לפניי תביעת אב לקבוע כי המשמורת ביחס לשני ילדיהם הקטינים של הצדדים תהא משמורת משותפת, ולא כפי שנקבע, בהסכמת הצדדים, כי המשמורת תהא בידי האם.
רקע
- הצדדים נישאו באוגוסט 1997 והתברכו בשני ילדים משותפים: א' ילידת 1999 שהגיעה לבגרות במהלך בירור ההליך וג' יליד XXX, בן 11 שנים.
- בשנת 2013 חתמו הצדדים על הסכם גירושין וביום 15.7.13 הוא אושר בבית המשפט במסגרת תיק שמספרו תה"ס 5704-07-13, וקיבל תוקף של פסק דין (נספח א' לכתב התביעה).
- בהתאם להסכם נקבעה המשמורת ביחס לילדים, בידי האם.
בתוך קביעה זו הבהירו הצדדים כי אין בכך כדי להשליך על העדר מסוגלות הורית מצד האב (סעיף 7 להסכם).
בסעיף 13 להסכם קבעו הצדדים את חלוקת זמני השהות של הקטינים עם כל אחד מההורים.
בהתאם להסכמות הצדדים נהגו הקטינים לשהות עם האב פעמיים בשבוע, כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני (מיום שישי, בתום המסגרת החינוכית, עד ליום ראשון בבוקר, ישירות למסגרת החינוכית).
- הצדדים התנהלו על פי הסדר זה במשך כמעט ארבע שנים, ובחודש מרץ 2017 הוגשה התביעה שלפניי, במסגרתה עתר האב לשנות את הגדרת המשמורת, ולקבוע כי מדובר במשמורת משותפת, להבהיר כי הוא הורה שוויוני ולהוסיף לו עוד לילה אחד, אחת לשבועיים על מנת שחלוקת הזמנים תהא שווה ממש.
מה נפקות ההגדרה
- עד לאחרונה, עת ניתן בבית המשפט העליון, פסק הדין בעניין בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, (פורסם במאגרים), נהגו בתי המשפט, בהרכבים שונים, להפחית בחשיבות ההגדרה של המשמורת, וכן נעשה אף על ידי זה.
מקום שהחוק קובע כי האפוטרופסות נתונה ממילא לשני ההורים, ונקבעת חלוקת זמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים, לא מצאתי כי יש חשיבות מיוחדת בקביעת המשמורת.
יחד עם זאת, כאשר אחד הצדדים התעקש כי שאלת המשמורת תוכרע, נדרשתי לה.
- מאז פסק הדין הנ"ל, דומה כי התחושה בציבור הינה שלשאלת המשמורת יש חשיבות של ממש, ויש נטייה בציבור לחשוב שאם תיקבע משמורת משותפת יהיה האב פטור מתשלום מזונות לידי האם ויודגש כי לא כך הדבר.
עם זאת, מקום שהתובע התעקש כי אדרש לשאלת המשמורת, נדרשתי לעשות כן (כמובן רק ביחס לקטין – ג').
המסגרת הנורמטיבית
- אקדים ואבהיר כי חרף העובדה שכבר ניתן פסק דין בשאלת המשמורת, ואף שמדובר בפסק דין שנתן תוקף משפטי להסכמת הצדדים, אין מניעה כי בית המשפט ישוב ויידרש לשאלה זו. בהתאם לסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, דינו של הסכם שאושר בעניין זה, כדין החלטה, הווה אומר שאין מדובר במעשה בית דין ובית המשפט רשאי לשוב ולהידרש לו, בהתאם לעקרון טובת הילד.
- המושג 'טובת הילד' איננו מושג ריק מתוכן, בית המשפט נדרש לבחון אותו, בכל תיק, בהתאם לנסיבותיו, ולהתייחס לכל קטין וקטין באופן מפורש.
- זאת ועוד, בהתאם לפרק כ'2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, זכאי קטין שעניינו מובא להכרעה בבית המשפט, בין היתר ביחס לשאלות של משמורתו והבטחת הקשר שלו עם הוריו, להשתתף בהליך ולהביע דעותיו, רצונותיו ורגשותיו לפני בית המשפט, במנותק מהוריו, הכל כמובן באופן שמותאם לגילו ולבגרותו.
- לשם כך הוקמה יחידה מקצועית, במסגרת יחידות הסיוע שליד בית המשפט, הכוללת עובדים סוציאליים שקיבלו הכשרה בנושא שמיעת קטינים.
הדברים הנאמרים באותה פגישה הם חסויים ומיועדים לעיון השופט בלבד.
