1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים בקשה לביצוע שטר שהוא שיק על סך 44,500 ₪ משוך מחשבונה של הנתבעת1 לפקודת ש.ל. כלים וציוד למטבחים בע"מ (להלן: "הנפרעת") ובערבות הנתבע 2. מועד פירעון 3.8.16 (להלן: "השיק").
השיק הוסב לידי התובעת בחתימת הנפרעת בגב השיק ובערבות נוספת של מר שרון מנסור, בעליה של הנפרעת.
השיק חולל בהוראת ביטול.
בתצהיר התומך בהתנגדות טען הנתבע 2 כי השיק נמסר במסגרת עסקה לרכישת ציוד לאולם אירועים שבבעלות הנתבעת 1 בסך כולל של 800,000 ₪. התמורה שולמה באמצעות שקים דחויים כאשר השיק נשוא התביעה דנן הוא אחד מהם.
לטענת הנתבע 2 הציוד לא סופק. הנתבע 2 הודה בתצהירו כי עת התקשר אליו מנהל התובעת אישר לו עקרונית את מסירת השיק אך הסביר לו כי מדובר בעסקה על תנאי שהציוד יסופק.
עוד טען הנתבע 2 בתצהירו כי למיטב ידיעתו לא קיבלה הנפרעת כל תמורה בגין השיק וזאת על פי שיחה טלפונית עם מר שרון מנסור.
בחקירה נגדית של המצהיר במעמד הדיון בהתנגדות, הוצג תמלול שיחתו הנטענת של הנתבע 2 עם מנהל התובעת בה אישר הנתבע 2 כי קיבל תמורה בגין השקים עליהם נשאל, לפיכך, קיבל רשות להתגונן אך ורק בטענה כי התובעת לא נתנה תמורה בגין השיק נשוא התביעה.
2. למרות הוראה מפורשת על הגשת כתב תשובה מטעם התובעת בהחלטה מיום 8.1.17 לא הוגש כתב תשובה כאמור ולמעט תצהיר תמיכה באמור בבקשה לביצוע שטר והעתק המסמכים שמצויים ברשות התובעת, לא הוגש דבר מטעמה.
דהיינו, התובעת לא טרחה ליתן גרסה כלשהיא לטענת הנתבעים לפיה לא נתנה כל תמורה לנפרעת בגין השיק ולו הכחשה כללית של טענה זו כך שהתשתית העובדתית עליה היא נסמכת היא האמור בבקשה לביצוע השטר המשמש ככתב תביעה מטעמה שאינו מזכיר דבר בעניין התמורה שניתנה בעד השיק.
עולה מכל האמור לעיל, כי עילת התביעה היא האחיזה בשיק עצמו.
3. הנתבעים מצדם נסמכו על האמור בתצהיר התומך בהתנגדות והביאו את תצהירו של שרון מנסור לשם תמיכה בגרסה כי הנפרעת לא קיבלה תמורה בעד השיק.
שרון מנסור אומר בסעיף 4 לתצהירו: "הלכה ולמעשה התובעת לקחה את השיקים אישרה אותם טלפונית עם לקוחותיי אולם לא העבירה לנפרעת דבר וחצי דבר בגינם. מנהל התובעת אמר לי שעל אף הבטחתו להעביר לחשבון את הכסף בגין הניכיון הוא החליט רק לזכות את כרטיס הנפרעת אצלו, כבטחון על שיקם אחרים שניכה הנפרעת אצלו".
בדיעבד, לא התייצב שרון מנסור לחקירה על תצהירו ולפיכך, נמחק התצהיר על הסף בעקבות אי התייצבותו לשני דיוני ההוכחות שנקבעו בתיק זה.
במהלך דיוני ההוכחות נחקרו בחקירה נגדית הנתבע 2 ומנהל התובעת על תצהיריהם.
בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע 2 כי למעשה אין לו כל ידיעה אישית מה חובו, אם בכלל, של שרון מנסור או הנפרעת לתובעת (עמ' 7 בפרוטוקול שורות 29-30).
4. במעמד חקירתו הנגדית של מנהל התובעת ולאחר שנשאל על כך, הסביר כי החתים את הנפרעת על הסכם מסגרת למתן אשראי בדרך של הלוואות וניכיון שקים.
מנהל התובעת הודה כי לא נתן לנפרעת תמורה בגין השיק באמצעות העברה בנקאית, המחאה או כסף מזומן אלא: "שילמתי לו על קיזוז צ'קים שחזרו על חשבון צ'קים שחזרו" (עמ' 11 בפרוטוקול שורה 25).
