אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תא"מ 31695-04-10 אלדן תחבורה בע"מ ואח' נ' דארי ואח'

תא"מ 31695-04-10 אלדן תחבורה בע"מ ואח' נ' דארי ואח'

תאריך פרסום : 06/01/2016 | גרסת הדפסה
תא"מ
בית משפט השלום תל אביב - יפו
31695-04-10
01/01/2016
בפני הרשם בכיר:
אבי כהן

- נגד -
התובעת:
אלדן תחבורה בע"מ
עו"ד נתן בודה
הנתבעים:
1. אמיר דארי
2. איילון חברה לביטוח בע"מ

עו"ד בדראן סלאמה
עו"ד נועה רפופורט גמרמן
פסק דין

  

לפניי תביעה כספית מיום 25.4.10 ע"ס 25,502 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 17.6.09. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

 

בפס"ד זה יוכרעו השאלות העיקריות הבאות: מיהו הנהג שנהג ברכב הנתבעים במועד התאונה והאם נמסרו לנתבעת 2 פרטי זהות בלתי נכונים של הנהג בכוונת מרמה להשגת כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח שהיא הוציאה. לצורך הכרעה בשאלות העיקריות הללו, פסה"ד יעסוק גם במעמדה, בתוכנה ובקבילותה של החקירה הפרטית שבוצעה עבור הנתבעת 2, שעל בסיסה הועלתה טענת המרמה.

 

מדובר בתביעה של בעלת הרכב הניזוק בתאונה, התובעת פיצוי, כבעלת הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולה בתאונה.

 

הנתבע 1 נתבע בכתב התביעה כנהג רכב הנתבעים במועד התאונה ואילו הנתבעת 2 נתבעה כמבטחת הרכב בביטוח אחריות מפני נזקי רכוש (ביטוח צד שלישי).

 

כל אחד משני הנתבעים התגונן בנפרד, כאשר הנתבע 1 אף שלח הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 2.

 

ביום 7.12.15 נערכה בפניי ישיבת הוכחות, שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

 

הרכבים המעורבים בתאונה

 

בתאונה מעורבים שני רכבים:

 

  • רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת הונדה (סיוויק) ש.י. 2008 מ.ר. 8146567.
  • רכב הנתבעים – רכב מסחרי  מתוצרת פולקסוואגן (קומבי) ש.י. 1998 מ.ר. 7069515.

 

אקדים את המאוחר ואציין, כי לפי החקירה הפרטית שבוצעה מטעם הנתבעת 2 קיימת גרסה נוספת לגבי מספר הרכבים המעורבים בתאונה, לפיה בתאונה היה מעורב רכב נוסף, שבו פגע רכב התובעת במה שהוגדר כתאונת שרשרת, אך עפ"י מכלול הראיות נראה שמדובר בתאונה שבה היו מעורבים שני רכבים בלבד.

 

מקום התרחשות התאונה: ליד צומת הגבעה הצרפתית.

 

שעת התרחשות התאונה: שעת בוקר.

 

הסכמה דיונית

 

בתחילת ישיבת ההוכחות הודיעו ב"כ הצדדים על ההסכמה הדיונית הבאה שאותה השיגו: אין מחלוקת בשאלת אחריות נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה, אין מחלוקת לגבי הנזק הנתבע, ואין מחלוקת על הסכומים הבאים הבאים שמגיעים לתובעת (ככל שתביעתה תתקבל נגד מי מהנתבעים): בגין הנזק – סך של 13,649 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום 17.6.09, מחצית ראשונה של האגרה ששולמה בסך 347 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7% מסכום הנזק הנ"ל, כשהוא מוצמד (משוערך). יצוין כי הצדדים לא נתנו דעתם באותה הסכמה דיונית למחצית האגרה השנייה בתביעה ולשכר העדה שנפסק בגין עדותה של עדת התביעה בהמשך ישיבת ההוכחות.