השיחה מתקיימת ללא הורי הקטין ונותנת לו במה להשמיע את דבריו.
במסגרת פגישה זו, מקבל הקטין הזדמנות להעביר את תחושותיו ביחס לנושאים הנוגעים לו ישירות ואף מובהר לו כי ככל שיבקש זאת, הוא יוכל להיפגש גם עם השופט.
- כלי נוסף שמשרת את בתי המשפט לשם קביעת טובת הקטינים, הינו תסקירים שמוגשים לבתי המשפט באופן שוטף, על ידי עובדים סוציאליים לסדרי דין, אשר נפגשים עם ההורים ועם הקטינים (ביחד ולחוד) ומגישים תסקיר מפורט, כולל המלצות בדבר שאלות כמו משמורת וחלוקת זמני שהות וכן המלצות טיפוליות, במידה ויש בכך צורך.
- העובדים הסוציאליים עובדים במקצועיות רבה, תחת לחץ גדול של תיקים ועושים עבודתם נאמנה.
העובדים הסוציאליים לסדרי דין משמשים מעין זרוע ארוכה של בית המשפט ומגישים לבית המשפט תסקיר שערכו לאחר בחינת המערך המשפחתי, עד למשבר ולאחריו.
- תסקיר זה מהווה מעין זווית ראיה מקצועית נוספת למצב הדברים בשטח, מציג את מערכת היחסים שבין הצדדים ואת הקשר שבין כל הורה לכל אחד מהקטינים ונותן המלצות מקצועיות.
עם זאת, חשוב להבהיר כי בית המשפט איננו כבול להמלצות העולות מתוך חוות הדעת והתסקירים המובאים לעיונו ואלו משמשים ככלי עזר נוסף בבחינת כלל הנסיבות שבכל תיק ותיק.
יתירה מכך, בעל דין רשאי להגיש לעובד הסוציאלי שערך את התסקיר, שאלות הבהרה ואף לבקש לזמנו להיחקר על התסקיר.
מן הכלל אל הפרט – טענות הצדדים
- במסגרת ההליך שלפניי טען האב כי בפועל מתנהלים הצדדים באופן של "משמורת משותפת", כאשר הילדים חולקים את זמני השהות באופן כמעט שווה בין שני הבתים, האב הדגיש כי הגדרת המשמורת חשובה לו על מנת "לתת ביטוי למעמדו השוויוני ביחס עם ילדיו".
- האב ביקש לתת ביטוי מלא לשוויוניות, על ידי הוספת לילה אחד, אחת לשבועיים, בו ישהה הקטין עימו.
- האב טען כי סירובה של האם לקבל את התביעה ולהכיר בו כהורה בעל מעמד שוויוני מלא, מעידה כי אין לה יכולת לראות בו הורה שווה המשקיע את אותם משאבים ביחס לשני הילדים.
- האם מצידה טענה שכל מטרתו של האב להימנע מתשלום מזונות וכי זו הסיבה להגשת התביעה.
- אלא שהאם לא הסתפקה בכך, ובמסגרת כתב ההגנה העלתה טענות ביחס לתפקודו של האב, טענות שיש בהן כדי לעורר ספק אם לדעתה, התובע ראוי להיות הורה פעיל ומעורב.
דומה כי במסגרת ניסיונה להתגונן מפני התביעה בחרה האם להשתלח באב, במטרה לבטל את מעמדו, כך לדוגמא עת טענה שהוא מסית את הקטינים נגדה, משפיל אותם, שוכר דירה קטנה ומוזנחת שאיננה נותנת מענה לצרכי הילדים, כי הוא נוהג מדי פעם להותיר את הקטין נעול בדירתו למשך שעות, איננו דואג לו למזון ראוי ועוד (ראו טענות האם בכתב ההגנה).
הכרעה
- בדיון הראשון שהתקיים לפניי טען ב"כ האב, ובצדק, כי אם היה בסיס לטענות שהעלתה האם בכתב ההגנה, מצופה היה ממנה שתפעל לביטול זמני השהות שנקבעו לאב ותגיש מיוזמתה תביעה לביטול או להפחתת זמני השהות.
העלאת הטענות האמורות רק במסגרת כתב ההגנה, בעקבות תביעתו למשמורת משותפת, מעוררת חשד כי אין בהן ממש.
- יחד עם זאת, משהועלו הטענות שהועלו, מצאתי לבחון אותן באמצעות עו"ס לסדרי דין, והוריתי על הזמנת תסקיר סעד.
זאת ועוד, לאור מהות התובענה ובהתאם להוראות התקנות, הוריתי על הליך של שמיעת הקטין.