כאשר נשאל היכן הראיות לגרסה זו – הפנה למסמכים שהוגשו על ידי התובעת כרשימת המסמכים מטעמה, בהליך התאמת כתבי הטענות להליך של סדר דין מהיר (פרק טז1 לתקנות סד"א).
5. דיון והכרעה:
השאלות במחלוקת העולות בתיק זה הן בעיקרן מבוססות על דיני השטרות ודיני הראיות.
נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת בהיותה חתומה על שטר. אלא שהצריך הוכחה מבחינתה הוא יסוד שלילי וראיות המצויות בידיעתה הבלעדית של התובעת.
דהיינו, היסוד השלילי הוא "אי מתן תמורה על ידי התובעת לנפרעת בעד השיק" והאירוע עצמו שלא היה ולא צריך היה להיות בנוכחות הנתבעת או מי מטעמה אלא בנוכחות ובידיעת התובעת ומר שרון מנסור.
הנתבעת לא הצליחה להביא את עדותו של מר שרון מנסור ואף לא עתרה להוצאת צו להבאתו על אפו ועל חמתו, לחקירה על התצהיר שנתן. לפיכך, המסקנה היא כי יש ליתן משקל אפסי כמעט לעדות שרון מנסור לאחר שמנע חקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובעת.
לא נותר לנתבעת אלא עדותו של מנהל התובעת.
הנתבעת רשאית להשתמש בעדות זו על מנת להוכיח את גרסתה. ואכן מנהל התובעת מודה בחקירתו כי התמורה שנתן לא היתה אלא ביצוע פעולת קיזוז בגין שקים אחרים שחזרו.
איזה משקל יש ליתן לגרסה זו כאשר מנהל התובעת לא נתן גרסה כאמור בכתב תשובה ובתצהיר עדות ראשית אלא רק בחקירה נגדית ובהתייחס למסמכים שהוגשו?
איזה משקל יש ליתן לאותם מסמכים שהוגשו על ידי התובעת כאשר לא הוגשו בפועל באמצעות עדות של עורך מסמכים אלה?
בהנחה שיש לאותה עדות ומסמכים משקל להוכחת גרסת התובעת, האם ניתן לומר כי אכן ניתנה תמורה בגין השיק בדרך שבה נטען כי ניתנה? האם פקודת השטרות מכירה בתמורה בדרך זו?
ב"כ התובעת העלה שאלה נוספת והיא האם מוטל על אוחז השיק נטל כלשהוא להוכיח כי נתן תמורה בגין השיק כאשר אין בפי מושך השיק כל עילת הגנה כנגד הנפרעת?
6. לשם דיון במחלוקת בין הצדדים יש לבחון תחילה האם בנסיבות העניין, היה על התובעת לעמוד בנטל כלשהוא להוכחת גרסתה אלא די בכך שהיא אוחזת בשיק?
טוען ב"כ התובעת שאין לתובעת כל נטל כאמור ודי באחיזתה בשטר.
אכן עומדת בידי האוחז החזקה לפיה קיבל את השטר בתום לב ובתמורה. אך חזקה זו אינה מוחלטת ורשאי בעל הדין שכנגד להטיל בה ספק ולנסות להוכיח אחרת.
במהלך שמיעת פרשות התביעה וההגנה אין בעל דין יכול להתעלם מטענות בעל הדין שכנגד הנטענות כנגדו גם אם הן, לדעתו, חסרות ראיות מספיקות.
במסגרת מסכת הראיות והעדויות, על בעל הדין לפרוש את גרסתו העובדתית ולעמוד בנטל הוכחת גרסה זו.
ראה לצורך העניין האמור בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ מיום 5.10.06 (להלן: "פסק דין המגן") שם נקבע:
"נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001))."
ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף , מו (5) 101 הובהר, בהביאו את דברי פרופ' הרנון בספרו "על הראיות" לאחר חזרה על ההלכה כאמור לעיל:
"ובקיצור לשון: נטל השכנוע - ענינו מהימנות הראיות; נטל הבאת הראיות, אין ענינו אלא דיות הראיות".
בענייננו, יש לבחון האם עמדו הנתבעים בנטל הבאת הראיות בשלב ראשון במידה המאפשרת העברת נטל הבאת הראיות לתובע. שאלת נטל השכנוע אינה רלוונטית עוד אלא לצורך קביעה כי על הנתבעים לעמוד ראשונים בנטל הבאת הראיות לביסוס גרסתם.