 

המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא בשאלת זהות הנהג ברכב הנתבעים בשעת התאונה, כאשר התובעת והנתבע 1 טוענים כי הנתבע 1 היה הנהג ואילו הנתבעת 2 טוענת כי המבוטח שלה (מר דארי רבחי) היה הנהג, כאשר המבוטח היה שלול רישיון נהיגה תקף במועד התאונה. הנתבעת 2 מייחסת למבוטחה ולנתבע 1 מרמה לגבי זהות הנהג, וטוענת כי יש לפטור אותה ממתן כיסוי ביטוחי.

 

 

 

 

הראיות שהציגו הצדדים

 

  • כתבי הטענות, על נספחיהם.
  • תמונות נזקי רכב התובעת שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/2). יצוין כי בתמונות נראה נזק רק במוקד האחורי של רכב התובעת, כאשר גם לפי הרשום בחוות דעת השמאי מטעם התובעת זהו מוקד הנזק היחיד בתאונה.
  • מכתב מיום 4.11.08 מאת הנתבעת 2 אל מבוטחה בגין תאונה מיום 25.9.08 (מוצג נ/2).
  • עדויות ארבעה עדים מטעם שלושת הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת – עדותה של נהגת רכב התובעת (גב' צמרת וזאנה); מטעם הנתבע 1 – הנתבע 1 בעצמו וכן מר רבחי דארי; ומטעם הנתבעת 2 – החוקר הפרטי מר יניב צונה.

 

יצוין כי הוגשו לתיק שני תצהירי עדות ראשית ע"י שני מצהירים נוספים, שנמשכו והמצהירים לא העידו בפועל: תצהיר מטעם הנתבע 1 של מר שעבאן עביד (נוסע נטען נוסף ברכב הנתבעים בשעת התאונה) ותצהיר מטעם הנתבעת 2 של עו"ד עינת אנגל, עובדת במחלקה המשפטית של הנתבעת 2.

 

הכרעה

 

דין התביעה להתקבל, נגד שני הנתבעים גם יחד, משמצאתי לקבוע שהנהג ברכב הנתבעים במועד התאונה הוא הנתבע 1, ולא המבוטח.

 

מאחר שהגרסה של הנתבעת 2 (לפיה המבוטח, ולא הנתבע 1, הוא זה שנהג) מבוססת על ממצאי חקירה פרטית שבוצעה לבקשתה ומאחר שקבילותם ותוכנם של ממצאי החקירה נמצאים במחלוקת, מצאתי לפתוח בהתייחסות אל אותה חקירה פרטית, כאשר בטרם תידון החקירה הפרטית המסוימת שלנו ייאמרו מספר מילים כלליות על מוסד חשוב זה של החקירה הפרטית עבור חברת ביטוח ועל דו"ח החקירה הפרטית כראיה במשפט.

 

חקירה פרטית עבור חברת ביטוח – כללי

 

 