לאחר קבלת הדו"ח החסוי הוריתי בשלב ראשון על הוספת לינה לקטין בבית האב, אחת לשבועיים.
- לאחר קבלת התסקיר, אפשרתי לב"כ האם, לשלוח לעו"ס שאלות הבהרה ואף נעתרתי לבקשתה של האם וזימנתי אותה להיחקר על התסקיר.
התסקיר
- במסגרת התסקיר התייחסה העו"ס, גב' נ', להתנהלות המיטיבה של שני ההורים, הבהירה כי שניהם בעלי תפקוד הורי תקין, כי שניהם מספקים לשני הילדים את צרכיהם הפיזיים והרגשיים, דואגים לשמור על שלומו של הקטין, חינוכו, בריאותו, תחושת הביטחון שלו, הרציפות והיציבות בחייו ועל זכותו לחוות חוויות ילדות מיטיבות.
העו"ס הבהירה כי יש משמעות חיובית בקביעת משמורת משותפת, בכך שיועבר מסר חשוב לקטין, לפיו לשני הוריו יש מעמד שווה ביחסים עימו וכן כי הם חולקים עימו את זמני השהות באופן שווה, העו"ס הוסיפה והתייחסה לקשר המיטיב שהיה בין ההורים שניהם, המלמד על אפשרותם להתנהל במשמורת משותפת וציינה כי זו הדרך בה הם נהגו למעשה.
- במסגרת חקירת העו"ס שאפשרתי, נוצר הרושם כי באת כוח האם ביקשה להטיל דופי בעבודתה המקצועית של העובדת הסוציאלית, רק משום שהמסקנה הסופית אליה הגיעה, לא נראתה לה.
כך למשל בתחילת החקירה נשאלה העו"ס "כל אחד מאתנו כשכותב משהו יש לו נטייה להתאהב במה שהוא כותב ולעשות מקצה שיפורים ואז מגיעים לתוצאה מוגמרת אני מציעה לסטות מהתסקיר במידה ותביני תוך כדי חקירה שיש צורך במתן תשובות אחרות והתייחסות אחרת העולה עם טובת הקטין....אם במהלך החקירה נבין שהתשובות שלך לא נתנו מענה כנדרש... האם תקבלי על עצמך בחינת הדברים מחדש", (פרוטוקול עמ' 9 שורות 22 ואילך), והעו"ס בתגובה השיבה "נשמע אם יש נתונים נוספים ואגיב בהתאם".
אלא שאז ב"כ האם הבהירה לה כי ככל הנראה לאור מגבלות הזמן, מקום וסיטואציה לא יועלו נתונים חדשים (פרוטוקול עמ' 10 שורה 12), אם כך – לא ברור מה הייתה מטרת השאלה.
- לאחר מכן בקשה באת כוח האם להתמקד בהבדל שבין התרשמותה הראשונית של העו"ס כי האב חרדתי לבין טענתה בהמשך כי האב התנהל באופן רגוע, מכבד ומשתף פעולה (פרוטוקול עמ' 10 שורות 6-10), העו"ס הבהירה כי אכן הרושם הראשוני היה שהאב לחוץ מהמפגש עימה, אולם היא לא ייחסה לכך חשיבות מיוחדת, שכן היא נתקלת לא פעם בתגובות כאלו, והדגישה כי כאשר האב הכיר אותה והבין שהיא באה לבחון את מצב הדברים ממקום אובייקטיבי, שיתף פעולה והתנהל באופן מכבד ורגוע. (פרוטוקול עמ' 15 שורות 25 ואילך).
- אומר כבר עתה, התסקיר שהגישה העו"ס היה מקצועי בעיניי, התייחס לזווית הראייה של הקטין, כמו גם של הבת הבגירה בראיית הסכסוך ונתן מענה לנקודות שנדרשו להכרעת התיק.
- אמנם, תהיתי גם אני, מדוע ילד צעיר מבקש שיוסיפו לו עוד יום אחד בשבועיים לבילוי עם אביו, אולם דומה כי ההסבר לכך בא לידי ביטוי הן בתסקיר והן בדברים שאמר הקטין במסגרת הפגישה החסויה שהתקיימה עם עו"ס יחידת הסיוע ונועדה לאפשר לו לשתף ברגשותיו.
אוכל לומר רק זאת, הקטין הבהיר כי יש לו קשר מצוין ושווה עם שני הוריו וכי חשוב לו שכך זה יוותר.
