אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 11322-05-14 סאלם נ' עזבון המנוח ולכינסקי ז"ל ואח'

ת"א 11322-05-14 סאלם נ' עזבון המנוח ולכינסקי ז"ל ואח'

תאריך פרסום : 05/11/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי חיפה
11322-05-14
06/10/2015
בפני השופטת:
תמר נאות פרי

- נגד -
תובע:
צוריאל סאלם
נתבעים:
1. עזבון המנוח גרשון ולכינסקי
2. זיו ולכינסקי
3. דפנה בבלי
4. צח ולכינסקי
5. מינהל מקרקעי ישראל חיפה
6. הסוכנות היהודית לא"י

עו"ד הדר קליגר
עו"ד אופיר סרולביץ - פרקליטות מחוז חיפה
עו"ד בשמת שלוש ואח'
פסק דין
 

 

תביעה לגבי זכויות נטענות במקרקעין. 

רקע כללי

  1. התובע, מר צוריאל סאלם (להלן: "התובע"), החזיק עד לחודש פברואר 2015 במבנה בשטח חקלאי באזור פרדס חנה (גוש 10099 חלקות 7-9, להלן: "המבנה" או "הנכס" ו-"המגרש" בהתאמה).

    הנתבע 1 הינו עזבונו של המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל (להלן: "המנוח"). הנתבעים 2 עד 4 הינם יורשיו של המנוח (להלן, ביחד עם המנוח: "הנתבעים"). המנוח חתם על הסכם חכירה עם הנתבע 5, מינהל מקרקעי ישראל (כפי שכונה בשעתו, להלן: "המינהל"), לגבי המגרש, לרבות השטח עליו עומד המבנה, בשנת 1977. הנתבעת 6 הינה הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות").

  2. להבנת הרקע להגשת התביעה, ארשה לעצמי להעתיק (עם שינויים מעטים) קטעים נרחבים מהחלטה שניתנה ברע"א 7244/13 בעניין הנדון, מפי כב' השופטת ברק-ארז, אשר דנה בפרשה במסגרת הליך קודם (עליו אפרט בהמשך) וסיכמה בפסק דינה את השתלשלות האירועים ההיסטורית, כדלקמן:

  3. בשנות החמישים של המאה הקודמת, יושבו אלפי עולים במחנה צבאי בריטי לשעבר, שהפך למעברת פרדס חנה (להלן: "המעברה"). הוריו של המבקש שעלו לארץ באותה תקופה שוכנו במבנה במעברה האמורה ובו התגוררו עם ילדיהם. הצעיר שבהם, יליד 1958, הוא התובע. בשנות השישים המוקדמות הוחל בפינוי המעברה. לתושבי המעברה, ובכללם להורי התובע, הוצעו פתרונות דיור חלופיים, אך הוריו של התובע סרבו להצעות אלה בטענה שהם מגדלים בשטח המעברה כבשים, והדבר לא יתאפשר להם ביישובים העירוניים שאליהם הוצע להם לעבור. לפיכך, ההורים המשיכו להתגורר במעברה הגם שיתר תושביה עזבו אותה. בפועל, הם החזיקו מתקופה זו ואילך בשטח של כדונם וחצי. ילדיהם המשיכו להתגורר עמם במבנה עד שבגרו ועזבו את המקום. בשנת 1986 נישא התובע ועבר להתגורר עם אשתו. בשנת 1989, לאחר שהתגרש, חזר להתגורר במבנה עם הוריו. אביו נפטר בשנת 1993 והאם נפטרה בשנת 2009 (להלן: "האם המנוחה"). התובע, כפי שציינתי מעלה, התגורר במבנה עד פברואר שנה זו.

  4. ביום 16.11.1977 נחתם חוזה חכירה (להלן: "חוזה החכירה") בין הקרן הקיימת לישראל לבין המנוח, במסגרתו הוחכר לו שטח של כעשרה דונמים לתקופה של 49 שנה (במתכונת לפיה תקופת החכירה הקבועה בו החלה רטרואקטיבית מיום 1.9.1968, כך שהיא מסתיימת ביום 31.8.2017). השטח שחכר המנוח כולל את המגרש שעליו עומד המבנה, ובהתייחס לכך נקבע בהסכם החכירה כי: "הואיל וידוע ... שבחלק ממגרש מספר 45 הכלול במוחכר קיים מבנה שבידי המחזיקים בזכות או שלא בזכות, מתחייב החוכר לפנות על חשבונו הוא בלבד את המחזיקים במגרש זה, מספר 45, ללא כל זכות לדרוש מהמחכיר הוצאות הפינוי או כל הוצאות אחרות הקשורות בכך". ייעודם של המקרקעין - לחקלאות.

  5. בשנת 1995 הגיש המנוח לבית משפט השלום בחדרה תביעה כנגד האם המנוחה, לפינוי המבנה ותשלום דמי שימוש ראויים (ת"א 1131/95, בפני כב' השופט מנהיים, להלן: "התביעה הראשונה").

    ביום 5.5.2003, לאחר התדיינות ארוכה שנמשכה כשמונה שנים, דחה בית משפט השלום את התביעה וקבע כי האם המנוחה הינה בת רשות במבנה, שכן המנוח חתם על חוזה החכירה בידיעה כי האם מחזיקה במבנה, פנה אליה והודיע לה על מעמדו כחוכר, ומעולם לא דרש ממנה לפנות את המבנה או לשלם דמי שימוש בעבורו (להלן: "פסק הדין הראשון"). עוד נקבע כי האם החזיקה במבנה במשך כחמישים שנה, ואף השקיעה בו השקעות ממשיות לאורך השנים, מבלי שהמנוח מחה כנגד כך, ומשכך, האם הייתה בת רשות, בין שמדובר במעמד מתמשך מן היום שבו יושבה במעברה (וכאשר המנוח כפוף לכך) ובין שמדובר ברשות עצמאית וחדשה שניתנה על-ידי המנוח עצמו (כאשר נמנע מלנקוט בפעולות לפינוי האם המנוחה). בית משפט השלום בפסק הדין הראשון הוסיף וקבע כי המנוח עצמו הודה שלא הייתה לו התנגדות לכך שהאם תמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה, וההתנגדות האמיתית שלו הייתה לכך שהתובע חזר להתגורר במבנה, ואף ניסה לבצע פעולות בנייה נוספות במקום. נוכח האמור הורה בית משפט השלום כי האם תוכל להמשיך להתגורר במבנה עד אחרית ימיה. בית משפט השלום ציין בהקשר זה כי התובע לא היה צד להליך שהתנהל בפניו ולכן אין לקבוע מסמרות בנוגע לשאלת פינויו. עם זאת, נקבע כי דומה שהרשות אשר ניתנה לאם היא רשות אישית שלא ניתן להעביר או להוריש לתובע ללא הסכמתו של המנוח. עוד נקבע כי אין לבצע כל עבודות נוספות במבנה.

  6. בשנת 2005 הפסיקה האם המנוחה את פעילות גידול הכבשים, ובאפריל 2009 נפטרה האם.

  7. באפריל 2010, הגיש המנוח לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפינויים של ארבעת ילדיה של האם המנוחה מהמבנה (להלן יחד: "ילדי המנוחה", ובכללם התובע), במסגרת ת"א 32525-04-10 (להלן: "התביעה השניה").

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