דבר ידוע ומוכר היטב הוא, שחברות ביטוח נעזרות תדיר בחוקרים פרטיים לשם עריכת בירורים שונים ולשם איסוף עובדות וראיות. השימוש בחוקרים פרטיים הוא כורח עבור חברות הביטוח, מאחר, שבמצב הטיפוסי, מוגשת לחברת ביטוח תביעה לתשלום לאחר מעשה, כאשר סיפור המעשה כבר התרחש במציאות בעבר ובטרם הפנייה לחברת הביטוח, מבלי שחברת הביטוח הייתה שותפה ועדה להתרחשותו. חברת הביטוח מבקשת אפוא לברר על אודות נכונות ופרטי סיפור המעשה המסופר לה בדיעבד, ולשם כך היא נעזרת באיש מקצוע – החוקר הפרטי – שבכך התמחותו. פעולתה זו של חברת הביטוח הינה מובנת בהחלט, ונובעת מזכותה ואולי אף מחובתה לברר היטב את מצב הדברים לאשורו, בטרם קבלת החלטה מושכלת אם להיעתר לתביעה המוגשת לה או שמא לדחותה. הדעת נותנת וגם הניסיון מראה זאת, כי לא בכל מקרה ומקרה מזמינה חברת הביטוח חקירה פרטית, ויש להניח שחקירה פרטית מוזמנת כאשר חברת הביטוח סבורה שיש הצדקה עניינית לכך, למשל כאשר יש בידיה אינדיקציה או חשד לפיהם עובדות המקרה המוצגות לה במסגרת התביעה שמופנית אליה אינן מדויקות או אינן שלימות. יש לזכור, כי הזמנת חקירה פרטית כרוכה בעלות כספית בלתי מבוטלת עבור חברת הביטוח וגם בעיכוב מסוים בבירור התביעה ואולי אף באי נעימות מסוימת עבור הנחקרים, וכל אלו הם שיקולים שיש להניח שנשקלים ברגיל בעת שחברת ביטוח מחליטה אם להזמין חקירה פרטית במקרה נתון.

 

חשוב לציין כבר כאן, כי החקירה הפרטית וממצאיה הינם אך כלי עזר עבור חברת הביטוח, כאשר החובה לבירור התביעה ולהחלטה באשר לקבלת או לדחיית התביעה מוטלת לאורך כל הדרך על חברת הביטוח בלבד (ראו למשל סעיפים 23 ו-27 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981). כלומר, הגורם שאמור להחליט לגבי גורל התביעה הוא חברת הביטוח, ולא החוקר הפרטי, כאשר תפקידו של החוקר הפרטי אמור להתמצות באיסוף עובדות וראיות, ולא בהצגת מסקנות והמלצות מאותן עובדות שאותן הוא אוסף וגם לא בהצגת מסקנות והמלצות לגבי גורל התביעה שהוגשה לחברת הביטוח. מן הכלל האמור נגזר גם, כי חברת הביטוח חייבת להפעיל שיקול דעת עצמאי וסביר בעת שהיא מקבלת לידיה דו"ח חקירה פרטית, וכי מצופה שחברת הביטוח לא תיישם מסקנה או המלצה שבדו"ח חקירה באופן אוטומטי ומבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי. זאת ועוד: מצופה מחברת ביטוח להתייחס לקיים ולחסר בדו"ח חקירה פרטית שמוגש לה, ובמידת הצורך והאפשר, לפעול להשלמת החקירה הפרטית או לאיסוף מידע או נתונים נוספים או משלימים בהתאם לרשום בדו"ח החקירה.

 

נושא החקירה הפרטית מוסדר בשני חיקוקים עיקריים הנוגעים לענייננו: חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב – 1972 ותקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג – 1972. בסעיף 1 של חוק השומרים ישנה הגדרה של "חוקר פרטי" ולפיה מדובר ב"מי שעוסק בהשגת ידיעות על הזולת או באיסופן, לצרכי אחרים ודרך שירות לכל, ושלא לצרכי מחקר מדעי, סקר דעת קהל או פרסום ברבים או לצורך מסירת ידיעות לבעל רישיון לפי חוק שירותי נותני אשראי, התשס"ב – 2002". בתקנה 23 לתקנות החוקרים שכותרתה "גילוי ידיעות ללקוח" מוסדרת חובת החוקר הפרטי למסור ללקוחו דו"ח חקירה "בדבר הידיעות שבידו הנוגעות לענינו של הלקוח ובדבר פעולותיו של החוקר הפרטי בענין הלקוח". ובתקנה 24 לתקנות החוקרים שכותרתה "נכונות המידע" נרשם כי "חוקר פרטי יקפיד על נכונות הידיעות שהוא מוסר ללקוחו" וכן כי "לא יחתום חוקר פרטי על חוות דעת או על דין וחשבון שנערכו שלא על סמך בדיקה אישית שלו או של חוקר פרטי ממשרדו, אלא אם ציין את המקור האחר ממנו שאב את הידיעה".

