תע"א 12896-08 אפרים גליס נ' קרוקר אינטרנשיונל בע"מ ואח'

בזיקה להחלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.05.16 (ע"ע 34576-01-14), ניתן בזאת פסק דין משלים

בשאלה האם יש לחייב את הנתבע, בעל מניות ומנהל החברה, לשאת באופן אישי בחובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובע.

פתח דבר

1. ביום 19.12.13 ניתן פסק דין על ידי מותב זה (להלן – פסק הדין), במסגרתו חויבה הנתבעת 1, חברת קרוקר אינטרנשיונל בע"מ (להלן – החברה) אשר העסיקה את התובע כמנהל משאבי אנוש, בין השנים 2006-2008 בתשלום סעדים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה. במסגרת פסק הדין, נדחתה תביעתו של התובע לחיוב הנתבע, בעל מניות ומנהל בחברה בחובותיה, מכוח הרמת מסך.

2. על פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם הצדדים, והואיל והחברה נקלעה להליכי פירוק, עוכבו כנגדה ההליכים. ביום 22.5.16 ניתן פסק דין בבית הדין הארצי בערעורו של התובע (ע"ע 34576-01-14), אשר דחה את הערעור לחייב את הנתבע בעילה של הרמת מסך.

   במסגרת פסק הדין הנ"ל, קבע בית הדין הארצי כי חסרה הנמקה ביחס לטענת התובע בדבר התחייבות אישית שניתנה לו על ידי הנתבע, לפיה הוא יישא בחובות החברה כלפיו ביחד ולחוד, והורה על השבת התיק לבית דין זה על מנת להשלים את החסר.

   מכאן הדיון שלפנינו.

   נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר ששבנו ובחנו את טענת הצדדים בנוגע להתחייבות אישית, ובמובחן מקביעתנו שדחתה את הטענה בדבר הרמת מסך, הגענו לכלל מסקנה כי יש להטיל חיוב אישי על הנתבע, והכל ולהלן נפרט טעמנו.

    

   טענות הצדדים

3. טענתו של התובע נסובה על מסמך שנחתם בין הצדדים, מיום 21.8.07, שכותרתו "עדכון תנאי העסקה- אפרים גליס" (להלן – הסכם מיום 21.8.07).

   הסכם זה, אשר היווה תוספת להסכם העסקתו של התובע מחודש דצמבר 2005, כלל התחייבות להעסקת התובע לתקופה קצובה של 5 שנים, ונקבע בו, כי במידה ויופר, ישולמו לתובע שכר ותנאים נלווים בגין תקופה זו, לרבות מענק שנתי בגין כל שנת עבודה בסך 8,000$ וכן תוספת שכר חודשית בסך 1,800 ₪ נטו.

   סעיף ה' להסכם קובע כי: "הסכם זה ימשיך להיות תקף בין דוד לוי ואו חברת קרוקר אינטרנשיונל גם בקרות אחד מהמקרים הבאים: מכירת החברה לאחר, שינוי בעלי החברה, סגירת החברה מכל סיבה שהיא".

4. לטענת התובע, הנתבע נטל באופן מפורש את התחייבויות החברה כלפיו ביחד ולחוד כאשר במסגרת הסכם זה הובהר כי התחייבותו אינה כאורגן אלא התחייבות אישית העומדת בפני עצמה, לצידה של התחייבות החברה.

5. לטענת הנתבע, החתימה על ההסכם מיום 21.8.07 נעשה במסגרת זכויות החתימה שניתנו לו בשם הנתבעת ואין בחתימתו על הסכם זה כדי משום נטילת אחריות אישית למעשיה או מחדליה של החברה, שכן הוא מעולם לא העסיק את התובע באופן אישי, אלא באמצעות הנתבעת. בסיכומיו הוסיף הנתבע כי לכל היותר יש לראות בהתחייבותו כמעין ערבות אישית אותה נטל לחובותיה של החברה אולם אין לראות בכך כהתחייבות בחיוב ראשי וממילא, אין בית הדין מוסמך לדון בענייני ערבים.

    

   דיון והכרעה 

   פרשנות ההסכם – המסגרת הנורמטיבית

6. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן - חוק החוזים) כפי שתוקן בתיקון מס' 2 (ס"ח תשע"א עמ' 202 26.1.11) קובע:

   "(א)חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

7. ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12) דן בית המשפט העליון בשאלה האם יש בתיקון מס' 2 לחוק החוזים כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בפרשת אפרופים בעניין פרשנות חוזה (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט (2) 265 (1995), להלן - הלכת אפרופים), עליה חזר בית המשפט העליון בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות נ' אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 37 (2006)).

