    (שם, שורה 28).

     

    כאשר נשאל כיצד הנתבעת מתנהלת כשלמנוח יש כמה ילדים, האם נעשה ניסיון מצדה לברר

    מהי עמדת הילדים, השיב:

     

    "אין לנו את הכלים והיכולת לבדוק כמה בני משפחה יש, הנחת היסוד אומרת מתוך פרקטיקה של 15 שנות ניסיון זה שאם יש מחלוקות הן צצות לפני ואנשים מדברים בגילוי לב על המחלוקת אם ישנה ובמידה ולא אין לי את הכלים של רשם האוכלוסין לדעת אם אחים ומה הם מדברים ביניהם..."

     

    (שם, עמ' 64 שורות 4-7).

     

  75. סבורה אני, במקרה דכאן, משלא היה מסמך המעיד על רצונו של המנוח, ראשית, היה על הנתבעת לברר האם יש מסמך המעיד על רצון המנוח שגופתו תישרף לאחר מותו, בין אם קיימת צוואה ובין אם קיים מסמך אחר. ככל שאין בנמצא מסמך מעין דא, היה עליה לבקש את עמדת "הקרוב לו ביותר", קרי, הבן, ולברר עמו האם יש בת זוג, אחים נוספים, ומה עמדתם לגבי שריפת גופת המנוח, שהרי בתקנה 11(א) לתקנות הקבורה החלופית נקבע שצריך שלא תהא התנגדות של מי מהאחים. לפיכך, סבורה אני שהיה נכון להחתים את האחות על טופס בדבר הסכמה/אי הסכמה לשריפת גופת המנוח, או למצער לברר עם מר יפים האם יש לו אח/אחות, ומהי העמדה.

     

    משהנתבעת לא פעלה כך, סבורה אני כי יש לה רשלנות תורמת לתוצאה, ואני מעמידה זאת בשיעור של 35%.

     

    סוגיית משלוח האפר למולדובה ושאלת הרשלנות:

     

  76. לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בשליחת האפר למולדובה, שהרי אם הנתבעת הייתה עומדת בהתחייבותה ושולחת את אפר גופת המנוח בכד סגור, כפי שנרשם בהצהרה בתכולת הכד, לא הייתה נגרמת הטראומה הקשה לבני המשפחה ולמוזמנים לטקס חלוקת כבוד אחרון למנוח, כתוצאה מכך שחלק מתוכן שקית הניילון התפזר בחדר. כמו כן, נטען כי עלתה צחנה נוראית שנדפה מתכולת שקית הניילון הקרועה.

     

    מנגד, טוענת הנתבעת ביחס לטענה כי האפר לא הגיע בכד, אלא ב"כד זמני", מאחר ומר יפים לא הזמין "כד". באשר לטענת התובעים כי מארז האפר הגיע פתוח, טוענת הנתבעת שככל שהמכס המולדובי פתח את המארז, אין לה שליטה על כך.

     

    בסוגיה זו, נחה דעתי כי הנתבעת פעלה ברשלנות באופן שליחת האפר, ואבאר.

     

  77. בטופס ההזמנה, מבין השירותים שהוזמנו, הוסכם על "שליחת האפר לכתובת במולדובה".

     

    על מנת שלא נמצא חסרים, בהצהרה בנוגע לתכולת הכד מיום 04.07.2013 (עמ' 4 למוצג 6 למוצגי התביעה) נכתב:

     

    "האפר של המנוח הוכנס לכד אפר סגור וסומן..."

     

  78. הגב' אנג'לה מתארת בתצהירה, כי בלית ברירה, כיוון שאחיה החליט לשרוף את הגופה, לא ניתן היה לקבור את גופת אביה המנוח, ועל כן תכננה עריכת טקס בביתה לחלוקת כבוד אחרון לאביה המנוח, עם הגעת הכד, בנוכחות של כ- 80 איש.

