תובענה לביטול דיספוזיציה בנכס מחמת הוראות הצוואה ההדדית

התובענה

1. לפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הדיספוזיציה שבוצעה בנכס שברח' XXXXX, הידוע כגוש XXX חלקה X (להלן: "הנכס") מהנתבעת 2 לנתבעות 3 ו-4 בטלה מחמת הוראות הצוואה ההדדית מיום 8.3.2005 (להלן: "הצוואה").

במהלך ניהול התיק ניסיתי להביא הצדדים לכדי הסכמות, ברם ללא הצלחה.

התקיימו 3 דיונים בתיק בתאריכים: 3.7.14, 18.11.14 ו-4.12.14 ובסופם ניתנו הוראות להגשת סיכומים לרבות מתן אפשרות לתובעת להגיש סיכומי תגובה לסיכומי הנתבעות.

הצדדים

1. התובעת הינה בתה של הנתבעת 2 ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 10.10.14 במהלך ניהול ההליכים המשפטיים בתיק (להלן תיקרא הנתבעת 2: "המנוחה").

הנתבע 1 הינו עזבון אביה המנוח של התובעת.

הנתבעות  3 ו-4 הינן אחיותיה של התובעת (להלן: "הנתבעות").

המחלוקת

1. לטענת התובעת, הוריה המנוחים חתמו על צוואה הדדית אשר מכוח הוראותיה הייתה מנועה המנוחה להעביר לנתבעות את הנכס ומאחר והעברה זו בוצעה שלא כדין דינה להתבטל.

לטענת הנתבעות לא הייתה בצוואה ו/או בדין כל הגבלה שמנעה מהמנוחה להעניק את הנכס לכל צד ג' שתחפוץ וממילא יכולה הייתה המנוחה לנהוג ברכושה כרצונה במהלך חייה ועל כן הנכס הועבר כדין לנתבעות.

השאלה המשפטית הינה: האם הצוואה הגבילה את המנוחה בביצוע דיספוזיציה בנכס?

1. העובדות הצריכות לעניין

• ביום 8.3.05 חתמו הוריה המנוחים של התובעת על צוואה הדדית בפני עו"ד א.ב.ע;
• כעבור כ-8 חודשים, ביום 31.10.05 נפטר האב;
• ביום 23.1.06 ניתן צו קיום צוואה ובו ניתן תוקף לצוואה;
• לאחר מות האב, מערכת היחסים בין התובעת לבין המנוחה ואחיותיה התדרדרה עד אשר הגיעו הצדדים לנתק מוחלט;
• כ-5.5 שנים לאחר פטירת האב, ביום 15.2.11 העבירה המנוחה את כל זכויותיה בנכס לנתבעות ללא תמורה – זו ההעברה השנויה במחלוקת לעיל;
• ביום 5.11.13 הוגשה התביעה דנן;
• ביום 10.10.14 נפטרה הנתבעת 2;

נוסח הצוואה

1. מאחר וקיימת חשיבות גדולה לאופן בו נוסחה הצוואה בנוגע לשאלה במחלוקת, בחרתי להביא את עיקר נוסח הצוואה כלשונה בשלמותה שכן במקרה שלפנינו השלם גדול ומובן יותר מסך חלקיו.

להלן נוסח הצוואה כלשונה, תוך שראיתי חירות לעצמי להדגיש את הקטעים הרלוונטיים:

שטר צוואה הדדית

אשר נערך ונחתם בxxxx ביום 8.3.2005 במשרד עו"ד א.ב.ע

מאחר וימיו ושנותיו של כל אדם ספורים...אי לכך אנו הח"מ ע.א...וע.א...מצווים בזה מרצוננו הטוב החופשי...את שיעשה ברכושנו, שיש לנו עתה ושיהיה לנו בעתיד...כדלקמן:

1. צוואתנו זו היא האחרונה וכל צוואה שלנו קודמת אחרת בכתב או בע"פ בטלה ומבוטלת. אנו עורכים צוואה זו כצוואה הדדית האחד כלפי השני.
2. צוואתנו זו מתייחסת לכל רכוש השייך ויהיה שייך לנו בעתיד ללא יוצא מן הכלל כולל כספים, מניות, תכשיטים, נכסי דלא ניידי ומיטלטלין השייכים לנו נכסים וכספים מכל סוג ומין שהוא לרבות הדירה ברח' xxxxxx ו/או כל דירה, כספים, תכשיטים, מניות ורכוש כלשהו אחר אשר יהא לנו בעתיד.
3. הננו מצווים את כל זכויותינו ורכושינו כאמור בסעיף 2 דלעיל לאנשים הרשומים מטה, לשלושת ילדותיי בחלקים שווים ביניהן, ואם חס וחלילה במותן של ילדותיי או אחת מהן קודם למותנו, הרי שהרכוש הנ"ל יועבר לילדיהם בחלקים בשווים. שמות בנותיי הם:

• א.מ שמנעה ב-xxxxx
• א.נ שמענה ב-xxxxx
• א.ע שמענה ב-xxxxx

4. אנו מצווים על הזוכים לפי הצוואה שיקיימו צוואה זו מרצונם, ואיש בל יעשה לא ישירות ולא בעקיפין, כל פעולה למניעת ההוצאה לפועל של צוואה זו, ולא יערימו קשיים ולא יעמידו מכשולים להוצאה לפועל של צוואה זו ככתבה וכלשונה.
5. אנו מצווים כי במקרה של מות אחד מאתנו לפני האחר, יועברו כל הזכויות והרכוש כאמור בסעיף 2 לצוואה לבן הזוג האחר, ולאחר מותו של בן הזוג האחר יועברו הזכויות והרכוש הנ"ל לבנותינו כמפורט בסעיף 3 לצוואה. יודגש כי במידה ובן הזוג הנותר אחרון בחיים יבטל את חלקו בצוואה זו, הרי שזכויות בן זוג שלא ביטל הצוואה יועברו לבנותינו כאמור בסעיף 3 לצוואה.
6. לאחר מותינו אנו מצווים כי עו"ד א.ב.ע ת.ז ... ימונה כמנהל עזבוננו וידאג כי עזבוננו יחולק בהתאם לצוואתינו זו כלשונה וככתבה.
7. הננו רשאים בכל עת שנרצה, לשנות צוואה זו, להוסיף עליה ולגרוע ממנה, והכל כפי ראות עינינו, אך לא יהא תוקף לכל שינוי, הוספה או גריעה, אלא אם כן יעשו בכתב, ובנוכחות שני עדים דווקא.
8. צוואה זו נעשתה בהתאם לחוק הירושה....

