פלוני נ' אבו רומי ואח'

 צד שלישי:  מנאל אבו רומי

בפני תביעה בגין נזקי גוף בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מספר 1, שלפי הנטען נהגה ברכב הפוגע, וכנגד הנתבעת מספר 2 (קרנית) בהיותה קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. הנתבעת מספר 2 הגישה כנגד הנתבעת מספר 1 הודעה לצד שלישי בטענה לשיפוי .

הצדדים חלוקים הן בשאת נסיבות התאונה והחבות והן בשאלת הנזק.

רקע עובדתי

ביום 18.6.12 בסביבות השעה 07:30, רכב התובע על אופניים בקריית אתא, כחלק מקבוצת רכיבה שרכבו בדבוקה. לאחר שהאור ברמזור שלפני צומת המגינים ברחוב העצמאות התחלף לירוק התובע והרוכבים הנוספים החל ברכיבה בנתיב הימני של הכביש ושהגיעו למרכז הצומת פגע בו רכב, בצדו הימני של הרכב, וגרם לנפילתו מהאופניים. למרות הפגיעה, נהגת הרכב המשיכה בנסיעה לכיוון כללי שפרעם ולא עצרה. קודם לפגיעה בו, הרכב האמור פגע ברוכב אופניים נוסף. במקום נכחה באקראי הגב' מירי רוזנברג, שוטרת שהיתה במדים בדרכה לעבודתה, והייתה עדה לפגיעה בתובע וסייעה לו. השוטרת מסרה לתובע פתק עם מספר הרישוי של רכב הטויוטה – 1028556 והפנתה אותו לתחנת המשטרה.

עקב התאונה, התובע נפגע במרפק יד שמאל.

ביום 20.6.12 התייצב התובע בתחנת המשטרה והציג בפני החוקר את הפתק עם פרטי הרכב (שנרשם על ידי השוטרת ובו פרטי הרכב המעורב). במהלך עדותו תפסה המשטרה את הפתק האמור כמוצג בתיק החקירה.

מבדיקה מול משרד הרישוי עלה, כי רכב מסוג טויוטה לבנה מספר 1028556 שייך לנתבעת מספר 1.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מספר 1 וכן כנגד קרנית בטענה שהנתבעת מספר 1 נהגה ברכב ללא ביטוח תקף. ערב שמיעת הראיות בתיק נתבקשה הוספת הטענה ש"ככל שיקבע כי נתבעת 1 / הצד השלישי לא הייתה מעורבת בתאונת הדרכים ... הרי שאז חייבת הנתבעת 2 לפצותו בשל היות הנוהג האחראי לפיצויים בלתי ידוע בהתאם לסעיפים 12(א)(1) ו- 12(ב) לחוק הפיצויים".

ראיות הצדדים

מטעם התביעה הוגש תצהיר התובע ועד לתאונה, מר משה כספי, וכן זומנה לעדות הגב' מירי רוזנברג, השוטרת שהיתה עדה לאירוע.

מטעם הנתבעת מספר 1 הוגש תצהיר שלה וכן של עובדים במקום עבודתה- שהלה חאתם, מנהל המרכז הגריאטרי "בית אלענאיה" בשפרעם, ושלושה עובדים, עיסא עמשה, חיתאם חאג ועואד יופא.

בתום שמיעת הראיות, הודיעה הנתבעת מספר 1 שהיא מוותרת על תצהירו של מר ואיל אבו רומי, סוכן ביטוח וקרוב משפחתה, שעל פי הנטען בתצהירו ובעדות הנתבעת מספר 1, דאג להנפיק פוליסת הביטוח לרכב "הטיוטה" (עמ' 54 לפרוטוקול).

פרופ' רופמן, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, קבע לתובע נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה במרפק שמאל.

דיון והכרעה 

אין מחלוקת בין הצדדים, כי האירוע כפי שתואר על ידי התובע מהווה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. כמו כן, אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה, הנתבעת מספר 1 הייתה הבעלים של רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע לבן שמספרו 1028556.

בנוסף יצוין, כי בפועל אין מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה.

המחלוקת בתיק נוגעת לשאלת מעורבות הרכב שבבעלות הנתבעת מספר 1 (טויוטה קורולה בצבע לבן מספר 1028556) בתאונה.

בהודעת התובע במשטרה, שניתנה בסמוך לאחר האירוע, הוא מסר פרטים מזהים ובכלל זה כי הרכב הפוגע הינו מסוג טויוטה בצבע לבן שהיה נהוג בידי אישה (ראו, הודעת התובע שצורפה כנספח א' לתצהירו). התובע חזר על תיאור זה בסעיף 3 בתצהירו וכן בעדותו בבית המשפט. תיאור התובע נתמך בתצהיר ובעדות של רוכב נוסף, מר משה כספי, לפיהם התובע נפגע מרכב מסוג טויוטה קורולה בצבע לבן, נהוג על ידי אישה (ראו, סעיף 2 לתצהיר עדותו וכן עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 28-36 ועמוד 17 שורות 1-6). גם התיאור שמסרה השוטרת, הגב' רוזנברג, תומך בגרסת התובע ולפיהם הרכב הפוגע הינו רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע לבן (ראו, הודעת השוטרת במשטרה מיום 19.7.12).

אם כך, הוכח כי הרכב הפוגע הינו רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע לבן וכי הרכב היה נהוג בידי אישה.

המחלוקת שנותרה היא האם הרכב האמור הינו אותו הרכב שבבעלות הנתבעת מספר 1.

השוטרת הוסיפה בעדותה במשטרה, כי מסרה לתובע פתק שבו רשמה את פרטיה (שם ומספר טלפון) וכן את פרטי רכב הטויוטה הפוגע, כפי שאלה נמסרו לה על ידי נהג רכב נוסף שהיה במקום ונסע אחרי רכב הטויוטה (הפוגע). בעדותה ציינה, כי "...נהג רכב אחר נסע אחריו וחזר עם מ"ס הרכב שאיני זוכרת אותו, רוכב האופניים אמר כי הרכב פגע בו. ... אני בינתיים יצאתי מהרכב, רשמתי לו על דף את מ"ס הטויוטה שהנהג מסר לנו ואני מסרתי את הפתק עם המ"ס הרכב לרוכב האופניים, את מ"ס הטלפון שלי ופרטי" (ראו, עדות השוטרת במשטרה שורות 5-8).