     

    היא מוסיפה ומצהירה שביום 12.07.2013 כאשר הגיעה לבית הדואר המרכזי בקישניב יחד עם מר בוריס, לקחה את החבילה הביתה, שם חיכו כל המוזמנים. עת מר בוריס פתח את הקרטון היא מספרת: "גילינו כי האפר של אבי המנוח לא נמצא בכלל בכד אלא מפוזר בתוך הקרטון כיוון ששקית הניילון בו הושם האפר היתה קרועה, והריח היה בלתי נסבל" הגב' אנג'לה מפנה למוצגים 9/א-ח למוצגי התביעה ((סעיפים 9-12 לתצהירה).

     

    גב' אנג'לה ממשיכה ומגוללת את שהתרחש – האורחים "ברחו" מהבית עקב הריח הנורא, הטקס בוטל ונדחה שבועיים לאחר מכן, ולאחר שמר בוריס רכש תיבה אטומה אליה אסף עם ככפות את אפרו של המנוח (שם, סעיפים 13-15).

     

    מר בוריס מאשש את דבריה של הגב' אנג'לה בתצהיר מטעמו (סעיפים 12-14). וכן, מר ריטנר בתצהירו סיפר כי לאחר המקרה פנה טלפונית לנתבעת, והתברר לו כי האפר של המנוח נשלח בשקית ניילון, ולא בכד (סעיף 7 לתצהירו).

     

    לא זו אף זו, הגב' אנג'לה ומר בוריס מתארים בתצהיריהם שלא ניתן היה לקבור את התיבה בבית הקברות, מאחר שבמסמכי הליווי שנשלחו על ידי הנתבעת נרשם שם המנוח באופן שגוי.

     

  79. הנתבעת מטעמה, מבקשת להתנער מכל אחריות בנוגע להעברת האפר.

     

    מר שרם השיב בעדותו:

     

    "ש. למה לא רשמת את אופן העברת האפר שזה בניילון?

    ת. אף פעם לא ציינו את זה. אם היה בוחר כד קבוע הייתי מציין שיש לזה עלות נוספת".

     

    (עמ' 40 לפרוטוקול שורות 25-26).

     

    בהמשך עדותו אמר שהוא מניח כי הציע למר יפים כד, אך זה האחרון לא רצה (שם, עמ' 41 שורה 15).

     

    באותו עניין העידה הגב' טטיאנה ואמרה שהיא דיברה עם מר שרם וזה אמר לה ששולחים את האפר בכד, בשירות EMS (עמ' 56 לפרוטוקול שורה 25). וכן הסבירה כי EMS זו חברה בינלאומית שעובדת עם הדואר הרשמי של אותה מדינה אליה מגיע המשלוח, והוסיפה:

     

    "שירות EMS כולל במדינות שליח שמגיע עם חבילה עד הבית".

     

    (עמ' 57 לפרוטוקול שורה 1).

     

  80. הגב' טטיאנה נשאלה גם על ידי בית המשפט ממה עשוי הכד, והשיבה:

     

    "כד זמני מקרטון בתוך הכד הזמני יש אפר עם סגירה.

    ש. איך הוא נסגר?

    ת. פלסטיק. שמים את האפר בתוך שקית שקופה".

     

    (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 1-3).

     

    ראו גם מוצג 7, תמליל שיחה בין מר אולג גיטנר לבין נציג הנתבעת;

    א: הם קיבלו את הקרטון, וכל החומר של ירוסקי בצלופן. ככה זה צריך להיות? לא בשק הרמטי?

    נ: מה?

    א: לא בקופסא. שולחים את זה לא בקופסא הרמטית בקרטון? שלחו את זה בקרטון.

    נ: כן כן. זה הכד הזמני. סיכמתי עם המשפחה שככה זה מגיע.

    [...]

    א: אז אתם שלחו את הקרטון הבנתי בניילון, וקרטון הבנתי.

    נ: כן.

    [...]

    נ:שמים את האפר בתוך שקית פוליאתילן אטומה, אטום בתוך דק, ואת כל מזה אנחנו שמים בתוך קופסא מקרטון אבל עם מדבקה עם כל הפרטים, ושולחים את זה עם הצהרה על פרטי השריפה והצהרה שהאפר שיש בתוך הכד זה אפר של בן אדם... (צליל התנתקות).

