עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעת אם, התובעת על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, אכיפת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, בעניין זמני שהייה של קטין.
הרקע :
- הצדדים הניצים בפני, חוו סכסוך גירושין קשה ביותר, מלבד התיק בו אני דנה, עקב המצב הקונפליקטואלי בין הצדדים, יש לצדדים 11 (!) תיקים קשורים.
- הסכסוך בין הצדדים חלחל אל ילדיהם. לטענת אם הקטינים, אכיפת ההסכם בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין נחוצה, עקב הסתותיו של האב, הנתבע. ואילו לטענת האב, פרוץ המשבר נעוץ בהתנהגותה של האם.
- מכל מקום, ממצב בו שניים מתוך שלושת ילדי הצדדים נמנעו מלפגוש את האם, הנה הבת – מחלקת זמנה בין האב לאם, בעוד הבן מסרב לקשר רציף ולינה אצל אמו, ובא אליה לעתים נדירות.
- עקב כך הגישה האם את תביעתה.
- ביום 09.03.2015 במסגרת תמ"ש 40004-11-13 ותמ"ש 56141-11-13, הגיעו הצדדים להסכם המסדיר את משמורתם וחלוקת זמני השהיה של הקטינים עם כל אחד מההורים. הוסכם על "משמורת מחולקת" בין ההורים בשני הילדים הגדולים ועל הסדרי ראייה בין כל אחד מההורים לבין הקטינים. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין.
- יצוין, כי במועד זה נחקרה עו"ס לסדרי דין הגב' תקוה מלכה, לאחר שהבן (בן 11) אז עזב את את בית אמו ועבר אל אביו.
- במסגרת סעיף 7 בהסכם נקבע, כי "ככל שמי מההורים לא יאפשר קיומם של הסדרי הראייה האמורים לעיל, יחויב בסך 1,000 ₪ עבור כל יום בו לא ישהו הקטינים בהתאם להסדר זה, אשר ישולם לצד השני".
- חלוקת זמני השהייה של הקטינים עם ההורים נקבעה אף היא בהסכם :
"1. בימים ראשון ושני – יגיעו הילדים ממסגרות החינוך לבית האם כולל לינה.
- בימים שלישי, רביעי וחמישי – יגיעו הילדים לבית האב ממסגרת החינוך כולל לינה.
- סופי שבוע לסירוגין, הילדים ביום שישי יגיעו ממסגרות החינוך לבית האם וישהו עמה עד יום שלישי בבקר.
- אחת לשבועיים, הילדים ישהו עם האב מ יום שלישי, כולל שישי שבת, ועד יום ראשון בבוקר."
- לטענת התובעת, הסדרי השהיה של הילדים עמה, לא קוימו בפועל, והיא מנתה שורה של הפרות של ההסדרים (ראה הפריט בסעיף 6 לתביעתה). לטענת התובעת, הנתבע לא מילא גם את הנחיות העו"ס לסדרי דין, לעניין ההדרכה ההורית והטיפול הרגשי, וכן גם שהה האב עם הילדים בחו"ל בניגוד להוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
- עוד הוסיפה וטענה התובעת, כי חרף ההמלצות וההסכמות הברורות באשר לטיפול הילדים, כפי שהמליצו המומחים, מאז אישורו של ההסכם, הנתבע עומד בסירוב לשתף פעולה במינויו של גורם מטפל עבור הילדים, ומאז ועד ליום הגשת התביעה טרם החל טיפול וטרם נבחר מטפל.
- לטענת התובעת, התנהלותו זו של הנתבע, מעידה פעם נוספת על הפגם הקשה במסוגלותו ההורית של הנתבע, ויש בה כדי ללמד, כי הנתבע מעודד את הקטינים (במסר ישיר או עקיף) להפר את ההסדרים שנקבעו, או שלנתבע אין כל השפעה חיובית על הקטינים.
- התובעת מנתה בתביעתה את הנזק הקשה גם לקטינים עקב התנהלותו זו של הנתבע, לדעתם של גורמים המקצועיים שמינה בית המשפט, כך מכון "שלם", כך הפסיכולוג אלברטו מסצ'יאני, וכך העו"ס הגב' תקוה מלכה, וכן הפסיכולוגית הגב' פזית ברמן.
- לטענת התובעת, במצב דברים זה, היא נאלצה לעתור לבית המשפט בתובענה להליכי ביצוע של פסק הדין, ולהורות על חיובו של הנתבע בסנקציה הקבועה בהסכם, עוד ביקשה התובעת, להורות על ביצועה של הוראת סעיף 7 להסכם בכל הנוגע להטלת הסנקציה בלשכת ההוצאה לפועל, התובעת עתרה גם לסעדים אופרטיביים ביחס למינוי פסיכולוג, חיוב הנתבע בסנקציה, ובפיצוי בגין ההפרות.
- מנגד, כפר הנתבע בכתב הגנתו, בטענות התובעת בתביעתה.
- לטענתו של הנתבע, מיום אישור ההסכם, חלוקת זמני השהיה בכל הנוגע לבת, מתקיימים באופן סדיר.
- הנתבע טען, כי ניסיונותיו לשכנע את הבן לשהות בבית האם, עולים בתוהו, והבן מסרב בכל תוקף לשהות בבית האם, בהתאם לאמור בהסכם.
- לטענת הנתבע, בנסיבות אלה, לא נותרה לו ברירה, אלא לעכב את העו"ס לסדרי דין, הגב' תקוה מלכה, אשר נפגשה עם הבן ביום 24.03.2015, ובמסגרת אותה פגישה, לטענת העו"ס ביטא הבן "..עמדות נוקשות מאד, אמר שהחליטו בשבילו, והוא לא הסכים להסדרי קשר כפי שנקבעו... זה לא הרצון שלו...".
- לטענת הנתבע, על רצונו העיקש של הבן, נותר הנתבע חסר אונים, ונראה כי האפשרות היחידה העומדת לו היא להכריח את הבן לבקר את האם – אפשרות שאינה מתקבלת על הדעת.
- הנתבע הוסיף וטען, כי גם בפגישה שהתקיימה ביום 07.05.2015 של הבן עם העו"ס לסדרי דין, התובעת והבן, גם אז סירב הבן לשהות בבית האם.
- לטענת הנתבע, בחוות הדעת ממכון שלם צוין בכל הנוגע להתנהלות האם כי : "..האם על אף דיווחה, מתקשה להבין עד הסוף, את משמעות הכנסת בן זוגה הצעיר לחייה ולחיי ילדיה כה סמוך לפרידה מאביהם, והאם מבינה ובכל זאת פועלת לטובתה שלה, לא ניתן יהיה להימנע מלהסיר כי היא שמה את טובתה לפני טובת ילדיה, ועל כך יש להצר.."
- הנתבע טען, כי בניגוד לטענת התובעת, הוא אינו עומד על סירובו לשתף פעולה במינויו של גורם מטפל בעבור הילדים, בהמלצתה של העו"ס לסדרי דין, הוחלט לפנות למטפלת הגב' נטלי אזוגי, והאם היא שסירבה לזהות המטפלת, וכך גם באשר לפסיכולוג גסטהלטר, והוא ממתין לקביעת תור לקטינים.
- לטענת הנתבע, אם קיים פגם בהורות של מי מהצדדים, הרי פגם זה קיים אצל האם, אשר בגין התנהגותה עזבו הילדים את ביתה ועברו להתגורר בבית האב, כיוון שלא עלה בידיהם להתמודד עם העובדה כי בן זוגה הצעיר של האם, מתגורר עמם. לטענתו של הנתבע, הבת עברה לביתו בחודש אפריל 2014, לאחר שראתה את אימה, באקט מיני "עם אותו נער, הקרוב לגילה..".
- הנתבע הוסיף וטען, כי בתי המשפט מייחסים חשיבות רבה לרצונם של ילדים שמלאו להם 10 שנים ומעלה, ולעתים, על אף שרצון הקטין נוגד את טובתו, יתייחס בית המשפט לרצונו של הקטין ולא יכפה עליו את החלטתו.
- בנסיבות אלה אפוא ביקש הנתבע לדחות את התביעה נגדו.
מבוא דיוני.
- אפתח בהתנצלות: סיכומי הנתבע בתיק זה הוגשו ביום 16.02.2016, ואולם למרבה הצער רק ביום 20.03.2016 נוצרה משימה ע"י המזכירות, על צג המחשב שלי.
- לפיכך, פסק דין זה נכתב במאמץ רב, וככל האפשר בדחיפות, וחבל שבאי הצדדים לא הסבו לעובדה זו תשומת ליבו, קודם לכן.
דיון .
- אקדים ואומר, כי גורמי הרווחה, שבחנו את מערכת היחסים במשפחה, הזהירו מפני אפשרות של "ניכור הורי", אסקור להלן האמור בהקשר זה בתסקירים השונים.
27.1 תסקיר מ-07.07.2014 (הוגש במסגרת תמ"ש 400014-11-13 ותמ"ש 56141-11-13) נאמר :
"האב על פי התרשמותי אינו משקיע את כל משאביו ויכולותיו בעידוד הקשר של הילדים עם אמם וכינון יחסיו עם בתו. יתרה מכך, בשיחות עם האב ציינתי לפניו כי הילדים זקוקים לברכת הדרך שלו, האב הגיב ואמר שהילדים לא רוצים לראות אותה, וצריך לתת להם זמן ולא לכפות עליהם.