 

לא מצאתי בחיקוקי הביטוח הקיימים כל הסדרה של נושא נפוץ זה של חוקרים פרטיים בשירות חברות הביטוח. גם המפקח על הביטוח נמנע עד כה מלהסדיר נושא זה, כאשר בהקשר זה ראוי לציין שהמפקח על הביטוח הוציא ביום 31.8.09 הנחיות מפורטות בדבר "בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות ציבור" (חוזר זה שמספרו 2009-9-18 מפורסם באתר האינטרנט של משרד האוצר – אגף שוק ההון, ביטוח וחסכון), ונמנע בהן מלהסדיר נושא רלוונטי זה, למרות שהיה מודע לו והתייחס אליו בעקיפין בסעיף 9.ט.3) לחוזר, שם מצא להחריג מהנורמה המחייבת שאותה קבע לגבי מומחה שבו נעזרת חברת ביטוח בעת בירור תביעה, מצב שבו חברת ביטוח נעזרת "בחוקר במסגרת חקירה סמויה".

 

ראוי לציין, כי לאחרונה מקדמת המפקחת על הביטוח הנוכחית הסדרה של נושא זה של הסתייעות חברות ביטוח בחוקרים פרטיים, והיא פרסמה באתר האינטרנט הנ"ל טיוטה של "נספח לחוזר בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות ציבור" (המסמך הינו מיום 10.9.15 ונרשם כ"שה. 2015-34838"). ראוי להביא כלשונו את סעיף 6.1 למסמך:

"ברור תביעה בעזרת דוחות חקירה

  • א. גוף מוסדי לא יתנה או יקבע תשלום לחוקר פרטי המספק לו שירותי חקירה במסגרת בירור תביעה, בהתאם לתוצאות החקירה.
  • ב. גוף מוסדי לא יסתמך על דוח החקירה שהגיש לו חוקר פרטי מטעמו (להלן – דוח חקירה) אם לצורך ברור התביעה החוקר התחזה לעובד ציבור או לממלא תפקיד מטעם חברה המספקת שירות חיוני.
  • ג. גוף מוסדי המבסס את החלטתו בבירור תביעה על דוח חקירה יפרט בפני התובע את עיקרי הממצאים העולים מדוח החקירה.
  • ד. גוף מוסדי לא יסתמך על דוח חקירה שלא צורפו לו קבצי שמע וקבצי וידיאו המתעדים את מהלך החקירה ואת עיקרי הממצאים העולים מהחקירה."

 

סיכום נושא זה:

 

  1. חקירות פרטיות נעשות באופן תדיר עבור חברות הביטוח ומטעמים מובנים ומוצדקים.
  2. לא קיימת הסדרה חוקית של נושא החקירות הפרטיות בשירות חברות הביטוח, בכפוף להסדרה הצפויה הנ"ל ע"י המפקחת על הביטוח.
  3. חיקוקי החוקרים הפרטיים לא קובעים מה אמור לכלול דוח חקירה פרטית, פרט לחובה לכלול בו ידיעות (משמע עובדות וראיות) שעל החוקר הפרטי להקפיד שיהיו נכונות ואף ייאספו על ידו אישית או שיצוין בדו"ח המקור לידיעה שנרשמה.
  4. דו"ח חקירה פרטית אמור לשמש כלי עזר עבור חברת הביטוח, כאשר ההחלטה בדבר גורל התביעה חייבת להיות של חברת הביטוח.