    א: הלו? הלו?".

     

    ללמדך – "הכד" בעניינו הוא בעצם קרטון, אשר בו הושם האפר בשקית ניילון.

     

  81. הנה כי כן, בין אם האפר היה נשלח בכד, או בשקית בתוך קרטון, היה על הנתבעת לוודא שהאפר יהיה אטום כדבעי, כדי להימנע מתוצאה מבישה, כפי שקרתה – שהאפר של גופתו של מנוח פוזר.

  82. ברי בעיני שלא ניתן למנוע מבודק מכס, לבדוק חבילה כזו או אחרת, אך באותה מידה נהיר לי שהיה על הנתבעת – חברה העוסקת ומיומנת בשירותים אלה, לנקוט באמצעי זהירות ראויים, ואף פשוטים למדי, כגון – אזהרה באשר לתכולת החבילה, שימוש בסגירה הרמטית של הניילון וכיו"ב.

     

  83. הנתבעת שמה יהבה בחוות של המומחית מטעמה כי לאפר אין ריח, והמומחית אף נתנה הסבר לפיו - אפר שנשרף כליל, אינו נודף ממנו ריח.

     

    נכון הוא שלא הוכח על ידי התובעים כי נשאר "בשר חי" באפר, אשר גרם לריח, אך גם ללא צחנה סבורה אני כי מדובר בסיטואציה מבישה, פוגענית, בלתי ראויה, אשר יש בא כדי להביא את קרובי הנפטר לזעזוע, וזאת בלשון המעטה.

     

    האם למנוח עילת תביעה?

     

  84. לטענת התובעים, יש לחייב את הנתבעת בגין הפגיעה בכבוד המנוח ובאוטונומיה שלו, עקב שריפת גופתו, ללא הסכמתו. לשיטת ב"כ התובעים, המנוח הביע בעודו בחייו את רצונו להיקבר ולא להישרף, ועמדתו זו הובאה לידיעת הנתבעת, כך שהפגיעה בכבודו נעשתה אומנם לאחר מותו, אך המדובר בהפרה של זכות שנוצרה בעודו בחייו. על כן עיזבון המנוח זכאי לתבוע פיצויים בשם המנוח בגין הפגיעה בזכותו לכבודו.

     

    הנתבעת מבקשת להדוף טענות אלה, ומוסיפה שככל שמדובר בדרישה לקבלת פיצוי – בטענה של פגיעה בכבוד המת, הרי שמדובר בתביעה שנעדרת כל עילה גם מטעמים נוספים. לשיטתה, העוולה הנטענת והמוכחשת בוצעה לאחר מות המנוח, אשר על כן מרגע הפטירה ואילך אין נפטר כשיר לזכויות ולחובות חדשים, ולא יכולה לקום עילת תביעה חדשה לאחר המוות, אלא אם קיימת הוראת דין המחריגה את העיקרון הכללי שבחוק הכשרות המשפטית.

     

  85. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית") קובע הזו הלשון:

     

    "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו".

     

    כידוע, עזבון אינו אישיות משפטית, הכשיר לתבוע ולהיתבע. על כן, יש לדאוג למינוי מנהל עזבון לצורך התביעה. סעיף 1642 למג'לה, אשר קבע את העיזבון כאישיות משפטית בוטל בהוראת החוק לביטול המג'לה, תשמ"ד- 1984. השופט זילברג בע"א 148/53 מ. פנץ ו- "אגד" בע"מ נ' צ. פלדמן ואח', פ"ד ט (3), 1711, 1719 קבע כי:

     

    "...מה הוא מעמדו המשפטי של עזבון המוריש ואם הוא יכול לעמוד בדין כתובע ונתבע, או לא. אך ספק זה אינו בגדר ספק כלל, והתרתו פשוטה וברורה. העזבון, כלומר: כלל נכסי המת העוברים בירושה אל היורש, אינו הוא גופו גוף משפטי, ואין לו- בנפרד מן היורשים או הזכאים האחרים או מנהליו- שום מעמד עצמאי באיזה משא ומתן משפטי שהוא".