העתק הדף עם פרטי הרכב, שהשוטרת רשמה ומסרה בזמן אמת לתובע, הוגש במהלך עדותה של השוטרת בבית המשפט וסומן כמוצג ת/2. השוטרת אישרה בעדותה בבית המשפט, כי המוצג ת/2 הינו הדף שמסרה לתובע בזמן אמת בסמוך לאחר האירוע ושהפרטים הרשומים בחלקו העליון של הדף – פרטיה (שם וטלפון) ופרטי הרכב (טויוטה לבנה, מ.ר. 1028556) נרשמו על ידיה (ראו, פרוטוקול עמוד 12, שורות 29-31 ועמוד 13 שורות 1-3, עמוד 14 שורות 15-17 ושורות 28-29).

עולה השאלה האם ממכלול הנתונים שהוצגו הוכח ברמה הנדרשת, כי הרכב הפוגע שהיה מעורב בתאונה דנן הינו מסוג "טויוטה קורולה" בצבע לבן, מספר רישוי 1028556, אשר בבעלות הנתבעת מספר 1 (ראו, תעודת עובד ציבור ממשרד התחבורה- נספח ז' לתיק המוצגים של הנתבעת מספר 1).

הן התובע והן הנתבעת מספר 2 טענו, כי האמור הוכח ברמה הנדרשת ואף מעבר לכך וכי אין חולק כי הרכב האמור היה במועד התאונה בבעלות הנתבעת מספר 1 וכי הכחשתה של הנתבעת מספר 1 את מעורבותו של הרכב בתאונה הופרכה במהלך שמיעת העדויות.

גירסתה של הנתבעת מספר 1 והכחשתה מעורבות הרכב תידון בהמשך. בשלב זה, אסתפק בהצגת מספר קשיים כנגד מסכת הראיות שהוצגה על ידי התובע ועל ידי הנתבעת מספר 2.

מעדותה של השוטרת עולה, כי הנהג, שכביכול נסע אחרי הרכב הפוגע וחזר למקום התאונה עם מספר הרישוי של הרכב הפוגע, אינו מוכר לה וזהותו אינה ידועה לה. לא הוכח, כי הנהג האמור אותר על ידי משטרת ישראל או כי נעשה ניסיון לאתרו. מכך עולה, כי לא הוצגו הנסיבות בהן תועד מספר הרישוי של הרכב הפוגע. האם הנהג קלט את המספר תוך כדי נסיעה? האם רשם את המספר מיידית? והאם זכר את המספר בעל פה ומסרו לשוטרת?

עיון בפתק (ת/2) עולה, כי נפלה טעות ברישום מספר הרישוי של הרכב. מספר הרכב הפוגע נרשם בשתי שורות כאשר בשורה העליונה נרשם מספר שאחת מספרותיו אינה ברורה ונעשה בה תיקון והמספר נרשם שוב שורה מתחת ללא תיקונים כלשהם. השוטרת לא ידעה להסביר את התיקון האמור. בנוסף, מעדותה עולה, כי לא ברור האם הנהג, שמסר לה את מספר הרכב הפוגע, העביר לה פתק או מסר לה את המספר בעל פה (ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 13, שורות 12-20). זאת ועוד, מעיון בת/2 עולה, כי בחלק התחתון של הפתק הוסף מעין שרטוט של מקום התאונה. לא הוצג ולא הוכח מי רשם את השרטוט האמור ובאיזה נסיבות זה הוסף לפתק. השוטרת הכחישה, כי השרטוט נרשם על ידה. בא כוח הנתבעת מספר 2 הציגה בפני השוטרת אפשרות כי השרטוט הוסף על ידי החוקר במהלך חקירתה, אך השוטרת ציינה כי אינה זוכרת זאת וכי אם זה הוסף על ידי החוקר, היה מקום לציין זאת ולחתום ליד (ראו, פרוטוקול, עמוד 14, שורה 27). למיותר לציין, כי לרישום והוספת שרטוט על גבי הפתק יש רלוונטיות והשפעה על המשקל שראוי לתת לפתק (ת/2).

מעבר לאמור לעיל יצוין, כי מעדות התובע עולה, כי כאשר השוטרת מסרה לידיו את הפתק ועליו רשום מספר הרישוי של הרכב הפוגע, רוכב נוסף שהיה עימו, בשם שמעון, זיהה את המספר וציין כי זה אכן המספר שהוא ראה. שמעון לא הגיש תצהיר עדות ראשית ואף לא זומן להעיד בבית המשפט בעניין זה. זאת, ללא כל הסבר המניח את הדעת.

בנוסף לאמור לעיל, ממכלול הנתונים שהוצגו עולה, כי הרכב הפוגע היה נהוג בידי אישה. הן התובע והן מר כספי ציינו, כי הנהגת היתה ללא כיסוי ראש. מנגד, הנתבעת מספר 1 העידה, כי היא כל הזמן עם כיסוי ראש, ובכלל זה במהלך מתן העדות בבית המשפט. עדותה בנקודה זו לא הופרכה. כבר כאן יצוין, כי הנתבעת מספר 2 העלתה את האפשרות כי אחת מבין שתי בנותיה של הנתבעת מספר 2 נהגה ברכב הפוגע, אך סברה זו נותרה בגדר סברה ולא הובאה ולו ראשית ראיה שיש בה להצביע על מעורבות של אחת הבנות באירוע. יוער כבר בשלב זה, כי עדותה של הנתבעת מספר 1, בעניין הכללת בנותיה בכיסוי הביטוחי של הרכב (ראו, להלן), אינה יכולה להוות ראשית ראיה או אינדיקציה למעורבות אחת הבנות באירוע הספציפי דנן.

