לפני תובענה לפסק דין הצהרתי ופירוק שיתוף ביחס לדירה הרשומה על שם הנתבעת.
רקע עובדתי ודיוני:
1.התובע והנתבעת הינם בני זוג, אזרחי מדינת ישראל, אשר נישאו בנישואים אזרחיים על פי הדין הנוצרי החל עליהםביום XXX לאחר כ- 5 שנים של ניהול מערכת יחסים זוגית תחת קורת גג אחת.
זהו פרק ב' לשני הצדדים. לשני הצדדים ילדים מקשר קודם, כולם בגירים.
2.על שם הנתבעת רשומה דירה ברחוב XXX בעיר XXX והידועה בלשכת רישום מקרקעין כגוש XXX, חלקה XX, תת חלקה X (להלן: "הדירה") .
3.הדירה נרכשה על ידי הנתבעת בסוף שנת 1997 עוד קודם להכרות הצדדים. לא הוצג הסכם רכישה אך נטען על ידי הנתבעת בחקירתה הנגדית (דיון 12.10.21 עמ' 23 ש' 14-16), כי עלות הרכישה עמדה על כ- 325,000 או 70,000 $ (המהווים סכום נמוך יותר נכון לאותה תקופה). לטובת רכישת הדירה הנתבעת נטלה על שמה משכנתא בסך של 272,000 ₪ (ר' נספח ב' לתצהיר התובע).
4.אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד בדירה, לכל המאוחר מראשית שנת 2000 (לטענת התובע משנת 1999) ועד חודש 11/2019 אז יחסי הצדדים עלו על שרטון והתובע עזב את הדירה (עדות הנתבעת דיון 12/10/21 עמ' 22 ש' 6-14).
5.בתביעה שלפניי מבקש התובע להצהיר כי הוא זכאי למחצית הזכויות בדירה על פי כוונת שיתוף ספציפי בין הצדדים, להורות על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר תוך חלוקת התמורה בחלקים שווים בין הצדדים וכן למנות את ב"כ התובע ככונס נכסים למכירת הדירה וחלוקת התמורה (ס' 17 לכתב התביעה).
6.הנתבעת מכחישה מכל וכל טענות התובע לזכות כלשהי בדירה. טוענת כי הצדדים נהגו בהפרדה רכושית מלאה לאורך החיים המשותפים.
7. לציין כי קודם להגשת התביעה ערכו הצדדים בסיוע עו"ד הסכם גירושין אותו הגישו לאישור בית המשפט (תה"ס XXXXX-XX-XX).
במסגרת הסכם הגירושין סוכם, בין היתר, וביחס לדירה כי "האישה תעביר לאיש סך של 200,000 ₪ (מאתיים אלף ₪) ולאיש לא תהא כל טענה ו/או תביעה ו/או מענה כלפי האישה לגבי זכויות הנכס גם בעתיד".
אלא שבמועד הדיון חזרה בה הנתבעת מכוונתה לאשר את ההסכם והתיק נסגר.
8.דיון הוכחות התקיים ב- 12.10.21 במסגרתו נשמעו עדויות הצדדים. לא זומנו עדים חיצוניים.
בתום הראיות הוריתי על הגשת סיכומים.
9.התובע הגיש סיכומיו. הנתבעת לא הגישה סיכומיה.
הנתבעת יוצגה על ידי עוה"ד יבגני פרחיה לאורך ההליך ועד תם שמיעת ראיות אז הוגשה בקשת בא כוחה להתפטר מייצוגה על רקע טענתו לחילוקי דעות מהותיים עימה. לאחר ששוחרר מייצוגה, הוריתי על מסירת סיכומי התובע ישירות לידיה. ברם חרף חלוף זמן ניכר לא הוגשו סיכומי הנתבעת.
אף בקשת התובע למתן פסק דין בחלוף המועד להגשת סיכומי הנתבעת אשר נמסרה לידיה, לא זכתה לכל מענה מצידה.
10.דינו של בעל דין, שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון. ראה ס' 74 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 (להלן:"התקנות").
תקנה 75 (2) לתקנות קובעת:
"לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו".
נמצא איפוא שלמרות אי הגשת הסיכומים, יש לבחון את העדויות והראיות שהובאו.
