פלוני נ' רכבת ישראל בע"מ ואח'

פתח דבר

1.לפניי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.התובע, יליד 1986, הוא נהג קטר ברכבת ישראל.

לטענתו, ביום 20.3.18, בעת שירד מהקטר בסיום נסיעה, מעד במדרגות ("פספס" מדרגה), נפל על חצץ פסי הרכבת, ונחבל בגבו.

התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. וועדה רפואית של המל"ל לעררים קבעה, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10%, בגין פגיעה בגב, והגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני.

3.הנתבעות חולקות על הנסיבות הנטענות, ולכן נשמעו ראיות הצדדים, גם בשאלת החבות וגם בשאלת הנזק.

מטעם התביעה העידו התובע ואשתו. מטעם הנתבעות לא היו עדים.

לאחר שמיעת הראיות הגישו שני הצדדים סיכומיהם בכתב.

שאלת החבות – דיון והכרעה

4.על נסיבות האירוע העיד התובע בביהמ"ש כך:

"התחלתי לעבוד במוסכים בלוד, משם לקחתי רכבת לתחנה שנקראת נתב"ג תפעולי, אני נהגתי ברכב. בנתב"ג תפעולי, תחנה שם אני צריך לשנות כיוון ולנסוע למודיעין (...) כאשר הגעתי עם הרכבת לנתב"ג תפעולי תחנה שלא ממש תחנה עם רציפים אלא תחנה תפעולית, שם אני צריך לרדת מהקטר, וללכת באופן רגלי לכיוון הצד השני של הרכבת 250 מ' לצד השני על החצץ צמוד למסילה. בין המסילות. כאשר ירדתי מהקטר ישנם מדרגות שקועות כמו שיורדים על סולם עם הפנים לכיוון הקטר. וכאשר ירדתי, לא הצלחתי להכניס את הרגל שלי לתוך השלב של הסולם, והחלקתי. כל המשקל שלי כבר היה על רגל אבל הרגל לא נכנסה למקום שלה. מה שקרה, פשוט אני באותו רגע נפלתי למטה עם כל התיק עלי התיק של העבודה דרך יחידה לרדת איתו שם. התיק היה על הגב. נפלתי על הרגליים. הגובה הוא גבוה, נחתתי עם הרגליים עם המשקל של התיק והרגשתי קנק קטן בגב. ולא ייחסתי לזה חשיבות. המשכתי לכיוון הצד השני של הרכבת כשהמשכתי לנסיעה לאט לאט במהלך הנסיעה שלא ארוכה התחלתי להרגיש שעומד להיתפס לי הגב. כשהגעתי למודיעין אני צריך לעשות את אותה פעולה רק ברציף, כלומר לרדת לגובה רגיל כמו שנוסעים ברכבת. עברתי לצד השני וכשהכאב כל הזמן מחמיר קצת. המשכתי בסידור שלי עד לחיפה בנסיעה, שבחיפה לא יכולתי כבר והתפתלתי מכאבים. בחיפה נסעתי עם מונית הבית בשכיבה כי כאב לי מאוד ולא יכולתי לתפקד. בד"ר אני ממשיך עם הרכבת עד לנהריה ומשם ממשך ברגל ובנסיבות סיפקו לי מונית עד הבית..." (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 20 ואילך).

בחקירתו הנגדית ציין התובע, כי התאונה ארעה בין השעות 01:00 ל-02:00 בלילה, כאשר המשמרת שלו התחילה בשעה 23:00 בלילה. עם זאת, הוא לא שלל את האפשרות, שהשעה הנכונה שבה קרה האירוע הייתה ב-04:00 לפנות בוקר, כפי שנרשם בתשובותיו לשאלון (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 3-16).

התובע הוסיף והסביר, כי הוא "פספס" את המדרגה הראשונה, ואין מתחתיה מדרגות נוספות, ולכן נפל ארצה. להמחשה הציג התובע תמונות של הקטר (ת/8, ת/9, ת/10). עוד העיד התובע, כי מכיוון שהחזיק בשתי ידיו במאחזים המיועדים לכך, נפל ארצה בעמידה, על שתי רגליו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-27).