מכל האמור לעיל עולה, כי לא הוכחו הנסיבות בהן נקלט מספר הרישוי של הרכב הפוגע על ידי הנהג האלמוני. לא ברור אם נפלה טעות בתיעוד מספר הרישוי של הרכב. מעיון בת/2 עולה, כי, על פניו, היתה טעות מסוימת בתיעוד ולפחות באחת הספרות במספר נעשה תיקון. לא הובאה כל ראיה שהמספר (לכל הפחות מספר אחד אך ייתכן שני מספרים שונים) האחר שעולה מת/2 אינו של רכב מסוג טויוטה קורולה בצבע לבן. על גבי הפתק הוסף שרטוט שלא ניתן כל הסבר מי הגורם שצייר אותו ובאילו נסיבות, והעד היחיד שיכל לאשר את נכונות המספר, מר שמעון, לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא זומן למתן עדות בבית המשפט.

אכן, כבר נספק לא אחת, כי ניתן לקבל פתק, עליו נרשם מספר רישוי של רכב פוגע, כראיה במשפט ולבסס על ראיה כזו ממצאים ומסקנות. ברם, כל מקרה נבחן לגופו, בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות, ובהתאם למשקל שראוי ליתן לאותו פתק בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה.

גרסתה של הנתבעת מספר 1

הנתבעת מספר 1 טענה, כי ביום התאונה שהתה בין השעות 0625 ועד ל- 1311 במקום עבודתה במרכז הגריאטרי בשפרעם, כאשר רכב הטויוטה חנה, לטענתה, כל אותה עת בחנייה החיצונית של המרכז הגריאטרי (ראו, סעיף 8 לתצהירה). בניסיון לתמוך את טענתה, צירפה הנתבעת מספר 1 לתצהיר עדותה דו"ח נוכחות (כרטיס עובד) שלה וכן הוגשו מטעמה תצהירים של מנהל המרכז ושל שלושה עובדים נוספים.

מעיון בכרטיס העובד על שם הנתבעת מספר 1 עולה, כי אכן נרשמה "כניסה" של הנתבעת מספר 1 למקום העבודה בשעה 06:25 ו- "יציאה" ממקום העבודה בשעה 13:11, אלא שכפי שעולה מהראיות, אין ברישומים אלה כדי להוכיח בוודאות את הימצאותה ברציפות במקום עבודתה לאורך טווח השעות שנרשם. מנהל המרכז, מר שהלה, אישר בעדותו, כי אין זה מן הנמנע שעובדים יצאו מהמרכז מבלי שהחתימו ביציאה את שעות הנוכחות (פרוטוקול עמוד 40 שורות 7-12). מכאן, שאין כל וודאות שהנתבעת מספר 1 לא יצאה את מקום עבודתה וחזרה אליו (בתוך טווח השעות) מבלי שהחתימה את שעון הנוכחות בכניסה וביציאה.

מחקירתו של מנהל המרכז עלה, כי תצהירו מבוסס על הרישום בשעון הנוכחות בלבד וכי הוא לא יכול היה להעיד האם בפועל הנתבעת מספר 1 נכחה בעבודה במועד הרלוונטי (ראו, פרוטוקול, עמוד 40, שורות 7-12 ושורות 23-30). מנהל המרכז לא יכול היה להעיד האם רכבה של הנתבעת מספר 1 חנה במועד הרלוונטי בחניה של המרכז הגריאטרי (ראו, פרוטוקול, עמוד 40, שורות 19-20).

גם בעדויות העדים הנוספים לא היה לתמוך בגרסתה של הנתבעת מספר 1. הנתבעת מספר 1 עצמה היא הממונה והאחראית על שניים מהעובדים (הגב' חאג ומר עמשה) (ראו, עמוד 39 שורות 28-29, עמוד 41 שורות 13-16, ועמוד 45 שורות 29-30) ואף קיימת בין הנתבעת מספר 1 לבין הגב' חאג יחסי חברות.

בנוסף לכך, הגב' חאג נאלצה להודות שהנתבעת מספר 1 ביקשה ממנה שתאשר, כי ביום 18.6.12 היא (הגב' חאג) ראתה אותה בחניה (עמוד 48 שורות 21-23). הגב' חאג אישרה במפורש בעדותה, כי הפעם האחרונה שבה היא ראתה (לטענתה) את הרכב של הנתבעת מספר 1 באותו יום הייתה בשעה 06:30 (עמוד 46 שורות 11-13) וממילא היא לא יכולה להעיד באשר למקום הימצאותו של רכב הטויוטה במועד הרלוונטי לתאונה.

בנוסף לעדויות של העדים האמורים, ראוי לציין ולפרט את הסתירות והפרכות בעדותה של הנתבעת מספר 1, שלגישת הנתבעת מספר 2 נעשו תוך מאמץ להצניע או לטשטש את העובדות כהווייתן, התנהלות, שכביכול, אינה מצופה או מתאימה למי שלטענתו אין לו זיקה לאירוע הנדון.

