התובע, כונס נכסים שמונה בתיק הוצאה לפועל למימוש משכנתא, הגיש תביעה זו על מנת לחייב את הנתבעת להשיב לו סכום ששולם על ידו בגין היטל השבחה.
לטענת התובע, הנתבעת דרשה את תשלום היטל ההשבחה כתנאי למתן אישור להעברת הזכויות במקרקעין, וזאת אף שלא הייתה זכאית להתנות את מתן האישור בתשלום ההיטל.
בתביעה, דרש התובע להשיב לו את סכום ההיטל ששילם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, שיעור שמגיע לו, לטענתו, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם – 1980 (להלן – חוק ההצמדה).
לאחר שהוגשה התביעה הגיעו הצדדים להסכמה, ולפיה אין עוד מחלוקת על כך שהנתבעת חייבת להשיב לתובע את סכום היטל ההשבחה שולם על ידו. הצדדים נותרו חלוקים באשר לגובה הריבית שיש להחיל על קרן החוב (סעיף 2 להסכמה מיום 27/1/15).
בהתאם לאותה הסכמה הגישו הצדדים טיעונים כתובים בשאלה שבמחלוקת ואלה מונחים עתה בפני.
בהתאם לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה חל חוק ההצמדה על תשלום היטל השבחה. כך קובע סעיף 15 לתוספת השלישית.
סעיף 6 לחוק ההצמדה קובע מנגנון להשבת תשלום חובה ששולם אף שהמשלם לא חב בו. נקבע שם כיצד על הרשות המקומית להחזיר את הסכום ומהם ההפרשים שעל הרשות להוסיף לסכום הקרן, בהתאם למועד ההשבה.
בנסיבות שבפני אין מחלוקת על כך שהסכום לא הושב לתובע, לא בתוך 30 יום מיום ששילם אותו התובע וגם לא בתוך 30 יום מיום שנקבע על ידי בית המשפט העליון כי על הנתבעת להשיבו.
לפיכך, ועל פי הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה, על הנתבעת להשיב את הסכום בתוספת הפרשי הצמדה ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מהיום שבו שולם התשלום ועד יום החזרתו.
לכאורה, הדברים ברורים ולא ברור כיצד נחלקו הצדדים בשאלת ההפרשים שעל הנתבעת להחזיר לתובע.
הנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לטענה לפיה לסעיף 17 לתוספת השלישית אין תחולה במקרה שבפני.
זאת, משום שלטענתה סעיף 17 מחריג במפורש את תחולתו של סעיף 6 לחוק ההצמדה, ואין מקום לכן לפסוק הפרשים על פי סעיף 6.
אכן, סעיף 17 לתוספת השלישית מחריג באופן מפורש את סעיף 6 לחוק ההצמדה אולם אין בכך כדי להועיל לנתבעת.
המקור הנורמטיבי לחיובה של הנתבעת במקרה שבפני אינו סעיף 17 לתוספת השלישית. סעיף זה מתייחס למקרים שבהם ההחלטה על הפחתת החיוב בהיטל או ההחלטה על ביטולו ניתנה בהליכים שהיו לפי התוספת והכוונה, לטעמי, להליכים שהיו בפני וועדת ערר או בפני שמאי מכריע כאמור בתוספת.
זה אינו המקרה שבפני.
במקרה שבפני המחלוקת לא הייתה לעניין עצם החיוב בהיטל השבחה או לעניין שיעורו, אלא שהתובע טען, וטענותיו התקבלו בבית המשפט, כי אין מקום לחייב אותו בתשלום ההיטל, כתנאי לקבלת אישור להעברת הזכויות במקרקעין. במילים אחרות, טענת הכונס הייתה כי את חוב היטל ההשבחה על הנתבעת לתבוע בתביעת חוב שתוגש למפרק, ואין היא זכאית לדרוש אותו ממנו ולהתנות את מתן האישור בתשלום ההיטל.
טענות אלה של התובע התקבלו ומכאן חובתה של הנתבעת להשיב לו את סכום ההיטל ששילם.
לפיכך, לא חלות במקרה שבפני הוראות סעיף 17 לתוספת השלישית (כפי שהנתבעת עצמה טענה בסיכומים מטעמה). חובת ההשבה קמה מכוח צירופן של ההוראות שבסעיף 15 לתוספת השלישית וסעיף 6 לחוק ההצמדה, כאמור לעיל.
למעלה מן הצורך אציין כי אף לו היו חלות הוראות סעיף 17 לתוספת השלישית על המקרה שבפני, לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת. זאת, מאחר שגם על פי הוראות סעיף 17 על הנתבעת להשיב את הסכומים ששולמו מעבר למגיע בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה.
על פי חוק ההצמדה מוגדרים "תשלומי פיגורים" באופן הבא: "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה ועד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".
העובדה שסעיף 17 מחריג את הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה, אינה משנה לכן את שיעור הפרשי ההצמדה או הריבית בנסיבות שבפני, אלא שהיא מבטלת את המנגנון שקבוע בסעיף 6 ולפיו אם מוחזר התשלום בתוך 30 יום מיום ששולם, יהיו ההפרשים לפי שיעור העליה של המדד בלבד. במקרה שבפני, ממילא לא הוחזר הסכום ששולם ביתר, בתוך 30 יום ממועד ששולם.
