אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תרמית בנוגע לשירות בטחוני כביכול אינה עילה לביטול הסכם גירושין

תרמית בנוגע לשירות בטחוני כביכול אינה עילה לביטול הסכם גירושין

תאריך פרסום : 25/02/2019 | גרסת הדפסה

עמ"ש
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
40897-12-13
15/11/2016
בפני השופטים :
1. ישעיהו שנלר(ס"נ)-אב"ד
2. השופט ד"ר קובי ורדי-ס"נ
3. השופט חגי ברנר


- נגד -
המערער:
פלוני
עו"ד שי גולדנברג
המשיבה:
פלונית
עו"ד יהודית מייזלס ו חופית בן-עזרא כהן
פסק דין
 

 

 

השופט חגי ברנר

מבוא

  1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' סג"נ, השופטת טובה סיוון ז"ל) מיום 04.11.2013, במסגרת תיקי תמ"ש 6771-07 ותמ"ש 6772/07 (להלן: "פסק הדין").

 

  1. המערער והמשיבה היו נשואים האחד לשניה החל משנת 1989 ועד לגירושיהם בשנת 2007. למערער ולמשיבה שלוש בנות משותפות, ילידות השנים ... (להלן: "הבנות").

 

  1. במהלך נישואיו למשיבה, הקים המערער חברה בשם .... (להלן: "חברת ..." או "החברה"). מדובר בחברת ... העוסקת ב....

 

  1. ביום 31.1.2007 נכרת בין המערער למשיבה הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין" או "ההסכם"). ביום 13.2.2007 אישר בית המשפט לענייני משפחה את הסכם הגירושין. בסמוך לאחר מכן התגרשו המערער והמשיבה.

 

  1. הסכם הגירושין הושג לאחר הליך גישור ממושך שארך כשנה. עיקר המשא ומתן בין הצדדים נסב על שאלת זכויותיה של המשיבה בחברה. בסופו של דבר, בפרק בהסכם הדן בזכויותיה של המשיבה בחברה, הוסכם כי 15% מסך המניות המוחזקות על ידי המערער בחברה ייפדו במועד ההנפקה המיועדת לציבור, ולאחר תשלום המס בגינן, תשולם תמורתן למשיבה וזאת כתשלום מלא ומוסכם לסילוק כל דרישה שלה בגין זכויותיה בחברה. עוד הוסכם כי היה ועד ליום 31.12.2009 לא תבוצע הנפקה לציבור, תהא למערער זכות הראשונים לרכוש מניות אלה בהתאם להערכת מעריך מוסמך ומוסכם, שאם לא כן, המשיבה תהא רשאית למכור המניות לצד ג' לפי בחירתה ובהתאם לשיקול דעתה. כך גם הוסכם כי 12% מסך המניות המוחזקות על ידי המערער במועד ההנפקה לציבור או ביום 31.12.2009, יעברו לידי נאמן אשר יחזיק בהן עבור הבנות עד הגיען לגיל 20 (עמ' 4 להסכם).

 

  1. לימים ביקשה המשיבה לבטל את הסכם הגירושין, לאחר שהתברר לה שהמערער הוליך אותה שולל. למשיבה נודע כי המערער מעולם לא שירת במוסד, כפי שטען בפניה לכל אורך שנות נישואיהם בבואו להצדיק את העדרויותיו הממושכות מהבית. עוד התברר לה כי הוא ניהל מערכת של חיים כפולים עם אישה אחרת, ממנה נולדו לו ילדים, שאחד מהם אף נולד במהלך הליך הגישור עם המשיבה. מכאן תביעתה בהליך קמא.

 

  1. מנגד, המערער הגיש תביעה נגד המשיבה, להשבת כספי הלוואה שלטענתו העניק למשיבה.

 

פסק דינו של בית המשפט קמא

 

  1. בקצירת האומר, בית המשפט קמא קיבל את עיקר תביעתה של המשיבה וביטל את הפרק בהסכם הגירושין המתייחס לחברה (אך לא את ההסכם בשלמותו). כמו כן פסק בית המשפט קמא לזכותה של המשיבה פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לה, וזאת בעוולה של תרמית. עוד דחה בית המשפט קמא את תביעתו של המערער להשבת כספים שהעביר למשיבה.

 

  1. בית המשפט קמא דחה את טענתו של המערער לפיה בחרה המשיבה ב – 15% בלבד מחלקו של המערער במניות החברה משום שביקשה "לקנות סיכוי" בלבד, ללא "הסיכון".

 

כמו כן, דחה בית המשפט קמא את גרסתו של המערער בכל הנוגע לפירוד והמשברים בין הצדדים. בית המשפט קמא קבע, כי המערער ניסה לתאר מציאות בה הצדדים נפרדו עוד טרם הפירוד שלהם בפועל בשנת 2005, אולם טענה זו הופרכה על ידי ראיות שלא ניתנות לסתירה כגון חופשות משותפות בארץ ובחו"ל, אירועים משפחתיים אליהם הגיעו הצדדים יחדיו, חתימתם בשנת 2004 על חוזה שכירות נוסף יחד וכיו"ב. כך למשל, טען המערער כי מעולם לא הסתיר את ילדיו שנולדו לו מהאישה האחרת והדבר היה ידוע לכל, אולם עיון בפלט של משרד הפנים העיד כי זהותו של האב במרשם הפנים לא נרשמה לאחר לידתם של אותם ילדים, אלא רק בשנת 2010, וכך גם שם משפחתם שונה רק במועד זה לשם משפחתו של המערער. עוד נקבע, כי המערער הסווה את העובדה שהאישה האחרת עובדת עמו בחברה באמצעות שם בדוי ואת עובדת החזקתו בשתי דירות במקביל במשך שנים. כל אלה, קבע בית המשפט קמא, מעידים כי מערכת היחסים בין המערער לבין האישה האחרת לא היתה גלויה לכל ובמיוחד לא למשיבה.