 

דו"ח חקירה פרטית כראיה במשפט - כללי

 

למעשה, דו"ח חקירה, מהווה עדות מפי השמועה, ככל שתוכן הדו"ח מוצג כראיה על אמיתות תוכן הדברים שאותם מציג החוקר הפרטי בדו"ח כדברים מפי נחקריו על אירוע שהתרחש בעבר. והרי זו אכן תכליתו העיקרית של דו"ח חקירה פרטית מהסוג שלנו – להציג דברים שאמרו הנחקרים לחוקר על אודות אירוע שהתרחש בעבר (בטרם מועד החקירה), שרק הנחקרים (ולא החוקר) השתתפו בו או היו עדים להתרחשותו (להבדיל, למשל, מחוקר שמבצע מעקב אחר אדם ומתעדו בזמן אמת בעת ביצוע פעולה כלשהי, שאז החוקר מעיד ממקור ראשון על מה שעיניו ראו).

 

בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שני מהדורת תש"ע – 2009 בעמ' 567 מסוכם כלל העדות מפי השמועה כך:

 

 "1) הכלל הפוסל עדות מפי השמועה, אוסר על עד למסור בעדות מידע שהגיע אליו מפיו של אחר – בעל פה, בכתב או בהתנהגות – אם תכלית העדות היא הוכחת אמיתותו של אותו מידע; וזאת – משום שאין הוא יכול לערוב לאמיתותו שחל תוכן המידע.

 

2) ברם, מקום שתכלית העדות על "דברים" שנאמרו (בעל פה, בכתב או בהתנהגות) על ידי אחר, היא הוכחת עצם אמירתם בלבד (מבלי ליתן את הדעת לאמיתותם) – לא יחול הכלל האמור; באשר למטרה זו, דין "הדברים" כדין כל פרט שנקלט על ידי העד בחוש השמיעה שלו. למטרה זו – דין "הדברים" ששמע העד כדין "עדות מקור", ואין רואים אותה כ"עדות מפי השמועה".

 

..........

 

4) יישומו של הכלל, נעוץ – בסופו של דבר – בתכלית ההוכחה: מקום שמבקשים להוכיח את אמיתותה של ה"עדות מפי השמועה" – יחול הכלל; ומקום שמבקשים אך להוכיח את עצם "אמירתה" (בעל פה, בכתב או בהתנהגות) של עדות כאמור – לא יחול הכלל (וזאת – כמובן מאליו – בתנאי שעצם האמירה רלוונטית)."

 

וכך באו הדברים לידי ביטוי בפסיקה:

 

  • בע"א 307/77 מור נ' עיזבון המנוח בוץ, פ"ד לב (1) 654 (1978) נדונה השאלה, האם ניתן להעדיף עדות של עד שנמסרה לחוקר פרטי (כלומר מחוץ לבית המשפט) על פני עדותו הסותרת של אותו עד בבית המשפט. ביהמ"ש קובע שם, כי עדות העד שנמסרה לחוקר הפרטי יכולה לשמש רק לסתירת האמון בעדותו של העד בבית המשפט, ולא כראיה חיובית לאמיתות תוכן הודעת החוץ. ביהמ"ש קובע אפוא כי "הודעתו של עד מחוץ לבית המשפט מוסיפה להיות בלתי קבילה בתביעות אזרחיות כמו במשפטים פליליים".
  • בע"א 7003/99 מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (1) 517 (2001) קבע ביהמ"ש כי הודעה שמסר אדם במשטרה על דברים שאמר לו בעל דין (שעומדים בסתירה לגרסת בעל הדין במשפט), יכולים להתקבל כראיה קבילה לאמיתות תוכנם: "ניתן להביא ראיה בעניין הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט כחריג לכלל האוסר על קבלת עדות שמועה". ביהמ"ש מבהיר כי הודאת חוץ כזו של בעל דין לא נתפסת כהודאת בעל דין פורמאלית, משמע הודאה שנעשית בגדרי ההליך המשפטי, ולכן היא משמשת אך כראיה אחת בין שאר הראיות.
  • בת"א (מחוזי מרכז-לוד) 4736-11-10 קדוש נ' אלמלח (פורסם בנבו, 15.10.15) נקבע כי לא ניתן להציג כראיה במשפט תיעוד (הקלטה ותמליל) של שיחה שהתקיימה עם אדם מחוץ לבית המשפט, כאשר אותו אדם לא מעיד על הדברים בביהמ"ש, מכיוון שתוכן הדברים שמסר אותו אדם בשיחה הוא עדות מפי השמועה. ביהמ"ש מבהיר, כי בהתאם לכלל האוסר על עדות מפי השמועה, ניתן להציג את התיעוד הנ"ל רק לצורך הוכחת עצם אמירתם של הדברים המתועדים, אבל לא כראיה לאמיתות תוכן הדברים.
  • בת"א (שלום ת"א) 157633/02 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שנהב שמירה בע"מ (פורסם בנבו, 11.8.04) נדחה ניסיונה של חברת ביטוח להסתמך על תוכן הודעה שגבה חוקר פרטי מאדם מחוץ לבית המשפט, כאשר אותו אדם לא העיד בבית המשפט. ביהמ"ש פסל הודעה זו על בסיס הכלל האוסר על עדות מפי השמועה. ביהמ"ש מסכם את ההלכה הפסוקה עליה הוא מבסס את קביעתו כך: "הלכה היא כי הודעות ואמרות שניתנו והושמעו מחוץ לכתלי בית המשפט, אינן קבילות כראיה לאמור בהן ואין הן יכולות להוות תחליף, להשמעת מוסרי העדות כעדים במשפט וזאת על מנת שיתאפשר לצד שכנגד, להעמיד עדותם, במבחן החקירה הנגדית ובית המשפט, יוכל להתרשם, באופן בלתי אמצעי, מעדותם".