הזמן של הילדים אינו זמן ערטילאי, הזמן של הילדים הוא כאן ועכשיו, ככל שזירת הקשר של כ"א מהילדים עם שני הוריו תיוותר ללא רועה, כך גוברת הסכנה להעמקת הנתק בין ר. לאביה ובין נ. וע. לאמם.
מקומם של שני ההורים בחיי ילדיהם, הינו קריטי להתפתחותם הרגשית ומימוש הפוטנציאל הגלום בהם, זכותם של הילדים שהוריהם, גם בזמן משבר וגירושין, ימשיכו לדאוג להם על פי צרכיהם, ויעניקו להם ככל הנדרש להסתגלות למציאות אחרת מכפי שהכירו עד כה."
27.2 תסקיר מ-30.07.2014 (בתיק זה) בו נאמר בין היתר :
"על פי התרשמותנו, ע. זקוק נואשות לליווי אביו בדרך לאמו הן פיזית והן מנטלית, ע. אינו מסוגל לעבור מבית האב לבית האם ללא ליווי זה.
אציין כי בשיחות עם האב הוא אף אמר לי שאין לו ספק כי באם ישוחח עם האם והיחסים ביניהם יתנרמלו, המצב עם ע. ייפתר.
אך אמר, כי הינו מתקשה מאוד להתגבר על מחסום נפשי זה והוא מסכים לכל דרך אחרת שאציע כי לפתור מצב זה.
כאשר הבהרתי לאב כי זהו הפתרון המשמעותי והיחיד לפתרון המצב עבור בנו... הוא הבהיר לי "זה לא יקרה ואל תלחצי עלי בבקשה".
יחד עם זאת, לפני כשבועיים יצר עמי האב קשר, והביע נכונות למפגש משותף עם האם וע. במשרדי בכדי לקדם את פתרון המצב הנוכחי בין ע. לאמו.
בהתאם לכך, התקיימה פגישה משותפת עם ע., אמו ואביו במטרה להעביר מסר משותף לע. באשר לחשיבות הקשר שלו עם אמו וההחלטה המשותפת של ההורים באשר לחלוקת הסדרי הקשר.
בפגישה זו התרשמתי כי ע. נמצא במעמד מורכב ומבולבל, מחד יחסיו עם אמו מצוינים וכך גם עם אביו אך מאידך אינו מסוגל להביא את עצמו, בעת הזו, לקשר מאוזן עם שניהם.
להערכתי, מצב זה נובע ממספר גורמים, האחד מערכת יחסים קרובה מאוד בין ע. לאביו אשר שורשיה ותשתיתה עוד קודם לפרידת ההורים. שנית, הזדהותו של ע. עם האב על רקע החלטת האם להיפרד מהאב. שלישית, קושי רב של האב לעשות הפרדה בין תחושות הכאב והכעס שלו כלפי האם לבין צרכיו של ע. על אף שמבין את צרכיו של ע. וההשפעה על כך על מידת ואופן התגייסותו לביצוע הסדרי הקשר של ע. עם אמו."
27.3 בתסקיר מיום 17.01.2016 נאמר :
"בשיחה האחרונה שערכתי עם האב במטרה ליצור גשר לתקשורת בונה עם האם, חזר האב ואמר "לא רוצה לראות אותה (את האם), לא רוצה לשמוע את הקול שלה, שתעלם מהחיים שלי, עשיתי מספיק. אני עשיתי את המקסימום, אני רוצה לסדר את החיים שלי, החיים שלי בסדר, אין תלונות, הילדים שלי מושלמים, הכל fix איתם. אולי בעוד זמן ישתנה משהו בקשר בין ע. לאמא שלו, ע. יחליט וילך מרצונו, זה לא תלוי בי.
אני רוצה לגמור עם הכול, ויהיה מצוין, גם עכשיו מצוין. ואני רוצה שתרחיבי לי את הקשר עם ר., כבר ביקשתי."
בהמשך לדבריו של האב, ציינתי בפניו, כי המצב הנוכחי, הינו מצב הרסני ופוגעני עבור ע. וכל עוד מצב זה לא במגמת שינוי-שיפור לא ניתן להרפות מכך.
עדכנתי את האב, שאיני סוברת כי יש להמשיך ולהטיל על ע. את העומס הרגשי המונח לפתרון עקב התנהלותו הבלתי מתפשרת של האב, ועל כן בכוונתי להמליץ על תיאום הורי.
האב הגיב לכך בהתפרצות של זעם ואמר : "לא רוצה לדבר עם ת. סביב הילדים, לא רוצה קשר אתה, לא רוצה שתופיע בשום שלב של חיי, כל מה שתמליצו באופן קיצוני יחזור אליה כבומרנג. אני תקוע בזה, לא רוצה."
בהמשך לכך אמר האב: "מה שתציעי אני מוכן לנסות, חוץ מזה, רק מכות לא ניסיתי, הילד לא יכול לעזוב אותי, אוהב אותי, תמיד חוזר הביתה, צריך לתקן לא לקלקל, הבאתי אותו אליה הוא לא רוצה להישאר, הוא לא רוצה להיפגש אתה, צריך לבדוק מה קורה אצלה."
האב המשיך : "היא סיבכה את החיים שלנו, אנחנו מסובכים, לא רוצה שום מפגש אתה בשום סיטואציה, מחוסן, לא תהיה פריצת דרך, מה רוצים להכניס אותי לכלא, על מה? אני מטפל בע. ברמת חיים הכי גבוהה, אני אבא מושלם, הילדים לא אומרים מילה רעה על אמא שלהם, מכבדים אותה הם יודעים שאני לא אסכים לזה, היא אמרה שלהם,
הייתה אימא טובה, אני לא רציתי שיהיה מרכז קשר כי חשבתי עליה שזה משפיל בשבילה כאמא לראות את הילד דרך מרכז קשר, ועשיתי את המקסימום."
ניסיונותיי לגייס את האב להבנה כי הפתרון היחיד שאני רואה במצב זה, להערכתי, הינו היענותו לקבלת עזרה מקצועית לצורך הבניית קשר מותאם לצרכי הילדים עם אם ילדיו, דהיינו הפניית ההורים לתיאום הורי, העלו חרס וגררו תגובות כעס קשות, מצוקה, ותחושת חוסר אונים.
אף על פי כן, בקשתי מהאב לחשוב על המלצתי, וציינתי בפניו את משמעות תפקיד המתאם ההורי. האב שתק."
27.4 בתסקיר מיום 04.03.2015 (נסרק בתמ"ש 40004-03-15) נכתב בין היתר כך:
".. מחודש ינואר 2014 ועד כה, נערכו עם האב, האם והילדים שיחות והתערבויות שונות ע"י אנשי מקצוע שונים וכן התקיימו דיונים בבית משפט, אשר כל מטרתם הייתה להבנות מערכת משפחתית בה יוכל כל אחד מהילדים לכונן קשר בריא עם שני ההורים בידיעה כי קיום קשה זה הינו ערובה לשלומם הנפשי של הילדים, ולהתפתחותם הרגשית התקינה.
הנזקים הקיימים והצפויים באם יימשך המצב הקיים פורטו בהערכת המסוגלות, בדוחות של הפסיכולוג מר אלברטו מסצ'יאני, וכן בתסקיר הביניים.
לדאבוננו הרב, על אף כל זאת, לא חל כל שינוי במצב המשפחתי, לרבות עמדותיו הנוקשות של האב כפי שתוארו ופורטו.
כאמור, יש להניח שבמשפחה שלפנינו, השתלשלות תהליך הפרידה בין ההורים ופגיעותו והתייחסותו השלילית של האב כלפי האם מועברת לילדים בדרכים שונות, מודעות ולא מודעות, ישירות ועקיפות. מצב זה, אינו מאפשר התפתחות וקשר בין האם לנ. וע. ובין האב לר. ובין שלושת האחים. הילדים מעורבים בקונפליקט ההורי והמתמשך, קרועים בקונפליקט נאמנויות בין הוריהם, יש שקורה שהם מסוגלים להתגבר על הקונפליקט כפועל יוצא גם מהתנהגותו והנחייתו של האב, ולהיות בקשר טוב עם הוריהם, ויש שבועות בהם "בוחרים" באב – המגביל אותם, ומדירים את אמם מחייהם.".
ועוד ציין:
".. להערכתנו בעמתו זו (התנגדות לטיפול פסיכולוגי לילדים – ש.ג.) האב למעשה מפגין חוסר מודעות וחוסר תובנה לרמת הסיכון הרגשי בו נמצאים ילדיו במצב המשפחתי הנתון, כפי שפורט בדוחות שהוגשו לבית המשפט, האב אינו מסוגל בעת הזו, להפנים וללמוד כי הפגישה בקשר של הילדים עם אימם והפגיעה בקשר שלו עם בתו ר. הינה רחבת ממדים ומפושטת, בהווה ולעתיד לבוא. מצב הלימודים של ילדיו, מצוין ככל שיהיה, אין בו כדי להעיד על מצבם הנפשי של הילדים."