     

    השופט זוסמן בע"א 181/67 טובה גרינשפן נ' ציון שרעבי ומדינת ישראל (פ"ד כא (2) 630) קבע כי:

     

    "סבור אני איפוא שמותו של אדם אינו מוליד כל גוף משפטי או מעין-משפטי, אלא מביא רק להתעשרותו של היורש אליו עברו נכסי המנוח".

     

  86. יתרה מכך, אתייחס לטענות ב"כ התובעים שהפגיעה בכבודו של המנוח נעשתה אומנם לאחר מותו, אך המדובר בהפרה של זכות שנוצרה בעודו בחייו, ועל כן עיזבון המנוח זכאי לתבוע פיצויים בשם המנוח בגין הפגיעה בזכותו לכבודו. ב"כ הנתבעת אינו מסכים עם פרשנות זו.

     

    ודוק - ככל שהנתבעת הייתה שותפה למחדל שנעשה לכאורה לאחר מות המנוח, דין תביעת העיזבון להימחק, ויפים לענייננו הדברים שנאמרו בת.א 22346/02 עזבון המנוחה אלקייסי רתיבה ז"ל ואח' נ' משרד הבריאות [פורסם בנבו]:

     

    עם כל הצער אין לי אלא לקבוע כי אין לעזבונה של הגב' אלקייסי ז"ל עילה שבדין להגשת תביעה על מעשים או מחדלים שנעשו לכאורה לאחר מותה ודין תביעה העזבון להימחק (ר' תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי)".

     

  87. לאור האמור, סבורה אני כי דין תביעתו של המנוח להימחק.

     

    שאלת הפיצויים למר יפים ולגב' אנג'לה:

     

  88. הגב' אנג'לה תבעה במסגרת הליך זה סך של 100,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה שלה כבתו של המנוח, וכן סכום נוסף של 300,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לה עקב הזעזוע ועוגמת הנפש בגין שריפת גופת אביה המנוח, ובגין שליחת האפר באופן "מזוויע" כמתואר, וההשלכות מכך.

     

    מר יפים תבע סך של 100,000 ₪ בגין הפגיעה באוטונומיה שלו כבנו של המנוח, וכן סכום נוסף של 300,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, לאחר שהבין כי נוצל ורומה על ידי הנתבעת. בנוסף, עתר להשבת הסכום ששילם – סך של 16,500 ₪, על כך שהנתבעת נמנעה מלשלוח את האפר בכד אטום.

     

  89. לטענת הנתבעת, מאחר ולמנוח לא יכולה להיות עילת תביעה, ממילא התובעים 2 ו- 3 אינם יכולים לרשת עילת תביעה שלא עמדה למנוח. לשיטתה, הפסיקה הכירה בכך שבמקרה בו בוצעה עוולה כלפי מאן דהוא, ולא זה המצב בענייננו, יתכן כי קרוב של אדם יחווה נזק נפשי בשל העוולה שנגרמה לקרובו.

  90. בסוגיית הפיצוי עבור בן משפחה, ראיתי לנכון להפנות להלכה שנקבעה בדנ"א 5636/11 פרופ' יהודה היס נ' ליה עטרה בן צבי:

     