5.אין עדי ראייה לתאונה עצמה.

הנתבעות, כאמור, מכחישות את טענת התובע כי נחבל באופן המתואר תוך כדי ירידה מקטר הרכבת. לטענתן, אין לקבל את גרסת התובע מהטעם שמדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. כן טענו הנתבעות, כי התובע העלה מספר גרסאות שונות ביחס לקרות התאונה, וכי במסמכים הרפואיים הראשונים שנערכו לא הוזכר כלל כי התובע נחבל בגבו בעת ירידה מהקטר.

6.לאחר ששקלתי היטב את טענות הצדדים, מצאתי כי יש לקבל את טענת התובע באשר לנסיבות התאונה, וזאת – מהטעמים הבאים:

א. אכן, כטענת הנתבעות, מדובר בעדות יחידה של בעל דין. על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ביהמ"ש רשאי לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, אלא שעליו לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. להלן יפורטו נימוקי.

ב.עדות התובע הייתה מהימנה עליי.

התובע העיד באופן אמין, ותיאר בפרוטרוט ובאופן בהיר וברור את אופן קרות התאונה, המקום שבו אירעה והנסיבות שבהן אירעה. עדותו של התובע הייתה סדורה וקוהרנטית.

על מהימנותו של התובע למדתי גם מהתייחסותו לנזקיו ולמצבו מאז התאונה ועד היום, כאשר התרשמתי כי התובע לא הפריז בתיאור נזקיו וכי תאר את הדברים כהווייתם.

ג. הסתירות שעליהן הצביעו הנתבעות בסיכומיהן, לאו סתירות הן. אם בכתב התביעה נרשם, כי התובע נחבל לאחר ש"פספס מדרגה, מעד ונפל על חצץ הפסים ונחבל", אין בכך סתירה כל שהיא אל מול עדותו המפורטת של התובע, והדברים מתיישבים זה עם זה. בחלק מהמסמכים הרפואיים ניתן לראות כי התובע דיווח ש"החליק מהמדרגות", ואף בכך אין סתירה אל מול הגרסה השלמה שנשמעה בבית המשפט.

ד. אכן, כטענת הנתבעות, סיפור החבלה תוך כדי עבודה אינו מופיע במסמכים הראשוניים. בהפניה למיון (22.3.18) נרשם כי התובע סובל שלושה ימים מכאבי גב עזים, קיבל זריקת וולטרן ואטופן, דיקור יבש ללא שיפור (נ/1); ובתעודת חדר המיון (22.3.18) אף נרשם כי התובע סובל מכאבים זה שלושה ימים, ללא סיפור של חבלה (נ/2).

גרסת הנפילה מהקטר מופיעה לראשונה בתיק קופת החולים מיום 29.3.18, שם מפורטות "תלונות/סיבת הפניה מתאריך 22.3.18", ונרשם בין היתר "נפל מהקטר ונחבל בגב", כאשר רישום זה מתייחס לרישום שהופיע בתיק קופת החולים כבר ביום 22.3.18 (ת/11; נ/4, דף 29).

אכן יש חשיבות גדולה לגרסה שמופיעה בתיעוד רפואי ראשוני, סמוך לאירוע, אולם אף זו אינה חזות הכל.

במקרה הנוכחי, גרסת הנפילה הקטר מופיעה לראשונה בחלוף שבוע ימים מהפנייה הראשונה לקבלת טיפול רפואי, כך שאין מדובר בגרסה שהופיעה לראשונה בחלוף זמן רב מהפגיעה.

המסמכים הרפואיים מלמדים, כי בימים הסמוכים לאירוע סבל התובע מכאבים עזים והגבלה קשה בתנועות ("קושי עצום בהליכה, וגם במעבר מישיבה לעמידה", 22.3.18; "החמרה ניכרת, לא מסוגל לקום מהמיטה... לדברי חמתו כאבים לא נסבלים, מרותק למיטה", ההפניה לביקור נוסף במיון ניתנה לחמותו של התובע, בהעדרו, ביום 25.3.18). התובע פנה שוב לחדר מיון ב-24.3.18 והגיע לשם כאוב, כשאינו יכול לעמוד (ת/3).