באשר לבן ע. נאמר :
"..מהדיווחים שהתקבלו, עולה הרושם כי האב, אינו עונה באופן שמצופה ממנו על צרכיו של הבן ע., הזקוק לאחזקה הורית יותר אינטנסיבית ומותאמת לגילו הצעיר. כמו כן, ניכר כי ע. מגיב בדרך של הסתגרות והימנעות בכל דרך ובכל כוחו מן החרדה והמצוקה הרגשית שהעימות בין ההורים מעורר בו. לדאבוננו הרב, האב אינו מוכן לקבל כי ע. זקוק לטיפול רגשי בסביבה מכילה ולא שיפוטית על מנת לסייע לע. לעבד את מציאות חייו.."
27.5 בתסקיר 30.07.2015 (נסרק למערכת ב-02.08.2015) בתמ"ש 17478-04-15 נאמר :
"בשיחות שערכתי עם האב, הוא הביע בפני תסכול וחוסר אונים באשר לאי-ביצוע הסדרי הקשר בין ע. לאמו. הוא ציין כי הוא מדבר עם ע., מבקש ממנו שוב ושוב ללכת לאמו, וע. אינו נענה לו. בשיחה האחרונה עם האב אמר לי "מה עוד אני יכול לעשות, מה את רוצה שאחטיף לו".. אמר שאנחנו מלחיצים אותו... ביקש ממני שאדבר שוב עם ע..
בשיחות שערכתי עם האב, הבהרתי לו שיש מסרים גלויים ומסרים עקיפים אשר משפיעים על הילדים בכלל ועל ע. בפרט. הבהרתי כי המצב בו הוא מתנכר לאם בדרך של לא לענות לטלפונים, לסרב לדבר אתה, לא לעדכן אותה, להתנגד לכל תקשורת פונקציונאלית אתה למען הילדים ולהתעלם מנוכחותה, משפיעה מאד על דרך התנהלותו של ע. ומתבטא בכך שאינו מסוגל לעשות את המעבר מביתו של האב לבית האם.
על פי התרשמותנו, ע. זקוק נואשות ללווי צמוד של אביו בדרך לאמו, הן פיזית והן מנטלית, ע. אינו מסוגל לעבור מבית האב לבית האם ללא ליווי זה.
אציין כי בשיחות עם האב הוא אף אמר לי, שאין לו ספק כי באם ישוחח האם, והיחסים ביניהם יתנרמלו, המצב עם ע. ייפתר, אך הוא אמר, כי הוא מתקשה מאד להתגבר על מחסום נפשי זה, והוא מסכים לכל דרך אחרת שאציע כדי לפתור מצב זה. כאשר הבהרתי לאב כי זהו הפתרון המשמעותי והיחידי לפתרון המצב עבור בנו, הוא הבהיר לי "זה לא יקרה ואל תלחצי עלי בבקשה".
27.6 בתסקיר שירות הרווחה מיום 17.01.2016 (נסרק בתמ"ש 17478-04-15), כי הבן ע. לא ביטא כלפי אמו כל עויינות, ואף נענה לגילויי החיבה של התובעת כלפיו, הוא משוחח עמה בטבעיות, צוחק אתה ללא כל מחסום וקושי.
צוין, כי הבן ע., זקוק לליווי של הנתבע בדרך לאמו, בעיקר מנטלית, והוא אינו מסוגל לעבור ללא ליווי זה, המצב בו הבן ע. לא מתראה עם אמו, הופל להיות שגרה בחסות האב.
- גם הגורמים המקצועיים, שנתנו חוות דעת הזהירו מפני ניכור הורי, להלן אסקור את האמור בחוות דעותיהם לעניין זה :
28.1 במסגרת תמ"ש 56141-11-13 (תביעת התובעת למשמורת בקטינים במסגרתה יחד עם תמ"ש 40004-11-13 הגיעו הצדדים להסכם נשוא תיק זה) ניתנה חוות דעת של מכון "שלם" ביום 08.05.2014, בה נקבע בין היתר :
"... במצב הנוכחי מר ק. איננו מסוגל להפריד בין הכעס (המובן לכשלעצמו) שהוא חש כלפי גב' ק. לבין הצורך של ילדיו לשמר את שני הוריהם כדמויות מיטיבות, יתרה מכך, הוא מתקשה להציע, אפילו מן השפה ולחוץ, דרכים סבירות להתמודד עם הסיטואציה שנוצרה.." (עמוד 13)
"..בלטו מאד, ראייתו החד-צדדית את תגובת הילדים למשבר וחוסר יכולתו לתפוס את מורשות המצב הרגשי אליו נקלעו הילדים ואת התרומה האפשרית שיש להתנהלותו שלו על התפתחות המשבר בכלל ועל תגובת הילדים בפרט." (עמוד 14).
ובסיכום (עמוד 55) נאמר :
"..האב מפאת מרכיבי אישיותו, מקבע מצד שמעצים את המשבר בין האם לילדים ופותח פתח בעייתי לתחילת סיטואציה של "ניכור הורי". כמו במקרים אחרים שאנו מכירים, מתחילה להתפתח דינמיקה הרסנית בה עלולים הילדים להשחיר את האם ולהזדהות באופן טוטאלי עם האב... ממצאים אלה מחזקים את ההשערה, שהם (הילדים – ש.ג.) אינם מסרבים לפגוש את האם, , לא כי אינם אוהבים אותה או זקוקים לה, אלא כדי לרצות את האב הכעוס והפגוע..."
ובאשר לבן, נאמר :
"... נראה, כי העימות שמתחולל כיום בין ההורים מעורר בו מצוקה רגשית ואולי אף חרדה, ממנה מנסה להתעלם בכל כוחו. כתוצאה מכך, הוא נסגר ובין היתר מתקשר לשמור על קשר יציב עם אמו..".
ובעמוד 56 לחוות הדעת של מכון שלם נאמר :
"..מנגנוני הגנה האופייניים למר ק. משפיעים ומחלחלים גם לילדים, וכך משחזרים ומשתכפלים, דפוסים בעייתיים אלה אצל הילדים ובהתנהלות המשפחתית בכלל. נראה כי האב, אינו ער לסכנה של התפתחות תסמונת ניכור הורי אצל ילדיו כלפי האם, ולהשלכות החמורות שיכולות להיות לתסמונת מעין זו, על ההתפתחות הרגשית של ילדיו, על הזהות המגדרית של ע. ועל הדימוי העצמי שלהם."
ובהמשך:
"... עם זאת, על אף, ואולי בעקבות, הבעייתיות הרבה בהתנהלותו של מר ק., שני ילדיו הגדולים, הצביעו ברגליים, ועברו להתגורר עמו..".
28.2 המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר מסצ'יאני כתב בחוות דעתו מיום 13.01.2015 כך: (נסרק בתמ"ש 56141-11-13)
"משימת התיאום ההורי שהוטלה עלי היא במקרה זה בין הקשות שבהן התמודדתי עד היום. הקושי העיקרי נובע מההכחשה המוחלטת מצדו של א.י מעצם קיום הצורך בקשר בינו לבין ת. ובאופן חמור יותר מההכחשה של מצוקת הילדים בשל הניתוק מאמם. גם אם אניח שאת תחושותיו ושנאתו כלפי ת. הוא מצליח לא להביע בצורה גלויה, הדבר פורץ בכל דרך אפשרית ומקבל ביטוי בדרך הדיבור עליה לפני, בשיחות הטלפון ובכל דרך אחרת. הדבר מעלה חשש שגם מול הילדים ביטויים כאלה עלולים לעלות. לאחרונה יש התחלה של פגישות של נ. אצל ת. ושל ע.(בתדירות נמוכה ביותר) ואף היה ביקור של ר. אצל אביה כולל לינה. יחד עם זאת, מצדו של א., באופן שיטתי ההמלצות שלי באשר למועדי הבאת הילדים והחזרתם, ושיחות הטלפון בזמן הביקורים אינן מקוימות על ידי א. מצדה, ת., למרות החשש באשר לר. מקיימת את המלצותיי. יש להזכיר, שמבחינתו של א. תפקידו מול ילדיו בהקשר לאמם הוא רק להמליץ או להציע שיתקשרו או שהם יכולים לבקר אצלה, ושזה נתון לשיקול דעתם.
בכל הנוגע לביקור של הבת ר. אצל אביה, יצוין כי לאור הימנעותו של א. מכל קשר עם ת., הוא אפילו סרב להגיע לאסוף ולהשיב את ר. מבית אמה, והצעתו בפני הייתה שנ. תרכיב אותה על אופניה החשמליות. כמובן שפסלתי על הסף הצעה זו. בסופו של דבר בכדי לאפשר את קיום הביקור ת. הייתה זו שהביאה והחזירה את ר.
מכאן שעל פי התרשמותי אין מנוס מלהצטרף לחשש שמקבל ביטוי ברור בסיכום ממכון שלם באשר להתפתחות של תסמונת ניכור הורי ובכך פגיעה קשה בטובתם של הילדים.
מספר דוגמאות מתוך הסיכום ממכון שלם בנושא זה:
"האב מפאת מרכיבי אישיותו מקבע מצב שמעצים את השבר בין האם לילדים ופותח פתח בעייתי לתחילת סיטואציה של "ניכור הורי". כמו במקרים אחרים שאנו מכירים מתחילה להתפתח דינמיקה הרסנית בה עלולים הילדים להשחיר את האם ולהזדהות באופן טוטאלי עם האב" (סיכום ממכון שלם, עמ' 55).