    "המשנה לנשיאה הוסיף וקבע כי מן הראוי להכיר בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, שמקורה במתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת, גם במקרה שבו האוטונומיה הנפגעת היא של קרובי המנוח ביחס לאופן הטיפול בגופתו. בהקשר זה עמד המשנה לנשיאה על המעמד המיוחד והעצמאי שניתן לבני משפחתו של הנפטר בהתאם לחוק הפתולוגיה ועל הזכות לכבוד המת שהוכרה בפסיקת בית משפט זה כחלק מהזכות לכבוד האדם. לפיכך, קבע המשנה לנשיאה כי הפגיעה באוטונומיה של בני המשפחה, כשהיא בקשר עם ביצוע נתיחה בגופו של המנוח ונלווית לה פגיעה בכבוד המת, מקנה זכות תביעה לבני המשפחה. המשנה לנשיאה הוסיף עוד כי אין מניעה ליתן פיצוי הן בגין הפגיעה באוטונומיה של המשיבות והן בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם להן כתוצאה מעצם ביצוע הנתיחה בהעדר הסכמה מדעת, שבא לידי בתחושות הזעזוע ועוגמת הנפש שגרמה להן התנהלות המשיבים. יחד עם זאת ציין המשנה לנשיאה, כי אינו חולק על כך שניתן לפסוק פיצוי כולל בגין הנזק הבלתי ממוני אשר יבטא גם את הפגיעה באוטונומיה".

     

    (עמ' 5 לפסק הדין).

     

    בהקשר זה, ציין המשנה לנשיאה כי על הפיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה להיות פיצוי מהותי ולא סמלי. לפיכך, קבע המשנה לנשיאה כי שיעור הפיצוי לכל אחת מבנותיו של המנוח להותיר על סך של 100,000 ש"ח.

     

  91. לאור האמור, ראו והשוו מקל וחומר ובשינויים המחויבים; סבורני כי ניתן להקיש מהאמור בפסק הדין לעיל לעניינו, ולקבוע שהגב' אנג'לה ומר יפים זכאים לפיצוי עבור פגיעה באוטונומיה, כפי שעתרו – 100,000 ₪ לכל אחד. ברם, בהתאם לחלוקת האחריות שנעשתה על ידי, לפיה מירב האחריות רובץ לפתחו של מר יפים בשיעור של 65%, ייחסתי לנתבעת רשלנות תורמת בשיעור של 35%.

     

    לפיכך – הנני לפסוק פיצוי בגין רכיב זה, למר יפים ולגב' אנג'לה, בסך של 35,000 ₪ עבור כל אחד. וזאת, אף בהתחשב בכך כי מר יפים הזמין את שריפת גופת אביו המנוח, מדעת, ולא נוצל על ידי הנתבעת.

     

  92. בנוסף לאמור, עתרה הגב' אנג'לה לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה עקב הזעזוע ועוגמת הנפש בגין שריפת גופת אביה המנוח, ובגין שליחת האפר באופן "מזוויע", וההשלכות מכך. אדגיש שוב, הגעתי למסקנה כי מר יפים הביע את רצון המנוח, וביקש כי גופת אביו המנוח תישרף, יחד עם זאת קבעתי כי לנתבעת רשלנות תורמת.

     

    בהקשר של "הרשלנות התורמת" מטעם הנתבעת, לא ראיתי לנכון לפסוק לטובת התובעת פיצוי נוסף בגין נזק לא ממוני שנגרם לה עקב הזעזוע ועוגמת הנפש בגין שריפת גופת האב המנוח. די, ברכיב שנפסק באשר לפגיעה באוטונומיה, הטומן בחובו גם רכיב עוגמת נפש.

    ראו והשוו גם לרע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397, 436; הנתבעת מאזכרת ומביאה פסק-דין זה בסיכומיה. המדובר בשורה של מבחנים ותנאים מצטברים, כאשר אחד התנאים לפסיקת פיצוי הינו "נזק נפשי".

     

    "מהו נזק נפשי - ראינו כי ההלכה באנגליה ובארצות-הברית היא, כי על התובע לסבול נזק נפשי קשה בטרם תקום זכות תביעה. דרישה זו מתנסחת באופנים שונים: מחלת נפש מוכרת של ממש, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיסיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה. הרעיון העומד ביסודו של תנאי זה הוא, כי יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים. בדרך כלל אין הצדקה להטיל על המזיק אחריות בגינן, מחד גיסא, ואין גם הצדקה לרתום את המערכת המשפטית לשם כך, מאידך גיסא. יש להדגיש ולשוב ולהדגיש, כי בהיעדר מאפיין ברור, קיים גם חשש ניכר לבידוי נזקים שלא היו ולא נבראו. היעדר סיווג רפואי מוכר גם מכביד ביותר על הערכת היקפו של הנזק, ואף עלול למונעה כליל.