במהלך חקירתה הנגדית התברר, כי לנתבעת מספר 1 שתי בנות שהחזיקו ברישיון נהיגה במועד הרלוונטי לאירוע נשוא התביעה. הנתבעת מספר 1 טענה, כי רק היא נהגה ברכב (עמוד 30 שורות 33-36 ועמוד 31 שורות 1-7). כמו כן טענה, כי בעצה אחת עם סוכן הביטוח שלה פיצלה את תעודת ביטוח החובה לשתי תעודות נפרדות, אחת לכל חצי שנה, על מנת להקל עליה כספית את תשלום הפרמיה (ראו, סעיף 9 לתצהירה). חרף טענתה זו עלה, כי שתי תעודות ביטוח החובה של הרכב, שהונפקו בשנת 2012 (הן התעודה שלא שולמה והן התעודה ששולמה לאחר התאונה), כללו גם בקשה לכיסוי "נהג חדש", כאשר בתעודה שלא שולמה (חצי שנה ראשונה) שנת הלידה של הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב בדרך קבע הינו 1990, בתעודה השניה ששולמה, נערך שינוי נוסף והכיסוי הורחב עבור הנהג הצעיר ביותר ששנת לידתו 1991. נתונים אלה יש בהם כדי להעיד באופן ברור שרכב הטויוטה שימש גם את בנותיה, שאחרת מה טעם ראתה הנתבעת מספר 1, שלדבריה מצבה הכלכלי היה ירוד, להוסיף ביטוח עבור "נהג חדש", המייקר בצורה משמעותית את עלות הביטוח. בהמשך הנתבעת מספר 1 אף ניסתה לגולל את האחריות לרישום על כתפי סוכן הביטוח (שכביכול, עשה את הרישום על דעת עצמו), אך כאמור, בסופו של דבר היא ויתרה על עדותו. נטען, כי לא בכדי הנתבעת מספר 1 ויתרה על עדותו של סוכן הביטוח ומשכה את תצהיר עדותו.

בנוסף לכך, גרסאות הנתבעת מספר 1 ביחס לנסיבות זימונה לחקירה במשטרה לא היו עקביות. תחילה טענה, שהיא סירבה לשוחח עם המשטרה טלפונית, משום שחשבה שהטענה בדבר מעורבותה בתאונה הייתה בגדר "מתיחה" (ראו, פרוטוקול, עמוד 33 שורות 14-18). בהמשך, שינתה את גרסתה וטענה שהיא שוחחה עם השוטר בטלפון וכבר בשיחה זו העלתה את הטענה כי בזמן התאונה היא היתה בעבודה באותו יום (ראו, פרוטוקול, עמוד 34 שורות 8-17) וכל זאת מבלי שערכה בדיקה. מעדותה של הנתבעת מספר 1 במשטרת ישראל עולה, כי הנתבעת מספר 1 התייצבה לחקירתה במשטרה ביום 23.7.12 מצוידת כבר בדו"ח כרטיס עובד ממקום עבודתה.

כמו כן, הנתבעת מספר 2 העלתה את התמיהה מדוע הנתבעת מספר 1 מצאה לנכון להזדרז ולשלם את תעודת ביטוח החובה דווקא בעיתוי הזה (בתחילת חודש יולי 2012, בסמוך לאחר התאונה ולפני חקירתה במשטרה ביום 23.7.19), לאחר שבמהלך כל המחצית הראשונה של שנת 2012 תעודת ביטוח החובה לא שולמה, לטענתה, מפאת מצבה הכלכלי הירוד (ראו, סעיף 10 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת מספר 1). בהקשר זה, עדותה של הנתבעת מספר 1 רק הרחיבה את הספקות. במהלך עדותה הנתבעת מספר 1 טענה, לראשונה, שהיא כביכול לא ראתה שלא שילמה את התעודה למחצית הראשונה ובהמשך אף טענה שהיא לא זוכרת שכתבה בתצהירה שהיא לא שילמה את הביטוח כי לא היה לה כסף (ראו, פרוטוקול, עמוד 34 שורות 32-35).

על מנת להשלים את התמונה בכל הנוגע לשיקולים כנגד גרסתה של הנתבעת מספר 1, יצוין, כי התאונה התרחשה במקום שאינו מרוחק ממקום עבודתה של הנתבעת מספר 1 (שפרעם) וממקום מגוריה (טמרה), וכי התאונה התרחשה בשעות הבוקר על ידי רכב הנהוג על ידי אישה.

בסיכומו של דבר, התובע והנתבעת מספר 2 טענו, כי הוכח בראיות למכביר כי הרכב המעורב בתאונה הינו רכב טויוטה לבנה מספר רישוי 1028556, בבעלותה של הנתבעת מספר 1, בין אם היה נהוג על ידי הנתבעת מספר 1 ובין אם היה נהוג על ידי מי מבנותיה (ווסאל והנא). לגישת הנתבעת מספר 2, הסתירות והפרכות בעדותה של הנתבעת מספר 1, נעשו תוך מאמץ להצניע או לטשטש את העובדות כהווייתן, התנהלות, שכביכול, אינה מצופה או מתאימה למי שלטענתו אין לו זיקה לאירוע הנדון.

לצורך ההכרעה בסוגיה זו נדרש לבחון את השיקולים ואת טיב ועוצמת הראיות אשר הוגשו בתמיכה לכל אחת מן האפשרויות העומדות על הפרק (בעד ונגד מעורבות רכבה של הנתבעת מספר 1 בתאונה). מצד אחד, יש את עדותו של התובע, של חברו לרכיבה מר משה כספי ושל השוטרת, מהם עולה כי התובע נפגע מרכב מסוג טויוטה לבנה. בהקשר זה, לא הובאה כל ראיה לעניין רמת השכיחות של רכב מסוג זה בצבע לבן. העד היחיד, שכביכול ראה את מספר הרכב ויכל לאמת שהמספר שנרשם בת/2 הינו נכון, לא נחקר במשטרה, לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא העיד בבית המשפט. הראיה היחידה הרלוונטית לעניין מספר הרכב הינה הפתק- ת/2. זהותו של האדם, שראה את מספר הרכב ומסרו לשוטרת אשר רשמה אותו על גבי ת/2, אינה ידועה. השוטרת לא זכרה אם מספר הרכב נמסר לה בעל פה או בכתב. עיון בת/2 מעלה, כי, כביכול, נפלה טעות ברישום מספר הרכב, טעות שנסיבותיה לא הובררו כלל. בנוסף, על גבי הפתק (ת/2) מופיע כיתוב ושרטוט שלא הוברר מי כותבם. בנסיבות המתוארות לעיל וגם בשים לב שהפתק הוגש להוכחת קיומו ולא לאמיתות תוכנו (ראו, פרוטוקול, עמוד 12, שורות 13-17) המשקל שראוי ליתן למוצג ת/2 הינו נמוך. לכך, יש להוסיף את העובדה כי כל העדים שראו את הנהגת ברכב הפוגע העידו כי הנהגת היתה אישה ללא כיסוי ראש, בעוד הנתבעת מספר 1 מסתובבת עם כיסוי ראש, ועדותה בהקשר זה לא נסתרה.