 

 

 

 

סיכום ההלכה בנושא זה:

 

  • הודעה של עד או של בעל דין שנמסרה לחוקר פרטי מחוץ לבית המשפט אינה קבילה כראיה במשפט, כאשר אותם עד או בעל דין לא מעידים בבית המשפט.
  • ואילו כאשר הללו כן מעידים בבית המשפט, קיימת אי בהירות מסוימת שעולה מהפסיקה באשר לקבילות הודעת החוץ שנמסרה לחוקר הפרטי, ונראה (עפ"י ההלכה המאוחרת בע"א 7003/09 הנ"ל) כי ההודעה כן קבילה במקרה כזה והתפקיד העיקרי שלה במקרה כזה  הוא לעמת ולאתגר את נותן ההודעה בעת עדותו בביהמ"ש עם תוכן הודעת החוץ שאותה מסר.

 

 

דו"ח החקירה הפרטית במקרה שלנו

 

הנתבעת העידה מטעמה את החוקר הפרטי מר יניב צונה מ"קבוצת מוקד חקירות" (להלן – "החוקר"). החוקר הגיש תצהיר עדות ראשית קצר, שבו גופו לא פירט את כל העובדות שפורטו בדו"ח החקירה הפרטית שלו (או של משרדו) מיום 14.1.10, אלא בתצהיר פורטו רק כמות ומועדי הפגישות והשיחה שקיים החוקר עם נחקריו וכן מסקנתו העיקרית לפיה ממצאי חקירתו "העלו חשד כבד לכך שהמבוטח הוא שנהג ברכב בעת התאונה בזמן שרישיונו נשלל ממנו". באופן משונה, בתצהיר אין כל התייחסות לדו"ח (הגם שהדו"ח הוגש פיסית ביחד עם התצהיר) ואף אין אמירה מתבקשת בתצהיר כי האמור בדו"ח נכון ונכתב ע"י החוקר המצהיר. הדו"ח עצמו הינו ארוך יחסית ומחזיק 9 עמודים. עפ"י הרשום בדו"ח, החוקר חקר את המבוטח בפגישה אחת שקיים עימו ביום 10.1.10 בבית קפה; החוקר חקר את הנתבע 1 בפגישה אחת ביום 13.1.10; והחוקר חקר את מוחמד, בן דודו של המבוטח, בשיחה טלפונית אחת מיום 14.1.10. החוקר לא החתים אף אחד משלושת נחקריו הנ"ל על ההודעות הנטענות שמסרו לו, כאשר בתצהירו מוסבר הדבר לגבי הנתבע 1 והמבוטח בכך ששני הנחקרים אינם קוראים עברית. בתצהיר החוקר ובדו"ח החוקר לא נאמר אם החקירות הוקלטו ע"י החוקר, אך בעדותו של החוקר במשפט הוא העיד שהחקירות הוקלטו, אך לא עלה בידו להציג את ההקלטות שנותרו במשרד של "קבוצת מוקד חקירות" וממילא ההקלטות לא תומללו. ההקלטות ותמלולן לא הוצגו אפוא לביהמ"ש ולבעלי הדין.

