אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תא"מ 52240-05-15 עזורי נ' בר קציר

תא"מ 52240-05-15 עזורי נ' בר קציר

תאריך פרסום : 03/04/2016 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום ראשון לציון
52240-05-15
29/03/2016
בפני השופט:
אבי סתיו

- נגד -
התובעת::
רונית עזורי
הנתבעת::
דגנית בר קציר
פסק דין

1.בפניי תביעה כספית על סך 16,687 ש"ח. ביסוד התביעה שאלת פרשנותו של הסכם שכר טרחה שנכרת בין הצדדים.

2.התובעת שכרה את שירותיה של הנתבעת, עורכת דין במקצועה, לצורך הגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. בין הצדדים נכרת הסכם שכר טרחה על טופס סטנדרטי של הנתבעת, הנושא את הכותרת "גליון לקוח – הסכם שכר טרחה", שעליו נוסף כיתוב בכתב יד. זה לשון הקטע הרלוונטי לענייננו:

"שכר הטרחה הוסכם בסך: 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ (אשר ישולם מראש עד 60 ימים טרם ההגשה לבית המשפט/רשות ו/או הדיון) ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כפי שייפסקו ע"י בית המשפט ו/או הוסכמו בפשרה, עד 14 יום מהיום שהוסכמו ו/או נפסקו. נקבע בין הצדדים כי ההוצאות שייפסקו שייכות ללקוחה ושכר טרחת [עו"ד] שייפסק יחולק שווה בשווה הלקוח[ה] ועורכת [הדין]".

ההדגשות בקו תחתי הינן במקור. המשפט האחרון (וכן הסכום במשפט הראשון) נוספו בכתב יד.

3.ביום 9.3.2015 ניתן פסק הדין בערעור שהגישה התובעת, במסגרתו התקבל הערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"ש 44109-03-149). בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבים בערעור "ישאו בהוצאות המערערת בשתי הערכאות בסך של 35,400 ש"ח".

4.המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא כיצד יש לסווג את הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי כ"הוצאות", בהקשר של הסכם שכר הטרחה. לשיטת התובעת, כל הסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי נחשב ל"הוצאות", כמובנן בהסכם, וממילא היא זכאית למלוא הסכום. לעומת זאת, הנתבעת סבורה כי סכום ה"הוצאות" שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי מורכב הן מ"הוצאות", כמובנן בהסכם, אשר התובעת זכאית לקבלן במלואן, והן מ"שכר טרחת עורך דין", אשר התובעת זכאית למחציתן בלבד.

5.נוכח המחלוקת שהתעוררה פנתה הנתבעת לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה של מרכיב ההוצאות בפסק דינו. ביום 29.3.2015 ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופט חגי ברנר), לפיה "ההוצאות שנפסקו הן לפי תקנה 511(א), קרי, הן בגין שכ"ט והן בגין הוצאות משפט". לאחר שהחלטה זו לא הפיסה את דעתה של התובעת, פנתה הנתבעת לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה נוספת, וביום 18.5.2015 ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופט חגי ברנר) כדלקמן: "אין בידי בית המשפט לסייע למבקשת. פסק הדין ברור, ומעבר להבהרה שכבר ניתנה, אין מקום או הצדקה להבהרה נוספת. ערכאת הערעור אינה אמורה לברר את המחלוקת בין המבקשת והלקוחה, וראה החלטה מיום 29.3.15".

6.בסופו של יום, מתוך סכום ההוצאות שנפסק בערעור, העבירה הנתבעת לתובעת סך של 18,713 ש"ח. סכום זה מורכב מ"הוצאות" בסך 2,025 ש"ח, הכוללים את אגרת הערעור בסך 1,403 ש"ח ואגרה בסך 622 ש"ח ששולמה בבית המשפט לענייני משפחה, וממחצית מהיתרה. המחלוקת בין הצדדים הינה על היתרה אותה הותירה הנתבעת אצלה, בסך 16,687 ש"ח. בדיון בפניי הסכימו הצדדים לוותר על חקירות וסיכמו בעל פה את טענותיהם.

7.בנקודה זו אעיר, כי הצדדים מלאי טענות כרימון האחד כלפי משנהו והדברים הגיעו עד כדי הגשת תלונה והטחת האשמות שונות. אין בכוונתי להתייחס להיבטים אלו של הסכסוך. עניינו של פסק דין זה בסכסוך האזרחי בין הצדדים, ובו בלבד.