מן הצד האחר, יש את עדותה של הנתבעת מספר 1, על כל פרכותיה וסתירותיה, הן הפנימיות והן אל מול העדים האחרים מטעמה, הכל כמפורט לעיל ואין מקום לחזור על הדברים בשנית.

כאמור לעיל, הנתבעת מספר 2 טענה, כי התנהלות הנתבעת מספר 1 אינה מצופה או מתאימה למי שלטענתו אין לו זיקה לאירוע הנדון. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את עדותה של הנתבעת מספר 1 והתרשמתי מאופן עדותה, קשייה לבטא את עצמה וקשיי השפה (ראו לדוגמא, פרוטוקול, עמוד 32, שורה 22-25, עמוד 33, שורה 14 ו- 21, עמוד 38, שורה 5), אין בידי לקבל טענה זו באופן שיש בו כדי להטות את מאזן ההסתברויות לחובתה. אכן, עדותה של הנתבעת מספר 1 מעלה לא מעט תהיות ויש בה מספר לא מבוטל של סתירות. עדותה של הנתבעת מספר 1 מעלה ספק באשר לטענתה בעניין אי מעורבותה בתאונה. מנגד, יש לזכור כי נטל הראיה הינו על התובע ועל הנתבעת מספר 2, שהינה המודיעה בהודעה לצדדים שלישיים, לא על הנתבעת מספר 1.

הנתבעת מספר 1 נקלעה לסיטואציה שבה היא מוזמנת על ידי המשטרה בחשד לפגיעה ברוכב אופניים. המדובר כביכול בחשד לביצוע עבירה פלילית. זאת, כשבפועל לרכב שבבעלותה אין באותו מועד ביטוח בר תוקף. במסגרת מאמציה להתמודד עם סיטואציה זו ביקשה הנתבעת מספר 1 להציג, כביכול, ראיות והוכחות כדי להראות שאינה מעורבת באירוע. אכן, הראיות שהנתבעת מספר 1 הציגה אינן פרי השלמות אך אין בידי לקבוע כי התנהלותה, בכל הנוגע לתשלום תעודת הביטוח, תנאי הביטוח והתייצבותה לחקירה במשטרה, מצביעה דווקא על זיקה ומעורבות בתאונה, להבדיל מזיקה ומעורבות בעצם הנהיגה ברכב מנועי ללא ביטוח בתוקף (ראו לדוגמא, התמיהה שהועלתה על ידי הנתבעת מספר 2 בעניין הדחף של נתבעת מספר 1 לשלם את תעודת הביטוח עבור המחצית השניה של 2012 טרם הגעתה לחקירה במשטרה).

זאת ועוד. הנתבעת מספר 1 הציגה דו"ח נוכחות ממנו עולה, כביכול, כי שהתה במקום עבודתה בזמן התאונה. אכן, מהעדויות שנשמעו עלה, כי דו"ח הנוכחות לא בהכרח משקף נוכחות בפועל במקום העבודה. מנגד, אין בכך כדי לסתור לגמרי את תוקפו של מסמך בכתב. לא הובאה כל ראשית ראיה לכך שהנתבעת נהגה לצאת ממקום העבודה מבלי להחתים כרטיס ביציאתה (אפילו אם במועד אחר).

לסיכומו של דבר, אין בידי לקבל את הטענה, כי מעורבות הרכב שבבעלות הנתבעת מספר 1 הוכח בראיות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. זאת, בפרט נוכח משקלו הנמוך של הפתק (ת/2) שהינו הראיה היחידה הקושרת, כביכול, את הרכב שבבעלות הנתבעת מספר 1 לאירוע התאונה. בנוסף, מעורבות מי מבנותיה של הנתבעת מספר 1 בתאונה נותרה בגדר סברה בלבד, ללא תימוכין של ממש. הסתירות בעדותה של הנתבעת מספר 1, בעניין הרחבת הביטוח גם לנהג צעיר, מעלות ספקות לגבי האפשרות לשימוש ברכב על ידי מי מהבנות אך אין בהן כדי לבסס ממצא שאכן נעשה שימוש כאמור, לא כל שכן במהלך התאונה נשוא התובענה דנן.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי רכבה של הנתבעת מספר 1 הוא הרכב אשר פגע בתובע באירוע מיום 18.6.12.

משכך ובהתאם להוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חייבת הנתבעת מספר 2 בפיצויו של התובע משהנהג אינו ידוע.

הנזק

פרופ' רופמן, אשר מונה כמומחה מטעם בית משפט קבע, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות רפואית לצמיתות בשיעור 10% בגין הפגיעה במרפק שמאל.

בחוות דעתו ציין המומחה שלתובע "נותרה הגבלת תנועה קלה, הן ביישור והן בכיפוף המרפק, כאשר כל אחת מההגבלות האלו לא מקנה נכות בפני עצמה". בשל קיומן של שתיהן קבע המומחה נכות בשיעור 10%.

להלן אבחן ואקבע את שיעור הפיצויים המגיעים לתובע. יצוין, כי בהקשר לשיעור הפיצוי, הנתבעת מספר 1 הצטרפה לטענות שהועלו מטעם הנתבעת מספר 2. משכך, להלן כאשר מוזכרת הנתבעת מספר 2 הכוונה גם לנתבעת מספר 1.

הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד 

התובע יליד 6.5.1961. כיום בן 58 שנים.

כאמור, התובע רופא שיניים במקצועו. לתובע קליניקה פרטית ובנוסף, טרם התאונה, עבד כשכיר בקופת חולים "מאוחדת". מרפאתו הפרטית של התובע מבוססת בעיקר על טיפולי שיניים של בעלי פוליסות לביטוח, כאשר חברות הביטוח הן אלה אשר נושאות בעלות הטיפולים.