טענות הצדדים בתמצית:
11.לטענת התובע, הדירה אשר נרכשה ע"י הנתבעת סמוך למועד היכרותם, רשומה באופן פורמלי על שמה ואולם הצדדים ראו בה כדירה משותפת.
הנתבעת עבדה בעבודות מזדמנות לסירוגין ובשכר נמוך, לפתחה רבצו חובות בגינם נפתחו תיקי הוצל"פ והוטלו עיקולים על חשבונה כך שלנתבעת לא הייתה כל יכולת לשאת ולשלם עבור התשלומים השוטפים של המשכנתא.
בפועל עול תשלומי המשכנתא נפל כולו לפתחו של התובע שעשה כל שיבכולתו לעמוד בתשלומים לבנק הממשכן עד פרעונה המלא.
התנהלותו של התובע לטובת סילוק המשכנתא נבעה מתוך כוונה ברורה לשיתוף בדירה.
הוראות הסכם הגירושין אשר נערך על פי יוזמתה של הנתבעת ובסיוע עו"ד מטעמה, אף שלא אושר סופו של יום, ואשר במסגרתו סוכם על תשלום איזון בקשר לדירה בסך של 200,000 ₪ מלמד כשלעצמו כי הנתבעת הכירה בזכותו של התובע בדירה.
12.לטענת הנתבעת מצב רישום הזכויות בדירה משקף נאמנה את זכויותיה בה. הצדדים לא ראו בדירה כדירה משותפת ולא חלה במקרה דנן כוונת שיתוף ספציפי.
הדירה נרכשה מכספיה טרם נישואי הצדדים כאשר מלוא התמורה ותשלומי המשכנתא אשר עמדו על סכומים הנעים בין 1700 - 2200 ₪ לחודש שולמו מכספי הנתבעת בלבד.
הצדדים עברו להתגורר יחדיו לנהל משק בית משותף סמוך למועד החתונה ולא שנים רבות לפני כטענת התובע.
בשום שלב הנתבעת לא הביעה כל רצון במפורש או משתמע, לשתף את התובע ברכושה שלה. המדובר באישה שהתאלמנה ונשארה לבד עם ילדיה, היא עבדה ועמלה בזיעת אפה על מנת לרכוש קורת גג לעצמה.
הצדדים מעולם לא ניהלו חשבון בנק משותף והתנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת.
פעמים רבות הנתבעת עבדה ללא תלוש שכר בשל עיקולים שונים שרבצו לפתחה ותוך שהיא מקפידה לשאת בתשלומי המשכנתא. מספר פעמים קיבלה סיוע כספי מבנה לטובת הבטחת תשלומי המשכנתא.
אין לעובדה כי התובע נשא בחלק מהוצאות אחזקת הדירה כמו גם רכישות שונות לדירה כל נפקות לעניין הבעלות הנטענת על הדירה. התובע נהנה מהמגורים בדירה ולא נדרש לשלם שכירות.
הסכם הגירושין לא קיבל תוקף של פס"ד, וממילא כנגד הסכמתה של הנתבעת ליתן לתובע 200,000 ₪, התובע התחייב לשלם לנתבעת סך של 7,000 ₪ לחודש עבור מחייתו בדירה בבחינת חיובים שלובים (ס' 8.2 להסכם).
בבעלות התובע דירת שני חדרים בחו"ל אשר שוויה 50,000$ אולם זה מסתיר עובדה זו ואיננו מבקש לחלק את הדירה עם הנתבעת.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית :
13.הצדדים נישאו כאמור זל"ז ביום 8.5.2004 ומשכך חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 ( להלן: "החוק"), הצדדים לא ערכו בניהם הסכם ממון ומכאן שחל עליהם הסדר "איזון המשאבים" הקבוע בסעיף 5 לחוק.
14. ההסדר בסעיף 5 לחוק מבחין בין נכסי מאמץ משותף לבין נכסים חיצוניים. נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין (להלן: "נכס חיצוני") לא ייכלל במסת הנכסים שעומדים לאיזון.
15. סע' 4 לחוק מוסיף וקובע כי אין בכריתת הנישואים או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות אחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.
16. עם זאת בשורה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי - דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב (ר' ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט (3) 529 (1995), רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002), ע"א ששון נ' ששון, פ"ד נט ( 5) 596, 614 ( 2005)).