יוצא, כי הן לפי הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה והן לפי ההגדרה של תשלומי פיגורים, על הנתבעת לשלם, בנוסף לקרן, הפרשי הצמדה וכן ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש.
הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין מקום לחייב אותה בתשלום הפרשים ממועד תשלום ההיטל אלא רק ממועד פסק הדין של בית המשפט העליון, שקיבל את טענות התובע.
אני דוחה טענה זו של הנתבעת.
לפי הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה, שהוא שחל במקרה שבפני, על הנתבעת להשיב את הסכום שנגבה על ידה, בתוספת הפרשים כמפורט באותו סעיף, "מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו".
מדובר בהוראה מפורשת שבחוק ואין מקום לסטות ממנה.
גם אין כל היגיון לקבל את טענת הנתבעת.
מעת שנקבע כי הנתבעת לא הייתה רשאית לגבות את היטל ההשבחה מהתובע ממילא יש לחייבה להשיב לו את ההיטל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כאמור לעיל, ממועד התשלום בפועל.
בהקשר זה יוער כי גם לפי הגדרת תשלומי פיגורים בחוק ההצמדה, ההפרשים משולמים ממועד החיוב בתשלום החובה ואין לכן כל בסיס לטענת הנתבעת לפיה יש לחשב את ההפרשים רק ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט העליון שבו נקבע, לכאורה, כי על הנתבעת להשיב את ההיטל.
הנתבעת טענה בטיעוניה טענה נוספת, ולפיה אף אם זכאי התובע, מעיקר הדין, להפרשי הצמדה וריבית כנטען על ידו, הרי שלבית המשפט שיקול דעת ועליו להתערב ולשנות את שיעור הריבית שיושת על הנתבעת.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת.
ראשית משום שאינני סבורה כי לבית המשפט שיקול דעת להתערב בשיעור הריבית, כאשר זה נקבע באופן מפורש בחוק.
שנית, וזה העיקר, משום שאינני סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום להתערב בשיעור הריבית, אף לו הייתה לבית המשפט סמכות להתערב בו.
הנתבעת גבתה את ההיטל מהתובע, אף שמלכתחילה לא הייתה רשאית להתנות את מתן האישור לרשם המקרקעין, בתשלום ההיטל. בדרישתה לקבל לידיה את ההיטל מהתובע, כתנאי למתן אישור לתובע לצורך העברת הזכויות במקרקעין, פעלה הנתבעת בניגוד להלכות שנקבעו בעניין זה ואשר פורטו בטיעוני התובע (החל מסעיף 21 ואילך לטיעוניו ובסעיף 10 ואילך לסיכומי התשובה מטעמו). לא למותר לציין כי הנתבעת לא הביאה בסיכומים מטעמה הלכות הפוכות של בית המשפט העליון.
ואכן, בית המשפט העליון ציין במפורש כי פסק דינו, בעניין שבין התובע לנתבעת, ניתן על סמך ההלכות הקודמות באותו עניין ואין בקביעתו סטיה מהן.
בנסיבות האלה ודאי שאין מקום לפטור את הנתבעת מתשלומי הריבית וההצמדה הקבועים בחוק ההצמדה, בעת שהיא משיבה לתובע את הסכומים שמלכתחילה לא הייתה אמורה לגבות ממנו.
לכך יש להוסיף את התנהלות הנתבעת, גם לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון.
זאת, מאחר שגם לאחר פסיקת בית המשפט העליון, שקבעה באופן מפורש כי לא היה מקום לחייב את התובע בתשלום ההיטל, לא השיבה הנתבעת לתובע דבר. לא את הסכומים ששילם, ולא הפרשים כלשהם על הסכומים האלה.
הנתבעת גם התעלמה מהחלטת רשם ההוצאה לפועל באותו עניין ואילצה את התובע להגיש את התביעה הנוכחית. רק לאחר שהוגשה התביעה הואילה הנתבעת לשלם לתובע סך של 400,000 ₪, כאשר סכום זה מהווה בעיקרו את סכום הקרן, שהיה 380,833.20 ₪ ואותו שילם הכונס ביום 13/12/09.
התנהלות זו של הנתבעת, ובפרט כשמדובר ברשות מינהלית שמחויבת בחובת תום לב מוגברת, ודאי שאינה מצדיקה את התערבותו של בית המשפט לטובתה, אף אם הייתה סמכות כזו לבית המשפט, וכאמור, אני סבורה שאין כזו.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שעל הנתבעת לשלם לתובע את סכום ההיטל כפי ששולם על ידו – 380,833.20 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה מיום תשלום ההיטל, 13/12/09, ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש ממועד תשלום ההיטל.
מהסכום האמור, יש להפחית את הסכומים ששילמה הנתבעת לתובע לאחר הגשת התביעה, על פי ההסכמה שהוגשה ביום 27/1/15.
בנוסף, על הנתבעת לשאת בהוצאות התובע בגין התביעה (אגרות ומסירות לפי חשבונית), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 30,000 ₪.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ה, 15 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.