(חתימות הצדדים)

1. לדידן של המנוחה והנתבעות, העובדה שהמנוחה הייתה היורשת הבלעדית של המנוח כיורשת ראשונה על פי הוראות הצוואה מקנה לה את האפשרות "לפעול לפי ראות עיניה ולעשות ברכושה כפי שהנה מעוניינת ואין בצוואה מיום 08.03.2005 כל מניעה לכך" (סע' 5 לכ.ההגנה). הנתבעות חזרו והדגישו עניין זה בהרחבה בכתב ההגנה (סע' 5.1, 7.1, 7.2, 7.3, 7.4, 7.5, 8, 11), כאשר ממש בשולי הדברים וכבדרך אגב נטען שהמנוחה העבירה את הנכס לנתבעות בתמורה לסיוע הכלכלי שהקנו לה הנתבעות (סע' 5.1, 7.4, 11 לכתב ההגנה).

בדיון שנערך ביום 3.7.14 חידד ב"כ המנוחה והנתבעות, שמעבר לטענה שלא הייתה כל מגבלה למנוחה לבצע דיספוזיציה בנכס, הרי שהענקת הנכס לנתבעות בוצעה בשל המצוקות הכלכליות של המנוחה (פרו' עמ' 1 ש' 16-17) מאחר שהמנוחה הייתה ללא הכנסות וללא יכולת לקיים את עצמה ולפיכך נזקקה לעזרה כלכלית צמודה שסיפקו לה הנתבעות (פרו' עמ' 2 ש'        15-16) וכפי שנאמרו הדברים מפיו: "האֵם קיבלה תמורה וזה יוכח במשפט" (פרו' עמ' 3 ש' 7).

1. ראוי להבהיר שעסקינן בנכס שעל פי חוות דעת שמאי אשר מונה מטעם ביהמ"ש שוויו 4,600,000 ₪ (ראה חוו"ד שהוגשה לביהמ"ש ביום 22.10.14).

1. אקדים ואומר כי אינני מקבל את טענות ההגנה וסבור אני שהוראות הצוואה מכתיבות ומחייבות שהמנוחה כיורשת ראשונה לא יכולה הייתה להעניק את הנכס במתנה לנתבעות בנסיבות ובאופן בו עשתה זאת - ואפרט עמדתי.

1. כותרת הצוואה נושאת את המילים: "שטר צוואה הדדית", בגוף הצוואה כתובה הצוואה בלשון רבים, היינו הינה מנוסחת עבור שני בני הזוג המנוחים, ובנוסף בסעיף 1 לצוואה נרשם באופן במפורש ולא משתמע לשתי פנים "אנו עורכים צוואה זו כצוואה הדדית האחד כלפי השני."

לעובדה שהמדובר ב'צוואה הדדית' קיימת השפעה על אופן פרשנות הצוואה והכללים שיש להחיל עליה, ברם יש להדגיש שהצוואה נערכה טרם תיקון 12 לחוק הירושה שבוצע בשנת תשס"ה -2005 על כן התיקון לחוק לא חל עליה, עם זאת העובדה שהמדובר בצוואה הדדית, בשילוב הוראות הצוואה גופה, בהחלט יוצרים משקל מצטבר משמעותי יותר מאשר אם היה מדובר בצוואה סתם, אף אם התיקון לחוק לא חל עליה; כך נפסק בפסקי-דין שדנו והתייחסו לצוואות הדדיות שנערכו טרם תיקון 12: הנשיא (בדימוס) ברק ציין בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון פ"ד נג(5) 703, 710 כי לאור אינטרס ההסתמכות שבה, צוואה הדדית דומה לחוזה. גם בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל פ"ד סב(1) 601 התייחסה השופטת ארבל לאופי ההסכמי בצוואות הדדיות וציינה בקשר לכך כי על ביהמ"ש להתייחס בין שאר השיקולים אף לערך של קיום התחייבויות. עוד נדון בפסקי הדין עיקרון תום הלב המוגבר הקיים במקרים של צוואות הדדיות. כל פסקי הדין הללו התייחסו כאמור לצוואות הדדיות שנערכו טרם התיקון לחוק – ממש כמו הצוואה בנידונינו.

1. סעיף 54(א) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 קובע:

"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

נקודת המוצא של דיני הירושה הינה כיבוד רצון המצווה ואומד דעתו בעת בה ערך את הצוואה [ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826], היינו כאשר ביהמ"ש מפרש צוואה עליו לתת משקל מכריע לכוונת המצווה בעת בה ערך את הצוואה, בין אם זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה ובין אם היא משתמעת מתוך הצוואה, זאת בהעדר הוראות דין המורות אחרת [ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן (פורסם במאגרים המשפטיים)].

1. הסדר בו נוסחו הסעיפים בצוואה דנן שופך אור על אומד דעת המצווים המנוחים והמשמעות המיוחדת שראו המנוחים בחלוקה שווה של עיזבונם בין שלושת בנותיהם:

הצדדים מצווים מיד לאחר פירוט נכסיהם בסעיף 2, את כלל נכסיהם לשלושת בנותיהם בחלקים שווים (סעיף 3) תוך שמייד ובצמוד לאחר הנחיית החלוקה השווה מצווים המנוחים שאיש בל יעשה ישירות או בעקיפין למניעת ההוצאה לפועל של הצוואה (סעיף 4), רק מאוחר יותר, בסעיף 5 מתייחסים הצדדים לאפשרות שמי מהם ייוותר בחיים לאחר בן הזוג האחר- או אז נכנס לצוואה מנגנון 'יורש אחר יורש'.