  1. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה הוטעתה על ידי המערער, הן בהיבט של משפחתו הנוספת של המערער – כאשר הסתיר ממנה קיום מערכת זוגית ומשפחתית מקבילה, ממנה אף נולדו לו שני ילדים נוספים עוד בטרם חתימה על הסכם הגירושין, והן בהיבט של השירות החשאי במוסד – כאשר גרם למשיבה להאמין כי הינו מתנדב ביחידה חשאית על מנת להצדיק את ההיעדרויות הממושכות מהבית. בית המשפט קמא קיבל את גרסתה העובדתית של המשיבה לפיה הטעיה זו היא שגרמה לה לוותר בהסכם הגירושין על חלק מזכויותיה הממוניות בכל הקשר לחברת ..., וקבע כי "אילו היתה מודעת לנעשה באמת – שהנתבע (המערער דכאן) שיקר לה כל השנים באשר לפעילותו ב"יחידה" וכן על קיומה של משפחה נוספת מאישה אחרת, היתה נוהגת אחרת ותובעת את זכויותיה במלואן" (עמ' 30 לפסק הדין).
  1. בחלקה השני של התביעה תבעה המשיבה פיצוי נזיקי בסך של 14,078,712 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה) בגין מחצית שווין של המניות שהיו רשומות על שם המערער במועד החתימה על ההסכם, מחצית מחלקו של המערער בכספים שמשך מהחברה בין שנת 2005 ועד למועד החתימה על ההסכם, מחצית מחלקו של המערער בבית שנרכש על ידו ועל ידי האישה האחרת ומחצית מהקופה שנפדתה בחברת  (כמפורט בפס' 15 לפסק הדין קמא).

בנוסף, ביקשה המשיבה לקבוע כי נגרמו לה נזקים ממוניים נוספים אשר אינה יכולה לאמדם כגון כספים שהוברחו אל האישה האחרת במשך חיי הנישואין וכן ביקשה לפסוק לה פיצוי בגין נזקים נפשיים, בסך של 200,000 ₪.

  1. בית המשפט קמא קבע כי יסודות עוולת התרמית המנויים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מתקיימים בעניין זה, שכן המערער הניח בפני המשיבה תשתית עובדתית כוזבת, בעוד המשיבה, אשר רכשה אמון רב והערכה כלפיו על בסיס המצג שהניח בפניה, פעלה על פיו – הן במהלך נישואיהם והן כאשר חתמה על ההסכם וויתרה על זכויותיה. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי אין מקומה של תביעה לפיצויים או נזקים ממוניים במסגרת תובענה לביטול ההסכם, או במסגרת תביעה נזיקית, אלא בתביעה נפרדת לאיזון משאבים. באשר לנזק הלא ממוני קבע בית המשפט קמא כי יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי גם בהיעדר ראיות על נזק ממשי. נוכח האמור, פסק בית המשפט למשיבה פיצוי בסך של 200,000 ₪, כמבוקש, בגין ראש נזק זה.

 

  1. מכאן הערעור שבפנינו.

 

טענותיו של המערער

  1. המערער טוען כי הכרעתו של בית המשפט קמא לביטול חלק מהסכם הגירושין מושתתת על הנחה ולא על קביעה עובדתית, לפיה המשיבה עשתה "ויתור כלכלי" לטובתו של המערער מתוך אמון שרחשה לו. דא עקא, בפועל לא נעשה מצידה של המשיבה כל ויתור כלכלי, שכן המדובר בהסכם שגובש בין הצדדים לאחר משא ומתן שנמשך במשך שנה תמימה, ואשר במהלכו המשיבה התייעצה עם עורכי דין וכלכלנית בכירה. בית המשפט קמא כלל לא בחן לגופו של ענין את השאלה האם אכן נעשה ויתור כזה.

 

  1. המערער טוען כי הוכח שהצדדים היו פרודים לחלוטין כבר שנתיים לפני שנחתם הסכם הגירושין, כי מספר שנים קודם לכן היו במשבר זוגיות וכי אף פנו לעו"ד לשם הכנת הסכם גירושין. לדבריו, המשיבה סירבה להסכים להצעות ביחס לחלוקת הרכוש וניהלה כל אותה העת משא ומתן כלכלי לכל דבר ועניין.

 

  1. המערער מוסיף וטוען כי המשיבה היא שהעדיפה שלא לקחת על עצמה חלק בחובות החברה, ובמקום לקבל 50% מהזכויות בחברה במועד הרלבנטי וליטול על עצמה במקביל חלק יחסי בחובות ובהתחייבויות, היא ביכרה לקבל אחוז עתידי נמוך יותר של 15% (וכן 12% נוספים לבנותיהן המשותפות של בני הזוג) לאחר שייכנסו לחברה משקיעים ומצב החברה ישתפר. קרי, המשיבה העדיפה לקנות סיכוי עתידי במקום לקחת סיכון בהווה.

 

  1. עוד טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע קיומו של קשר סיבתי בין מצגי שווא שהוצגו כביכול על ידו למשיבה, לבין תוכנו של ההסכם, שכן בית המשפט אף לא דן בשאלה האם אלמלא קיומם של מצגים, היו תנאי ההסכם שונים. יתרה מכך, טוען המערער כי על אף מסקנתו של בית המשפט קמא, המשיבה כלל לא טענה כי עובדת קיומה של זוגיות אחרת שהיתה למערער הינה הסיבה לכך שהיא מבקשת לבטל את ההסכם, כי אם רק המצג לפיו המערער שירת כביכול ביחידה חשאית, מצג אשר היה קיים החל מהיום הראשון בו הכירה את המערער ועוד בטרם נישאה לו.

 

  1. בנוסף טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא משלא הסיק את המסקנות המתבקשות מאי שיתוף הפעולה של המשיבה בסוגיית העדת המגשר, ומכך שהמשיבה לא ויתרה על חיסיון הליך הגישור.