8.השאלה המתעוררת בענייננו היא בעיקרה שאלה של פרשנות חוזית. התסבוכת נוצרה עקב כפל המשמעות של המילה "הוצאות". תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי") קובעת, כי "בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל הדין אחר אם לאו". המונח "הוצאות" בתקנות כולל, אפוא, הן מרכיב של "שכר טרחה" והן מרכיב של "הוצאות משפט". בפועל, לעתים משמשת המילה "הוצאות" כביטוי כולל המתייחס הן להוצאות המשפט והן לשכר טרחת עורך דין, ולעתים כמונח המתייחס רק ל"הוצאות משפט" (ראו, ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 397 (2005)).

9.בענייננו, כזכור, הסכם שכר הטרחה קובע כי התובעת תהיה זכאית למלוא סכום ה"הוצאות" שייפסק, ולמחצית מסכום "שכר הטרחה". לשיטת התובעת, מכיוון שבית המשפט המחוזי הורה בפסק דינו על תשלום "הוצאות", הרי שהיא זכאית למלוא הסכום. טענה זו, השמה במוקד ההכרעה את הטרמינולוגיה שבית המשפט המחוזי בחר להשתמש בה, אינה מקובלת עליי.

10.ודוק: אין חולק שבית המשפט המחוזי התכוון לשפות את התובעת הן עבור הוצאות המשפט ששילמה והן עבור שכר טרחת עורך הדין ששילמה. הדברים נאמרו באופן מפורש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.3.2015, ולמעשה אף התובעת מודה בכך (ראו למשל, סעיף 21 לכתב התביעה). כלומר, בית המשפט המחוזי השתמש במונח "הוצאות" במובן הרחב – הכולל גם את מרכיב שכר הטרחה – ולא במובן המצומצם, הכולל רק את הוצאות המשפט. אין חולק שאילו היה בית המשפט מבחין במפורש בין שני המרכיבים הייתה התובעת זכאית למלוא סכום מרכיב "הוצאות המשפט" בלבד, ואילו באשר למרכיב "שכר הטרחה" היא הייתה זכאית למחצית בלבד. הבחירה הטרמינולוגית של בית המשפט המחוזי הינה נתון אקראי, שלא צריכה להיות לו משמעות לעניין ההסכם בין הצדדים.

11.סבורני, כי פרשנות ראויה של הסכם שכר הטרחה הינה שיש להבחין בין שכר הטרחה לבין הוצאות המשפט, גם אם בית המשפט המחוזי לא עשה זאת. לצורך כך, יש לאתר את אותם סכומים אשר היו נפסקים לטובת התובעת במסגרת תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי אילו היה בית המשפט פוסק לטובתה הוצאות משפט בלא לקבוע את סכומן. לסכומים אלו התובעת זכאית במלואם. יתרת הסכום שנפסק כ"הוצאות" נחשבת ל"שכר טרחה", שלגביו התובעת זכאית למחציתו.

12.כאמור לעיל, הנתבעת הכירה בסכום של 2,025 ש"ח ששולמו כאגרות משפט כ"הוצאות" לעניין ההסכם. הנתבעת טוענת כי פנתה לתובעת מספר פעמים על מנת לבדוק אם יש בידה קבלות על תשלומי אגרה נוספים, ומשלא זכתה לשיתוף פעולה אף עשתה בדיקות בעניין זה אצל עורכת הדין הקודמת של התובעת ובמזכירות בית המשפט לענייני משפחה (ראו, סעיפים 21.טז ו-כ"א לכתב ההגנה), אך לא איתרה תשלומים נוספים העשויים להיחשב כהוצאות משפט. גם בטיעון בפניי לא הצליחה התובעת להצביע בצורה ברורה על סכומים נוספים שיש להחשיב אותן כ"הוצאות משפט" (היינו, הוצאות שאינן תשלום לעורכי דין), מעבר לאלו שהנתבעת הכירה בהן. התובעת טענה כי היא דאגה לצילומים ולכריכות שנדרשו במסגרת הטיפול בערעור, אך לא הייתה מסוגלת להצביע על סכומים קונקרטיים ובוודאי שלא הציגה קבלות (ראו עמ' 2, שו' 14-13 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, יש לקבל את החישוב שעשתה הנתבעת.

13.לקראת סיום אעיר, כי הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מי ניסח את המשפט בכתב יד שהוסף להסכם שכר הטרחה, וזאת לעניין תחולתו של כלל הפרשנות נגד המנסח. סבורני, כי נוכח פערי הכוחות בין הנתבעת לבין התובעת בכל הנוגע למונחים המשפטיים בהם נעשה שימוש, הרי שיש לראות בנתבעת כמי שהייתה לה "עדיפות בעצוב תנאיו" של ההסכם כלשון סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. יחד עם זאת, לטעמי אין מדובר במקרה בו ישנן שתי פרשנויות שקולות, כך שאין מקום להחיל את הכלל האמור.

לאור כל האמור, התביעה נדחית. התובעת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח לזכות הנתבעת.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