משמע, הצדדים לא הסתמכו על הוראות החוק לפיהן ממילא בנותיהן הינן היורשות החוקיות של בן הזוג שנותר בחיים בחלקים שווים אלא ראו לנכון לקבוע באופן פוזיטיבי מנגנון זה באופן מפורש תוך הדגשה ששלושת הבנות תהיינה היורשות כאמור בסעיף 3 לצוואה.

באותו הסעיף וכמעט באותה הנשימה מוזהר בן הזוג הנותר בחיים לבל ישנה את הצוואה:  "יודגש כי במידה ובן הזוג הנותר אחרון בחיים יבטל את חלקו בצוואה זו, הרי שזכויות בן זוג שלא ביטל הצוואה יועברו לבנותינו כאמור בסעיף 3 לצוואה" - בכך הצדדים מדגישים שוב את רצונם ואומד דעתם לגבי התוצאה הסופית של עזבונם: היורשות בסופו של יום צריכות להיות שלושת הבנות בחלקים שווים.

1. אכן מאחר ושלושת הבנות יורשות בסופו של דבר בהסדר של 'יורש אחר יורש', מנסות  הנתבעות להיבנות על הסעיף של 'יורש אחר יורש' שבחוק הירושה הלא הוא סע' 42 לחוק הירושה, התשכ"ה -1965 ולפיו:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה."

הנתבעות סומכות את ידיהן איפוא על ס"ק (ב) לעיל, וכל כן לדידם, מאחר והנכס הועבר לנתבעות עוד בחייה של המנוחה, הרי שס"ק (ב) לעיל מתיר למנוחה לעשות בנכס כבתוך שלה, לרבות העברתו בחייה לשתי בנותיה.

1. אלא שטועות הנתבעות: אכן עקרונית, בהסדר של 'יורש אחר יורש' רשאי היורש הראשון לעשות בירושה כרצונו, לאכול פרותיה, ואף לכלותה או להשמידה, אלא שסעיף 53 לחוק קובע במפורש כי "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42 (ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות"

היינו: סעיף 42 ובכל זה ס"ק (ב) לעיל, יחול רק אם אין בצוואה הוראות אחרות; כאשר קיימת אינדיקציה להגבלה בין באופן מפורש ובין באופן משתמע מלשון הצוואה עצמה והן מנסיבות חיצוניות לצוואה - הרי יש לתת משקל להגבלה זו ולפרש את ההסדר של יורש אחר יורש לאור ההגבלה. [ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104, 111].

1. קריאה מדוקדקת של סעיף 5 לצוואה מעלה שקיים פירוט של הנכסים שיועברו לבנות המצווים: "לאחר מותו של בן הזוג האחר יועברו הזכויות והרכוש הנ"ל לבנותינו כמפורט בסעיף 3 לצוואה" "הרכוש הנ"ל" משמעו הרכוש המפורט בסעיף 2 לצוואה ובו באופן ספציפי מפורט הנכס ברח' xxxxxxxxxx - הוא הנכס במחלוקת.

סעיף 4 לצוואה מנחה כאמור את הזוכים ובמקרה שלנו את הזוכה-היא המנוחה, שלא לעשות ישירות או בעקיפין כל פעולה למניעת ההוצאה לפועל של צוואה זו שעל פי לשונה המפורש מכוונת לכך ששלושת הבנות יירשו בסופו של יום את ההורים המנוחים בחלקים שווים.

1. כוונה זו, הגם שהינה משתמעת באופן ברור ביותר מהצוואה, קיבלה חיזוק גם מעדותו של עו"ד ב.ע שערך את הצוואה, ונתן בעדותו משנה תוקף לכוונת הצדדים המשתמעת הנ"ל:

"...את רוב הצוואות של האנשים אני די זוכר וזאת במיוחד נוכח היכרותי עם כל המשפחה. אני לא שואל את האנשים ומסביר להם על צוואה. אני שואל אותם מה הם רוצים שאצווה והם אמרו לי. אני מוכן לפרט. הם הדגישו בפני באופן קצת חריג מהרגיל שהם רוצים שהרכוש שלהם יועבר לשלושת בנותיהן שווה בשווה. זכור לי הדבר הזה משום שבצוואה עצמה ואני לא נוהג לעשות ככה, אני כל הזמן ציוויתי לשלושת הבנות. פה הנושא הזה היה ממש חשוב להם שבסופו של ההליך זה יגיע שווה בשווה לילדים." (עמ' 8 לפרו' מיום 4.12.14 ש' 7-13)

...

"האימא רצתה לדעת מה קורה דווקא אם לה קורה משהו, האם יכולים לשנות את זה. הסברתי לה את הנושא הזה שבסופו של דבר זה יגיע לבנות. בנושא של צוואה הדדית יש את הנושא של פיסקה מגבילה, מפנה לסע' 5, 4 לצוואה שצריך לכבד את הצוואה ואי אפשר לשנות את הצוואה ואם מישהו מחליט בכל זאת לשנות, הוא לא יכול לשנות את חלקו של הנפטר. כשהיא הבינה את זה, השבעתי את רצונה בנושא הזה." (פרו' עמ' 9 ש' 15-19)

עוד פירט עו"ד ב.ע שהסוגיה עליה התעכבו בני הזוג המנוחים בשיחתם עימו לעניין רצונם בצוואה, הייתה שבמות אחד מבני הזוג לא יוכלו להוציא את בן הזוג שנותר בחיים מהבית כמו גם שלא יהיה מוגבל בצרכיו השוטפים; מאחר ועו"ד ב.ע ניסח את הצוואה עבור הצדדים על פי רצונם וכוונתם, אביא את דבריו בהרחבה:

"...המטרה הסופית הייתה להעביר לבנות. בין לבין יש שלב שבן זוג נותר לבד. הסברתי להם שכדי למנוע מצב שחס וחלילה שפתאום זה עובר לילדים בעוד בן זוג אחד חי ואז אפשר להגיש פירוק שיתוף, אז לצרכים השוטפים של בן הזוג הנותר בוודאי שאינו מוגבל לצרכיו השוטפים. להעביר בית זה מנוגד להוראות הצוואה. זה לא הייתה כוונתם.