8. בעניין זה נקבע, כי תיקון 2 לחוק החוזים אינו אלא אימוץ השיטה הפרשנית שהונהגה בהלכת אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, מקום אשר למעשה מעולם לא אבד לה. לפיכך נקבע כי:

   "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."

    

   ומן הכלל אל הפרט

9. לשון ההסכם - מעיון בהסכם מיום 21.8.07 עולה כי הן החברה והן הנתבע נטלו על עצמם את ההתחייבויות כלפי התובע. מפאת חשיבותו, נצטט להלן את נוסח ההסכם:

   "א. דוד לוי/ חברת קרוקר אינטרנשיונל מתחייבת לאפרים גליס להמשך ההעסקה ל- 5 שנים הקרובות החל מיום זה וכך גם אפרים גליס מתחייב להמשך ההעסקה אצל מר דוד לוי/חברת קרוקר אינטרנשיונל ל- 5 שנים הבאות.

   ב. במידה ומר דוד לוי/ חברת קרוקר אינטרנשיונל במהלך 5 שנים אלו יפרו הסכם זה ויפטרו את העובד אפרים גליס או לחלופין יגרמו לעובד אפרים גליס להתפטר כתוצאה מהרעת תנאיו וכו' ישולמו למר אפרים גליס את כל יתרת שכרו וכל יתרת תנאיו הנילויים והטבות להם היה זכאי במשך 5 שנים אלו במידה והיה ממשיך לעבוד ב-5 שנים אלו.

   ג. בתום כל שנת עבודה עם דוד לוי/ חברת קרוקר אינטרנשיונל ישלם דוד לוי / חברת קרוקר אינטרנשיונל סך השווה לשמונה אלף דולר נטו מענק שנתי.

   במידה ואפרים גליס יעזוב מרצונו ללא כל הרעת תנאים מצד דוד לוי/ קרוקר אינטרנשיונל במהלך תקופה זו ישלם לדוד לוי/ קרוקר אינטרנשיונל סך 25,000 ₪.

   ד. שכרו של אפרים גליס יעודכן בעוד סך 1800 שח נטו החל מחתימת הסכם זה.

   ה. הסכם זה ימשיך להיות תקף בין דוד לוי ואו חברת קרוקר אינטרנשיונל גם בקרות אחד מהמקרים הבאים: מכירת החברה לאחר, שינוי בעלי החברה, סגירת החברה מכל סיבה שהא.

   ו. הסכם עדכון תנאי העסקה זה הינו בנוסף לכל יתר השכר והתנאים להם היה זכאי העובד עד ליום זה (שכרו, תנאים נילווים והוצאות, תנאים סוציאליות (כך במקור – א' ש'), משכורת יג, מימון טיול שנתי משפחתי וכו.

   ז. שני הצדדים מצהירים כי קראו בכובד ראש וביסודיות את המסמך לפני החתימה והבינו את הנאמר בו."

10. בתחתית ההסכם חתמו הן התובע והן הנתבע בכתב יד, כאשר מתחת לחתימתו של הנתבע הופיע הכתוב: "דוד לוי/ קרוקר אינטרנשיונל".

11. עולה אפוא, כי לשון ההסכם ברורה וחד משמעית ולפיה נטל מר לוי, כאורגן החברה, את חיובי החברה באופן אישי.

    ביחס לסעיף ה' להסכם, הרי שמלשונו המפורשת עולה כי הצדדים התחייבו בפני התובע כי ההסכם ימשיך להיות תקף גם במקרה של מכירת החברה לאדם אחר, שינוי בעלות או סגירתה מכל סיבה שהיא. מכאן מתחייבת המסקנה, שהואיל והנתבע התחייב להמשיך לשאת בחיובי החברה גם אם זו תחדול להתקיים, מכל סיבה שהיא, הרי שהמדובר בחיוב אישי.

    ביחס לטענת הנתבע, לפיה הוא חתם על נספח זה בשם החברה, שכן הוא מעולם לא העסיק את התובע באופן אישי, הרי שאין בה כדי לענות על השאלה, מדוע אם כן, הוא ראה לנכון להתחייב באופן אישי בשמו ובחתימתו.

    ביחס לטענת הנתבע לפיה אין תוקף להסכם זה בהעדר גמירות דעת, הרי שאין בידינו לקבלה. טענה זו נדחתה על ידינו בפסק הדין מיום 19.12.13 ואין בדעתנו לשוב ולהידרש אליה.

12. חיזוק נוסף לקביעתנו מצאנו בעדותו של התובע, שהייתה מהימנה בעינינו, ובמהלכה העיד כי בהתחייבו בפניו אישית, אמר לו מר לוי: "... דוד אמר "אם לי לא יהיה מה לאכול, לך יהיה לאכול, אתה עובד הכי קשה פה" וכי : "הוא אמר וזה סוכם שאני אקבל את המשכורת גם אם החברה לא תהיה, גם אם החברה תיסגר מכל סיבה שהיא, זה מה שהוא אמר..." (פרוטוקול 3.5.12, עמ' 34 ש' 29-32, עמ' 35 ש' 24-28).

