אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על פס"ד שלא ניתן לממש באמצעותו את זכויות התובע

תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על פס"ד שלא ניתן לממש באמצעותו את זכויות התובע

תאריך פרסום : 06/05/2007 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
7923-06
02/05/2007
בפני השופט:
א' רובינשטיין

- נגד -
התובע:
1. עז' המנוח גוטמן ז"ל
2. שושנה גוטמן
3. אהרון גוטמן
4. אהובה רוט

הנתבע:
מאיר קוט
החלטה

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (סגנית הנשיא גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה), בגדרו נתקבל ערעורו של המשיב דכאן על פסק-דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט שטרנליכט), אשר דחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

ב.        המדובר בסכסוך שראשיתו בשנת 1993, ומגיע כעת בפעם השניה לבית משפט זה, והפעם בגלגול שלישי של הליך שנפתח בשנת 2002. במוקדו של העניין עומדת עתה השאלה: האם התיישנה עילת תביעתו של המשיב? לא אמנע מאמור, כבר בפתח הדברים, כי הגיעה מכבר שעה לסיום התדיינות זו, ואין יפה מפשרה הוגנת.

ג.        (1) המבקשים הם עזבונו של המנוח זאב גוטמן ז"ל (להלן - המנוח) ויורשיו. המנוח והמשיב החזיקו, יחד עם חברת השקעות תר בע"מ (להלן - חברת תר), במניותיה של חברה בשם זהר באר שבע בע"מ (להלן - החברה). חברת תר עצמה הוחזקה על-ידי ישעיהו איתן ז"ל (להלן - איתן), אביו זאב אייזנמן ז"ל (להלן - אייזנמן) ובני משפחותיהם. עד ליום 15.7.1993 החזיק המערער 12.5% ממניות החברה.

           (2) ביום 15.7.1993 נערכה אסיפת בעלי מניות והוחלט בה על הגדלת הון המניות בחברה. בעקבות שינוי מבנה ההון של החברה דולל חלקו היחסי של המשיב במניות החברה מחלק יחסי מ- 12.5% כאמור ל-1%. ביום 16.10.1996 עתר המשיב בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע להשבת המצב לקדמותו, כך שתוצאות פעולת הדילול תבוטלנה (להלן - התובענה הראשונה).

           (3) ביום 20.12.2000 דחה בית המשפט המחוזי את התובענה הראשונה, והמשיב ערער לבית משפט זה. במהלך הערעור הגיע המערער להסכמי פשרה עם איתן, אייזנמן וחברת תר, והערעור נותר כנגד המנוח בלבד. ביום 19.5.2003 קיבל בית משפט זה את הערעור חלקית, בקבעו כי מנהלי החברה, והמנוח בתוכם, הפרו את חובת האמון כלפי המערער. עם זאת קבע בית המשפט כי האופציה של ביטול הדילול אינה ישימה עוד ביום מתן פסק-הדין, ומאחר שהמשיב לא תבע סעד כספי של השבה ולא הציג תשתית נתונים המאפשרת הערכה של סכום ההשבה, העניק למשיב סעד הצהרתי בדבר ביטול פעולות המבקשים לדילול אחזקותיו במניות החברה. בית המשפט ציין כי באי-מתן סעד כספי למערער אין כדי למנוע ממנו מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו כנגד המנוח (ראו ע"א 741/07 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל, פ"ד נז(4) 171).

ד.        (1) אחר הדברים האלה הגיש המשיב ביום 29.3.2004 בבית משפט השלום בפתח-תקוה תביעה כספית כנגד המשיבים. המשיבים התגוננו, בין היתר, בטענה כי עילת התביעה של המערער התיישנה ויש לדחותה על הסף.

           (2) בית משפט השלום דחה את התביעה, לאחר שדן בשאלה אם יש להחיל עליה את הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - החוק). בפסק דין מפורט ניתח בית המשפט את סעיף 15 לחוק, שזה לשונו:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