- הרצון לבלות זמן שווה עם שני ההורים, נראה כניסיון של הקטין להתגבר על המשבר שחווה, מעצם הצורך להתחיל ולחלק את זמנו בין שני הבתים, חלוקה עליה הסכימו ההורים, בתבונה רבה, מלכתחילה.
במצב כזה, מבחינתו, הדרך להבהיר לעצמו ולשני הוריו כי שניהם שווים בעיניו וכי כך ראוי שיישאר, היא לבלות את הזמן עם שניהם, בצורה שווה.
- לאחר קבלת התסקיר והדיווח מיחידת הסיוע ואף בטרם נשאלו שאלות הבהרה, מצאתי לקבוע כי הקטין ישהה עם האב יום אחד נוסף, אחת לשבועיים, כפי שביקש האב.
לא התרשמתי כי בעקבות תוספת זו נגרם נזק כלשהו למי מהצדדים או לקטין, להיפך, התרשמתי כי הדבר שירת את רצונו ואת טובתו.
- בנסיבות העניין, כל שנותר לי הוא לקבוע האם בנסיבות העניין יש לקבוע התקיימו התנאים לקביעת משמורת משותפת:
29.1 המצב בפועל הוא כי הקטין שוהה עם כל אחד מההורים מחצית מהזמן (ואבהיר לעניין זה כי תוספת של יום אחד, פעם בשבועיים, לא היא שתגרום לשינוי ההגדרה, שכן מבחינה מהותית, התנהלו הצדדים בחלוקת זמנים שווה, גם אם מדובר היה, במערך של שבועיים, בחלוקה של שישה לילות אצל האב ושמונה אצל האם).
29.2 התפקוד של כל הורה בנפרד, הוא תפקוד מצוין המיטיב עם הקטין ובא לידי ביטוי בקשר הטוב שיש לכל אחד מהם עמו.
לכל אחד מההורים יש רשת תמיכה חברתית ומשפחתית והרושם הוא ששניהם דואגים לילדים ומעורבים בחייהם באופן המיטיב עמם.
29.3 תנאי המגורים של כל הורה מאפשרים משמורת משותפת שכן בכל אחד מהבתים יש לקטין מקום מותאם פיזית לצרכיו והקטין מרגיש בכל אחד מהבתים שהוא ביתו, והבהיר בפשטות לעו"ס שיש לו שני בתים. אינני מקבלת טענות האם בעניין זה, ודומה כי הועלו רק על מנת לנסות וליתן הסבר להתנגדות הסרק שלה.
29.4 המרחק שבין שני הבתים (באותו רחוב במרחק של בניין אחד, על אותו צד של
מדרכה), מאפשר גם הוא קיומה של משמורת משותפת, כפי שהתקיימה כאמור
בפועל, עוד בטרם הגשת התביעה וחרף ההגדרה בהסכם הגירושין.
29.5 רצון הקטין, כפי שבא לידי ביטוי בחומר שלפניי, מתיישב גם הוא עם קביעת
משמורת משותפת ותפיסתו כי כל אחד מההורים הוא מרכזי ומשמעותי בחייו.
29.6 מערכת היחסים שבין ההורים – ב"כ האם ביקשה לבסס גישתה לפיה אין לקבוע
משמורת משותפת, היות ואין שיתוף פעולה בין ההורים.
אלא, שגם בעניין זה נתנה העו"ס תשובה עניינית ומקצועית, הבהירה כי הצדדים התנהלו באופן מיטיב במשך ארבע שנים, לא נזקקו למעורבות של גרומים חיצוניים, לא בית המשפט, לא מחלקת הרווחה ולא אנשי מקצוע.
29.7 העובדה שמאז פרוץ הסכסוך יש כשלים בתקשורת שבין ההורים לא יכולה לפגוע
בסיכוי לקיום של משמורת משותפת וזאת מכמה סיבות:
ראשית, אם נקבע כך, נמצא מעודדים צדדים ליצור מצג שאינם מסתדרים, רק כדי למנוע קיומה של משמורת משותפת.
שנית, תקופה זו של הסכסוך בין ההורים לא יכולה ללמד על התפקוד ההורי השוטף, לא ברמה של כל הורה מול הילד, ולא ברמה של שיתוף פעולה ביניהם.
על בית המשפט לעשות מאמץ על מנת לבודד, עד כמה שהדבר אפשרי, את תקופת הסכסוך ולבחון את מערכת היחסים שהייתה עוד לפני הסכסוך ובוודאי זו הקיימת לאחריו, על מנת להתרשם כיצד התנהלו הצדדים.