 

  1. באשר לתביעה הנזיקית טוען המערער כי למעט טענה אחת שנטענה בעלמא, לא הביאה המשיבה כל ראיה שהיא לנזקים נפשיים שנגרמו לה ולפיכך טעה בית המשפט קמא משפסק למשיבה פיצוי בגין נזק לא ממוני מכח עוולת התרמית. זאת, בעיקר לאור העובדה, כי הפסיכולוגית המטפלת במשיבה העידה בעצמה כי הסימפטומים שהמשיבה טענה כי התפתחו אצלה עקב הגילוי על קיום משפחה אחרת, היו קיימים אצלה שנים רבות טרם הגירושין, וכן לאור העובדה כי הוכח שמצבה הכלכלי של המשיבה השתפר לאחר הגירושין, מה שסותר את טענתה בדבר פגיעה בעבודתה. עוד מפנה המערער לע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.10.13) אשר קבע כי אין להכיר בתביעות נזיקין בין בני זוג בשל קיומה של מערכת יחסים אחרת שניהל מי מהם במהלך הנישואין. כך גם טען המערער כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני כאשר מדובר בעוולת התרמית.

 

  1. יודגש כי המערער לא ערער על דחיית תביעתו הכספית נגד המשיבה. כך גם הוא לא ערער, לפחות לא באופן מפורש, על הקביעות בדבר המצגים הכוזבים שהציג בפני המשיבה לאורך כל שנות היכרותם, הגם שטען כי המשיבה חשדה בו כל השנים שהוא מנהל קשר רומנטי עם אישה אחרת.

 

טענותיה של המשיבה

  1. המשיבה טוענת כי בית המשפט קמא הגיע לממצאים העובדתיים התומכים בפסק דינו  לאחר לא פחות משמונה דיוני הוכחות, במסגרתם העידו לא פחות מ- 20 עדים והוגשו 71 מוצגים. לטענתה, אין מקום להתערב בממצאים עובדתיים אלה, אלא שהמערער מבקש עתה מבית המשפט של ערעור לשמוע שוב את התיק בכללותו, כאילו המדובר בערכאה דיונית.

 

  1. לטענת המשיבה, בית המשפט קמא כבר הכריע בדבר התרמית וסיפורי הכיסוי של המערער ודחה אותם, שכן הם אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני בית המשפט. כך למשל, העובדה כי המערער הסתיר במשך שנים את ילדיו הנוספים, לרבות את דבר לידתו של אחד מהם במהלך הליך הגישור, כל זאת עד שהחתים את המשיבה על הסכם הגירושין. המשיבה מצביעה על האופן בו הסתיר המערער את קשריו עם האישה האחרת ואת הסוואת זהותה באמצעות שם בדוי במסמכי ואתרי החברה שבבעלותו. עוד מצביעה המשיבה על חתימתו של המערער במקביל על שני חוזי שכירות בהפרש של כשבוע ימים, האחד עם המשיבה והשני עם האישה האחרת, את העובדה שעבר להתגורר עימה רק לאחר שהחתים את המשיבה על הסכם הגירושין ועוד.

 

המשיבה מצביעה בנוסף על המצג השקרי של המערער כאילו עסק בפעילות חשאית בשירות המדינה, כאשר קיומו של מצג זה הוכח על יסוד שלל עדויות של עדים נטולי אינטרסים אשר הכירו את שני הצדדים ושמעו את הדברים מפי המערער.

  1. יתרה מכך, טוענת המשיבה כי המערער מנסה להטעות את בית המשפט לסבור כי השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט קמא היתה שאלת הויתורים הכלכליים של המשיבה בהסכם הגירושין, כאשר אין כך הדבר, שכן בפני בית המשפט הונחה שאלת הטעות, ההטעיה והמרמה של המערער כלפיה, טענות שהוכחו ונקבעו כממצאים עובדתיים בפסק הדין.
  2. המשיבה טוענת כי בהסכם הגירושין היא ערכה ויתור רכושי משמעותי לעומת המגיע לה על פי דין, אלא שויתור זה היה מושתת על תשתית עובדתית שקרית של המערער.

 

  1. לעניין טענתו של המערער כי המשיבה היא שלא שיתפה פעולה עם העדת המגשר טוענת המשיבה כי המדובר בהטעייה, שכן עדותו של המגשר לא הותרה בסופו של דבר נוכח התנגדותו של המגשר עצמו שטען כי אין די בהסכמת הצדדים להסרת החסיון, ונדרשת גם הסכמתו שלו.

 

  1. באשר לתביעה הנזיקית טוענת המשיבה כי נגרמו לה נזקים ממוניים, הן בשל הטיפולים הפסיכולוגיים שנדרשה להם והן מחמת הברחות הרכוש שביצע המערער לטובת האישה האחרת. יתרה מכך, צדק בית המשפט קמא בפסקו פיצוי בגין נזק לא ממוני על דרך האומדנא, שכן לא יעלה על הדעת שנוכח מעשי המרמה של המערער, אשר כאמור גרמו למשיבה להפסדים כלכליים שאינה יכולה לאמוד ולכמת, יש ליתן למערער ליהנות מעוולתו. כך גם באשר לנזקים הנפשיים שנגרמו לה, אשר אינם ניתנים לכימות. זאת ועוד, הגם שעוולת התרמית אינה מאפשרת פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, אין כל מניעה לפסוק פיצוי בגין נזק כזה בעוולת הרשלנות, עוולה שנטענה על ידה באופן מפורש בכתב התביעה, ולכן ערכאת הערעור יכולה להותיר את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על כנו, בהסתמך על עוולת הרשלנות.

 

 

חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט

  1. במהלך שמיעת הערעור, במסגרת נסיונות חוזרים ונשנים להביא את הצדדים לידי הסכם פשרה, שיחסוך את הצורך בהתדיינויות נוספות ביניהם, הן במקרה של קבלת הערעור והן במקרה של דחייתו, מונה בהסכמת הצדדים רו"ח יובל זילברשטיין, כמומחה מטעם בית המשפט לצורך קביעת שווי החברה, וזאת בהתייחס לארבעה מועדים: 31.03.2005, 31.03.2007, 31.12.2009, 31.12.2014 (מועד עריכת חוות הדעת).

 

  1. להלן הממצאים בהתאם למפורט בחוות הדעת (עמ' 12 לחוות הדעת):

 

31.05.2005

31.03.2007

31.12.2009

31.12.2014

שווי חברה (אלפי $)

1,073

5,501

15,883

33,055

שווי אחזקות המערער (אלפי $)

1,072

3,464

10,360

20,677

שווי חברה (אלפי ₪)

4,738

22,831

59,883

128,551

שווי אחזקות המערער (אלפי ₪)

4,735

14,376

39,056

80,411

           

 

 

  1. בעקבות הגשתה של חוות הדעת, ובתום שמיעת השלמות הטיעון בעל פה, איפשרנו לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב, בהתאם לעניינים שלובנו במסגרת הטיעונים בעל פה ונוכח ממצאיו של המומחה מטעם בית המשפט.