17. עוד קבעה הפסיקה כי נטל ההוכחה בדבר דוקטרינת "כוונת שיתוף ספציפי" בנכס חיצוני, מוטל על הטוען לכוונת השיתוף, וכאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו ובהתאם למקרה הקונקרטי. (ר' דברי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 5939/04 פ"ד נט (1) 665 (2004)).
18. בפסיקה נקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בדירה וזאת משדירת המגורים הוגדרה לא אחת בפסיקה "כגולת הכותרת של חזקת השיתוף" ( ר' ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פד"י מ"ח (3), 685, 690 [1994]).
19. יחד עם זאת, הדגישה הפסיקה, כי גם ביחס לדירת מגורים שנרכשה בטרם הנישואין, אין די בקיומם של חיי הנישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהיתה לגביה כוונה לשיתוף.
20.לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שרשומה על בן זוג טרם הנישואין, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיום חיי נישואין משותפים ממושכים וכי יש להראות "דבר מה נוסף". (ר' פס"ד אבו רומי הנזכר לעיל).
21.ביחס לאותן נסיבות עובדתיות "נוספות", מלבד חיי נישואין משותפים וממושכים, נקבע על ידי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 10734/06 [פורסם בנבו] מיום 14/3/07 כי:
"גבולות הגזרה אינם חדים, אך כי מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים בהם נוטה הכף , במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף".
22.כבוד השופט עמית בבע"מ 1398/11 מיום 26/12/12 מציין מספר נסיבות עובדתיות אשר יכולות ללמד על קיומה או אי קיומה של כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בדירה מגורים:
א. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
ב. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
ג. האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר
נותר על שמו.
ד. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.
ה. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
ו. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
ז. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
עוד מבהיר כבוד השופט עמית כי הרשימה הנ"ל אינה בבחינה רשימה סגורה, וכי כל מקרה ידון לגופו.
23.השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג ובהתאם להסכמתם המפורשת והמשתמעת וכן מנסיבות חייהם וביחס לנכס הספציפי.
יישום הדין לעניינו
24. על פי החומר שהוצג לפניי ומהעדויות שנשמעו שוכנעתי כי דין התובענה להתקבל ובהתאם יש להכיר בכוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה.
אפרט טעמיי.
25. אין חולק כי המדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת במרוצת שנת 1997 ונרשמה על שמה עוד טרם הכרותה את התובע.
אין חולק כי התובע כלל לא היה שותף בהליך רכישת הדירה.
מימון הדירה שעלותה במועד הרכישה עמד לטענת הנתבעת על סך של כ- 325,000 ₪ או בקירוב לכך נעשה רובו מהלוואה מובטחת במשכנתא.
אין חולק כי הלוואת המשכנתא נלקחה ע"י הנתבעת בלבד. התובע לא שימש אף כערב בהסכם המשכנתא.
26.על אף האמור וכפי שיובהר להלן, גרסתה של הנתבעת כפי שנמסרה בכתב הגנה ותצהיר עדות ראשית קרסה בחקירתה הנגדית תוך אישור ואישוש טענות התובע בדבר כוונת שיתוף בזכויות בדירה.
27.כנקודת מוצא יש לציין כי בעוד הנתבעת טענה בכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית שלתובע לא היה כל חלק בתשלומי המשכנתא שרבצו על הדירה ובלשונה: "..אינני זוכרת ולו פעם אחת שבה התובע נתן לי סכום כסף ייעודי לתשלום משכנתא.." (ס' 5 לתצהיר) הובהר היפוכו של דבר בחקירתה הנגדית, כשהנתבעת אף אישרה טענת התובע לפיה בתקופות בהן לא עבד התעורר קושי בפרעון תשלומי המשכנתא השוטפים.
"... כל עוד הייתה לו משכורת עמדנו בתשלומים של הבית והמשכנתא. כשהוא לא עבד הייתה בעיה עם הבנק.." (עמ' 24 ש' 19-20).
וכן-
"מה אתם רוצים. אנחנו כזוג משלמים ביחד את המשכנתא". (עמ' 25 ש' 8).
28.על האמור יש להוסיף כי על פי דוחות "תקופות עיסוק והכנסות" של הנתבעת מהמוסד לביטוח לאומי לשנים 2005-2021 (צורף כנספח א' לתצהיר התובע) עולה כי היקף הכנסתה לאורך השנים היה מצומצם ביותר באופן המחזק טענת התובע לפיה לא היה באפשרותה לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים לבדה. גרסת הנתבעת באשר להכנסה שאינה מדווחת נטענה באופן סתמי ולקוני, הנתבעת אף סייגה טענה זו בעדותה (עמ' 26 ש' 15).