על פי עדותו של התובע, כשהגיע לטיפול הרפואי הראשוני כל כך סבל מכאבים, וכששאלו אותו תוך כדי מתן זריקה מה קרה השיב שיש לו כאבים בגב ואינו יכול לנשום (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 16-17). אשת התובע העידה גם היא, כי פנו מספר פעמים לבית החולים, עד שניתן לתובע הטיפול שעזר לו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 25-26).

ביום 29.3.18, בביקור בקופת החולים שבו נרשם כבר עניין הנפילה מהקטר, נרשם גם "מקבל פרקוסט וזה עוזר".

מתקבלת אפוא תמונה של פנייה לקבלת טיפול רפואי במצב של כאבים עזים, שהולכים ומחמירים, עד כדי קושי לעמוד, אצל בחור צעיר יחסית (בן 32 אז), ובחלוף שבוע ימים, לאחר הטבה מסוימת, כן נמסרו לרופא נסיבות הפגיעה, והדבר בא לידי ביטוי בתיעוד הרפואי.

בשים לב לכל האמור לעיל, ובעיקר – לעדותו המהימנה של התובע, אני סבורה כי יש לקבל את גרסתו, למרות שגרסת הנפילה מהקטר אינה מופיעה בתיעוד הראשוני ממש.

ה. בתשובותיו של התובע לשאלון שהפנו אליו הנתבעות השיב, כי דיווח על האירוע למנהל סידור העבודה, מר אורן איטח (נ/5(2) – תשובות לשאלון מיוחד). התובע העיד, כי לא חזר לעבודה אלא בחלוף כחודש ימים, וכי "בעבודה שלי לא יתנו לי לשבת בבית אם אני לא אסביר מה קרה. כולם ידעו מה יש לי" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 30-31).

הנתבעות מצדן לא ראו לנכון להזמין לעדות את אותו מר איטח, ששמו נזכר במפורש בתצהיר התשובות לשאלון.

בחקירה הנגדית הוצג בפני התובע מצב, שלפיו רק באמצע חודש אפריל, כשלושה שבועות לאחר התאונה, דיווח למנהל העבודה שלו (רועי ליבוביץ) כיצד קרתה התאונה, אולם התובע העיד, כי שוחח עם המנהל סמוך לאחר האירוע והסביר מה קרה, אלא שהליך פורמלי נערך רק בשלב מאוחר יותר (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 24-25).

גם מר רועי ליבוביץ לא הוזמן על ידי הנתבעות לעדות על מנת להוכיח את הטענה, כי גרסת הנפילה מהקטר הועלתה באיחור.

ו. המל"ל אישר את תביעת התובע כנפגע עבודה, ללמדך שהמעביד (כלומר, הנתבעת מס' 1) אישר את הדיווח של התובע, כי נפגע במהלך עבודתו. לעניין זה אפנה לטופס בל/250 מיום 22.4.18 (ת/6), שבו צוינו נסיבות התאונה, על פי דבריו של התובע.

ראוי לציין, כי נסיבות התאונה באותו מסמך תוארו, אחת לאחת, כפי שתיאר אותן התובע בעדותו בבית המשפט ("לדבריו בעת ירידה מהקטר, פספס מדרגה ונפל כך שנעמד בחוזקה על הרציף...").

ז.למעשה חשדן של הנתבעות הוא, כי לא היה אירוע תאונתי כל שהוא, אלא מדובר בכאב גב על רקע תחלואה.

לאירוע, כאמור, לא היו עדים; עם זאת, ניתן למצוא תמיכה מסוימת לגרסת התובע בעדותה של אשתו, ר', אשר העידה על כך שהתובע הגיע באותו בוקר הביתה, כשהוא סובל מכאבים עזים, סיפר שנפל, נכנס למיטה, ומאותו רגע היה במצב קשה במשך כחודש ימים, עד שאשתו אף הייתה צריכה לסייע לו להתקלח ולהגיע לשירותים (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 22-26).