"ממצאים אלה מחזקים את ההשערה שהם אינם מסרבים לפגוש את האם לא כי אינם אוהבים אותה או זקוקים לה, אלא כדי לרצות את האב הכעוס והפגוע" (שם, עמ' 55 הדגש במקור).
"במילים אחרות מנגנוני ההגנה האופייניים למר ק. משפיעים ומחלחלים גם לילדים וכך משתחזרים ומשתכפלים דפוסים בעייתיים אלה אצל הילדים ובהתנהלות המשפחתית בכלל. נראה כי האב אינו ער לסכנה של התפתחות תסמונת של ניכור הורי אצל ילדיו כלפי האם, ולהשלכות החמורות שיכולות להיות לתסמונת מעין זו על ההתפתחות הרגשית של ילדיו, על הזהות המגדרית של ע. ועל הדימוי העצמי שלהם" (שם, עמ' 56 הדגש במקור).
לקראת הסוף בעמוד 58, נאמר :
"נציין כי במידה ויתברר בשלב מוקדם כי שיתוף הפעולה בהליך לקוי ואינו מאפשר את התהליך אנו נמליץ על משמורת הקבע באופן מידי עוד טרם ששה חודשים" (הדגש במקור).
בפני עומדת החלטה קשה שכן ההשפעה של א. על נ. וע. ניכרת כבר היום. נ. וע. מביעים דעה נגד ביקורים יותר תכופים אצל אמם, למרות שלפי הדיווח שלהם ושל ת. בהיותם אצלה הקשר זורם ומתנהל בצורה תקינה.
מצב קשה זה מחייב נקיטת תהליך טיפולי שוטף והפחתת השפעתו של א. על ילדיהם באשר לקשר עם אמם.
עבור ילדים בכלל וילדי משפחת ק. בפרט, הזמן הוא גורם מכריע במניעת הדרדרות מצבם הנפשי עומד לנגד עיני. מכאן נגזרות המלצותיי.".
28.3 הפסיכולוגית הגב' פזית ברמן מציינת במכתבה מ-31.12.2015, כי אכן התקיימה פגישת היכרות עם הנתבע, אך היא לא הצליחה לקבוע עמו הדרכת הורים יסודית.
- אזכיר עוד, כי ההסכם שבין הצדדים ל"משמורת המחולקת" (ככל הנראה בהשראת פסק דין אחר שלי) נחתם לאחר שהמומחה מסצ'יאני, המליץ (נוכח סכנת הניכור ההורי) באופן חד משמעי על העברת המשמורת לידי האם, וגם לאחר שהתסקירים של גורמי הרווחה הצביעו, פעם אחר פעם, על המסוכנות הטמונה בהותרת המשמורת בשני הקטינים בידי הנתבע.
- עוד אציין, כי באותו יום, (09.03.2015) נחקרה העו"ס לסדרי דין, ובתשובותיה הצביעה על שליטתו המוחלטת של הנתבע על נפשם הרכה של ילדיו והשפעתו עליהם. אצטט מתוך עמוד 13 לפרוטוקול מדבריה (שורות 5-15) (פרוטוקול זה נסרק בתמ"ש 40004-11-13) :
"ש. האם ניתן לוותר על ההליך הטיפולי?
ת. לא, אבל זה יותר מזה, אם האב היה מבין שיש לו השפעה מאד גדולה על מקום הילדים ביחס לאימא שלהם, והילדים האלה, זקוקים ל"ברכת הדרך" שלו. אתמול פגשתי את האב, והרגשתי משהו... הוא אמר שהוא מתנגד, אבל אני חושבת שגם לתהליכים המשפטיים יכול שיש השפעה, יכול להיות שהאב, היום, כן יבצע את ההחלטות השיפוטיות. אני חושבת, שההחלטה על העברת המשמורת לאימא, היא החלטה שצריכה להיות האחרונה. אנחנו צריכים לעבור עוד בדרך, אני חושבת שלא צריך להחליט עכשיו, צריך לראות שבמשך חצי שנה אם ההחלטה שלנו מתבצעת ולהגיש תסקיר משלים. אני נתתי שלוש חלופות ובכל אחת מהן כתבתי יתרונות וחסרונות. אני מאמינה בחלופה של משמורת מחולקת והיא הכי נכונה למצב היום ולנוכח העמדות שראיתי, שהן קשות. גם את זה צריך להפשיר. הייתה לי שיחה גם עם האם, ששיתפתי אותה במחשבה שלי על משמורת מחולקת."
- הבאתי באריכות את חוות הדעת השונות, ולא בכדי. כחוט השני שזורה בחוות הדעת המקצועית, הקביעה שאילו היה הנתבע משנה התנהגותו היה הבן ע. פוגש את אמו.
לפיכך – אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי האב עושה כל שביכולתו על מנת לשכנע את הבן ע. לשהות בבית אמו, ולהלן אנמק :
31.1 העו"ס לסדרי דין בדיון ב-09.03.2015 בתמ"ש 40004-11-13 בעמוד 13 לפרוטוקול אמרה כך :
"דבר אחד אני בטוחה, שאם האב יגיד לילדים שלו, אתם הולכים ביום ראשון ושני לבית של אימא וישנים אצלה וחוזרים אולי רק למחרת לאחר הלימודים, זה יקרה ואין לי ספק."
31.2 בתמ"ש 17478-04-15 נחקרה שוב העו"ס לסדרי דין ואביא מדבריה בעמוד 3 לפרוטוקול המדברים בעד עצמם:
"ש. כמה זמן אחרי שנחתם ההסכם, א. פנה אליך והסביר לך שהוא לא מצליח לשכנע את ע. לבוא לבקר את אימא שלו?
ת. אני קודם כל רוצה לדייק את הדברים, א. לא פונה אלי מיזמתו כדי לדווח לי. על פי רוב, א. לא פונה אלי כדי לדווח שהוא לא מצליח להביא את ע. במשך שעות ארוכות, אני יוצרת קשר עם א., מזמנת אותו לפגישות עם האם, בלי האם, עם הילד, ובלי הילד...".
31.3 בהמשך, כאשר נשאלה העו"ס האם זה נכון שהנתבע מדבר אתה על בסיס יומיומי והיא ענתה : "שקר וכזב". (עמוד 4 לפרוטוקול שורה 28).
31.4 וגם בהמשך היא נשאלת ( עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 29-30, בתמ"ש 17478-04-15) אם זה נכון שהנתבע מתקשר אליה כמה פעמים בשבוע ומתחנן שתעזור לו עם ע. והיא עונה : "ממש לא".
31.5 כאשר שאלתי את העו"ס לסדרי דין, מדוע הנתבע לא "נענה" לאתגר של גיוס הבן ע. היא עונה בעמוד 5 לפרוטוקול :
"יש לו קושי מאד גדול להתגייס במלוא המשמעות כדי לגייס את ע. למפגשים ולהסדרי קשר עם אימא שלו, הוא לא מצליח להיות עקבי בזה, יש לו קושי מאד גדול בשמירה על קשר כלשהו עם האימא כדי להוביל את ע. סביב זה, הוא מסרב לכל תקשורת עם האימא, טלפונים, אסמסים, מיילים והוא גם אומר את זה בפה מלא שהוא לא מוכן לתקשורת אתה, ואנחנו יודעים שכשהילדים נמצאים במלכוד שההורים לא מתקשרים ולאבא יש דעה שלילית על האימא ורצון מוחלט להדיר אותה מחייו ויש לזה השלכות על ע. שמאוד מאוד קשור אליו ומאד מאד אוהב אותו, הוא זקוק לליווי ותמיכה של האב בקשר שלו עם האימא, בלי זה לא יכול לקרות ואנחנו רואים את זה."
31.6 הפסיכולוגית פזית ברמן אומרת בעמוד 14 לפרוטוקול, כי למעשה האב לא בא להדרכה ההורית שהייתה צריכה לקיים, אביא מדבריה :
"מה שאני כן יכולה להגיד כדי לעזור זה שחלק מהמנדט שאני קיבלתי, אני התבקשתי להיפגש עם ההורים להדרכה הורית, האב מעולם לא הגיע, אנחנו נפגשים מדי שבוע, כשאנחנו רואים את ע. במסדרונות וזה לא מועיל, הוא אמר לי לא פעם שהוא רואה אותי המון, אבל פגישה מסודרת? מעולם לא נקבעה, אני חושבת שאם ע. היה רואה שהאב מגויס למשימה, מגיע להיפגש איתי בעצמו וע. לא נמצא כסוג של עונש יכול להיות שזה היה מסייע. אני רוצה לומר משהו בקיצור, שבעיניי טיפול בע. ללא קשר בהחלטה, אני רוצה לתמוך ברציונל ואומר שטיפול בע. ללא פגישות סדירות עם האב אינן אפקטיביות, אני חושבת שבנסיבות האלה יש לעשות הגמשת תנאים, ליצור הרחבה של המסגרת הטיפולית."