           בית המשפט קבע כי יש ליתן פירוש מרחיב להוראה זו, ובפרט לצירוף "תובענה שנדחתה", שבגדרו ניתן אף לכלול, באופן עקרוני, מקרה שבו התקבלה התובענה אלא שלא ניתן לממש באמצעותה את זכויות התובע - כנסיבות המקרה שבנדון דידן. אף על פי כן דחה בית המשפט את התביעה, בהתבסס על נתון עובדתי, לפיו הועברו מניות המנוח לצד שלישי עוד בשנת 1994 ובטרם הגשת התביעה הראשונה, כך שלמעשה תביעתו של המשיב להשבת המצב לקדמותו הייתה בלתי-ישימה בעת הגשתה. בית המשפט קבע, כי בהשמטת פרט מהותי זה מתביעתו התנהג המשיב בחוסר תום-לב, ובנסיבות אלו אין להחיל עליו את הוראות סעיף 15 לחוק. בית המשפט הוסיף כי היה על המשיב להעלות טענות עובדתיות לעניין ההתיישנות בכתב-התשובה, משהועלתה הטענה בכתב ההגנה, ומשלא נעשה הדבר ניתן להניח כי אין כאלה בנמצא. המשיב עירער לבית המשפט המחוזי.

           (3) בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, והחזיר את העניין לבית משפט השלום לדיון בתביעה לגופה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע, כי מלפני בית משפט השלום נפלה טעות עובדתית בעלת משקל ניכר, וכי הקביעה, כי העברת המניות מן המנוח לידי צד שלישי נעשתה בשנת 1994, הייתה שגויה. בית המשפט קבע על בסיס חומר הראיות שהובא בפניו, כי ביום הגשת התביעה הראשונה עדיין הייתה בידי המנוח החזקה בהון מניות החברה, וזו נותרה על כנה גם בשנת 1999. בית המשפט הפנה בקשר לכך להסכם הדיוני שחתמו המשיב והמנוח ביום 10.3.1999 (ואשר הוזכר גם בע"א 741/07), בגדרו בוטל עיקול זמני על מניות המנוח כדי לאפשר את מכירתן לצד שלישי. לצד זאת, הצטרף בית המשפט לניתוחו של בית משפט השלום באשר להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וקבע כי אמנם יש לפרשן בהרחבה. על כן, ומשנשתנתה התמונה העובדתית כאמור, קבע בית המשפט כי יש לקבל את תביעת המשיב. עוד ציין בית המשפט, כי העדר התייחסות מטעם המשיב בכתב התשובה לטענת ההתיישנות אינו גורע מאשר נקבע, מכיוון שלא נדרשה פריסתן של עובדות חדשות מעבר לעובדות שפורטו כבר בכתב התביעה. מכאן בקשת רשות הערעור.

ה.        בבקשה סומכים המבקשים ידיהם על טענות ההגנה שהעלו בפני בית-משפט השלום. נטען, כי העברת המניות מידי המנוח לצד שלישי לא נערכה בשנת 1999, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אלא כבר בשנת 1994, בהתאם להסכם פשרה בת"א (ב"ש) 223/94 מיום 16.10.1994. נטען שוב, כי בכתב התשובה של המשיב, בהליך שנוהל בפני בית משפט השלום, לא ניתן מענה לטענת ההתיישנות, ועל כן אין המשיב רשאי להעלות טענות חדשות, ובפרט עובדות חדשות, להגנתו (בהסתמך על ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת אחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464). כמו כן נטען, כי ההליך הקודם, שבו תבע המשיב תביעה של השבת המצב לקדמותו, יצר מעשה בית-דין - ואין לפרש את אותן אמרות-אגב של בית המשפט, הנוגעות לאי-מתן סעד כספי,  כפותחות בפני המשיב את הדרך של תביעה כספית. לטענת המבקשים, שגה המשיב כאשר פירש את פסק-הדין בע"א 741/07 כיוצר עילת תביעה, ואת ההליך עצמו כמאריך את תקופת-ההתיישנות. לטענתם, עילת התביעה היא משנת 1993 לכל המאוחר, והיא התיישנה. המבקשים עותרים להחזיר את פסק-דינו של בית משפט השלום על כנו, ולחלופין, ליתן להם להביא ראיות בפני בית משפט השלום לעניין המסכת העובדתית העוסקת במועד העברת מניותיו של המנוח לצד שלישי - אפשרות שלטענתם לא ניתנה להם, ובכך קופחו.