ש. האם עלה או שאמרת להם והם אמרו לך במפורש שלא, האם העלו בפניך את העניין שהם זוג מבוגר ואולי מישהו יצטרך לעבור לדיור מוגן או למכור את הבית ולקנות בסביבה אחרת?

ת. נושא זה לא עלה. מה שעלה כן זה שאני גם אמרתי מהבית לא יוציאו אותם בעקבות הצוואה שאחד נפטר. זה מה שהיה חשוב, לא להוציא מהבית. זה היה ברור שזה הולך לבנות. דיור מוגן וכזה לא היה.

ש. לא עלה העניין?

ת. לא. היה רק עניין לא להוציא מהבית. שאי אפשר יהיה להוציא מהבית, שזה לצרכים שוטפים. בן הזוג הנותר יכול לעשות שימוש בכספיו לצרכיו השוטפים.

ש. לפי הצוואה שערכת, לפי מה שאמרו לך, האם יכלו לקחת את כל רכושם ולמכור אותו ולנסוע לטיול סביב העולם?

ת. יש אלף ואחד דברים ואלף ואחד דוגמאות שאפשר לדבר עליהם של מכירת בית, של דיור מוגן. העיקרון היה מאוד ברור – הכוונה של המצווים היה להעביר לבנות שווה בשווה ושבן זוג מוגבל להעביר את החלק שלו בניגוד להוראות הצוואה. בוודאי שהאימא יכולה לצאת לחו"ל עם הכסף שלה, זה לצרכיה השוטפים. אם אתה רוצה להגיד שהיא תעביר את הבית לאפריקה לדוד, זה מנוגד להוראות הצוואה" (פרוט' עמ' 12 ש' 5-23).

1. דבריו של עוה"ד משתלבים בצורה הרמונית עם סעיפים 4 ו-5 לצוואה: מצד אחד ההורה שנותר בחיים יורש את עיזבון בן הזוג בכדי שיוכל להמשיך לקיים את עצמו וליהנות מהפירות שצברו בני הזוג במהלך חייהם, ומהצד האחר, כל שנותר למעט השימוש העצמי של בן הזוג שנותר בחיים יועבר בסופו של דבר לשלושת הבנות בחלקים שווים, תוך שמצופה מבן הזוג שנותר בחיים שלא לפגוע בעיקרון השוויון עליו עמדו המצווים ובוודאי שלא לבצע פעולה ישירה או עקיפה למניעת ההוצאה לפועל של הצוואה ככתבה וכלשונה.

1. במקרה דנן קיימת לנו איפוא תשתית יציבה וברורה להסקה מה היה רצונם של המצווים   בעת בה ערכו את הצוואה; רצונם הובע באופן מפורש בצוואה וקיבל תמיכה גם מעדותו של עו"ד ב.ע.

18. אמנם בתצהירה טענה המנוחה שלא העבירה לעו"ד ב.ע שום הנחיות מיוחדות טרם עריכת הצוואה מאחר שסברה שיש נוסח אחד וקבוע. עוד הוסיפה המנוחה וטענה שחתמה על הצוואה בביתו של עו"ד ב.ע לאחר שעוה"ד הקריא בפניה נוסח יחיד שהכין מראש ללא הסבר מיוחד. לדבריה חתמה על הצוואה תוך שהיא מבינה שאין כל מניעה מצידה או מצד בעלה לעשות ברכושם ככל העולה על רוחם במהלך חייהם; אלא שטענתה הנ"ל של המנוחה נסתרה לחלוטין בעדותו של עו"ד ב.ע:

בעדותו סיפר עו"ד ב.ע את השתלשלות האירועים שהובילו לעריכת הצוואה ואת נסיבות עריכתה. לדבריו נפגש עם המנוחים פעם אחת, שוחח עימם בטלפון מספר פעמים ובמועד חתימת הצוואה הסביר לכל אחד מהמנוחים בנפרד את הצוואה וכל אחד מהם חתם בנפרד על הצוואה לאחר שקרא אותה ובדק שהנוסח אכן ענה לכוונתו (פרוט' עמ' 7 ש' 22-24, עמ' 8              ש' 1-3, עמ' 9 ש' 1-3). עוד הוסיף עו"ד ב.ע כיצד התגבש הנוסח עליו חתמו המנוחים:

"אני מדגיש במפורש לביהמ"ש כי לא אני הצעתי להם מה לרצות אלא הם אלו עצמם, כל אחד מהם אמר לי במפורש מה ששניהם רוצים שיהיה בצוואה, את מה שהם רוצים תרגמתי לשפה המשפטית ולניסוח המשפטי, העליתי על הכתב, לאחר מכן כשנפגשתי איתם הבהרתי להם במפורש מה רשום בצוואה ומה המשמעות המשפטית, והם חתמו" (פרוט' עמ' 9 ש' 9-12)

מצאתי שעדותו של עו"ד ב.ע הייתה קוהרנטית, עקבית ואמינה והשתכנעתי שהצדדים ידעו גם ידעו על מה חתמו ושהצוואה שיקפה את אומד דעתם כפי שפירטתי לעיל.