31.7 הנתבע לא הצליח לתת הסבר מתקבל על הדעת מדוע לא פנה להדרכה הורית (ראה חקירתו הנגדית בעמוד 25 לפרוטוקול), גם העו"ס לסדרי דין אמרה שאתה מקיימים פגישות מתואמות ולא שיחות מסדרון אקראיות, אך הנתבע הכחיש הן את דברי העו"ס והן את דברי הפסיכולוגית (עמוד 27 לפרוטוקול, שורה 10).
בסופו של דבר, כאשר נשאל אם הוא צריך הדרכה הורית, אמר דברים המעידים על הימנעותו :
"..הממ... תראה, כולם אומרים שאני צריך הדרכה הורית, כולם אומרים, העורכות דין שלי, אתה, השופטת, הפסיכולוגית, העו"ס, אני לא יודע מה עשיתי רע, אבל כנראה שאני צריך.
אם ההדרכה ההורית, כפי שהבנתי גם מפזית וגם מתקוה, אם הכיוון של ההדרכה ההורית שלי, צריך להוביל לזה שאני במסגרת הזו אצטרך להיות בקשר עם הגברת, אז זה לא הכיוון שאני הולך אליו, כי אני לא רוצה להיות בקשר, כל דבר אחר, פשוט תרשמי לי על דף, אמרתי את זה לתקווה, אעשה הכל, חוץ מלהיות בקשר אתה, דיברתי גם עם פזית ברמן על הדבר הזה..".
- הנה כי כן, לאחר הסקירה הרחבה מאד של אזהרות גורמי המקצוע, כפי שסרקתי לעיל, ולאחר שמיעת התשתית הראייתית אשר הונחה בפני, אני יכולה לקבוע, כי לא רק החשש מפני "ניכור הורי" מוסיף ומתקיים, אלא שהלכה למעשה קיים ניכור הורי, בין הבן ע.– לאמו התובעת.
- את ההוכחה הטובה ביותר לכך שכבר מתקיים "ניכור הורי", בין הילד לאמו התובעת קיבלתי עת פגשתי את הקטין ע., ביום 04.02.2016, יחד עם עו"ס יחידת הסיוע הגב' תמר גוזנר. הקטין סרב לדבר, ולמעשה לשאלות בדבר הסיבה שהוא מסרב ללון בבית אמו, רק משך בכתפיו ואמר "ככה", האפקט היה שטוח, הוא לא הפגין אפילו כעס, אלא מעין אדישות, שהפירוש היחידי האפשרי – הוא ניכור הורי..
- אסטה להמשך הניתוח מדרכי ואבהיר דברים הנוגעים לתסמונת הניכור ההורי :
במאמרו של ד"ר דניאל גוטליב "תסמונת הניכור ההורי" (התפרסם בגיליון מס' 31 "רפואה ומשפט" בדצמבר 2014), נאמר בהקשר זה בין היתר כך:
"...פירוק התא המשפחתי הגרעיני, הינו אירוע טראומתי לכל ילד, ללא קשר לגילו, גם ילדים גדולים מתבגרים ואף מבוגרים – חווים את פרידת ההורים, כאירוע טראומתי המהווה עבורם, ובמיוחד לילדים הצעירים, את האירוע המרכזי והמשמעותי ביותר בחייהם. תגובת ילדים לגירושין אינה אחידה ומושפעת מגורמים כגון גיל הילד, מערכת היחסים בין ההורים בתקופה שלפני הגירושין, סיבת הגירושין והתהליך עצמו.
עם זאת, המחקר והניסיון הקליני מלמדים, כי המשתנה המשמעותי ביותר בהתמודדות ילדים עם גירושין, הוא מערכת היחסים בין ההורים לאחר הגירושין... ככל שההורים מצליחים לקיים ביניהם מערכת יחסים סבירה, ולתמוך האחד בהורות השני, כך גם מצב הילדים טוב יותר. כאשר אין עוינות ואין מאבק מתמשך בין ההורים, יכולים הילדים להמשיך ולפתח מערכת יחסים בריאה ומתאימה עם כל אחד מהם, ובכך למזער את הנזק בנפשי הנגרם להם מעצם הגירושין. מחקרים מלמדים כי המשך קשר בריא עם שני ההורים לאחר הגירושין, ובמיוחד עם ההורים שאינו המשמורן, הינו ערובה לשלומם הנפשי של הילדים. לעומת זאת, מאבק מתמשך בין ההורים פוגע בשלומם הנפשי של הילדים, בכך שהוא חושף אותם למתחים, יוצר מצב בו הילדים חייבים לצדד בהורה האחד נגד השני ... מן הספרות עולה גם כי המשתנה הגורם המנבא הטוב ביותר להמשך הקשר בין ילדים להורה לא משמורן לאחר גירושין, היה אופי הקשר שבין ההורים..."
ובהמשך :
"..ד"ר ריצ'ארד גרדנר טבע את המונח "תסמונת הניכור ההורי", בתארו תופעה העולה בעיקר בהקשר של מאבקי משמורת, בה הילד משתתף במסע הכפשה נגד אחד מהוריו, וכאשר לתוכן ההכפשה אין יסוד במציאות.
מצב זה נובע, לדעת גרדנר, משילוב של "שטיפת מוח" של אחד ההורים, בתוספת תמורה של הילד עצמו. הבנת תרומת הילד חשובה לגיבוש שיטת הטיפול. גרדנר מציין כי יש הורים העושים לילדיהם "שטיפת מוח", אולם אין זה הגורם לניתוק וניכור של הילד מההורה השני.
גרדנר מדגיש כי תסמונת הניכור ההורי היא למעשה סוג של התעללות רגשית בילדים, בכך שלא רק "תלונות" הילד נגד ההורה השני יכולות לגרום להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא שהן יכולות גם לגרום להפרעה פסיכיאטרית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו. הורה המסית ילד כנגד ההורה השני, מתעלם באופן מוחלט מתפקידו של אותו הורה בגידול הילד, ובכך גורם לניתוק הקשר הפסיכולוגי שהיה יכול להועיל רבות לילד. אצל הורים כאלה, לדברי גרדנר, קיים ליקוי חמור במסוגלות ההורית, ליקוי שיש להביא בחשבון בקביעת המשמורת (בעניין זה ר' 1995, Gardner, 1982 ; Bricklin). ראוי לציין כי בהנחיות שניתנו למומחים בתיקי משמורת על ידי סגן הנשיא כבוד השופט (בדימוס) חיים פורת ואשר אומצו על ידי שופטים אחרים, נדרש המומחה להתייחס, בין היתר, ליכולת כל אחד מההורים לעודד את הילד לקשר עם ההורה השני.."
ועוד ממשיך וקובע המלומד :
"..נושא ניכור ההורי נדון בכנס שהתקיים לאחרונה באוניברסיטת תל אביב בו רוב הדוברים, וביניהם סגן הנשיא (בדימוס) חיים פורת, הציגו את מושג הניכור ההורי ככלי יעיל לאבחון והבנה של דינאמיקה משפחתית לאחר גירושין. עם זאת, היו בין המשתתפים שהסתייגו מהמושג. עו"ד תמר מורג, פעילה בתחום זכויות הילד, הביעה דעתה כי בשל ההבדלים בין מערכת המשפט האמריקאית והישראלית, לא ניתן להעתיק את מושג הניכור ההורי ממערכת אחת לשנייה וכי ניכור הורי כפי שהוא מוצא ביטוי במשנתו של גרדנר אינו נותן מספיק משקל לרצונותיו ודעותיו של הילד כמתחייב מאמנת האו"ם לזכויות הילד.
לעתים קרובות תהליך הגירושין לא רק שאיננו מביא לרגיעה במערכת היחסים בין ההורים, כי אם גורם להחמרתם. הורים המתפקדים בצורה אחראית ונורמטיבית בעבודתם ובמערכות יחסים אחרות, עלולים – בהקשר של גירושין – להגיע להתנהגות לא רציונאלית. הפגיעה הנרציסטית הקשה אשר ההורים חווים סביב הגירושין, עלולה לגרום להתנהגות עוינת כלפי בן הזוג, ולניסיון מודע או בלתי מודע לגייס את הילדים לצדו נגד ההורה השני. תופעה זו של גיוס הילדים לצד הורה אחד, היא במידה מסוימת טבעית וצפויה, ואפשר להבינה. כל הורה, במיוחד אם הוא חושב שהוא נאלץ לעזוב את הבית ואת הילדים, אובדן ופגיעה, והוא/היא מנסה למתן הרגשה זאת. על ידי קרוב הילדים אליו, מנסה ההורה לשמר, עד כמה שניתן, את המסגרת המשפחתית שהייתה לפני הגירושין. אין ספק כי כאשר הורה חש שהילדים מתייצבים לימינו, הדבר פועל למתן את רגשות האשם ואת תחושות התבוסה הקשורים לגירושין. עם זאת, במקרים קיצוניים, הקשר בין ההורה לבין הילד נבנה על חשבון הקשר בין הילד להורה השני.
גרדנר מדרג את המקרים לקלים, בינוניים וחמורים ומתאר את התופעות, את דרכי הטיפול הפסיכולוגיות המיוחדות, ואת ההתייחסות הראויה של המערכת המשפטית, לכל אחד מהדרגות. לדעתו, מטרת הטיפול במקרים הקלים והבינוניים, היא לחזק את הקשר בין הילד להורה. המושמץ, על מנת שהילד יוכל להיווכח בעצמו, ולחוות בצורה עצמאית את הקשר עם אותו הורה. בכך יוכל הילד לראות את הדברים בפרספקטיבה יותר מציאותית. במקרים החמורים, המגמה צריכה להיות הפרדת הילד מן ההורה המסית, בתחילה על ידי העברת המשמורת להורה האחר ולאחר מכן, לפי הצורך על ידי צמצום ועד ביטול סדרי הראייה.