מנגד, על פי תלושי שכר שהגיש התובע לאחר שמיעת הראיות (בהסכמת הנתבעת) עולה, כי הכנסתו לאורך תקופת החיים המשותפת, למצער ברוב התקופה, עמדה על כ- 7000- 8000 ₪ לחודש כאשר לטענתו, שלא הוכחשה ככלל על ידי הנתבעת הוא הפנה מלוא הכנסתו לטובת צרכי החיים המשותפים לרבות תשלומי משכנתא.(עמ' 7 ש' 25-26, עמ' 8 ש' 1-3)
29.ערה אני לכך כי בהעדר אינדיקציה אחרת ושעה שלא צורפו לכתבי הטענות מסמכים רלוונטים, לא נסתרה טענת הנתבעת כי תשלומי המשכנתא בוצעו בפועל מחשבונה ובחלק מהזמן באמצעות תשלום שוברים בדואר. ואולם הדבר לא משנה מן העובדה שאושרה על ידי הנתבעת כי היה זה גם באמצעות הכנסותיו של התובע.
30.למעשה גרסתה הראשונית של הנתבעת ביחס להפרדה רכושית מלאה נסתרה גם היא בחקירתה הנגדית בעוד הובהר כי הצדדים התנהלו כיחידה משפחתית אחת תוך ניהול משק הבית באופן משותף.
"ש:את אומרת בעצם שבסופו של דבר התנהלתם כזוג נשוי ביחד שמשלמים על כל ההוצאות ביחד גם את המשכנתא?
ת:נו כן" (עמ' 24 ש'24-26).
31.הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית טענת התובע כי מעת שפתח חשבון על שמו עמד לרשותה כרטיס אשראי מחשבונו והיא נהגה לעשות בו שימוש כרצונה "..הוא הלך ופתח חשבון בבנק הפועלים וקיבל כרטיס ונתן לי את הכרטיס ואני עם הכרטיס כמו אישה משכתי" (עמ'22 ש' 18-20).
הנתבעת אף אישרה בחקירתה כי התובע סילק באמצעות כספים שקיבל מעבודה חוב על שמה בבנק הפועלים בסך של כ- 34,000 ואשר בגינו נפתח כנגדה תיק הוצל"פ כנתון נוסף אשר מלמד על השיתוף הכלכלי שבין הצדדים-
"היה לו משפט עם בעל הבית והוא קיבל כסף מהתביעה של XXX וחיכינו 3 שנים למשפט והוא שילם את החוב עם הכסף שקיבל" (עמ' 28, ש' 1-6).
32.ואמנם לא התרשמתי כי מי מהצדדים ביקש לשמור בנפרד את רכושו ולא לשתף את משנהו. התובע טען כי זכויות סוציאליות שצבר נפדו לטובת תשלום חובות של הצדדים וצרכי המשפחה תוך תשלום 35% מס בשל פרעון מוקדם. (עמ' 11 ש' 13-15) טענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת.
33.יש לציין כי הצדדים התנהלו בחשבונות נפרדים לאורך כל תקופת החיים המשותפת. ברם, הובהר בחקירתה הנגדית של הנתבעת כי הצדדים רצו לפתוח חשבון משותף אך נתקלו בסירוב של הבנק. הנתבעת אישרה כי יכול והדבר נבע בשל עיקולים שרבצו על חשבונה (עמ'26 ש' 25-26 עמ' 27 ש' 1-3).
34.ואולם, אף היתה זו בחירת הצדדים להתנהל בדרך זו מטעמי נוחות או סיבה אחרת, הרי כפי שנקבע בפסיקה לא אחת, העובדה שלכל אחד מהצדדים חשבון נפרד, אינה סותרת בהכרח את קיום השיתוף בין בני זוג, וודאי בנסיבות בהן הכספים בחשבונותיהם שימשו ככלל לצרכים המשותפים שלהם כמשפחה. (ראה למשל: רע"א 964/92אורון נ' אורון (3) 758, 765 וכןאריאל רוזן צבי, "יחסי ממון בין בני זוג" הוצאת רמות, עמוד 230).