המערער טען כי ממצאי המומחה תומכים באופן חד משמעי בעמדתו, שכן הם מוכיחים שאכן שווייה של החברה הלך והושבח במרוצת השנים כך שהמשיבה רק הרוויחה מהבחירה שעשתה בהסכם. מנגד, המשיבה טענה כי אם היתה יודעת שהמערער הוא רמאי, היא לא היתה חותמת עימו על הסכם כלשהו ואף לא היתה מנהלת עימו הליך של גישור. לדידה, יסוד הויתור הכלכלי שויתרה למערער כלל איננו נדרש לשם קבלת תביעתה, שכן די במעשי התרמית שביצע כלפיה המערער כדי להצדיק את ביטול ההסכם. זאת ועוד, היא ויתרה על האפשרות לשלוט ברכושה שכן השליטה המלאה בחברה נותרה בידי המערער, והוא זה שהכתיב לה את תוכנו של ההסכם וקבע גם את מנגנוני החלוקה של המניות. לדידה, ממצאיו של המומחה הכלכלי דווקא מחזקים את טענותיה, שכן עולה מהם כי 50% משווי המניות בשנת 2007 גבוה יותר מאשר 15% בשנת 2009. כך, שווי אחזקותיו של המערער עמד בשנת 2007 על 14,376,000 ₪ כך ש- 50% למועד זה עמד על סך של 7,188,000 ₪, ולעומת זאת, חלקו של המערער בשנת 2009 היה 39,056,000 ₪ כך שלפי ההסכם חלקה במועד זה עמד על סך של 5,858,000 ₪ בלבד. כמו כן, כבר בשנת 2006 ולא רק בשנת 2009 נכנסו משקיעים חדשים לחברה.

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר עיון בכלל טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, לרבות השלמת טיעונים בכתב, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
  2. הגם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה קמא, הרי שהתערבות כזו תיעשה מקום בו נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ע"א 8423/06 ראובן שדה נ' אליעזר לוינזון (פורסם בנבו, 10.08.2010)). כך גם תתערב ערכאת הערעור בממצאים כאלה כאשר מתגלה שגיאה מהותית של בית המשפט קמא בהערכת הראיות, או כאשר ישנה התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע:

"הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ובפרט כשהן מבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים שלפניה ... התערבות מסוג זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע ..."

 

(ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (פורסם בנבו, 13.5.2013).

 

בעניננו, דומה כי בית המשפט קמא נתפס לכלל טעות במספר עניינים, המחייבים התערבות של ערכאת הערעור.

 

האם הוכחה עילה לביטול חלק מהסכם הגירושין?

 

  1. מקובלת עליי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא לפיה המערער הוליך את המשיבה שולל בכל הנוגע לשירותו הבטחוני כביכול במוסד, וכן בהסתרת קשריו עם אישה אחרת, ממנה נולדו לו שני ילדים עוד בהיותו נשוי למשיבה (אחד מהם נולד לפני מועד הקרע, והשני נולד במהלך הליכי הגישור לקראת הגירושין). יחד עם זאת, הבסיס לתביעתה של המשיבה לביטול הסכם הגירושים היה אחד ויחיד: הטענה לפיה המשיבה ויתרה ויתור כלכלי לטובתו של המערער נוכח סברתה כי המערער שירת במשך שנים ארוכות במוסד. מדובר בויתור על זכויותיה בחברת ..., שכן המשיבה הסתפקה בקבלת שווי של 15% מהחזקותיו של המערער, במקום לקבל שווי של 50%. טענה זו באה לידי ביטוי לאורכו ולרוחבו של כתב התביעה: ראה למשל ס' 2, 4, 5, 9, 10, 11, 12, 13, 50 ו- 51 לכתב התביעה המתוקן. המשיבה אף הבהירה בעדותה, כי המירמה שבגינה ביקשה לבטל את ההסכם היתה בכל הנוגע לשרותו הנטען של המערער במוסד, ולא החיים הכפולים שניהל עם אישה אחרת (ע' 64 לפרוטוקול). לפיכך, על מנת שתעמוד לה עילה לביטולו של ההסכם, צריכה היתה המשיבה לעמוד בנטל הוכחה כפול: ראשית, להראות כי אכן ויתרה ויתור כלכלי במסגרת ההסכם, ושנית, שאם היתה יודעת את האמת לאמיתה, היא לא היתה חותמת על ההסכם. אמנם, במסגרת טיעוניה בערעור טענה המשיבה לראשונה כי שאלת הויתור הכלכלי כלל אינה מהותית לעילת הביטול, שכן עצם העובדה שהתברר לה כי המערער הוא רמאי, היא שמעמידה לה עילת ביטול, אלא שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, שכן בהליך קמא הטענה היחידה של המשיבה בהקשר זה היתה לקיומו של ויתור כלכלי מצידה, נוכח סברתה כי המערער הוא איש מוסד. המשיבה לא טענה בהליך קמא כי לא היתה חותמת על הסכם, כל הסכם, עם המערער, לו היתה יודעת שעסקינן ברמאי, אלא אך ורק שלא היתה מסכימה לוותר על הזכות לקבל שווי של 50% מאחזקות המערער בחברת ... לו ידעה את האמת. משכך, אין מקום לדון בטענה חדשה זו שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור.
  2. בהיותה מי שמבקשת לבטל את הסכם הגירושין בעילה של טעות והטעייה, הנטל להוכיח את דבר קיומו של הויתור הכלכלי היה מוטל על המשיבה, שכן הכלל הוא שמי שמבקש לבטל חוזה, עליו הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת הביטול:

"אחד מיסודות עילה זו הינו קיום קשר סיבתי בין ההטעיה לבין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעיה באי-גילוין של עובדות כמו בענייננו, חייב התובע להוכיח, כי הטעות, שנגרמה על-ידי אי הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה; או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר ... על הטוען לביטול לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעיסקה, לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה ..."

ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין פ"ד מג(2) 753, 757-758 (1989).

ואולם, נטל זה לא הורם על ידי המשיבה. המשיבה לא הוכיחה את דבר קיומו של ויתור כזה מצידה. המשיבה הסתפקה בכך שהצביעה על כך שבמסגרת הסכם הגירושין נקבע כי היא תקבל רק 15% משווי זכויותיו של המערער בחברת ..., ועוד 12% מזכויותיו של המערער יועברו לילדים המשותפים, ובכך היא כאילו ויתרה על קבלת שווי של 50% מזכויותיו של המערער בחברה, שווי שהיתה זכאית לקבל לו נערך הסדר של איזון משאבים. דא עקא, המשיבה התעלמה מן העובדה שמדובר בהשוואת מין בשאינו מינו, שכן המשיבה יוצאת מתוך נקודת מוצא שגוייה בעליל, כאילו שווי אחזקותיו של המערער בחברה במועד הקרע, היה זהה לשווי אחזקותיו בחברה בשנת 2009, ארבע שנים מאוחר יותר, ולא היא. הסכם הגירושין קבע כי 15% מסך המניות המוחזקות על ידי המערער בחברה ייפדו במועד ההנפקה המיועדת לציבור  ועד ליום 31.12.2009, קרי, בחלוף כמעט שלוש שנים ממועד כריתתו של ההסכם (שנחתם ביום 31.1.2007), וזאת בנוסף ל- 12% מהמניות שיועברו לילדים המשותפים. לעומת זאת, אלמלא הוסדר פדיון המניות במסגרת הסכם הגירושין, הזכאות של המשיבה לקבלת שווי של 50% מהמניות המוחזקות בידי המערער היתה אמורה לחול במועד מוקדם הרבה יותר, הוא מועד הקרע בין בני הזוג. לכל המאוחר התרחש הקרע כבר בחודש פברואר 2005, כאשר בני הזוג נפרדו זו מזה ועברו להתגורר בדירות נפרדות (לטענת המערער, הקרע ארע שנים מספר קודם לכן, אך לשיטתה של המשיבה עצמה, מועד הפירוד היה בחודש פברואר 2005). הואיל ועסקינן בחברת ... העוסקת ב ..., שעמדה בפני הליך של כניסת משקיעים נוספים ואולי אפילו הנפקה לציבור במועד כלשהו לאחר כריתתו של הסכם הגירושין, פשיטא שניתן היה לצפות, כי שאכן ארע בפועל, ששווי החזקותיו של המערער בחברה יאמיר עד מאוד לאחר כריתתו של ההסכם. לא היה כל יסוד להניח כדבר מובן מאליו, כפי שעשה בית המשפט קמא, ששווי של 50% ממניות החברה בחודש פברואר 2005, יעלה על שוויין של 15% מהמניות בחודש דצמבר 2009, לאחר כניסת משקיעים ובמועד ההנפקה המיועדת לציבור. ואכן, החברה גייסה הון ממשקיעים בשלושה סבבי השקעות בשנים 2006- 2010 בתמורה להנפקת ניירות ערך, ושוויה הלך והאמיר.

יצויין כי מחומר הראיות עולה שמצבה של החברה בשנת 2006 לא היה שפיר במיוחד, שכן מאזניה הצביעו על הפסד של כ- 636 אלף ₪, ויתרות החוב שלה לבנקים היו כ- 5,713,000 ₪ (ראה תצהירו של ..., רואה החשבון של החברה, מוצג מע/10. ראה גם מאזן ליום 31.3.2007, נספח ו' לתצהירו של המערער מוצג מע/7). גם עו"ד ..., יועצה המשפטי של החברה, העיד בתצהירו כי בשנים 2004- 2006 מצבה של החברה היה בכי רע, אך בשנת 2006 נחתם הסכם להשקעה בחברה (מוצג מע/9) שהקל במידה מסויימת את מצוקת האשראי שלה. מכאן שהשיקול של המשיבה לקבל אחוזים מופחתים משווי אחזקותיו של המערער בחברה במועד נדחה, במקום לקבל אחוזים גבוהים יותר באופן מיידי, כאשר החברה מצוייה בשפל, היה שיקול רציונלי וכלכלי שאיננו משקף ויתור על זכויות.

זאת ועוד, העברת מניות בעין בחברת ... היתה טעונה הסכמה של הבנקים, שהיה להם שעבוד צף על כלל נכסיה של החברה, והבנקים התנו העברת מניות מאת המערער למשיבה בחתימה של המשיבה על ערבות אישית לחובות החברה, דבר שהמשיבה סרבה לעשות. מכאן שהמנגנון של קבלת שווי מניות להבדיל ממניות בעין, היה פרי של בחירה מושכלת מצידה.

  1. בית המשפט קמא סבר בטעות שמדובר היה בויתור כלכלי מצידה של המשיבה, אלא שלקביעה זו אין יסוד בחומר הראיות, משום שבהליך קמא לא נבחנה כלל שאלת השווי של מניות החברה במועדים הרלבנטיים, קרי, מועד הקרע (לכל המאוחר בחודש פברואר 2005), מועד החתימה על הסכם הגירושין (31.1.2007) ומועד ההנפקה המיועדת לציבור (31.12.2009).

משכך, המשיבה לא הוכיחה שערכה ויתור כלכלי במסגרת הסכם הגירושין, וממילא, נשמט הבסיס מתחת לעילת הביטול היחידה שנטענה על ידה בכתב התביעה המתוקן.