התובע טען, כי בשל שיטת התשלום הנהוגה אצל חברות הביטוח (שוטף + 90) הנזק עקב אי עבודתו של התובע לאחר התאונה יבוא לידי ביטוי בשומות רק בשנת 2013 (במועד בו מקבל בפועל את התשלומים). טענה זו נטענה בשלב מאוחר של ההליך ולא הובאו ראיות או אסמכתאות לתמוך בה.

עוד נטען, כי התובע הוכיח בתצהירו ונספחיו, כי בסוף שנת 2011 ותחילת שנת 2012 החלה המרפאה הפרטית שלו בגל של שגשוג כלכלי ובתוך חמישה וחצי חודשי עבודה בשנת 2012 (לפני התאונה) ועוד כשלושה וחצי חודשים לאחריה, הרווח מסתכם בסך כולל של 219,122 ₪ לעומת 136,533 ₪ בכל שנה שלפניה, כפי שעולה משומת 2011. נטען, כי בשנת 2013 עקב התאונה, חזרה הכנסתו של התובע למימדי שנת 2011, עובר לשגשוג אשר נגדע עקב התאונה, בסך כולל של 135,125 ₪ ובשנת 2014 162,182 ₪. צוין, כי במהלך שנת 2013 התובע היה מעורב בתאונת דרכים נוספת אך בעקבותיה לא נותרה נכות כלשהי.

עקב כך, התובע טען לירידה בהכנסות בשיעור של 30%.

בנוסף לקליניקה הפרטית, עבד התובע גם במסגרת קופת חולים "מאוחדת", בה החל לעבוד במרץ 2012, כשלושה חודשים לפני התאונה (ראו, דו"ח רציפות בעבודה נ2 /1). התובע טען, כי מעדותו שלא נסתרה עולה, כי עקב תקופת אי הכושר הארוכה בשל התאונה נשוא התביעה, הופסקה עבודתו של התובע במסגרת קופת חולים "מאוחדת" ושובצו רופאים אחרים במקומו. התובע טען, כי משומת מס הכנסה לשנת 2012 עולה, כי בגין שלושה חודשי עבודה בשנת 2012, בשירות קופת חולים "מאוחדת", השתכר התובע שכר בשיעור 34,323 ₪ (כ- 11,500 ₪ לחודש). התובע הכחיש את הטענה, כי השכר שהתקבל מקופת חולים מאוחדת הינו בגין 10 חודשי עבודה ( עד 12/2013 כפי שמופיע בדו"ח רציפות בעבודה (נ2 /1) וטען, כי קופת חולים "מאוחדת" הפסיקה את עבודתו. אמנם, קופת חולים מאוחדת הוסיפה לדווח עליו כעובד פורמאלי, עד סוף שנת 2013 ואף מעבר לכך, אך התובע לא עבד שם בפועל ולא השתכר מהם, ולראייה בשומת 2013 אין כל תקבול מקופת חולים "מאוחדת".

התובע טען, לגבי הפרשי כספים קטנים אשר שולמו לתובע בשנת 2013 בין מקופת חולים "מאוחדת" ובין מ- "מכבידנט", כי מדובר בהפרשים אשר שולמו לו עקב העסקתו משך שלושה חודשים בשנת 2012 במאוחדת והניסיון של התובע להקטין את נזקיו ולנסות לשוב לעבוד כשכיר ב"מכבידנט", ניסיון אשר פסק עקב התאונה המאוחרת, שם הרוויח שכר חודשי של 2,510 ₪ בלבד משך שלושה חודשים (ראו, נ2 /1).

לאור האמור לעיל, התובע טען, כי בסיס שכרו החודשי עובר לתאונה, כפי שעולה מדו"ח שומה לשנת 2012, הינו בסך של 29,760 ₪ (18,260 ₪ כעצמאי + 11,500 ₪ כשכיר).

מנגד, הנתבעת מספר 2 טענה, כי התובע מנסה "למזער" את השלכותיה של התאונה המאוחרת מחודש 5/2013 (לאחר שכבר פוצה) ולייחס את "הפסדיו" לתאונה נשוא ההליך שבכותרת. אמנם, בעקבות התאונה משנת 2013 לא נקבעה לתובע נכות צמיתה, אך נקבעה לו תקופת אי כושר ממושכת עד ליום 3.8.13 ובהמשך נקבעו לו גם נכויות זמניות עד סוף שנת 2013 והוא נדרש בגינה לטיפולים שונים. נטען, כי בגין התאונה המאוחרת, חברת הביטוח מנורה פיצתה את התובע במסגרת הסדר בסכום משמעותי וזאת מעבר לתקבולי המל"ל ששולמו לו, ובאופן שממילא, אינו זכאי לפיצוי כלשהו והתובע מנוע מלנסות ולייחס הפסדים נטענים לתאונה נשוא התביעה דנן.

הנתבעת מספר 2 ביקשה לדחות את טענת התובע, לפיה ההכנסה בסך של 34,323 ₪ (ברוטו) בשנת 2012, מעבודתו כשכיר בקופ"ח "מאוחדת", משקפת את נתוני השתכרותו ב- 3 החודשים שלפני התאונה (מרץ עד יוני 2012 בלבד). טענה זו לא עולה בקנה אחד עם הרישומים האובייקטיביים של המוסד לביטוח לאומי (מוצג נ2 /1) והימנעותו של התובע מצירוף תלושי השכר עבור שנת 2012 מדברת בעד עצמה ומובילה למסקנה שלו הוצגו, היו תומכים בטענת הנתבעת.