גרדנר רואה בחומרה רבה מצב בו הורה אחד מונע מהילד קשר בריא ועקבי עם ההורה השני והוא ממליץ על נקיטת צעדים מרחיקי לכת על ידי בתי המשפט. עם זאת, הוא מודע לכך שעד כה, בתי המשפט, לרוב, נמנעו מנקיטת צעדים מרחיקי לכת. נראה כי הניסיון בארץ מלמד על גישה דומה. אמנם במקרה אחד בו כבוד השופט ח. פורת, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל – אביב דאז, גזר עונש מאסר של 30 יום על אם, אולם ערערה לבית המשפט העליון התקבל, והיא שוחררה ממאסר לאחר 10 ימים.."
- על תסמונת הניכור ההורי, בכלל הרחיב יפה כבוד השופט שוחט בפסק דינו עמ"ש (ת"א) 60592-03-15 ק.מ.ל. נ' י.פ. (08.06.2015), פסק דין זה דחה ערעורה של אם מנכרת, אשר לאחר דיונים ממושכים נאלצתי להעביר את ילדיה לאבי הילדים עקב ניכור הורי מתמשך (ראה פסק דיני בתמ"ש (ת"א) 44417-01-14 ק.מ.ל נ' י.פ. (18.02.2015).
- במקרה הנדון לפני, אני סבורה, ש(למרבה הצער) מדובר בניכור הורי, ולא בתסמונת ניכור הורי. על פי המבחנים שטבע, כאמור לעיל, כבוד השופט שוחט, הרי אין המדובר במקרה הנדון בפני, באי קיום הסדרי ראייה בכלל אלא בהסדרים ספורדיים, ולא על פי מה שנקבע בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
גם דרגת החומרה של הניכור, היא לא ברמה שבה ניתן לקבוע שזו "תסמונת", שכן, התובעת, אמו של הקטין מתעקשת, ונלחמת לראותו (כפי שנלחמה בשעתו על בתה), וכך היא מחכה לו לעתים בבקרים ע"י שער בית ספרו, כדי להביא לו כריך (ראה בעניין זה עדות עורכת התסקיר בעמוד 8 לפרוטוקול), ולדבריה של האם, ע. אף מתרפק עליה.
כך למשל, הקטין ע. נאות לבוא לביתה (אחרי 60 יום שלא התראה עם אמו), כדי שתחגוג לו את יום הולדתו, אך מיד למחרת הלך אל אביו, שדווקא חגג לו ביום שנועד להיות שהות הקטין אצל אמו. (ראה עדות התובעת בעמוד 17-18 לפרוטוקול).
- בנסיבות אלה אפוא, נראה לכאורה לפחות כי יש עוד מה לתקן ויש מה להציל.
- אין בידי לבטל את חלקו של האב – הנתבע, שבעניין זה הפצרותיו בקטין, שיבקר את אמו הן מן השפה ולחוץ, ותימוכין לכך אני מוצאת בעדותה של התובעת בעמודים 17 ו-18 לפרוטוקול, אשר מתארת את הביטויים המזלזלים של הנתבע כלפיה, ושל מתן "פרסים" לקטין, בדמות נסיעה לפורטוגל למשל, וכאשר קרא לו, דווקא באותו סוף שבוע שהקטין היה צריך להיות אצלה, והאם התכוונה לחגוג לקטין יום הולדת.
בשולי דברים אלה, אוסיף גם את חוסר העידון (שלא להשתמש במילה אחרת) שהתלוותה אל אופן חקירתה של באת-כח הנתבע את התובעת וכן לעובדה, שבסיכומי הנתבע, כמו בחקירה, עלה הטיעון המופרך, כאילו החבר של התובעת היה בן 16 כאשר נקשרו קשריהם. הדבר אינו נכון, והתובעת חזרה על כך פעם אחר פעם.
- כעסו של הנתבע על התובעת – הוא אנושי ומובן, ועם זאת אומר כבר כאן כי בית המשפט לענייני משפחה, נחשף לא אחת לקשת הרגשות האנושיים על כל גווניה, וגם רגש של כעס בגין מערכת יחסים עם בן זוג אחר אינו חזיון נפרץ, אך יחד עם זאת, על שני הצדדים להבין, כי שניהם הורים לילדים, ותקשורת עניינית, מינימלית ככל שתהיה, צריכה להתקיים ביניהם לטובת ילדיהם. התובעת תיארה (בעמוד 20 לפרוטוקול) מצב כאשר הקטין היה מאושפז בבית חולים למשך 10 ימים, ונמנע האב מלדבר אתה :
"... אני הייתי מטפלת בו וצמודה אליו, הייתי מנותקת לפני האשפוז, בסוף האשפוז אמרתי לא. (הנתבע-ש.ג.) שהילד צריך את אימא שלו, א. הסתכל לי בעיניים ואמר לי "את לא תראי את הילד" (בוכה) זה מציג את ההסתה, נכון שלאחרונה ... אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילד, כי ליד פקידת הסעד הוא אומר "תלך לאימא שלך", אבל בבית חולים שותק, וזה מה שמשדר לילד".
- הדברים הם פשוטים: הורים יכולים להתגרש זה מזה, אך הם אינם יכולים וגם אינם צריכים להתגרש מילדיהם, ואת האמירה הזו חייב הנתבע לשדר לקטין ע. עליו לומר לו כי העובדה שהוא כועס על אימא אינה סיבה בגללה ע. צריך לכעוס על אמו, וכי אמו אוהבת אותו ותמיד תהיה אמו, ותמיד תאהב אותו.
- תימוכין לאמור לעיל מצאתי בדברי העו"ס לסדרי דין, ולהלן אביא מדבריה בעמוד 6 לפרוטוקול :
"שאלות בית המשפט :
ש. אם היית אומרת שאת מצפה שהאב ייתן את ברכת הדרך, אני יכולה להבין את זה, אבל למה הוא צריך לקחת אותו ביד לאימא שלו? את ברכת הדרך יש לע. ממנו, מעבר לזה לא רוצה לטרוח למענה, מה פסול בכך?
ת. אלמלא היו פה ילדים אז אין שום פסול בתפסיה של האבא על האימא, מאחר שההורים התגרשו והיום הקשר היחיד ביניהם הוא הקשר ההורי לילדים שלהם, אני רואה את ההשפעה המאד מאד גדולה של ההתנהלות של האבא על התפיסה של ע. להסדרי הקשר עם האימא, אני לא יכולה לעשות הפרדה, לצערי הרב יכול והוא אומר לו מדי פעם "בוא תלך לאימא, תיפגש אתה פה או שם" וכל מיני דברים ואחרים, אבל עבור ע. זה לא מספיק, ע. צריך להרגיש שאבא שלו נותן לו גיבוי יציב והתמדה לגבי האימא, גם כשיש הסדרי קשר שהאב מודע אליהם, אני לא חושבת שהוא אומר להם שבאותם ימים אתה צריך להיות אצל אימא שלך, גם בימים האלה נקבעים דברים בין האם והילד, יכולים לעבור שבועות שהילד לא הולך לאם ואין קול בבית שמעודד את זה שילך, וזה מאוד בעייתי , הוא לא מעוניין בשום תקשורת אתה, ואני לוקחת בחשבון את הגישה המאד מאד רגישה של ע. שלא מאפשרת לו לצאת מהמלכוד הזה, הילד לא מבטא במהלך המפגשים עם האימא שום מלכוד, שום סרבנות, משתף אתה פעולה, נהנה בחברתה, שמח להיות שם אבל זה רק כשהוא נמצא שם.."
- העו"ס לסדרי דין חזרה ואמרה בחקירתה, כי הנתבע והצדדים בכלל "..זקוקים לעזרה מקצועית, אני הצעתי לו עזרה מקצועית שהוא שלל אותה, לאחרונה הצעתי לו תיאום הורי, ואני חושבת שבאמת, ללא קבלת עזרה מקצועית כזו, יהיה לו קשה להשתחרר מהעמדות שהוא נמצא, ולא אוכל לטפל בע. כמו שמגיע לו."
- ביום 08.02.2016 דיווחה הפסיכולוגית הקלינית הגב' פזית ברמן כך :
"ברצוני לעדכן בכך, שמאז הדיון שהתקיים בבית המשפט (בתאריך 24.01.2016) ע. לא הגיע למפגשים עמי, המסר בדבר היעדרותו הועבר אלי באמצעות האב, אשר הודיע לי על סירובו של בנו להגיע לטיפול "בכלל" כדבריו. כלומר, מדובר על הודעה בדבר סיום הטיפול מבחינתו.
האב ציין, כי ניסה לשכנע את בנו אך הוא עומד בסירובו. חשוב להדגיש, כי הצעתי לאב להגיע יחד עם בנו לפגישות ולהצטרף אליו במהלכן, או לחילופין להגיע בעצמו לפגישות עמי, אך נעניתי בשלילה.