 

  1. כפי שצויין קודם, במהלך שמיעת הערעור, ובמסגרת נסיונות להביא את הצדדים לסיום הסכסוך בדרך של פשרה, מונה מומחה כלכלי מטעם בית המשפט, הוא רו"ח יובל זילברשטיין, לשם בחינת שווייה של החברה ביום 31.3.2005, ביום 31.3.2007, ביום 31.12.2009 וליום הכנתה של חוות הדעת. לפי חוות הדעת מיום 1.3.2015, שווי אחזקותיו של המערער בחברה ליום 31.3.2005 היה 4,735,000 ₪, שווי אחזקותיו ליום 31.3.2007 היה 15,175,000 ₪ (או 14,376,000 ₪ לפי חלופה אחרת), והשווי ליום 31.12.2009 עמד על 35,505,000 ₪. מכאן עולה שהתמורה שהיתה משולמת למשיבה במקרה של קבלת 50% משוי המניות במועד הקרע בשנת 2005, היתה מסתכמת בסך של כ- 2,367,500 ₪ בלבד, בעוד שהתמורה שהיתה משולמת לה לפי הסכם הגירושין, קרי, בשנת 2009, היתה אמורה להסתכם בסך של כ- 5,325,750 ₪, בתוספת סך של 4,260,600 ₪ לילדים המשותפים. נתונים אלה סותרים כליל את טענתה של המשיבה בדבר ויתור כלכלי מצידה ומעידים כי למעשה המשיבה הפיקה רווח ניכר בשל הסכם הגירושין, רווח שהיה נמנע ממנה במקרה של איזון משאבים רגיל על פי דין. הגם שאין לקבוע מסמרות לגבי משקלם של ממצאי המומחה, שכן המומחה לא נחקר על חוות דעתו ולשני הצדדים היו השגות כאלה ואחרות בנוגע לממצאיו, דומה כי הדבר רק ממחיש את העובדה שלא היה מקום להניח כמובן מאליו, כפי שעשה בית המשפט קמא, כי הסכמתה של המשיבה להסתפק ב- 15% משווי המניות לה עצמה, ועוד 12% לילדים המשותפים, והכל לפי ערכי שנת 2009, מהווה ויתור על הזכות לקבל 50% משווי המניות בשנת 2005.
  2. במסגרת השלמת טיעוניה ביקשה המשיבה להראות כי אלמלא הסכם הגירושין, היא היתה מקבלת תשלום גבוה יותר במסגרת איזון המשאבים, מאשר זה שתקבל במקרה של יישום ההסכם. לדידה, ממצאיו של המומחה הכלכלי דווקא מחזקים את טענותיה, שכן עולה מהם כי 50% משווי המניות בשנת 2007 הוא גבוה יותר מאשר שווי של 15% מהמניות בשנת 2009. כך, שווי אחזקותיו של המערער עמד בשנת 2007 על סך של 14,376,000 ₪, ומכאן שחלקה של המשיבה למועד זה עמד על סך של 7,188,000 ₪, ולעומת זאת, שווי אחזקותיו של המערער בשנת 2009 היה סך של  39,056,000 ₪, כך שלפי ההסכם, חלקה של המשיבה במועד זה עמד על סך של 5,858,000 ₪ בלבד. ברם, חישוביה של המשיבה בענין זה שגויים בעליל, שכן המשיבה מסתמכת של שווי אחזקותיו של המערער בשנת 2007, במקום על שווי אחזקותיו במועד הקרע, בשנת 2005, שהיה נמוך הרבה יותר.

אכן, הצדדים לא יכלו לצפות במועד החתימה על הסכם הגירושין, מה יהיה שווי אחזקותיו של המערער בחברה בעוד שלוש שנים, אלא שברור כי הסכמתה של המשיבה לקבל במועד עתידי 15% משווי האחזקות, היא תולדה של שיקול כלכלי מובהק, ולא מחמת רצון לוותר למערער על זכויותיה. מכאן שגם אם בדיעבד היה מתברר בחלוף שלוש שנים שהמשיבה עשתה מקח טעות (ולפי חוות דעתו של מומחה בית המשפט, לא כך הוא הדבר), אין בכך כדי להעיד שהיה בכוונתה לערוך ויתור כלכלי לטובת המערער, אלא רק שההימור המחושב שנטלה על עצמה בנוגע למצבה העתידי של החברה, לא צלח.

  1. ודוק: בכל מקרה אין עסקינן בשיתוף קנייני של המשיבה באחזקותיו של המערער בחברה, אלא בזכות שהיתה לה לאיזון משאבים על פי דין, שכן הבעלות במניות היתה נתונה למערער לבדו. משכך, הצדדים לא ביקשו לחלק ביניהם בעין את אחזקותיו של המערער בחברה, באופן שהמשיבה תקבל מניות בעין מתוך אחזקותיו של המערער, מה גם שחלוקה בעין היתה מחייבת את המשיבה, לפי דרישות הבנקים, לחתום על ערבות אישית לחובות החברה. חלף זאת קבעו הצדדים מנגנון של איזון שווי. לפיכך, אלמלא נכרת הסכם הגירושין, הצדדים היו נדרשים לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973, שהיה מוליך בהכרח לתוצאה לפיה המשיבה היתה זכאית לשווי של 50% מהמניות במועד הקרע, ולא במועד מאוחר יותר.

במאמר מוסגר נציין כי כבר נפסק כי גם במקרה של הלכת השיתוף, הדרך של קבלת שווי מניות עדיפה על פני חלוקה בעין של מניות:

"בפסקי-דין לא מעטים נדרשו בתי-המשפט לבעייתיות שבהעברת בעלות במניות חברה משפחתית לידי בן-הזוג. זו ברורה ומדברת בעדה: עסק משפחתי אינו יכול להתנהל ככלל בשעה של מריבה אישית גדולה בין בעליו, ושעה שכל אחד מהם מושך את העגלה לכיוונו בדרך ניהולו ובגישתו העסקית. חברה משפחתית שהגיעה למצב של פירוק שיתוף בשל סכסוכי משפחה עדיף לה, בסברה הישרה, שתגיע לביצועו של החיתוך שעה אחת קודם. ואכן, הפסיקה הצביעה – מחד גיסא – על הנזקים העלולים להיגרם לחברה המשפחתית כתוצאה מהעברת בעלות במניות, ונקבע כי זיכויו של בן-הזוג גם באספקטים הניהוליים של המניה "עלול להביא לשיבוש חמור והרסני של החברה", וכי "זכות לשיתוף בנכסים אינה מקנה זכות לחדור לחברה פרטית, שמתנהלת תוך הרמוניה ושיתוף פעולה בין חבריה ובין מנהליה" ... במקום אחר התייחס בית-המשפט לחשש שרישום המניות על שם בת-הזוג "...עלול להביא למריבות אין סופיות בהפעלת החברה, ולשיתוק פעולות החברה" ... ואכן, בגין שיקולים מעין אלה פסקו בתי-המשפט, במקרים מספר, כי את הילכת השיתוף יש ליישם על-ידי תשלום שוויין של מניות החברה נכון למועד הפירוד ..."

(בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני פ"ד נט(4) 614 (2005)).  

  1. זאת ועוד, הטענה לפיה פועלו הבטחוני הנטען של המערער (שלא היה ולא נברא) הוא שהניע את המשיבה לוותר לו ויתור רכושי, לא רק שלא הוכחה, אלא שהיא גם אינה הגיונית על פניה ואינה סבירה. דומה כי אין קשר בין תרומה בטחונית של אדם, רבה ככל שתהיה, לבין מחלוקות רכושיות בינו לבין בת זוגו, המנהלת עימו הליכי גירושין ממושכים. חשוב לציין בהקשר זה כי המשיבה לא ידעה בעת כריתתו של ההסכם על החיים הכפולים שניהל המערער עם אישה אחרת, וממילא, לשיטתה שלה, הויתור הכלכלי הנטען על ידה נעשה כביכול רק בשל סברתה אודות עברו הבטחוני של המערער. זאת ועוד, המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הגירושין ארך כשנה תמימה, ורובו ככולו הוקדש לנושא חלוקת הזכויות בחברה. הדבר הצריך הליכי גישור ממושכים וכן הסתייעות של המשיבה ביועצים, לרבות כלכלנית. בטרם נחתם ההסכם, הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות, המעידות על המודל שעמד לנגד עיני הצדדים, ולפיו ככל שמועד הערכת השווי מתרחק ממועד ההסכם, כך יפחת חלקה היחסי של המשיבה בשווי האחזקות. כך למשל, נבחנה האפשרות שאם המשיבה תקבל את חלקה כשנה לאחר חתימת ההסכם, היא תקבל 60% מתוך 50% של שווי המניות, אם תמתין שנתיים היא תקבל 30% מתוך ה- 50% וכן הלאה (נספח ז' לתצהירו של המערער). זאת ועוד. ס' 1.8 לאותה טיוטה, קבע הפחתה של התמורה שתשולם למשיבה אם יתברר ברבות הימים שקביעת השווי היתה שגוייה. מדובר בהוראה שנועדה להיטיב עם המערער, והשמטתה בנוסח הסופי שנחתם מעידה כי המשיבה לא הסכימה לוותר למערער בענין זה. פשיטא שאם המשיבה היתה מוכנה לוותר לטובת המערער על זכויות רכושיות רק בתור הוקרה לפעילותו למען בטחון המדינה, לא היה צורך בניהול משא ומתן כה ממושך וכה דקדקני בין הצדדים, לא היה צורך בהחלפת מספר טיוטות הסכם ולא היה צורך לבחון מודל של הקטנת אחוזים ככל שמתרחקים ממועד ההסכם.
  2. כאשר באים לבחון את השאלה האם קיימת עילה לביטולו של חוזה מחמת פגם ברצון, בין לפי ס' 14 לחוק החוזים, התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") שעניינו בחוזה שנכרת מחמת טעות, ובין לפי ס' 15 לחוק החוזים שעניינו בחוזה שנכרת מחמת הטעייה, לעולם נדרש מבקש הביטול להצביע על קשר סיבתי בין הטעות לבין כריתת החוזה, שהרי עילת הביטול בשני המקרים עומדת רק למי "שהתקשר בחוזה עקב טעות". כפי שמציינת פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים- החלק הכללי (תשס"ה), ע' 282: "הקשר הסיבתי המהווה יסוד של עילת הביטול בגין טעות צריך להתקיים בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה. הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה. טעות שנפלה במהלך משא ומתן לקראת כריתת החוזה אולם לא הניעה את ההתקשרות, אינה מהווה עילה לביטול החוזה."

ראה גם ע"א 10745/06 קרן אזולאי ואח' נ'המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי - פולק ת"א (פורסם בנבו, 13.07.2009):

"על מנת שתתקיים עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 נדרשים להתקיים ארבעה יסודות: קיומו של חוזה; קיומה של טעות; קיומה של הטעיה מטעם צד לחוזה או אחר מטעמו; קיומו של קשר סיבתי כפול- בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה ..."

על מנת להצביע על קיומו של קשר סיבתי כזה, טענה המשיבה כי אלמלא ההטעייה שביצע כלפיה המערער, היא לא היתה מוותרת לטובתו על זכויותיה בחברה. כפי שהראינו קודם, הטענה זו בדבר קיומו של ויתור כלכלי כלל לא הוכחה, ולמעשה נותרה בבחינת השערה בעלמא. יתר על כן, המשיבה לא טענה במסגרת ההליך בבית המשפט קמא כי בכל מקרה, וגם אם לא היה ויתור כלכלי מצידה, עומדת לה עילת ביטול משום שלא היתה מתקשרת בהסכם כלשהו עם בן זוג שלימים גילתה כי רימה אותה לאורך כל שנות הנישואין. כפי שהראינו קודם, טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הערעור, ומשכך אין צורך להדרש לה. יחד עם זאת, בבחינת למעלה מהדרוש, דומה כי מדובר בטענה דחוקה שקשה לקבלה. בסופו של דבר, חלוקת הרכוש המשותף ועריכת הסדר של איזון משאבים היו אינטרס ראשון במעלה של המשיבה עצמה, שהרי מניותיו של המערער בחברה היו רשומות על שמו בלבד. לפיכך, קשה להלום את האפשרות שהמשיבה, לו היתה יודעת את האמת על מעלליו של המערער, היתה בוחרת בדרך של חלוקת רכוש שלא בדרך של הסכם אלא דווקא באמצעות תביעה לאיזון משאבים בבית משפט, בבחינת ייקוב הדין את ההר, על כל העלויות והעיכובים הכרוכים בכך.

  1. סיכומו של דבר, המשיבה לא הוכיחה כי עמדה לה עילה לבטל את הסכם הגירושין, ומשכך, לו דעתי תישמע, יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולדחות את תביעתה.