19. עוד הוסיפה המנוחה בתצהירה: "חשוב לי לציין, שהעברתי את זכויותיי בבית המגורים שלי לבנותיי א.מ וא.נ בלב שלם, לאחר שידעתי שאין לי כל מניעה לעשות כן מכל סיבה שהיא" (סע' 5 לתצהיר) - ברם כבר סמוך להגשת התצהיר, כשעיינתי בו והגעתי למשפט הנ"ל רשמתי לפניי לברר עם המנוחה בחקירתה בבוא היום, למה התכוונה כשרשמה "לאחר שידעתי"  - "לאחר שידעתי" מתי? לאחר שידעתי אז בעת עריכת הצוואה? (דהיינו מעידה לעניין אומד דעתה בעת עריכת הצוואה?) או שמא לאחר שידעתי בעת שהעברתי לבנות? (שאז אין בכך כל התייחסות למועד עריכת הצוואה); אלא שהמנוחה נפטרה טרם נחקרה על תצהירה ולפיכך לא אוכל לדעת למה התכוונה; [אמנם בסעיף 25 לסיכומי הנתבעות מפנה ב"כ הנתבעות לסעיף 6 לתצהיר המנוחה מיום 20.11.13 שבו הינה מצהירה מה היא הבינה בעת עריכת הצוואה, אלא שתצהיר כזה איננו בנמצא בתיק, לא ביום 20.11.13 ולא בכל מועד אחר; אני מניח שהכוונה לתצהיר שאמור היה להיות מצורף לתגובה לבקשה לצו מניעה אך בפועל לא צורף כל תצהיר מטעם המנוחה]; ברם כך או כך בסופו של דבר אין זה משנה אם התכוונה לכך או לכך, שהרי ממה נפשך:

אם התכוונה "לאחר שידעתי" בעת שהעברתי לבנות (ומנוסח המשפט לעיל עולה כי יותר סביר שלכך התכוונה) – ממילא איך ל"ידיעה" זו כל משקל; העובדה שהמנוחה סברה בטעות כעבור 6 שנים לאחר עריכת הצוואה ש'מותר' לה לבצע את ההעברה, בין אם חשבה כך בעצמה ובין אם קיבלה יעוץ משפטי, טעות זו אינה "מכשירה" את אי-החוקיות שבהעברה...

ברם גם אם התכוונה "לאחר שידעתי" אז בעת עריכת הצוואה, לא ניתן להתעלם מכך שהתצהיר נערך כיום לצורך ההליך המשפטי, תוך שברקע יחסי המנוחה והתובעת עכורים ביותר, ולפיכך בהעדר חקירתה על תצהירה ועל האמור לעיל, לא ניתן לתת לתצהירה       משקל-יתר. כאמור הבחינה היא לאומד דעת המצווים במועד עריכת הצוואה ולא כיום בדיעבד לאחר מעשה... לא מן הנמנע שהמנוחה 'שינתה דעתה' כיום על רקע האירועים הקשים שאירעו בינה לבין התובעת שנים מאוחר יותר...

זאת ועוד: גם לו היינו מאמינים למנוחה כי כבר בעת עריכת הצוואה סברה שאין עליה כל הגבלה, עדיין זה לא היה מסייע לה, שכן 'סברה' זו בטעות יסודה ואינה עולה בקנה אחד עם לשון הצוואה כפי שהצבעתי לעיל; ולעניין זה אדגיש כי אין מחלוקת שבעת חתימת המנוחה על הצוואה הייתה המנוחה צלולה, ידעה קרוא וכתוב ומכאן ברי שקראה את הנוסח עליו הינה חותמת והייתה שלמה עם המפורט בו לרבות ההדגשה החוזרת ונשנית בו שבנותיה יירשו אותה בחלקים שווים. [ראה ע"א 598/75 רזניק נ. רזניק, מאגר נבו, עמ' 754 פיסקה אחרונה שם).

1. נוכח שפורט לעיל סבורני שניתן לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לאור פיסקת ההגבלה בצוואה כפי שהתכוונו אליה המצווים במפורש בצוואה, המנוחה לא הייתה יכולה להעביר את הנכס במתנה ל-2 מבנותיה בלבד בכדי להוציא את הנכס ממצבת נכסי העיזבון ולנשל בכך את התובעת הבת השלישית.

העברה בתמורה?

1. אלא שכאמור הנתבעות ניסו לטעון שהמנוחה העבירה את הנכס לנתבעות בתמורה לתמיכתן  הכלכלית בה (סע' 5.1, 7.4, 11 לכתב ההגנה) וא"כ מדובר איפוא ב'שימוש לצרכים שוטפים' שפיסקת ההגבלה לא חלה על שימוש זה;

הבה נברר עובדה זו האם אכן מדובר ב'העברה בתמורה':

1. בתצהיריהן מתארות הנתבעות שהמנוחה החליטה להעביר את הנכס אליהן היות והן דאגו לכל צרכיה הכלכליים והיומיומיים, הן בעזרה לטיפולים רפואיים והן באירוח בחגים (סע' 8 לתצהיר הנתבעת 3, סע' 6+8 לתצהיר הנתבעת 4), עוד מוסיפות הנתבעות שההוצאות בגין הטיפול במנוחה הסתכמו עד מועד הגשת התצהיר במאות אלפי שקלים (סע' 12 לתצהיר הנתבעת 3 וסע' 7 בתצהירה של הנתבעת 4).

הנתבעות פירטו בתצהיריהן סעיפי הוצאות שונים וביניהם: סעיף הוצאות אירוע יום הולדת 80 למנוחה- 10,000 ₪, אירוח בשבתות וחגים- 12,000 ₪, עלות נופש אחת לשנה- 10,000 ₪, עלויות לליווי רפואי כ-100,000 ₪, הוצאות אחזקת הבית והחצר כ- 84,000 ₪, אובדן ימי הכנסה 75,000 ₪ והוצאות ליווי המנוחה לניו-יורק (פעמיים)- 76,000 ₪.

סך ההוצאות שפורטו בטבלה המלאה של הנתבעת 3 מסתכמים ב- 386,060 ₪ (ראוי לציין שהנתבעת 3 הציגה טבלה חלקית בלבד הזהה לזו של הנתבעת 4 בכל הסעיפים שפורטו בה).

