השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט אוקון) בת"א 5240/03 מיום 22.5.05, ועניינו סכסוך בין שני קרוביה של אשה שהלכה לעולמה באשר לדירתה.
רקע
ב. כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, הגב' כתון בקשי עליה השלום (להלן המנוחה) היתה, החל משנת 1998, בעלת דירה ברח' אלפנדרי בירושלים. ביום 21.3.00 חתמה המנוחה בפני עו"ד יצחק מינא על תצהיר לפיו העבירה "במתנה וללא תמורה את כל זכויותיי בדירה לבת אחותי פנינה כהן (המערערת- א"ר)" (להלן הסכם המתנה).
בהתאם להסכם המתנה, הועברה הדירה לבעלות המערערת ונרשמה כך בלשכת רישום המקרקעין ביום 10.7.00. כן נרשמה על ידי המערערת באותו יום משכנתא לטובת המשיב 2.
ביום 19.6.03 פנתה המנוחה לבית המשפט המחוזי בבקשה לצוות על רישום זכויות הבעלות בדירה על שמה, בנימוק כי חתמה על הסכם המתנה בלא שנתכוונה להעביר זכויותיה למערערת. ביום 7.9.04, בעוד ההליך בעיצומו, נפטרה המנוחה לבית עולמה, ובניהול התביעה המשיך יורשה היחיד - יניב ברזני (להלן המשיב). אביו של המשיב היה בנה של אחות המנוחה, ועל פי הנמסר, הלכה למעשה ראתה המנוחה - חשוכת ילדים - את עצמה כאמו המאמצת, שכן הוא נמסר לגידולה על ידי אחותה.
פסק דינו של בית המשפט קמא
ג. התביעה התקבלה על ידי בית המשפט. אמנם, גירסתה של המנוחה לפיה סברה כי חותמת היא על מסמכים שעניינם הסרת דוד שמש שבנתה שכנתה על גג ביתה נדחתה, ונקבע כי המנוחה חתמה על הסכם מתנה, מתוך הבנה כי הסכם זה מתייחס לדירה. עם זאת נקבע כי חרף חתימתה על ההסכם, לא היתה המנוחה ערה למשמעויותיו, ולא הבינה כי מדובר בהסכם שאין הימנו דרך חזרה. לכך הצטרפה העובדה כי לא ידעה קרוא וכתוב (היתה חותמת באצבע, כעולה ממסמכים שבתיק), ולא היתה מצויה בעולם העסקים.
נוכח האמור, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה, כי לא נקשר הסכם מתנה בין המערערת למנוחה, בשל העדר גמירות דעת באשר לאפשרות של השתחררות מההסכם. הוסף בהקשר זה, כי ניתן ללמוד מהתנהגותה המאוחרת של המערערת, כי הבינה שהמנוחה לא ויתרה על זכויותיה בדירה ללא יכולת נסיגה. כך כאשר פנה המשיב אל המערערת בבקשה למכור את הדירה, אישרה המערערת כי הדירה רשומה על שמה, אך אמרה כי תהא מוכנה למכרה על-פי מצוות המנוחה, בכפוף לכך שהמנוחה תנסה להתגורר עם המשיב למשך תקופה מסוימת בטרם תחליט כי ברצונה למכור את הדירה.
עוד נקבע בפסק הדין, כי אף אם התמלאה דרישת גמירות הדעת, הפרה המערערת את חובותיה כנאמן ולמצער כשלוחה של המנוחה, בכך שלא נקטה באמצעים הדרושים להבטחת זכות המגורים של המנוחה בדירה, ואף סיכנה זכות זו על ידי שעבוד הדירה לבנק. הפרות אלה מחייבות, כך נקבע, את ביטול החוזה.
טענות המערערת
ד. לטענת המערערת, למנוחה היו כוונה ורצון ליתן לה את הדירה במתנה, וזאת כאות תודה על עזרתה לה במשך השנים; כך במובחן מקרוביה האחרים, אשר לא סייעו לה. נטען כי למנוחה הוסברו על ידי עו"ד מינא תוכן הסכם המתנה ומהותו, והוא וידא כי זהו אכן רצונה. לפי הטענה, משהוברר למשיב כי הדירה הועברה במתנה למערערת, הגה "תיאוריית קשר" נעדרת בסיס כלפי המערערת. עוד נטען כי הוכח שזיכרונה של המנוחה לא היה במיטבו, ואמינות גירסתה במשפט הוטלה בספק, זאת אל מול גירסתו העקבית והמהימנה של עו"ד מינא. לבסוף נטען כי חובת האמון כלפי המנוחה לא הופרה, והראיה - המנוחה התגוררה בדירה עד סוף ימיה, ולמערערת לא היתה כוונה לשנות מכך. אף בשיעבוד הדירה למשיב 2 לא היה כדי לסכן זכות זו למגורים, שכן המערערת מבוססת כלכלית, ואילו נדרשה לפרוע את המשכנתא, היתה עושה זאת באמצעות מכירת נכסים אחרים שברשותה.
הוטעם כי אין המערערת מבקשת את התערבותו של בית המשפט בממצאים עובדתיים, אלא אך בפרשנות המסקנות הנגזרות מהם.
משיב 1
ה. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולשיטתו עותרת המערערת להתערבות ערעורית בממצאי עובדה ומהימנות, בניגוד להלכות בית משפט זה מכבר. עוד נטען, כי הקביעה בדבר העדר גמירות דעת נסמכת על עדות עו"ד מינא כמו גם על ראיות נוספות, לרבות על דברי המערערת עצמה. יתר על כן, בשום שלב לא נטען על ידי עו"ד מינא כי הסביר למנוחה את משמעות ההסכם וסופיותו.
הוסף, כי בדין נקבע שהמערערת הפרה את חובת האמון כלפי המנוחה. היה על המערערת להבטיח את רצונה של המנוחה ואת זכותה להתגורר בדירה עד סוף חייה, על ידי עיגונם מפורשות בהסכם המתנה; המערערת לא עשתה כן, ואף סיכנה זכויות אלה - כך נטען - שעה ששיעבדה את הדירה.
משיב 2
ו. לטענת המשיב 2 קשה ליישב את קביעת בית המשפט לפיה לא הבינה המנוחה את משמעותו הסופית של המסמך, עם הממצאים העובדתיים בפסק דינו של בית המשפט קמא, בפרט כאשר טענה זו כלל לא נטענה על ידי המנוחה - אשר הכחישה את עצם התקשרותה בהסכם, וטענה כי לא חתמה כל עיקר על הסכם המתנה, אלא הוטעתה ביחס לתוכן המסמך שהוגש לה. נטען כי מלשון הכחשתה הגורפת של המנוחה באשר לחתימתה על הסכם המתנה, עולה שהיא הבינה מה משמעותה של מתנה, ואף היתה מצויה בנבכיה המשפטיים, שכן מתארת היא בתצהירה כי פנתה למשרדי מס שבח לאחר שנודע לה כי הדירה רשומה על שם המערערת.
לבסוף נטען, כי החלטתה של המנוחה להעניק את דירתה למשיב באה לאחר שהזכויות בה הוקנו במעשה פוזיטיבי אשר הסתיים ברישום. על כן, סבור המשיב 2, כי הרציונל עליו השתית בית המשפט קמא את פסק דינו (שהמנוחה לא גמרה בדעתה להיפרד מזכויותיה בנכס לתמיד) אינו מתקיים עוד, עם פטירתה של המנוחה.