האם היה מקום לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני?

  1. טענה נוספת של המערער היא שלא היה מקום לפסוק לזכותה של המשיבה פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בעילה של תרמית. גם טענה זו בדין יסודה.

הכלל הוא שאין פוסקים פיצוי לא ממוני בעוולה של תרמית, שכן קיומו של נזק ממוני הוא אחד מיסודותיה של עוולת התרמית. הדבר עולה מהוראת ס' 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") הקובעת:

 

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."

 

במקרה דנן, בית המשפט קמא ציין מפורשות כי איננו פוסק פיצוי בגין נזק ממוני כי אם  פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, אשר ישקף את סבלה של המשיבה, אותו העמיד על דרך האומדן על סך של 200,000 ₪. משכך, קביעה זו אינה יכולה לעמוד בהיותה נוגדת את הוראת ס' 56 לפקודת הנזיקין.

 

  1. המשיבה, המודעת לכך שלא ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני בעוולה של תרמית, מצביעה על כך שתביעתה לפיצוי בגין נזק לא ממוני הושתתה גם על עוולת הרשלנות, ומשכך, לשיטתה, אין מניעה להותיר את הפיצוי על כנו בגין עילה זו, שבית המשפט קמא כלל לא נזקק לדון בה.

אכן, מבחינה עקרונית, אין מניעה שערכאת הערעור תדון בעילה שבית המשפט קמא לא נזקק לה (בע"מ 4383/09 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.6.2009), במיוחד כאשר מדובר בעילה שנטענה באופן מפורש בכתב התביעה, אלא שעומדת לה למשיבה לרועץ ההלכה שנקבעה אך לאחרונה במסגרת ע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.10.2013), לפיה כעניין שבמדיניות, אין להכיר בקיומה של עילת תביעה בנזיקין מחמת ניאוף או בגידה של בן זוג:

 

"קיצורו של דבר, כי טעמים חזקים שבמדיניות משפטית שוללים לטעמי הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, הן בין בני הזוג בינם לבין עצמם והן בין מי מבני הזוג לבין צד שלישי. לצד האינטרס החשוב של שמירה על התא המשפחתי, יש לזכור כי אנו עוסקים בתחום המעוגן בחיי הרגש. בגידה לחוד, ותוצאות ממוניות לחוד. כפי שאין לבגידת מי מבני הזוג נפקות בשאלת השיתוף ברכוש או איזון המשאבים ... וכפי שאין להחיל על החוזה המשפחתי קני מידה חוזיים-מסחריים ..., כך גם אין להחיל בנושאים אלו סטנדרטים של דיני נזיקין ... סוף דבר, כי מטעמים של מדיניות משפטית, שבבסיסם רתיעה של המשפט להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בינאישיות ובינזוגיות, אין להכיר בעילת תביעה בנזיקין של ניאוף ובגידה." (כב' השופט י' עמית).

 

וכן ראה דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 14.7.2004):

 

"אין תרופה בשיטתנו למי שנגרם לו נזק נפשי בשל הניאוף שנאף בן-זוגו ... ככלל, פרדתם של מי שקיימו ביניהם קשר רומנטי, שהיא מאורע שכיח אשר אין כל ספק כי כרוכים בו רגשות עזים, אינה מקנה כשלעצמה תרופה במשפט ... אכן המשפט, כפי שציין חברי הנשיא ברק, אינו נעצר על מפתנו של הבית המשפחתי, עם זאת המשפט נמנע מלנסות כוחו בהסדרת יחסים רגשיים. המשפט יתקשה לספק מזור לרגשות הפגועים וללב הדואב. בן-הזוג המתעתע, הנואף, המפרק קשר ללא הצדקה, ראוי אולי לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט."

 

ראה גם דברי כב' הנשיא ברק בע"א 5258/98 הנ"ל:

 

"גם הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום ..."

 

לענין זה אין מקום לנתק בין מצגי השווא של המערער כלפי המשיבה בדבר שירותו במוסד כביכול, לבין הסתרת קיומה של בת זוג אחרת ממנה נולדו לו ילדים, שכן הא בהא תליה, ומצגי השווא בדבר השירות במוסד לא היו אלא סיפור כיסוי שנועד לאפשר למערער לנהל את חייו הכפולים. משכך, אין להכיר בקיומה של עילת תביעה בנזיקין נגד המערער, גם לא בעילה של רשלנות.

 

  1. אשר על כן, יש לקבל את הערעור גם בנקודה זו, ולדחות את תביעתה של המשיבה לפיצויי נזיקין בגין נזק בלתי ממוני שנגרם לה מחמת מצגיו הכוזבים של המערער כלפיה.
  2. סוף דבר, דעתי היא שיש לקבל את ערעורו של המערער על כל חלקיו, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, לרבות את חיובו של המערער בהוצאות המשפט. כל סכום ששילם המערער למשיבה על פי פסק דינו של בית המשפט קמא, יוחזר לו על ידי המשיבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד ליום ההשבה בפועל.
  3. יחד עם זאת, נוכח מצגיו הכוזבים של המערער כלפי המשיבה לאורך כל שנות הנישואין, לא יהיה זה ראוי לזכותו בהוצאות משפט ולפיכך אציע שלא לחייב את המשיבה בהוצאות.
  4. נוכח התוצאה, מצופה מהצדדים שיגיעו ללא דיחוי נוסף להסדר בדבר מימוש זכויותיה של המשיבה לקבלת המגיע לה על פי הסכם הגירושים, כולל כל הנדרש לשם יישומו.
  5. המזכירות תחזיר למערער, באמצעות בא כוחו, את הפקדון שהפקיד.

 

 

 

­­­­­­­

 

חגי ברנר, שופט

 

 

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ - אב"ד:

 

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף של חברי כב' השופט ברנר.

 

 

 

 

 

 

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ

אב"ד

 

השופט ד"ר קובי ורדי, סג"נ:

 

אני מסכים.

 

 

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ברנר.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, י"ד בחשוון התשע"ז, 15 נובמבר 2016.

 

 

 

 

 

 

ישעיהו שנלר, סג"נ

אב"ד

 

ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

 

חגי ברנר, שופט

                                                                               

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