בנוסף נטען, כי התובע ניסה להגדיל, באופן מגמתי, את תקופת אי הכושר בה שהה לאחר התאונה, וטען כי מדובר בפרק זמן של כ- 4 חודשים, אלא שבפועל הוא צירף לתצהירו אישורי מחלה עד ליום 16.7.12 בלבד, דהיינו כחודש לאחר אירוע התאונה. בדומה, התובע ניסה להגדיל את פרק הזמן בו ידו הייתה נתונה בסד גבס וטען כי מדובר בחודשיים או חודשיים וחצי, בעוד שלפי מסמך רפואי מיום 25.6.12 עולה, כי ידו הייתה נתונה בסד גבס לכל היותר 8 ימים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי עובר לתאונה בסיס שכרו של התובע כעצמאי עמד סך של 219,122 לשנה, 18,260 ₪ ברוטו לחודש. בנוסף, התובע עבד כשכיר בקופת חולים "מאוחדת" והשתכר בסך כולל של 34,323 ₪ לתקופה של 10 חודשים, משמע, 3,432 ₪ לחודש. במלים אחרות, בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה עומד של סך של 21,692 ₪ לחודש.

התובע נמנע מהצגת תלושי השכר עבור שנת 2012. בהיעדר תלושי שכר כאמור, טענת התובע כי ההכנסה בסך 34,323 ₪ בשנת 2012 מעבודתו כשכיר בקופת חולים "מאוחדת" משקפת השתכרותו בשלושת החודשים שלפני התאונה, הינה בבחינת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ראו, נ2 /1). משכך, הימנעותו של התובע מהצגת תלושי שכר נזקפת לחובתו. בנוסף לכך, חזקה על התובע, שלו קופת חולים "מאוחדת" היתה מפסיקה את עבודתו בזיקה לתאונה הנדונה, הוא היה דואג לצרף אסמכתאות מתאימות שיתמכו בכך, כגון חוזה ההתקשרות בין הצדדים או מכתב רשמי מטעם קופת החולים, והימנעותו מלעשות כן מדברת בעד עצמה.

התובע עתר לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר עקב התאונה בסכום של 494,589 ₪ (בסיס שכר ע"ס 29,760 ₪, פיצוי בגין 3 חודשי אי כושר מלאים, ופיצוי בגין 63 חודשים לפי 30% נכות תפקודית). כמו כן, התובע עתר לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד בסכום כולל של 887,551 ₪ (לפי נכות תפקודית של 30% למשך 13 שנים- עד גיל פרישה בגיל 70).

מנגד, הנתבעת מספר 2 טענה, כי בהיעדר הפסדי השתכרות או בהיעדר פגיעה צפויה בכושר ההשתכרות, אין מקום לפיצוי התובע בגין פריטים אלה, וודאי שאין מקום לערוך חישובים אקטואריים שיהיו תיאורטיים בלבד. בנוסף, בשים לב לעברו המשמעותי של התובע בתחום האורתופדי ללא קשר לתאונה, לא היה מקום להניח שהוא יוסיף ויעבוד עד גיל 70, כפי שביקשה התביעה בסיכומיה, וודאי לא באופן רציף וסדיר. על אף האמור, הנתבעת מספר 2 הציעה פיצוי כולל בסכום גלובאלי של 50,000 ₪.

כאמור, בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה עומד על סך של 21,692 ₪ (ברוטו). משוערך להיום ולאחר ניכוי מס הכנסה, הינו 16,675 ₪.

אובדן שכר לעבר- על בסיס 3 חודשי אי כושר, 3*16,675= 50,025 ₪.

כאמור לעיל, התובע שב לעבודתו כעצמאי ועבד באופן מלא ומתמיד בעבודתו. התובע לא הוכיח כי נדרש להעסיק עובדים במרפאתו לאחר התאונה. בנוסף, התובע לא הציג שומות לאחר שנת 2013 ובכלל זה נתוני ההכנסה עבור השנים עד 2017. יוער, כי אישורו של יועץ מס על הכנסתו של התובע לשנת 2014 (צורף לתצהיר התובע) לא יכול לבוא במקום שומה סופית שאושרה על ידי רשויות המס. בהיעדר הוכחות לעניין הפסדי שכר בעבר (חזקה על התובע שככל שהיה סובל מגריעה בהכנסתו עקב התאונה, היה דואג לצרף אסמכתאות מתאימות), מצאתי כי אין לפסוק פיצוי בגין אובדן שכר בעבר מעבר לתקופת אי הכושר.

אובדן כושר השתכרות לעתיד- חישוב אקטוארי על בסיס שכר של 16,675, נכות 10% ומקדם היוון ל- 13 שנים (129.0454) מביא לתוצאה של 215,183 ₪.

התובע הינו רופא שיניים. אף שהפגיעה הינה במרפק יד שמאל שאינה היד הדומיננטית, בפועל רופא שיניים נדרש לעבוד עם שתי הידיים ואף למוטוריקה עדינה. בנוסף, אין לדעת כיצד תשפיע הנכות על המשך תפקודו של התובע במרוצת השנים. מנגד, המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי עקב התאונה נותרה הגבלת תנועה קלה, הן ביישור והן בכיפוף המרפק, כאשר כל אחת מההגבלות האלו לא מקנה נכות בפני עצמה. בשל קיומן של שתיהן קבע המומחה נכות בשיעור 10%.

מעיון במסמכי המוסד לביטוח לאומי (ראו, נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת מספר 2) עולה, כי לאחר התאונה דנן (לפני פציעתו של התובע בתאונה נוספת, מאוחרת יותר, מיום 5/2013), הוא עבד בהיקף מלא, של כ- 12 שעות ביום. גם בעדותו בבית המשפט אישר התובע, ולו בעקיפין, את היקף עבודתו המלא, שעה שאישר כי התאונה מחודש 5/2013 אירעה בשעת לילה מאוחרת, לאחר יום עבודה מלא במרפאה שלו והיא הוכרה כ"תאונת עבודה" (ראו, פרוטוקול, עמוד 26, שורות 11-18 ושורות 33-35). כמו כן, עלה כי התובע ממשיך לרכב על אופניים.