    [...]

    מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים".

     

    ראו והשוו גם לע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מדינת ישראל (נבו, 16.03.2008).

     

    בעניינינו, לא הוצגה בפני חוות-דעת או מסמכים רפואיים, התומכים בטענת התובעת. לא הוכח שתביעתה מקיימת אחר התנאים שנקבעו. חשוב לשוב ולהזכיר את פסיקת בית המשפט באשר לזהירות הנדרשת מבית המשפט מפני הסקת מסקנות שברפואה, ללא ביסוס מתאים בחוות הדעת המקצועיות הרלוונטיות (ראו בין היתר רע"א 6904/14 פלוני נ' כלל חברה לביטוח (נבו, (22.2.2015), ראו פסקה 8).

     

    מכל מקום, עולה כאמור כי התובעת לא הייתה מעורבת בתהליך וסמכה על התובע, אחיה, בארגון סידורי הלוויה וכיו"ב. התובעת מתגוררת מעבר לים, באופן שהקשה עליה לבצע סידורים אלה ועל כן התובע היה מעורב בארגון. כפי שכבר קבעתי, ככל שנגרם לתובעת זעזוע, היה עליה להפנותו כלפי התובע במובן זה. בנסיבות אלה ובהתאם להלכה הנוהגת, סבורני כי אין לפסוק לתובעת פיצוי נוסף בגין נזק לא ממוני שנגרם לה עקב שריפת גופת האב המנוח.

     

  93. בד בבד, בכל הנוגע לנזק הבלתי ממוני שנגרם לגב' אנג'לה עקב שליחת האפר לביתה במולדובה, ברכיב זה כן ראיתי לנכון לפסוק לטובת הגב' אנג'לה פיצוי כספי בסך של 75,000 ₪ וזאת לאור נסיבות העניין והתרשמותי.

     

    למיותר לציין , כאשר התקבל בביתה של הגב' אנג'לה הקרטון שהכיל אפר בשקית ניילון קרועה, והאפר פוזר, הדבר העמיד אותה בפני שוקת שבורה, במבוכה, ובזעזוע עמוק. המדובר באפר של אביה המנוח, אותה ציפתה, למצער, לקבל בכלי אטום.

     

    לא זו אף זו, הדבר גרם לביטול טקס חלוקת הכבוד האחרון למנוח, ודחייתו למועד נדחה אחר.

     

  94. כידוע, רכיב של פיצוי בגין עוגמת נפש נפסק, מעצם טיבו וטבעו על פי אומדן בלבד ולפי שיקול דעתו של בית המשפט. פסיקת פיצויים בעד נזק ממוני "המכונים לרוב פיצויים בגין עוגמת נפש" היא בשקול דעת בית המשפט - הן לעניין עצם פסיקתם, והן לעניין שיעורם. ראו והשוו –

     

    "כידוע, בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה (או בגין עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין) מוטל על התובע להוכיח שנגרם לו נזק ממוני... לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין... אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22/1/15).

     

  95. בכל הנוגע למר יפים - לאור הקביעה כי הוא לא נוצל על ידי הנתבעת, וההחלטה שקיבל לשריפת גופת אביו, הייתה על דעתו ומרצונו החופשי, וזאת - מבלי לשתף את הגב' אנג'לה, שהינה אחותו, לא ראיתי לנכון לפסוק עבורו פיצוי בגין נזק לא ממוני, שנטען שנגרם לו לאחר שנוצל ורומה על ידי הנתבעת.

     

    יחד עם זאת, בהתחשב בכך כי האפר הגיע לבית אחותו של מר יפים, כשהשקית ניילון הייתה פתוחה ולא אטומה, בנסיבות העניין, אני מורה על השבת הסך של 16,500 ₪ למר יפים. יש בהשבת מלוא הסכום, כדי לבטא הן את עוגמת הנפש בגין אי קבלת שירות כפי שהוזמן, למרות שחלק מהשירותים שהוזמנו בוצעו.