שלישית, העובדה שבין שני הורים יש חילוקי דעות באשר לאופן גידול הילדים, שאינם מסכימים על עניינים כמו הרגלי שינה, הרגלי תזונה, לימודים ופנאי ביחס לקטין, אין בה כדי ללמד בהכרח על תקשורת לקויה.
באופן טבעי הורים חלוקים בדעותיהם בעניינים אלו.
גם טרם הפירוד, כל הורה בא עם ניסיון חייו, עם חוויות הילדות שלו ועם הדרך שעבר עד לגיבוש תפיסת החיים שלו, באשר לדרך בה, לדעתו, יש לחנך ילדים.
כשההורים חיים יחד, מן הסתם מגיעים הם לעמק השווה, ואולם כשנפרדים דומה כי כל אחד מתבצר בעמדתו ומנסה להציג את האחר, כמי שאינו דואג לקטין.
בענייננו, האב הקפיד להמשיך ולכבד את האם על דרך התנהלותה, גם כשזו הייתה שונה משלו בעוד שהאם התקשתה בכך, ועל כך יש להצטער.
29.8 הצדדים שניהם, בתבונתם, לא ערבו את הילדים בסכסוך (כפי שעולה גם מהתרשמות העו"ס בתסקיר וגם מחקירתה (פרוטוקול עמ' 11 שורות 30 ואילך).
- הדרך לגשר על הפערים בתפיסת החיים ועל כישלון בתקשורת שהיא דרך טיפול ולא באמצעות קביעת הורה אחד, שדרך החינוך שלו "עדיפה", כהורה משמורן.
לא העובדים הסוציאליים ולא בית המשפט, אמורים לקבוע באיזו דרך לחנך את הקטין, זוהי זכותם וחובתם של הורי הקטין, מעצם תפקידם כאפוטרופוסים.
תפקידה של העו"ס כפי שהיטיבה להגדיר זו העו"ס, גב' נ', הוא ברור – להעביר להורים מסר – "בואו נראה איך הסתדרתם עד היום ואם אתם יכולים להמשיך ולהסתדר באותו אופן".
תפקיד זה מהווה את הבסיס לשמירה על טובתם של הילדים, וזהו כאמור העיקר, גם מבחינת בית המשפט.
- דווקא כאשר יש חשש שכל הורה מתבצר בעמדותיו, אפשר ובית המשפט יעדיף הכרה בשני ההורים כמשמורנים, על מנת שלא לתת לאיש מהם "עדיפות" בקשר עם הקטין, לא ביחסים שבינם לבין עצמם ולא ביחס מול הקטין, וזאת כאשר ניכר בסיס תקשורתי טוב בין שניהם.
- במקרה שלפניי, בהתבסס על הקשר התקין והבריא שהיה להורים, טרם הגשת התביעה וגם אחרי הפירוד, לאור ההתנהלות בה המשיכו תוך כדי ניהול ההליך (כך למשל עת האם שהתה בחו"ל, שהו הקטינים אצל האב והוא אף נסע עם שניהם על מנת לאסוף את האם משדה התעופה, פרוטוקול עמ' 6 שורה 25 ואילך) ,מצאתי לקבוע כי יש לתת ביטוי למצב המתקיים בפועל.
לפיכך, הריני קובעת כי הקטין ג' יליד XXX
יהיה במשמורת משותפת של שני הוריו:
אביו - פלוני ואמו - פלונית
- עוד מצאתי להפנות את ההורים שניהם להליך של תיאום הורי במסגרת הרווחה, על מנת שיקבלו כלים להסדיר את המחלוקות שביניהם- נקודתית ומהותית בכל הקשור לקטין .
- כמו כן, אני מורה כי ההורים שניהם יפנו להליך של הדרכה הורית במסגרת הרווחה, אם במסגרת משותפת ואם במסגרת פרטנית, הכל לפי המלצת העו"ס.
- סוף דבר, אני מקבלת את התביעה.
- בנסיבות העניין ומאחר וקיבלתי את התביעה, אני מחייבת את האם לשלם לאב, הוצאות
משפט בסך כולל של 10,000 ₪ .
אבהיר כי אין בפסק דין זה כדי לקבוע מסמרות בענין תשלום מזונות הקטין.
למען הסר ספק, ואף שהדבר אמור להיות מובן מאליו, מובהר כי אין לשתף את הילדים באמור בפסק
דין זה.
ב"כ הצדדים ימציאו העתק מפסה"ד לידי העו"ס במחלקת הרווחה בעיריית ת', לידיעתה ולקבלת הנחיותיה בעניין תיאום הורי והדרכה הורית.
ניתן היום, ג' אדר תשע"ח, 18 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.