אלא שטבלת ההוצאות עמדה בגפה ומבלי שצורפה לה ולו אסמכתא אחת! – זאת בניגוד להצהרתו של ב"כ הנתבעות "האֵם קיבלה תמורה וזה יוכח במשפט" (פרו' עמ' 3 ש' 7).

23. עוד טרם אפנה לעדות הנתבעות רואה אני לנכון להעיר שחלק מההוצאות שנטענו בניסיון לשייכן לטענת ה"תמורה", צרמו לי באופן חריג וזאת אף מבלי להתייחס לסכום גופו ו/או לעובדה שכאמור שום הוצאה לא הוכחה בפועל; לדידי, גם בניסיון להאדיר הוצאות בכדי להצדיק טענה משפטית מסוימת יש לנהוג בגבולות הטעם הטוב ו/או ההיגיון הסביר; הניסיון "להעמיס" על רכיב ה'תמורה' הוצאות הנוגעות לאירוח המנוחה בשבתות וחגים או עלויות חגיגת יום הולדתה ה-80 של המנוחה, חורג לטעמי באופן קיצוני מגבול הטעם הטוב וההיגיון המשפטי והעובדתי גם יחד; ברם זו הערת שוליים שכן כפי שניווכח להלן, טבלת ההוצאות משופעת גם כך בסכומים תמוהים וזו בלשון מנומסת ועדינה.

1. הנתבעות נחקרו ביום 4.12.14 על תצהיריהן, ברם לא רק שלא היה בחקירתן כדי לסייע לביסוס טענותיהן, אלא אדרבא, ההיפך הוא הנכון ולמעשה יצא המרצע מהשק כיצד בדיעבד חיפשו הנתבעות בנרות "הוצאות" שכביכול היו למנוחה כדי לטעון שהן מימנו אותן ב"תמורה" להעברת הנכס על שמן...

25. ראשית מהחקירות עלה שהסכומים שצוינו בטבלאות הנתבעות בתצהיריהן, כוללות את ההוצאות של שתי הנתבעות יחדיו ולא של כל אחת מהן בנפרד (ראה פרו' עמ' 22 ש' 10-31).

26. באשר לסעיף ההוצאה של ליווי המנוחה לניו-יורק: הסתבר שהמנוחה והנתבעות יצאו יחדיו לטיולים משותפים כאשר המנוחה נשאה לכל הפחות בהוצאותיה שלה, על כן כלל לא ברור מדוע הוכנס סעיף זה - שמא הנתבעות סבורות שהן זכאיות להחזר הוצאות טיול עם אימן?...

"ש. באוגוסט 06 נסעת עם אחותך ועם האימא לבולטימור.

ת. כן.

ש. זו המנוחה ששילמה עבור הכספים?

ת. כל אחת שילמה על עצמה." (פרו' עמ' 17 ש' 30-32 עמ' 18 ש' 1)

27. באשר לסעיף ההוצאה בגין 'אבדן הכנסה': בחקירתה של הנתבעת 4 עלה שאין לה אסמכתאות המעידות על אובדן ההכנסה ובנוסף גם דוחותיה הכספיים לא יתמכו בטענה של אובדן הכנסה:

"ש. אם נסתכל בדוחות שלך, אנחנו אמורים לראות אובדן הכנסה?

ת. לא. זה משתנה. לפני כמה שנים לא הייתי מוכרת ולא ביקשו אותי. אני לא יודעת אם תוכל לראות זה משתנה. עכשיו יש לי ביקוש גדול כי מכירים אותי." (פרו' עמ' 26 ש' 17-19)

גם הנתבעת 3 לא טרחה לצרף תלושי שכר המעידים על אובדן הכנסה כתוצאה מהטיפול במנוחה.

28. עוד לא הוכח, ההוצאות הגבוהות בסעיף 'ליווי רפואי ואחזקת הבית', הנתבעות טענו שאין להן אסמכתאות, שהסכומים שולמו במזומן, או שלא נתבקשו לצרף מסמכים...

1. עיננו הרואות שהנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח 'תמורה' כלכלית כנטען על ידן, אך יותר מכך, גם בתום ניהול התיק נותרה בעינה תעלומה משמעותית: מה עשתה המנוחה עם כספיה שלה ומדוע מלכתחילה נזקקה לתמיכה כספית של הנתבעות??

1. המנוחה נפטרה בחודש 10/14 כאשר רק בחודשיים האחרונים לחייה נזקקה המנוחה להשגחה צמודה של עובדת זרה בביתה. עד לשלבים הסופיים של מחלתה הייתה המנוחה עצמאית ותפקודית וניהלה לעצמה את עניינה הכספיים והאישיים. למנוחה הייתה הכנסה חודשית נאותה מפנסיה ומביטוח לאומי כאשר לצד הכנסתה לא היו לה הוצאות משכנתא או שכירות, על כן כל הכנסתה יכולה הייתה לשמש לצרכיה האישיים ולהוצאות אחזקת הבית, וזאת אף מבלי להתייחס לעובדה שיכול והיו למנוחה כספים נוספים צבורים בחסכונות או בקרנות שונות.

1. המנוחה לא צירפה לתצהירה נתוני הכנסה או פירוט חשבון בנק ממנו ניתן ללמוד על גירעון כלכלי כזה או אחר, וגם כאשר נשאלו הנתבעות בעניין זה השיבו שלמעשה המנוחה ניהלה את ענייניה הכספיים השוטפים מהכנסותיה שלה, ורק חודשיים טרם מותה (למעלה מ-3 שנים לאחר העברת הנכס...) נזקקה לטיפול של עובדת זרה ואז אכן עזרו לה הנתבעות בצורה צמודה:

"ש. אני מדבר על ההכנסה. נכנסת לה הפנסיה של האבא וכל 28 לחודש נכנס גם מהביטוח לאומי. מה קורה עם הכספים.

ת. אימא מתנהלת איתם בחיי היום יום.

ש. והיה שלב כשלא יכלה להתנהל?