35.בהינתן האמור נמצא כי קיומם של חשבונות נפרדים , לא היוו ביטוי לכך שהצדדים ביקשו לקיים הפרדה רכושית או כי לא ייעדו הכנסותיהם לטובת תשלומי הבית והצרכים המשותפים של הצדדים. שני הצדדים עבדו לסירוגין ותרמו לפרנסת המשפחה, כל אחד מהם מילא את תפקידו כפי יכולתו ותוך מאמץ משותף.
כאמור בתצהיר הנתבעת- "..היינו מתחלקים בכל מני הוצאות שוטפות על הבית כמו
שנוהגים בני זוג ומעולם לא ביצענו פנקסנות והתחשבנות.." (ס' 6).
36.זו אף זו, השאלה אם הרכוש הפרטי הפך רכוש משותף לאורך הנישואים היא גם פונקציה של משך הנישואים ומשך השימוש המשותף בנכס. ככל שבני זוג נשואים זמן רב יותר כך יותר רכוש פרטי הופך למשותף.
37.נתתי דעתי לכך שהמדובר בנישואים שניים של הצדדים, ואולם מדובר בדירה יחידה בה התגוררו הצדדים לכל הפחות 19 שנים מתוכם כ- 15 שנים לאחר נישואיהם הפורמליים (עדות הנתבעת עמ' 22 ש' 12-14). מדובר בפרק זמן בלתי מבוטל.
טענת הנתבעת לפיה בבעלות התובע דירה בחו"ל לא גובתה בכל ראיה. התובע לא הכחיש בחקירתו הנגדית כי הייתה דירה בבעלותו ב-XXX בתקופת נישואיו הראשונים אלא שלטענתו הדירה נותרה בבעלות גרושתו מאז נפרדו דרכיהם בשנת 1998.
הנתבעת לא ניסתה ולא בקשה לסתור טענה זו ואך העלתה באופן אגבי וסתמי הסברה כי לתובע יש דירה. הדעת נותנת כי לאחר 20 שנה של חיים משותפים היה בידי הנתבעת להציג ולו ראשית ראיה לאימות טענתה או למצער לציין מידע נוסף בהקשר זה אך לא הוצג דבר ואף לא התבקש כל גילוי מידע בעניין זה.
38.ודוק, בבחינת גילוי דעת של הצדדים ויצירת מצג בדבר כוונת השיתוף לא נסתרו מעיני דברי התובע בחקירתו לפיהם נושא רישום הדירה על שמו לא דובר בין הצדדים (עמ' 13 ש' 21-23). מנגד, בחינת התנהלות הנתבעת במשך השנים לא רק שאינה מעלה כל אינדיקציה להיעדר כוונה מצידה לשיתוף התובע בזכויות בדירת המגורים, או כי גילתה רצונה במפורש להיעדר כוונה כזו אלא שהוכח ההפך מכך.
למעשה יש בדברים שמסרה הנתבעת בסיום חקירתה הנגדית כדי להוות משום אישור לכך שגילתה דעתה בפני התובע בדבר כוונת שיתוף , אלא שכעת מבקשת לטעון אחרת אך בשל אכזבתה מרצונו של התובע להתגרש ומעת שציפייתה לחיות עימו עד אחרית ימים ושנים לא התממשה.
"ש:(בימ"ש).. אני מבינה שנפרדתם כי הוא רצה מה שרצה ואת לא רצית. אתם בני זוג 20 שנה. חיים ביחד במשך תקופה ומשלמים הכל ביחד. למה את אומרת שהדירה לא שייכת לו?
ת:כי אני לא רציתי להתגרש. ידעתי שיש לו המון בחורות. אם הוא רוצה בחורה אחרת שילך קיבינימט ולבחורה אחרת. יש לו דירה בXXX במרכז ויש לו הכל. לא חשבתי כשהתחתנתי שפתאום הוא רוצה אחרת.
ש:(בימ"ש) אם הוא לא היה אומר לך שרוצה, הדירה כן הייתה שלו?
ת:כן. חשבתי שאנחנו חיים ביחד עד הסוף. אמרתי שלפני שאלך לאמות הדירה חצי של הילדים וחצי שלו. הוא יודע את זה ואמרתי לו את זה"(עמ' 28 ש' 7 - 21).