7. הנתבעים עמדו בנטל זה.
ראשית יצוין כי על הנתבעים להוכיח יסוד שלילי, דהיינו, אי מתן התמורה כאשר האירוע עצמו מצוי מחוץ לידיעתם האישית ולא יכול היה להיות בידיעתם וכי האירוע עצמו מצוי בתחום ידיעתו הבלעדית של התובע.
האמור לעיל, מפחית עד מאד את נטל הבאת הראיות המוטל על הנתבעים.
ראה האמור ברע"א 2157/07 מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי מיום 02/08/07:
"לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני הוא נטל הבאת הראיות. ... בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד ".
נטל הבאת הראיות בעניין זה על הנתבעים מופחת משמעותית הן משום שעל הנתבע מוטל הנטל השכנוע של יסוד שלילי – אי מתן תמורה כטענתו, והן משום שמדובר במסכת עובדתית שאינה מצויה בתחום ידיעתו. אין לנתבע כל דרך לדעת את העובדות המשמשות בסיס לטענת התובעת כי ניתנה תמורה בעד השטר והן מצויות בתחום ידיעתה הבלעדית של התובעת.
בהעדר תשתית עובדתית לטענת התמורה שניתנה לנפרע, אין בידי הנתבע דרך לנסות להפריך טענה זו ולסתור אותה.
הנתבעים הסתמכו אומנם על עדות שמיעה ועל תצהיר שנתן מנהל הנפרעת שלא התייצב לחקירה הנגדית על תצהיר זה. הייתי נוטה להתעלם מעדות זו לולא עדותו של מנהל התובעת אשר הודה כי מתן התמורה היה על דרך הקיזוז, כל זאת, מבלי לפרט כיצד וכאשר גרסה זו מועלת לראשונה על דוכן העדים.
8. בנסיבות העניין, אין התובעת פטורה ממתן גרסה ועמידה ולו מינימלית בנטל הבאת הראיות בגינה.
ראה גם בעע (ארצי) 39929-01-16 מטיילי קשת אילת בע"מ נ' אליהו תורג'מן מיום 13.6.17 שם נקבע כי:
"טענת הודאה והדחה אינה פוטרת את הצדדים, לרבות התובע, מהבאת ראיות... הימנעות מהבאת עד חיוני פועלת לחובתו של בעל הדין האמור להביאו, כיוון שלפתחו רובץ נטל הבאת הראיה בנסיבות העניין, ואין היא פועלת בהכרח לחובת מי שעל שכמו מוטל נטל השכנוע."
לכן אמור מעתה: נטל הבאת הראיות הועבר אל התובעת להראות כיצד ובאיזו דרך אכן נתנה תמורה בגין השיק.
אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיות בעניין זה.
כאן אף ניתן להחיל על התובעת את ההלכה הדנה בהימנעות מהבאת ראיות על ידי בעל דין.
הלכה זו שבאה לידי ביטוי בפסק הדין ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595 ובאינספור פסקי דין אחרים שניתנו מאז וקבעה כי:
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטבתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו".
9. יתכן ובנסיבות אלה, היה על ב"כ הנתבעים להימנע מחקירתו הנגדית של מנהל התובעת. אך משבוצעה חקירה כאמור, ניתן גם להסתמך על הממצאים שעלו מחקירה זו.
מנהל התובעת הפנה למסמכים שהוגשו ברשימת המסמכים מטעם התובעת.
בהנחה שניתן להשתמש במסמכים אלו כאשר אלו לא הוגשו כדת וכדין במסגרת עדות עורך המסמכים, הרי עדותו של מנהל התובעת בעניין מסמכים אלה פתלתלה, מעורפלת ובלתי ניתנת להבנה.
אין מחלוקת כי התובעת לא בצעה עסקת ניכיון בגין השיק הנתבע כהודאת מנהל התובעת אלא התובעת נטלה את השיק לצורך ביצוע תשלום בגין חוב אשראי של הנפרעת. רק כך ניתן להבין את טענת מנהל התובעת: "שלמתי לו על קיזוז צ'קים שחזרו על חשבון צ'קים שחזרו".