אציין בהקשר זה, כי מצאתי גם את עדותה של אשת התובע כעדות אמינה. היא לא ניסתה לתאר בהגזמה את מצבו של התובע בתקופה האחרונה, ועל כן העידה כי הוא אמנם "לא חזר לעצמו ב-100%", אבל הוא מסייע לה בבית, בגידול הילדים ובקניות, "ואחרי זה הוא פשוט סובל" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4-7).

לאור כל המפורט לעיל, אני מקבלת את עדות של התובע, וקובעת כי הוא אכן נפגע בגבו לאחר שנפל מקטר הרכבת, תוך כדי ירידה ממנו, בסיום נסיעה. אין חולק, כי נסיבות אלו מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פלת"ד.

הנזק

6.כתוצאה מהתאונה סבל התובע מכאבי גב עזים. הוא הופנה לבדיקת MRI שבוצעה ביום 15.4.18 ובה הודגמו ממצאים בעמוד השדרה המותני, כאשר הממצא העיקרי הוא בקע דיסק בין חוליות L5-S1 (ת/3).

התובע שהה באי-כושר לעבודה במשך חודש ימים.

7.התובע פנה למל"ל לקביעת דרגת נכות. וועדה רפואית ראשונה במל"ל (4.11.18) קבעה, כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה ומכאבי גב עוד לפני התאונה, ולפיכך קבעה כי לא נותרה נכות. התובע הגיש ערר, וועדת העררים קבעה (13.2.19), כי אמנם ישנן תלונות על כאבי גב בעבר, אולם לא הייתה הגבלה תפקודית והוא עבד במשרה מלאה, לכן אין לגרוע משיעור הנכות בגין מצב רפואי קודם. וועדה זו העמידה את נכותו של התובע על 10%.

להשלמת התמונה יצוין, כי בקשת הנתבעות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל נדחתה בהחלטתי מיום 13.1.20.

קביעת הנכות של וועדת המל"ל מהווה קביעה מחייבת על פי דין, בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בהתאם לקביעת הוועדה, לתובע נותרה נכות של 10% על פי סעיף ליקוי 37(7)(א) – הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני.

8.התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, בסכום של 18,245 ₪.

9.התובע אינו טוען להפסדי שכר בעבר. הוא נעדר מעבודתו במשך חודש ימים, ושכרו שולם לו באופן סדיר. התובע עדיין מועסק כנהג קטר, ללא כל פגיעה בשכרו מאז התאונה ועד היום, ועל כך אין חולק.

10.לעניין הפסדי שכר לעתיד –

לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר עתידיים, על פי חישוב אקטוארי שנגזר משכרו (כ-15,500 ₪ ברוטו), על פי 10% נכות, בהיוון מתאים. לטענתו, אמנם הוא ממשיך בעיסוקו כנהג קטר, אך אין לדעת מה יהיה בעתיד, וכיצד ייפגע בעתיד כושר ההשתכרות שלו.

לטענת הנתבעות, העובדה שהתובע ממשיך באותו עיסוק כנהג קטר, ארבע שנים לאחר התאונה, מלמדת כי לא נותרה לו נכות תפקודית כלל. הנתבעות מציינות עוד בסיכומיהן, כי לתובע השכלה אקדמית, כפי שאישר בעדותו (הנדסאי אלקטרוניקה ובעל תואר ראשון במנהל עסקים; עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 28).

אני מקבלת את טענת הנתבעות, כי בנסיבות האמורות לעיל יש להעריך את הפסדי השכר העתידיים של התובע באופן גלובאלי, ולא כחישוב אקטוארי, הן לאור העובדה שהתובע ממשיך בעיסוקו כנהג קטר, והן לאור העובדה שהוא בעל השכלה אקדמית, שיכול להתפרנס מעבודה שאינה כרוכה במאמץ פיזי ניכר.