עדכון נמסר לאם .. ולפקה"ס.
בברכה,
פזית ברמן,
פסיכולוגית קלינית."
- הנה, כי כן במהלך שנתיים של ניסיונות חוזרים ונשנים וטיפולים, וחרף פסק הדין, הנתבע אינו יכול לקיים את חובתו ההורית, לגרום לבן ע.להשתתף בטיפול נפשי, אינו גורם לו להיפגש עם אמו, ואינו מסביר לו את הצורך בכך, ואף נותן לו "פרסים" בצורה של נסיעות לחו"ל ובילויים שונים.
- נוכח כל הדברים שנאמרו לעיל, לכאורה נראית להיות תביעתה של התובעת הטוענת, כי יש לפעול עפ"י ההסכם שבין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולחייב את האב בסנקציות שבהסכם. אזכיר, כי במסגרת ההסכם על משמורת מחולקת, הסדרי ראייה, על תהליך טיפולי (טיפול רגשי לילדים לאלתר והדרכה הורית לצדדים), וסנקציה בת -.750 ₪ על כל הפרה. נקבע לגבי הסנקציה כך :
"ככלל שמי מההורים יסכל ולא יאפשר קיומו של טיפול רגשי לילדים והדרכה הורית, יחוייב בסך של 750 ₪ לכל טיפול שיבוטל ו/או לא יקויים".
עוד הוסכם : (סעיף 9)
"הצדדים יקיימו תקשורת עניינית ביניהם בכל הנוגע לצרכי הקטינים".
- קודם שאגש לבדיקת הסעדים האפשריים, אתייחס לטענות הנתבע, מדוע אין לתת הסעדים הנתבעים בתביעה, על פי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
- טענתו הראשונה של הנתבע היא כי ההסכם אינו בר ביצוע בהתאם לסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, וכי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.
אין בידי לקבל את טענתו של הנתבע, להלן אפרט טעמי :
47.1 אין המדובר בהסכם גרידא, אלא בהסכם שנחתם בבית המשפט, ואושר בבית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין. חזקה על הצדדים שחתמו עליו מתוך הבנה מלאה ומתוך כוונה מלאה לקיימו. לא יתכן שהנתבע בדיעבד יאמר "הילד אינו רוצה" ללכת לטיפול פסיכולוגי, והוא יעבור על כך לסדר היום. הקטין ע., מצוי רוב הזמן במשמורת האב, כיוון שהוא ממעט לשהות בבית אמו, והאב אחראי על כך ומחויב בכך שהקטין יקבל טיפול, מדוע ההסכם הוא לא בר ביצוע?
כשם שהאב, יכול היה להיחשב למי שמזניח את הטיפול בקטין, לו היה מונע ממנו עזרה רפואית פיזית, כך יהא הדין, כאשר האב (המשמורן בפועל) אינו מקפיד על ההתחייבות שהקטין ילך לטיפול, וכן על ההתחייבות שהקטין ישהה בימים ראשון ושני וכל סופ"ש שני בבית אמו עם לינה.
47.2 גם הטענה, לפיה כביכול, הבן ע. הוא בן 12 שנה ונוכח התנגדותו הנחרצת, "לאב אין כל שליטה על רצונו של הבן" – אינה במקומה.
האמנם ילד בן 12, אשר דרך משל, יתאווה לשתות אלכוהול, או חלילה לצרוך סמים, האם גם אז יאמר האב שאין לו שליטה על רצונו הנחרץ של בנו?
אלה גם אלה מסוכנים לילד, ואי קבלת הטיפול הרגשי, או אי קיום הסדרי הראיה עם אמו מסכנים את הקטין רגשית. חובתו של האב, הן מכוח הדין הכללי (ראה למשל הוראות סעיפים 15,17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962), והן מכוח חיוביו על פי פסק הדין לדאוג לכך.
47.3 כזכור השיבה העו"ס לסדרי דין, שלנתבע יש "קושי מאד גדול להתגייס במלוא המשמעות כדי לגייס את ע. למפגשים ולהסדרי קשר עם אימא שלו, יש לו קושי מאד גדול בשמירה על קשר עם אימא שלו, הוא לא מצליח להיות עקבי בזה, יש לו קושי מאד גדול בשמירה על קשר כלשהו עם האימא כדי להוביל את ע. סביב זה, הוא מסרב לכל תקשורת עם האימא, טלפונים, אסמאסים, מיילים, והוא אומר את זה בפה מלא שהוא לא מוכן לתקשורת". (עמוד 5 שורות 26-31).
47.4 כזכור ההסכם נחתם, קצת מעט לפני שיכול היה להינתן פסק דין בתביעתה של התובעת לקבלת משמורת על ילדיה, עקב ההסתות והיותו של הנתבע הורה מנכר כלפיה. הנתבע חשש (ככל הנראה) שיינתן פסק דין בתביעת האם, נוכח, חוות הדעת הרבות (אותן סקרתי בפסק דיני לעיל),אולם חשש זה, אינו סיבה להתחייב בהסכם, כפי שהתחייב, אם ידע שלא יקיים אותו. לא יתכן, שבדיעבד וכחלוף שנתיים, יאמר האב שאכיפת ההסכם בו התחייב אינה צודקת.
47.5 אין זה נכון שהנתבע לא יכול היה לצפות מראש, שבנו יסרב להסדרי קשר עם האם, בשלב בו נחתם ההסכם הבן ע. היה בחזקתו של האב, ובכל זאת הסכים למשמורת מחולקת, הוא הסכים ל"תקשורת עניינית", שהוא מסרב לה בכל תוקף, ד"ר אלברטו מסצ'יאני תאר בחוות דעתו את התנגדותו של הנתבע לפגישות עמו ולפגישות של ילדיו עמו.
47.6 השענות הנתבע בסיכומיו על פסק הדין של ת"א (י-ם) כהן נ' כהן (06.02.2000) (פורסם במאגר "נבו") אינה במקומה, כאמור אין מדובר בהסכם אלא בפסק דין.
47.7 יתרה מזאת : אין לדבר על "אי צדק באכיפה" עת עסקינן בעניינו של קטין. המחוקק קבע, כי אכיפת פסקי דין שניתנו בעניינו של קטין תיוחד לביהמ"ש ולא רק ללשכת ההוצאה לפועל, ולשם כך בין היתר, חוקק סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995, וכפי שקבע פה, חברי כבוד השופט ניצן סילמן בתמ"ש (קריות)
3589-02-11 פלונית נ' פלוני (20.12.2011) (פורסם במאגר "נבו").
"...בדיני המשפחה, ראה המחוקק לייחד לשני נושאים סמכויות אכיפה מיוחדות ע"י בית המשפט דווקא ולא ללשכת ההוצאה לפועל. להליכי איזון משאבים בין בני זוג (לאור הצורך החוזר לכמת סעד) ולהליכי ביצוע בעניין משמורת והסדרי ביקור, בשל חשיבות ורגישות הנושא..."
- אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי עסקינן בילד בן 12 בעל דעות ורצונות משלו, ולפיכך, אין "לאכוף" עליו את ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, להלן אנמק :
48.1 "הרצון" המיוחס לקטין אינו לטובתו, וכשם שאם הקטין היה מסרב לאכול, ונהיה אנורקטי, הוריו היו חייבים לטפל בו, כך חובת הנתבע לטפל בחיוב שהקטין יקבל טיפול נפשי, וכי יתראה עם אמו.
48.2 משנה תוקף יש לדברים, כאשר הקטין אינו מסרב להתראות עם אמו, וכאשר הוא מתראה אתה, הדבר משרת את טובתו, אלא שהתנהגותו הסרבנית כביכול, אינה אלא הד לקולו של אביו – הנתבע. לא אחזור על דברי המומחים בהקשר זה, אותם ציטטתי בהרחבה, בפסק דיני, בהקשר זה לעיל.
48.3 הפסיקה שצוטטה ע"י הנתבע בסיכומיו (כך למשל 352/80 בעניין צוקרמן) היא אינה ממין העניין, בשונה מהמקרה של צוקרמן, הנ"ל, ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין לא היה פרי של הצעת בית המשפט, והוא נחתם בענייננו בין ההורים לאחר שהתקבלו חוות דעת אחדות שהצביעו על כשליו של האב, האב הסכים הלכה למעשה, בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין לתקן דרכיו, אך בפועל, תעתע בתובעת ובבית המשפט, ולא עשה כן.