ת. כשהייתה במצב קשה וראית את זה, אנחנו הוצאנו מכספנו וכל הנושא של עם חב' כ"א אנחנו נתנו מהכסף שלנו.

ש. מה קורה עם הכסף של האימא כל אותו זמן.

ת. כל ההוצאות השוטפות שהיו, הוראות קבע.

ש. של מה?

ת. חשמל למשל.

ש. כמה היו ההוצאות השוטפות של חשמל, גז, מים, עברו את ה-8,000 ₪?

ת. זה לא 8,000 ₪." (פרו' עמ' 27 ש' 28-31 עמ' 28 ש' 1-8)

ההיגיון הישר וניסיון החיים מלמד שאדם המרותק לביתו ונזקק לטיפול עובד זר,                   אינו 'מבזבז' כספים אלא על הוצאות אחזקת הבית, רפואה וכלכלה. על כן לכל היותר, גם אם אקבל את גרסתן של הנתבעות כלשונה, הסכום עבור עובדת זרה מסתכם ב- 14,700 ₪ ששולם במזומן לעובדת הזרה... (וגם זאת כאמור ארע למעלה מ-3 שנים לאחר העברת הנכס...)

1. עינינו הרואות שהטענה לפיה המנוחה העבירה את הנכס לנתבעות ב"תמורה" לתמיכתן הכלכלית - התמוטטה כמגדל קלפים.

המנוחה מצידה לא הציגה בתצהירה כל ראיה להזדקקות כלשהי בתמיכה כלכלית וגם הנתבעות מצידן לא הציגו כל ראיה ל"תמיכה כלכלית"....

1. חשוב להבהיר: מאמין אני שמן הסתם ביומיום הנתבעות אכן תמכו במנוחה בשעותיה הקשות ומן הסתם אף הוציאו מממונן לרווחתה (אם כי בוודאי לא בסכומים שנרשמו בתצהיר)          אך בוודאי לא היה זה כ"תמורה" להעברת הנכס; תמיכתן של הנתבעות במנוחה הייתה במסגרת יחסי הקרבה והאהבה שחשו כלפי האֵם המנוחה ובמנותק לחלוטין מהנכס, הדבר עלה גם מתשובותיהן:

הנתבעת 3:

"לשאלת ביהמ"ש מדוע עשינו זאת, אני משיבה כי זו אימא שלי.

ש. נניח שאת היית יודעת שאין מה להוריש לילדים, האם גם אז היית מממנת את אימא?

ת. אני חושבת שכן.

ש. למה?

ת. כי היא אמא.

ש. זאת אומרת שאת לא עשית חשבונות שהמימון הוא בגלל שיש לאימא כספים להוריש או אין כספים להוריש.

ת. ממש לא" (פרו' עמ' 20 ש' 14-22)

הנתבעת 4:

"ש. לו אימך הייתה כאן היום והייתי שואל את השאלה הבאה: לו לא היית מעבירה את הנכס לבנות, האם היו עוזרות לה באותה מידה. מה הייתה משיבה?

ת. היא הייתה משיבה בהחלט שכן." (פרו' עמ' 30 ש' 24-26)

1. לכל שנאמר לעיל יש להוסיף שתצהירי העברת המתנה הנוגעים לנכס לא הוצגו כלל ולפיכך לא ניתן ללמוד מהם האם המנוחה קשרה את העברת הנכס לנתבעות בתמורה לתמיכתן הכלכלית בה. (אני מרשה לעצמי להניח כי לו הייתה קשירה כזו בתצהירי המתנה, הם היו מוצגים לי ע"י הנתבעות...)

1. בשלב זה ניתן איפוא לקבוע, ששתי טענות ההגנה של המנוחה והנתבעות קרסו ולא הייתה איפוא כל סיבה או הצדקה להעביר את הנכס ששוויו כאמור 4,600,600 ₪ לנתבעות, אלא אם חפצה המנוחה לנשל הלכה למעשה את התובעת מאותו נכס - וזאת לא רשאית הייתה המנוחה לעשות על פי הוראות הצוואה כאמור לעיל.

חובת תום הלב של המנוחה כיורשת ראשונה

36. זאת ועוד: גם אליבא דטענת הנתבעות שהמנוחה פעלה במסגרת סע' 42(ב) לחוק הירושה ("הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו"), וגם אילו המצווים לא היו כותבים את אותה פסיקת הגבלה כמפורט לעיל, עדיין על היורש הראשון לפעול במסגרת סע' 42(ב) לחוק הירושה בתום לב בפרט כאשר מדובר ב'צוואה הדדית', והיורש הראשון בצוואה הדדית אינו רשאי לעשות פעולה שהכוונה העומדת מאחוריה היא למעשה להדיר את היורש השני מירושתו. המבחן הינו מבחן תום הלב וכן מבחן השימוש הסביר.

היטיבו לנסח זאת אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת בספרם:

"יש להכיר בזכותו של היורש הראשון לעשות שימוש "סביר" ברכושו ולפעול על פי עקרון תום הלב. אין להטיל עליו איסור מוחלט מפני כל דיספוזיציה ברכוש, שאחרת תיצורנה הצוואות ההדדיות עול שאין היורש הראשון יכול לעמוד בו. לעומת זאת בצידו השני של תחום הביניים, יש לקבוע עקרון, כי כל פעולה ברכוש מצד היורש הראשון, שהכוונה העומדת מאחוריה הינה להדיר את היורש השני מירושתו, הינה פעולה שלא בתום לב וככזו תיחשב לפעולה אסורה ברכוש"

(אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת, ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות עמ' 247)

                וכן ראה ש.שילה בספרו 'פירוש לחוק הירושה בעמ' 378 שם:

"למרות שאם כל רצונו של היורש הראשון הוא לפגוע בזכותו של השני, וזאת רק היא מטרתו, ייתכן ואפשר למנוע ממנו זאת על ידי הפנייה לכללי העל של חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות."