מנגד, אין בעובדה ששכרו של התובע עד כה לא נגרע כדי להגיע למסקנה, שאין לתובע כל נכות תפקודית. התובע סובל מפגיעה בגב, שהותירה 10% נכות בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. על פי עדותו של התובע, שהיא מהימנה עליי, כאמור, הדבר מתבטא בכאבי גב, שמחמירים לאחר מאמץ. עסקינן בנכות תפקודית, אף אם השפעתה הנוכחית על כושר ההשתכרות אינה ניכרת.

11.שכרו הממוצע של התובע עומד על כ-15,700 ₪ (על פי חישוב ממוצע של נתונים מצטברים המפורטים בתלוש של חודש יולי 2021, ת/7). משכר זה לא מנוכה כיום מס הכנסה. התובע הוא תושב נהריה, הזכאי להנחת ישוב (בהתאם לתלוש ת/7). נוסף על כך יש לו נקודות זיכוי בגין ילדים קטנים (דבר שישתנה בעתיד, כשיגדלו ילדיו).

חישוב אקטוארי על פי שכר של 15,000 ₪ ייתן סכום של כ-362,000 ₪ (מקדם היוון 241.99, עבור 31 שנה עד גיל 67).

על פני הדברים אין מקום לערוך חישוב אקטוארי כזה בנסיבותיו של התובע, כאמור לעיל. אני רואה לנכון להעמיד את סכום הפיצוי הגלובאלי על מחצית מהסכום הזה, כאשר החישוב הגלובאלי יגלם גם התחשבות ברכיב הפסד הפנסיה.

לאור על האמור לעיל, אני מעמידה את הפסדי השכר לעתיד (כולל הפסדי פנסיה) על 180,000 ₪.

12.עזרת הזולת –

התובע אינו טוען כי קיבל עזרה בשכר, אך לטענתו בחודש הסמוך לתאונה סייעה לו אשתו. אף היא העידה על העזרה שנתנה לבעלה באותה תקופה.

על פי הפסיקה ניתן לפסוק פיצוי גם בגין עזרת המשפחה, שניתנה ללא שכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, 6.1.15), ובנסיבות הפגיעה דנן אני סבורה כי ראוי לעשות כן. עם זאת ראוי לציין, כי התקופה שעבורה ייפסק פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר היא תקופה קצרה, בת חודש בלבד, בהתאם לתקופת אי הכושר שאושרה, אשר לאחריה חזר התובע לעבודה סדירה.

כן אני רואה לציין, כי נוכח נכותו התפקודית של התובע, ניתן להניח כי יזדקק לעזרת הזולת בעתיד, לרבות בביצוע עבודות שונות ומקובלות במשק הבית, אשר לצורך ביצוען יזדקק לעזרת בעלי מקצוע בשל הפגיעה בגבו וכאבי גב (במיוחד פעולות הכרוכות בהרמת משקל).

לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, על דרך האומדן, בסכום מתון של 10,000 ₪.

13.הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המל"ל, שכן התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

התובע הציג שתי קבלות על תשלומים ששילם (עבור ייעוץ מומחים, ת/1, ת/2), סך הכל 1,050 ₪. סכום זה יש לפסוק לזכות התובע. בהתחשב בטענותיו בדבר הוצאות שהיו לו על נסיעות לטיפולים רפואיים, ללא קבלות, אעמיד את הפיצוי בגין הוצאות על סכום של 1,500 ₪.

14.סך הנזק –

א. כאב וסבל - 18,245 ₪;

ב. הפסד שכר בעתיד - 180,000 ₪;

ג. עזרת הזולת, עבר ועתיד - 10,000 ₪;

ד. הוצאות - 1,500 ₪;

ה. סך הכל -209,745 ₪.

מנזקיו של התובע יש לנכות את תגמולי המל"ל, אשר עומדים על 57,964 ₪ (בהתאם לפירוט התגמולים נ/7). יתרת הפיצוי תעמוד, אפוא, על 151,781 ₪.

סוף דבר

15.אני קובעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.3.18, ובהתאם לאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 151,781 ₪.

כן תשלמנה הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בסך 23,086 (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 712 ₪.

הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אייר תשפ"ב, 29 מאי 2022, בהעדר הצדדים.