13. ביחס לטענת הסמכות - סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 מקנה לבית הדין סמכות ייחודית לדון - "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין".

14. בהתאם לסעיף זה, על מנת שבית הדין ירכוש סמכות עניינית צריך שיתקיימו שני תנאים – האחד, זהות הצדדים - עובד ומעסיק, והשני - עילת התביעה שהיא מתחום יחסי עובד ומעסיק (ראה דב"ע מב/ 3-14 מישאל שחם - חב' קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע יג 309; דב"ע נו/ 3-235 אריה צייג נ' רוקונט תעשיות (1968) בע"מ, פד"ע ל 425).

15. הנתבע הפנה בסיכומיו לדיון נב/49-3 (ארצי) אבי רוזנבאום נ' שמואל יודוביץ (11.3.92) כראיה לכך שלבית הדין אין סמכות לדון בתביעת ערב. בפסק דין זה, צוטטו דבריו של בית הדין הארצי בדב"ע מט/3/33 מ.ב.ע. (פיתוח) בע"מ נ. מורדוך ואח', פד"ע כ' 313 כדלקמן:

    "אמור מעתה כי חליפו של מעביד לעניין סעיף 24(א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, הוא מי שבא במקום המעביד עקב הוראה סטטוטורית (כגון יורשים או שאירים), ואף עקב העברת זכויות וחובות מרצון, בלשון דב"ע לג/2/9 הנ"ל.

    העולה מהאמור הוא כי ערב או בעל מניות, המתחייב לדאוג לכך שהמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי עובדיו, לא יהיה "חליף" כל עוד המעביד קיים משפטית. "

     

    אלא שסבורים אנו כי יש לחייב את הנתבע מכוח ההתחייבות האישית שנטל לחיוביה של החברה כלפי התובע, במסגרת יחסי העבודה.

16. סעיף 54 (א) לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע את אחריות יחדי האורגן, כדלקמן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".

17. בע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה בע"מ (5.2.04) עמד בית המשפט העליון על ההבדל בין הרמת מסך לבין חיוב נושא משרה באופן אישי בחובות התאגיד:

     

    "יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי 'הרמת מסך אחד מהנימוקים לה' הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).

    אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' ".

18. בע"א 148/82 שרה גליק נ' ויקטור ארמן ואח' (פ"ד מה (3) 401) נפסק כי אורגן של החברה יכול שיישא באחריות אישית:

    לעיתים מוטלת אחריות אישית על אורגן, אך דבר זה מקורו במעשיו ובמחדליו של האורגן עצמו. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד אחראי לפעולותיו, והיותו אורגן של תאגיד אין בו כדי ליתן לו הגנה מאחריות. על כן, דירקטור המבצע פעולה משפטית כלפי צד שלישי בלי הרשאה, אחראי כלפי הצד השלישי אישית (סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965), אם פעל ברשלנות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת הרשלנות שבנזיקין, ואם פעל מתוך כוונה להונות, הריהו עשוי להתחייב בעוולת התרמית. כמו - כן עשוי הוא להתחייב בניהול משא ומתן שלא בתום לב..."

    (ראו גם עע (ארצי) 1017/04 אהוד ענבר נ' אפרים בן מנשה (27.10.05).

     

19. מכאן שעל מנת שתוטל אחריות אישית על אורגן החברה, יש צורך בהוכחה כי פעולותיו נעשו באופן אישי ולא בשמה של החברה ושלא מתוקף היותו נושא משרה בה. בעניין שלפנינו, עולה מלשון ההסכם כי הנתבע נטל על עצמו מרצון התחייבות אישית למלא אחר ההסכם מיום 21.8.07. לפיכך, אנו קובעים כי יש להטיל עליו אחריות אישית לחיובי החברה, בהתאם להתחייבות המפורשת שנטל על עצמו.

     

    אחרית דבר

20. לאור האמור לעיל, ולאחר ששבנו ובחנו את התשתית הראייתית שהונחה בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי מר לוי נטל על עצמו באופן אישי התחייבות למלא את מחויבויותיה של החברה כלפי התובע, בהתאם להסכם מיום 21.8.07. לפיכך, אנו מחייבים אותו לשאת בחיוביה, בגין הפרת החוזה לתקופה קצובה בסך 626,528 ₪, בהתאם לפסק הדין מיום 19.12.13 ולהחלטה מיום 22.1.14.

     

    ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ו, (06 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    הרצל גבע נציג ציבור עובדים		אורן שגב, שופט