אלא כאשר מופנה מנהל התובעת למסמכי הנהלת החשבונות שהוצגו ברשימת המסמכים, הוא משיב:
"הוא מפנה לכרטסת שקוראים לה פירוט תנועות, זה בעצם מפרטת את כל התנועות שהיו עם הלקוח ולא נותן אינדיקציה ליום ספציפי, זה למיטב הבנתי איך שאני קורא את הכרטיס הזה. כדי להבהיר היכן בוצע הקיזוז, מפנה לנספח שמכונה פירוט לצ'ק ספציפי עמ' 58 בנספחים. אני לא יכול להסביר כל מסמך שיוצא מהנהלת החשבונות. צירפתי את מסמך התנועות כדי להציב את כל המסמכים שיש ברשותי שנוגעים ללקוח הזה. מהמסמך הזה אני קורא את כל התנועות שהיו אי פעם בכרטיס. אני לא יודע למה יש יתרה.
לשאלת בית המשפט מה היתה יתרת החוב/ זכות של ש.ל. כלים ביום 18.5 אני משיב שישות התוכנה לניהול שירותי מטבע לא יודעת לפי פילוח תאריך מה היה האובליגו של הלקוח."
(עמ' 12 בפרוטוקול שורות 3-8).
ממשיך מנהל התובעת ומעיד:
"גם אני יודע בזמן נתון מה היה היתרות של הלקוח. התוכנה לא יודעת את זה. אני יודע רק בזמן הווה, בדיעבד אני לא יודע מה היתה היתרה. אני יודע בזמן נתון את היתרות של הלקוח, כי יש מסכים בתוכנה שיודעים לעשות פילוח ברגע נתון, של צ'קים שנפרעו, של הלוואות ששולמו, של צ'קים שחוללו, ואז באותו זמן אני יכול לקבל תמונה של הלקוח." (עמ' 12 בפרוטוקול שורות 10-13).
גרסה תמוהה וחסרת היגיון. אף ניסיון לתקן את המעוות כעולה מדברי ב"כ מנהל התובעת בחקירה חוזרת, נכשל בהיותו בלתי מובן וחסר (עמ' 13 בפרוטוקול שורות 7-23).
10. אינני מאמינה כלל לתובעת כי נטלה את השיק מהנפרעת ונתנה לה את התמורה המוסכמת.
התובעת לא הביאה כל גרסה מתקבלת על הדעת ונתמכת בראיות כלשהן, בדבר מהות ושיעור התמורה שניתנה לנפרעת בגין השיק, בכך תמכה בגרסת הנפרעת כפי שהובאה על ידי מנהל הנפרעת ולמרות שלא התאפשר לה לחוקרו בחקירה נגדית על תצהירו.
התובעת אינה מציינת מתי קבלה את השיק מאת הנפרעת ובכך לאפשר בדיקה האם באותה עת אכן היתה יתרת חוב של הנפרעת כלפי התובעת על מנת לקבוע כי ניתנה תמורה שבעבר המוכרת כמתן ערך מספיק בעד שיק.
יש לתפוס את התובעת במחדלה בהבאת הראיות כדי לקבוע כי ככל שהיו מובאות הראיות הרלוונטיות היה מתברר להיפך, דהיינו, אכן לא ניתנה כל תמורה לנפרעת בעד השיק.
עוד נאמר בפ"ד המגן: "יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003))."
לטעמי, לנתבעת עדיפות ראייתית על פני התובעת ולכן הצליחה לשכנע בצדקת טענותיה על פי מאזן ההסתברויות.
11. מאחר והתובעת לא נתנה כל תמורה לנפרעת בעד השיק והוא כלל לא סוחר לה כגרסת הנפרעת או אם נמסר כשיק בטחון – לא הוכח כי לנפרעת היה חוב או חוב אשראי בעת סיחור השיק.
ראה גם ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה, לח (4) 281 שם נקבע:
"לא מצאתי שום דוגמה, בישראל או מחוצה לה, בתמיכה לרעיון, שהאוחז-התובע יכול לבסס תביעתו על זכות למימוש בטוחה בלי לטעון ולהוכיח, שקיים חוב (ולו גם בחלק מסכום השיק מושא תביעתו), שלסילוקו דרוש המימוש. לשון אחר, אם ברצון התובע - כדי לסתור גירסת הנתבע שהוכחה לכאורה - להוכיח שמדובר בשטר ביטחון, אין הוא יכול להיעצר ולהינות מכאן ואילך מחזקה, שנתקיים התנאי, בו מותנית לכתחילה מסירתו של שטר אשר כזה (ראה לעיל)...".
על אחת כמה וכמה, כאשר אין כל גרסה מצידה של התובעת בדבר סיחור השיק לידיה, אם כבטוחה ואם לתשלום חוב קיים.
אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.
הפיקדון המופקד בקופת בית המשפט יושב לנתבעת.
ניתן היום, ט' חשוון תשע"ח, 29 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