48.4 עדותה של הפסיכולוגית פזית ברמן, לא הראתה ילד "דעתן", אלא ילד מופנם, והפסיכולוגית העידה שהילד בא נטול רגשות ("אין שום רגשות"), אך היא אומרת מיניה וביה, שהאב מעולם לא בא להדרכה הורית (למרות שהחייב על כך) והוא גם לא אמר שהוא – כלומר הקטין ע., בא לפגישה עם הפסיכולוגית כיוון "שכך נרמז לו מהאב" ראה עדות הפסיכולוגית גב' ברמן בעמוד 14 לפרוטוקול) :
" מה שאני כן יכולה להגיד כדי לעזור זה שחלק מהמנדט שאני קיבלתי, אני התבקשתי להיפגש עם ההורים להדרכה הורית, האב מעולם לא הגיע, אנחנו נפגשים מדי שבוע כשאנחנו רואים את ע. במסדרונות וזה לא מועיל, הוא אמר לי לא פעם שהוא רואה אותי המון, אבל פגישה מסודרת? מעולם לא נקבעה, אני חושבת שאם ע. היה רואה שהאב מגויס למשימה, מגיע להיפגש איתי בעצמו וע. לא נמצא כסוג של עונש יכול להיות שזה היה מסייע. אני רוצה לומר משהו בקיצור, שבעיניי טיפול בע. ללא קשר בהחלטה, אני רוצה לתמוך ברציונל ואומר שטיפול בע. ללא פגישות סדירות עם האב אינן אפקטיביות, אני חושבת שבנסיבות האלה יש לעשות הגמשת תנאים, ליצור הרחבה של המסגרת הטיפולית. "
- אין בידי גם לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו, "כי יש אפשרות לקיים את המפגשים במרכז קשר", ולהלן אנמק :
49.1 הנתבע, בכל הכבוד, מנסה לייצר יש מאין. עסקינן באכיפת הסכם לו היה שותף הנתבע, לאחר שורת חוות דעת מקצועיות שהטילו לא מעט דופי בהתנהלותו, ובהן הנתבע לקח על עצמו התחייבויות אותן אינו מקיים, ההסכם קיבל תוקף של פסק דין, מדוע כעת יינתן פסק דין אחר? ומדוע תאלץ האם לראות את בנה במרכז קשר, כאשר יש לה משמורת מחולקת בבנה, בהסכמת הנתבע, כאמור הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין? אין לדבר כל שחר.
49.2 וגם ברמה הדיונית, אין מקום לטענת הנתבע. כידוע, את הסעדים המבוקשים קובע התובע, בתביעתו. הנתבע אינו יכול לבקש סעדים, בתביעה אותה לא הגיש.
49.3 בדקתי את טיעון הנתבע, לפיו כביכול העו"ס לסדרי דין, המליצה על הסדרי ראייה בין האם לקטין במרכז קשר, ובכל הכבוד, טיעון זה אינו נכון. בתסקיר מיום 17.01.2016 העלתה עו"ס לסדרי דין בפני הצדדים את האופציה נוכח המבוי הסתום, להפנותם למרכז קשר והוסיפה :
"..בעוד ההפניה למרכז הקשר החלה לקרום עור וגידים, קיבלתי שיחת טלפון מהאב, בה ציין כי הוא יצר קשר טלפוני עם האם, ולדבריו הם שוחחו ביניהם לאחר שנתיים, בהם סירב א. לדבר אתה, בשיחה א. ביטא את חששותיו כי מרכז הקשר יביא ליותר נזק מאשר תועלת והם חשבו על דרכים יצירתיות ליצור גשר לקשר בין האב לבן.
בשבוע הזה, א. שלח הודעה לאם והודיע לה, שע. יגיע לשבת, וכך היה, ע. הגיע בכוחות עצמו, מתום יום הלימודים ביום שישי, וביום ראשון יצא מבית האם לבית הספר, האם וגם ע. תיארו סופשבוע מקסים בו בילו במחיצת המשפחה המורחבת מצד האם, ללא כל עכבות מצד ע.
להתרשמותי, שני אירועים אלה מלמדים כי כאשר האב נחוש, מעוניין בכך, מושקע, מעביר מסר ברור שאינו משתמע לשתי פנים, יש לכך השפעה על תגובתו של ע. והיענותו לקשר עם האם."
מכל מקום, בהמשך התסקיר, אופציית מרכז הקשר לא הומלצה, הומלץ דווקא על תיאום הורי.
49.4 זאת ועוד: בתסקיר מיום 17.01.2016 (נסרק לתיק ב-21.01.2016) מסכמת עו"ס לסדרי דין הגב' תקוה מלכה, כי הקטין "...לא ביטא כלפי אמו וביחס אליה כל עוינות, הוא נענה לגילויי החיבה של אמו כלפיו, משוחח עמה בטבעיות, צוחק אתה, כל זאת ללא מחסום וקושי, כל זאת בזמן שאני ואביו מותירים אותם לבד בחדר. מצב זה עולה בקנה אחד עם התיאורים של האם בזמנים הספורים שע. נמצא במחיצתה."
במצב כזה – אין כל משמעות להסדרי ראיה במרכז קשר.
- כאמור, לא קיבלתי כי האב עושה כל אשר על ידו כדי להשפיע על בנו לשהות בקשר עם האם, כפי שכבר הבאתי לעיל, הוא עושה את ההפך מכך, ואין טעם לחזור על הדברים.
- אכן, לאב יש קושי אמיתי להיות בקשר עם האם, הוא נפגע ממנה, אך הדבר לא צריך להפריע לו להיות עם האם בקשר ענייני, בדברים שצריך – כמו בעת שהקטין היה בבית חולים או בכל עניין מהותי אחר, וגם בכך עסקתי לעיל בפסק דין ולא אחזור על הדברים.
הפתרונות האפשריים במצב שנוצר :
- בנסיבות אלה, לא נראה לי לנכון רק "להעניש", היינו, רק לחייב את האב בסנקציה (שהוא עצמו התחייב עליה במודע בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין).
- אקדים ואומר, שכבר חיוויתי דעתי, על סנקציות בדיני משפחה, ראה פסק דיני בתמ"ש (חד') 3426/02 פ.י. נ' ס.א. (29.08.2007) (פורסם במאגר "נבו"), במקרה שלפני, אין המדובר ב"אמצעים זמניים", אלא באמצעים קבועים אותן צפו הצדדים מראש, ויחד עם זאת נראה לי נכון לשלב בין האמצעים הללו – היינו הסנקציות שקיבלו תוקף של פסק דין, יחד עם טיפול.
- לטעמי, במקרה הנדון בפני שילוב בין שני הכלים, היינו הן של אכיפת טיפול והן אכיפת סנקציה יכולה להציל את הניכור ההורי ההולך ומסתמן והסנקציה תבטיח את הטיפול.
על הכלים שנתנו בארגז הכלים, בידי מערכת המשפט, כדי לאכוף הסכמים בעניינם של קטינים ראה גם תמ"ש (קריות) 3589-02-11 מפי כבוד השופט סילמן (שם).
- משנה תוקף יש לטיפול, נוכח קביעת עו"ס לסדרי דין בתסקיר האחרון, בו אמרה בין היתר כך:
"ע. בן 12, בצומת דרכים משמעותית מאד בחייו, בו הוא זקוק לתמיכה וליווי של אימו ואביו ביחד ולחוד. לאם ולאב חוזקות שונות אשר יכולים לתרום ולסייע לבנם לצלוח שלב זה בחייו באופן הכי טוב שאפשר. היעדרותה של האם מחייו של בנה בכלל ובוודאי בשלב כה משמעותי בחייו עלולה להביא להערכתי להשלכות רגשיות ותפקודיות על ע. אשר יידרש זמן רב, אם בכלל, לתקנם. הפתרון למצב זה אינו נמצא בידיו של ע. כפי שהאב טורח להדגיש בפני שוב ושוב, בין יתר דבריו.
הפתרון למצב זה הינו שיח מכבד בין שני הורים, השם במרכז את האינטרסים של בנם ע. בלבד. שיח אשר ישרת באופן הטוב והמותאם ביותר במצב הנוכחי את צרכיו וטובתו של בנם ע., וייתן לו הזדמנות להשתחרר מהאבק השלילי בין הוריו."
העו"ס לסדרי דין המליצה על תיאום הורי באופן מידי. אני סבורה שצריך יותר מכך, אני מפנה אפוא את הצדדים לטיפול משפחתי במכון תל"ם בת"א, הצדדים יקבעו באופן דחוף טיפול לבנם ע. וכן הדרכה הורית לכל אחד מהם, במידת האפשר הם גם יקבלו ממכון תל"א תיאום הורי.
- אני מחייבת כל אחד מההורים להשתתף בטיפול כפי שיקבע מכון תל"ם, ושכרו של המכון ישולם ע"י הצדדים מראש בחלקים שווים ביניהם. הטיפול והתיאום וההדרכה ההורית יארכו לפחות חצי שנה.
- עו"ס יחידת הסיוע הגב' תמר גוזנר תלווה את הצדדים עד אשר ייקבע במכון תלם מפגש ראשון.
- כן תלווה את הטיפול עו"ס לסדרי דין הגב' תקוה מלכה.
- בכל פעם שמי מהצדדים לא ישתתף בטיפול או במפגש שייקבע, או לא יתקיימו הסדרי הראייה של הבן עם האם, יחולו הסנקציות שבהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ודי יהיה בתצהיר מי מהצדדים שמפגש ו/או טיפול לא קוימו כדי להפעיל את הסנקציות שנקבעו בהסכם מיום 09.03.2015 שקיבל תוקף של פסק דין, בתמ"ש 56141-11-13.
סיכומו של דבר :
- נקבע כאמור לעיל.
- הנתבע ישא בהוצאות התובעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 25,000 ₪.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
- המזכירות תשלח פסק דיני, לב"כ הצדדים, לעו"ס תמר גוזנר, לעו"ס לסדרי דין תקוה מלכה וכן למכון תלם.
- תואיל המזכירות לסגור התיק.
ניתן היום, י"ח אדר ב' תשע"ו, 28 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.