ו.        (1) לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. עניינה של הבקשה ביישום ברור למדי של דיני ההתיישנות לגבי מערכת עובדתית השנויה במחלוקת. הבקשה אינה חורגת אפוא מגדריהם של הצדדים הישירים לסכסוך, וככזו אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לגבי מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). לוז הבקשה מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר למועד שבו נודע למשיב כי תביעתו להשבת חלקו במניות החברה אינה יכולה להתממש. ההלכה לגבי התערבותה של ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים כגון דא ידועה היטב, וכזו "תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי - מהדורה תשיעית (תשס"ז), 639; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזברון זלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594), לא כל שכן כאשר בערעור שני עסקינן (רע"א 9288/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' חסן (לא פורסם) (השופטת ארבל)). הלכה זו עומדת על מכונה לגבי ערעור שני (גלגול שלישי), גם כאשר ערכאת הערעור עצמה מצאה לנכון להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ומה גם במקרה שבו לא תם הדיון בתיק לגופו וממילא שמורה זכות ערעור עתידית בהכרעות מהות  (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 בע' 180; רע"א 6594/06 רחל אשכנזי נ' יותם שר (לא פורסם); רע"א 7138/98 שמעון בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם) (הנשיא ברק)). אוסיף מעל לצורך, כי על פני הדברים אתקשה לחלוק על בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות, שכן הסכם הפשרה, ממנו מנסים המבקשים ללמוד כי המנוח העביר מניותיו כבר בשנת 1994 לצד שלישי, אינו עוסק במניותיו של המנוח בחברה, היא זהר באר שבע בע"מ, כי אם לכאורה במניותיו בחברת מלון נאות מדבר בע"מ, שאמנם חלק ממניותיה הוחזקו גם ע"י החברה (וראו חוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה בע"א 741/01 הנזכר, בע' 178-177).

           (2) אף לעיצומה של הטענה בעניין ההתיישנות לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בית משפט זה. שני בתי המשפט הקודמים היו בדעה אחת, כי באופן עקרוני הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות יכולות וצריכות לחול על נסיבות המקרה דנא. ודוק, המבקשים טוענים שעל-פי פירושו של המשיב, החלת הוראת סעיף 15 על נסיבות המקרה מלמדת, כי עילת התביעה קמה עם פסיקתו של בית משפט זה בע"א 741/01 וכי תקופת ההתיישנות "הוארכה". בין אם פרשנות זו אכן עולה בקנה אחד עם עמדת המשיב, ובין אם הושמה בפיו, אין היא נכונה בנסיבות המקרה דידן. מועדה של עילת התביעה לא השתנה - ואין נפקא מינה לצורך העניין אם חל מועד זה בעת שינויו של מבנה ההון בחברה בשנת 1993 או משגילה המשיב את הפרת חובת האמון כלפיו במועד מאוחר יותר; ובית המשפט המחוזי לא קבע כי תקופת ההתיישנות הוארכה, אלא כי הופסקה ("לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות ...") כל עוד התנהל הדיון בתובענה הראשונה. קביעה זו נובעת, כאמור, מהחלתה של הוראת סעיף 15 לחוק כלשונה. בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 178 ניתחה השופטת פרוקצ'יה את מהותה של ההוראה, וכה ציינה:

"הוראה זו, שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות, היא נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה-בית-דין במובן הזה: היא מבקשת להקל עם בעל-דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עקרון מעשה-בית-דין, להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במניין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי (...), ועם התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני ההתיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת התיישנות."

           (3) דומני שדברים אלה הולמים גם נסיבות שבהן בהתדיינות הראשונה לא מוצו זכויותיו הדיוניות של התובע, אף כאשר תביעתו לא נדחתה, אלא התקבלה באופן שאינו מאפשר לו למצות את זכויותיו, ובלבד שאמנם - כדברי השופטת פרוקצ'יה שצוטטו מעלה - "התובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן", כפי שאירע כאן. אמנם, בית המשפט העליון ציין במסגרת התובענה הראשונה כי היה על המשיב לתקן את כתב תביעתו בתוך ההליכים (ראו ע"א 741/01 הנזכר, דברי השופטת פרוקצ'יה בע' 191, ודברי המשנה לנשיא (בדימוס) לוין בע' 192); אולם בתי המשפט הקודמים לא מצאו שמחדלו מלעשות כן מונע את החלתן של הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ואינני מוצא, בנסיבות המקרה, כי יש מקום להתערבות בהחלטותיהם (השוו למקרה בעל נסיבות דומות בע"א 109/63 "שמשון" בע"מ נ' איון, פ"ד יז 2019, ביחוד סעיף 6 לפסק-דינו של השופט - כתארו אז - זילברג, בע' 2023).

ז.        כאמור, איני נעתר לבקשה.

           ניתנה היום, י"ד באייר התשס"ז (2.5.2007).

                                                                                      ש ו פ ט


התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