     

  96. יצוין כי התובעים עתרו לפיצויים עונשיים, ובמקרה דכאן ולא מצאתי לנכון במקרה זה להיעתר לכך. השיקולים לפסיקתם של פיצויים מוגברים, במסגרת תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק, הנם מגוונים; ראו לעניין זה עבודת התזה המלומדת והמרתקת של כב' השופט שלמה פרידלנדר, פיצויים עונשיים בדיני הנזיקין, תזה לקבלת תואר מוסמך באוניברסיטת בר-אילן, 1999, בעמ' 85-78.

    התנהלות הנתבעת בענייננו אינה מביאה להנחה כלשהי בדבר קיומה של כוונה לפגוע בתובעים, או אדישות לאפשרות הפגיעה בהם. כמו כן, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת פעלה בזדון או מתוך כוונה לפגוע בכבודו של המנוח.

     

    סוף דבר:

     

  97. לאור המקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מר יפים הזמין את שירותיה של הנתבעת, על מנת שזו תשרוף את גופת אביו המנוח, ותשלח את האפר למולדובה, לבית אחותו.

     

    השתכנעתי, כי מר יפים קיבל את ההחלטה על שריפת גופת אביו, מדעת, ולא ניתן לומר כי הנתבעת דחקה בו לבחור דווקא בשריפת הגופה. לפיכך, ככל שהייתה התנגדות מצד האחות לשריפת הגופה, יש לייחס את מירב האחריות לתוצאה, לפתחו של מר יפים, בשיעור של 65%.

     

    בד בבד, נחה דעתי לייחס לנתבעת רשלנות תורמת בשיעור של 35%, הואיל ולא עשתה די, כדי לברר האם למר יפים עוד אחים, ומה עמדתם באשר לביצוע שריפת הגופה.

     

    לא זו אף זו, הנתבעת שלחה את האפר למולדובה, בלי להקפיד שהאפר יגיע לייעודו בבטחה, ללא כל פגע, ובכך התרשלה.

     

  98. בנסיבות העניין – הנתבעת תפצה את הגב' אנג'לה בסך של 35,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה שלה כבתו של המנוח (בשיעור הרשלנות התורמת), ובגין רכיב נזק לא ממוני בעקבות שליחת האפר בסך של 75,000 ₪.

     

    בעניינו של מר יפים – הנתבעת תפצה את מר יפים בסך של 35,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה שלו כבנו של המנוח (בשיעור הרשלנות התורמת). וכן, תשיב הנתבעת למר יפים את הסך של 16,500 ₪, אשר שולמו על ידו בגין השירותים שהוזמנו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

     

    בהתחשב בסכום שנפסק, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

     

    הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

     

    תביעת עזבון המנוח נמחקת, ללא צו להוצאות.

     

  99. ולסיום – לאור הפסיקה הנוהגת, ו"שאיבה" מחוקים ומתקנות שנזכרו מעלה, למדים אנו כי אין כל מניעה לממש את רצונו של מנוח לשריפת גופתו, ככל שהוא ו/או הקרוב לו ביותר, חפץ בכך, ולא מתעוררת התנגדות. יש לזכור כי כבודו של המת הינו עיקרון חוקתי, הנגזר מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וערך עליון הוא – כיבוד רצון האדם בנוגע לקבורתו.

    ככל שמתעוררות מחלוקות, יש להביא זאת לפתחו של בית המשפט, על מנת שיאזן בין האינטרסים הנוגדים. בענייננו, המקרה שבפני הובא לפתחי לאחר שכבר בוצעה שריפת גופת המנוח.

     

    ברי הוא, שכדי להביא לתוצאה של איסור שריפת גופה, נדרשת חקיקה מפורשת, ושהמחוקק יאמר מפורשות את דברו.

     

    יחד עם זאת, משאין איסור, הגיעה ובשלה העת להסדיר בחקיקה נושא "פרוץ" זה, ויפה הייתה שעה אחת קודם.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ט, 01 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