לאור האמור לעיל ובשים לב לעובדה, כי נכות בשיעור כאמור מטבעה לא עלולה להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן היישוב (ראו, דבריו של ד' קציר, בספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, עמוד 191) ובשים לב לעברו הרפואי של התובע בתחום האורתופדי (לרבות כאבי גב) ללא קשר לתאונה, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין יש מקום לפצות את התובע ב-60% מהחישוב המלא. משכך, סה"כ הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד יעמוד על 129,109 ₪.

כאב וסבל 

בהתאם לגילו של התובע ושיעור נכותו הרפואית (10%) בניכוי הגיל, אני פוסק לתובע פיצוי בשיעור של 14,943 ₪.

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות

התובע טען, כי נגרמו לו הוצאות כספיות מרובות בשל הטיפולים הרבים שנאלץ לעבור, כמו גם התרופות שנטל ובשל הנסיעות שנאלץ לעשות לצורך הבדיקות וקבלת הטיפולים. התובע הוסיף, כי אמנם לא השכיל לשמור על כך הקבלות, אך הלכה ידועה היא כי אין בכך בכדי לפגוע בזכותו לקבל פיצוי עבור ראש נזק זה שכן אין מצפים מניזוק להתמיד ולשמור על כל קבלותיו לאורך זמן. לפיכך, עתר התובע לפיצוי בסך 15,000 ₪ בגין ההוצאות הרפואיות בעבר ובעתיד לרבות הוצאות נסיעה.

מנגד, הנתבעת מספר 2 טענה, כי המדובר בראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח בראיות פוזיטיביות. התובע לא הציג ראיות כלשהם בהקשר זה. כמו כן, התובע זכאי לקבל באמצעות קופת חולים את כל הטיפולים הרפואיים והפרא-רפואיים הכלולים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ללא תשלום. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על טיפולים כלשהם בעתיד. משכך, אין כל הצדקה לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

אין חולק, כי התובע נפגע בידו השמאלית ואף נקבעה לו נכות צמיתה בעקבות התאונה. כמו כן, באופן טבעי אדם שנפגע גופנית יהיה מוטרד מענייני הפגיעה שנגרמה לו ובטיפול הרפואי שאמור לקבל ולא תמיד יקפיד לשמור על קבלות. בעניין זה, כבר נפסק, כי ניתן לפסוק סכום פיצוי על דרך האומדנא.

לפיכך ובהתחשב באופי הפגיעה, בגובה הנכות הצמיתה ובתיעוד הרפואי, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 9,000 ₪.

עזרת צד ג'

התובע טען, כי מאז התאונה ונוכח חומרת הפגיעה הרפואית הוא אינו מסוגל לבצע את אשר נהג לבצע עובר לתאונה. בעיקר בסמוך לאחר התאונה התובע נזקק לעזרת צד ג', שניתנה לו על ידי רעייתו, עזרה החורגת מהעזרה הניתנת כדרך קבע בין בני משפחה, באשר, בין היתר, סייעו בלבוש, במקלחת, בהכנת האוכל, בהסעה לטיפולים, בביצוע קניות, בתחזוקת הבית וכן בעזרה כלכלית. לפיכך, בהתחשב בנכותו, מגבלותיו של התובע, עתר התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך גלובאלי של 35,000 ₪.

הנתבעת מספר 2 טענה, כי המדובר בראש נזק מיוחד אותו יש להוכיח בראיות פוזיטיביות, וזאת לא נעשה על ידי התובע. כן נטען, כי טענת התובע בדבר הסתייעות ברעייתו נטענה באופן כללי בלבד ומבלי שהובאו לה תימוכין כנדרש. אשתו של התובע עובדת כמורה (ראו, פרוטוקול, עמוד 22, שורות 35-36 ועמוד 23, שורות 1-6) וממילא שהתה משך שעות ארוכות ביום בבית הספר ולא נטען וממילא לא הוכח כי נעדרה מעבודתה או כי נשכרה עזרה בשכר. בכל מקרה, בשים לב לאופי הפגיעה לא היה בה כדי להצדיק צורך בעזרה. ככל שנזקק בתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה כזו או אחרת של רעייתו, אך טבעי הדבר ביחסים שבין בני משפחה וללא תמורה.

התובע לא הביא ראיות מטעמו ואף לא הביא לעדות מי מבין בני משפחתו אשר סייע לו, לטענתו, לאחר התאונה. מנגד, לתובע נקבעה נכות בשיעור 10% בגין פגיעה ביד שמאל ובמשך תקופה לא מבוטלת ידו היתה מושמת בגבס ובמתלה. מנגד, המומחה מטעם בית משפט לא המליץ על טיפולים כלשהם בעתיד ומשכך לא נראה כי יש הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרה לעתיד. לאור כל האמור, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי על דרך האומדנא בסך כולל של 6,000 ₪.

סך גובה הנזק:

• אובדן שכר לעבר: 50,025 ₪.

• אובדן כושר השתכרות לעתיד: 129,109 ₪

• כאב וסבל: 14,943 ₪.

• עזרת צד ג': 6,000 ₪.

• הוצאות רפואיות: 9,000 ₪.

• סה"כ= 209,077 ₪.

  סופו של דבר

  לאור מסקנתי בעניינה של נתבעת מספר 1, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת מספר 1 וכן מורה על דחיית ההודעה לצד שלישי כנגדה. בנסיבות העניין, מצאתי כי אין מקום ליתן צו להוצאות. נתבעת מספר 1 תישא בהוצאותיה.

  לאור מסקנתי בעניינה של הנתבעת מספר 2, מצאתי לחייב את הנתבעת מספר 2 לשלם לתובע פיצוי בסך 209,077 ₪. בנוסף, הנתבעת מספר 2 תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ כחוק, וכן החזר אגרה ששולמה.

  הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

   

  המזכירות תמציא לב"כ הצדדים.

   

  ניתן היום, י"א אייר תשע"ט, 16 מאי 2019, בהעדר הצדדים.