37. בנידון דידן כפי שעולה מהמפורט בפס"ד זה לעיל, העברת הנכס לנתבעות לא היה אלא ניסיון להדיר את התובעת דה-פקטו מהירושה; המנוחה הרגישה פגועה מאוד מהתובעת והדברים אף הובאו בתצהירה:

"לצערי, ביתי א.ע בחרה מסיבותיה להתרחק ממני ומאחיותיה ולהרחיק ממני את נכדותיי. דבר שפגע בי מאוד. יחסה אליי גרם לי להזדקק אף לטיפול נפשי ורק בזכות בנותיי אפרת ואסנת, יש לי אור בחיי..." (תצהיר המנוחה סע' 6); עוד צורף מכתב שכתבה המנוחה לתובעת (נספח ג' לתצהיר התובעת) אשר לא מותיר ספק בדבר תחושותיה הקשות של המנוחה כלפי התובעת:

"מבחינתי את אינך קיימת עבורי: יש לי 2 בנות וששה נכדים ובכל המסמכים אציין מהיום והלאה: מצב משפחתי אלמנה+ 2" (נספח ג' לתצהיר התובעת) -- כך כתבה המנוחה, וכאמור ביצעה...

אבהיר שאינני מביע כלל עמדה לעניין אופן התנהלותה של התובעת כלפי המנוחה והאם תחושותיה של המנוחה כלפי התובעת היו מוצדקות אם לאו; כך או כך, העברת הנכס לנתבעות במטרה להדיר את התובעת מהצוואה ההדדית, איננה בגדר 'שימוש סביר' ואיננה עומדת במבחן תום הלב בהסדר של "יורש אחר יורש" בצוואה הדדית; בפעולת הענקת הנכס במתנה לנתבעות רוקנה למעשה המנוחה את העיזבון מהנכס המשמעותי ביותר הקיים בו, ולאחר שנחתמו הצוואות ההדדיות ומשהוגשה הצוואה לקיום, לא הייתה המנוחה זכאית לעשות כן ולכן יש לבטל את העברת הנכס במתנה לנתבעות.

תקפותה של הצוואה

1. בשולי הדברים רואה אני לנכון להתייחס לעניין נוסף: בכתב ההגנה נטענו טענות אשר על פניו יש בהן כדי לתקוף לכאורה את חוקיות הצוואה או תקפותה, בין השאר נטען שעו"ד ב.ע לא קיבל הנחיות באשר לאופן כתיבת הצוואה, עוד נרמז בדרכים שונות שהצוואה נערכה תוך מעורבות בעלה של התובעת אשר בינו לבין עו"ד ב.ע קיים קשר כזה או אחר.

אקדים ואומר שהלכה למעשה הצוואה אושרה ואיש מהצדדים לא טען שיש לבטלה, על כן כל הטענות הנוגעות לחוקיות הצוואה ותקפותה אינן רלוונטיות כלל ועיקר; ברם מאחר ונטענו ראוי לציין שמצאתי שאין בהן ממש והן נטענו מבלי שניתן להם כל ביסוס או ראיה תומכת.

******************************************************

1. "רצונו של אדם הוא כבודו - הוא כבוד האדם - אך מתים נעדרי יכולת הם לקיים את רצונם ולשמור על כבודם" [(ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן (פורסם במאגרים)].

דברים אלו יפים הן לעניין רצונו של האב המנוח והן לעניין רצונה של האֵם המנוחה.

בפרשה זו נוצרה התנגשות בין רצון המנוחים שחתמו יחדיו על צוואה הדדית מחייבת לבין רצונה העצמאי של המנוחה שהתגבש שנים רבות לאחר מות בעלה המנוח.

כיבוד רצון המנוחים כפי שהובא בצוואתם בהכרח התנגש עם רצון המנוחה בימיה האחרונים.

ההכרעה בפסק דיני זה היתה קשה לי, שכן משמעותה של הכרעתי זו הינה ביטול רצונה האחרון של המנוחה; עם זאת, למיטב ידיעתי המנוחה כתבה צוואה טרם מותה, מה כתבה המנוחה אינו ידוע לי, ברם ברור לי שככל וחפצה המנוחה לשנות מהוראות הצוואה ההדדית, רשאית הייתה לעשות כן נוכח הוראות החוק והפסיקה שכן צוואתם ההדדית של המנוחים בוצעה עוד טרם התיקון לחוק (כמובן שכל שינוי יהא בכפוף להוראות הצוואה, הדין והפסיקה), אשר על כן יכול ותינתן תרופה לכיבוד רצונה של האם המנוחה מבלי לבטל את רצונו וכבודו של האב המנוח שראה לנגד עיניו טרם מותו חלוקה שוויונית של כל נכסיו בין שלושת בנותיו.

בכך נחה דעתי שיתבצע איזון ראוי לכיבוד רצונם של שני המנוחים.

סוף דבר

1. אני קובע שהדיספוזיציה שבוצעה בנכס שברח' xxxxxxx, הידוע כחלקה x בגוש xxxx, מהנתבעת 2 המנוחה לנתבעות 3 ו-4, בטלה מחמת הוראות הצוואה ההדדית מיום 8.3.2005.

התובעת תהא רשאית להגיש לעניין זה פסיקתא לחתימת ביהמ"ש, הכוללת את ביטול צו המניעה (על מנת שניתן יהיה לבצע בפועל את השינוי ברשם המקרקעין).

41. אני מחייב הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט בסך כולל של 20,000 ₪.

לעניין זה אציין כי נטיית ליבי הייתה שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיו המיוחדות של התיק ופטירתה של המנוחה, ברם מאחר ובמהלך ניהול התיק, בפרט לאחר הליך שמיעת הראיות,  שיקפתי לנתבעות את סיכויי התביעה נוכח הפסיקה והחומר שהונח בפניי ובכל זאת עמדו הנתבעות על קיום ההליכים על כל המשמעויות הנגזרות מכך, אין מנוס מפסיקת הוצאות ראויה.

ניתן היום,  כ"ה אלול תשע"ה, 09 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.