עדות זו אף סותרת חזיתית טענת הנתבעת בתצהיר עדותה הרשאית לפיה "..מעולם לא דיברתי על כך ומעולם לא התחייבתי אפילו לא ברמז שאני מתכוונת לחלוק עם מישהו את הדירה שלי".
39.סבורני כי עדות זו בצירוף ליתר הנסיבות כפי שהוכחו ובכללם מגורים משותפים משך תקופה משמעותית בה מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, נושאים יחד בתשלומי המשכנתא המהווים, לכל הפחות, 85% משווי הדירה בעת רכישתה זאת לאורך שנים רבות ועד סילוקה המלא, ועת מדובר בדירת מגורים יחידה, יש כדי להוות מצג מתמשך כלפי התובע, ציפייה סבירה ולגיטימית ובצידה הסתמכות, כי הינו בעל זכויות בדירת המגורים.
יש להניח כי אלמלא אותה ציפייה והסתמכות היה התובע משקיע מהכנסתו לטובת רכישת דירה משלו וביתר שאת כאשר אין לצדדים ילדים משותפים אשר יש להבטיח מדורם.
המשמעות האופרטיבית מן המקובץ, כי יש בצירופן של הנסיבות להוות משום "דבר מה" נוסף המעיד על כוונת שיתוף בדירה.
40.לבסוף יש להזכיר את הסכם הגירושין אשר נחתם על ידי הצדדים ממנו חזרה הנתבעת ובמסגרתו הסכימה להעניק לתובע תגמול בגין הדירה וזאת כראיה נוספת, אף אם משקלה נמוך, בדבר כוונת השיתוף. הנתבעת לא צלחה לבאר נכוחה נסיבות חזרתה מההסכם. בחקירתה הנגדית העלתה נימוקים שונים בכללם "קיבלתי סטרס..", התובע לא הסכים לקבל התמורה בתשלומים ועוד, ואולם לא נמצא כי יש בנימוקים לאיין טענת התובע בדבר כוונת השיתוף שעמדה בבסיס אותן הסכמות. (ר' עדות הנתבעת עמ' 19 -20 ).
41.הנה כי כן כל הנסיבות צוותא חדא- וכפי שהן הובאו והונחו במסגרת הראיות מטים את הכף באופן ברור לעבר יצירת שיתוף ספציפי בדירה.
אף שכתב התביעה לקה בחסר במובן זה שלא צורפו ראיות כנדרש, בפועל הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית חלק ניכר מגרסת התובע ובכלל זאת ביחס לסוגיות שהן בליבת המחלוקת והנוגעות, בין היתר, להתנהלותם הכלכלית של הצדדים ככלל וביחס לתשלום המשכנתא בפרט. נמצא כי גרסת התובע משתלבת במסכת הראיות הכללית בעוד גרסתה של הנתבעת בכתבי הטענות קרסה לחלוטין דבר שיש בו להשליך גם על שאלת מהימנותה.
42.בנסיבות אלה, הגם שמדובר בדירה שנרכשה על ידי הנתבעת כשנתיים או שלוש שנים עובר לתחילתו של קשר ביו הצדדים ושנרשמה על שם הנתבעת לבדה, והגם שהצדדים לא ערכו כל הסכם בכתב ביחס לדירה, באתי לכלל מסקנה שהתובע הרים את הנטל לקיומו של שיתוף ספציפי ביחס לדירה.
סוף דבר:
43.לאור קביעות אלה, אני מקבלת את תביעת התובע לשיתוף ספציפי בדירת המגורים, ולפיכך אני מצהירה כי התובע זכאי למחצית הזכויות בדירה .
44.הואיל ובהתאם לדין, תובענה לפירוק שיתוף רשאי להגיש רק בעל זכויות רשום בנכס, הרי שסעד של פירוק השיתוף הקדים זמנו .
אין באמור כדי למנוע מהתובע לנקוט בהליך נפרד ומתאים לאחר רישום זכויותיו ככל שהדבר נדרש ובהתאם להבנתו.
45.נוכח התוצאה אליה הגעתי אך גם בהביאי בחשבון היקפו המצומצם של ההליך ונוכח מצבה הכלכלי הנטען של הנתבעת מצאתי לחייבה בהוצאות מתונות לטובת התובע בסך של
3000 ₪.
בכך מסתיים ברור ההליך שבכותרת.
המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים או שמות מזהים.
ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשפ"ב, 23 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.
____________________
אפרת שהם- דליות ,שופטת