 

לגבי תוכן ההודעות הנטענות (והלא מוכחות כאמור) שמסרו נחקרי החוקר לחוקר, ייאמר, כי מדובר בתאונה אחרת לגמרי בנסיבותיה מזו שעליה העידו העדים במשפט: די לציין כי עפ"י הודעות הנחקרים הנטענות ע"י החוקר של הנתבע 1 ושל המבוטח, מדובר בתאונת שרשרת שבה מעורבים 3 רכבים (עפ"י ההודעות הנטענות רכב התובעת פגע ברכב שלישי נוסף שהיה לפניו), ואילו לפי עדות השניים בבית המשפט ולפי כל יתר האינדיקציות הקיימות (לרבות נזקי רכב התובעת) מדובר בתאונה שבה מעורבים 2 רכבים בלבד. לגבי זהות הנהג ברכב הנתבעים: גם לפי תוכן ההודעות הנטענות שמסרו הנחקרים לחוקר מי שנהג ברכב הנתבעים במועד התאונה הוא הנתבע 1, אך החוקר מדווח בדו"ח החקירה על עובדות שונות שנמסרו לו ע"י הנחקרים לגבי נסיבות התאונה ולגבי הפעולות שבוצעו ע"י המעורבים לפני ואחרי התאונה, שעל בסיסן מגיע החוקר למסקנה לפיה קיים חשד כבד לפיו הנחקרים לא דיווחו לו עובדות אמת ולפיו הנהג הנכון ברכב היה המבוטח, ולא הנתבע 1.

 

בנסיבות אלו ועפ"י הדין החל הנ"ל, כל עדותו של החוקר הפרטי הינה בגדר עדות מפי השמועה בכל הנוגע לדברים שנמסרו לו (לטענתו) ע"י נחקריו, וככזו הינה פסולה, הן משום שהחוקר לא הציג הודעה כלשהי של מי מנחקריו (הללו לא הוחתמו כאמור על הודעות וגם הקלטת עדותם לא הוצגה) והן משום שהחוקר הפרטי לא יכול להעיד על אמיתות תוכן הדברים שמסרו לו נחקריו, משהוא עצמו לא היה עד לדברים (קרות התאונה על זהות הנהג ברכב הנתבעים בה) בעת התרחשותם. נותרנו אפוא, בסופו של יום, עם דברים שאומר החוקר, כי אחרים אמרו לו על דברים שהם עשו שלא בנוכחות החוקר. אך החוקר לא מציג, אף לא את הדברים עצמם שלטענתו נחקריו אמרו לו – ההקלטות הקיימות של הפגישות והשיחות שקיים החוקר עם נחקריו.

 

יצוין כי ב"כ הנתבע 1 התנגד במהלך הדיון ובשעה שקיבל לראשונה את תצהיר ואת דו"ח החוקר במהלך דיון ההוכחות ולאחר תום חקירתם של עדי ההגנה מטעם הנתבע 1, ועוד בטרם חקירת החוקר, לקבילותו של הדו"ח, תוך שהותיר לעצמו הזכות לטעון בעניין בסיכומיו (ראו בעמ' 21 לפרוטוקול). ואכן ב"כ הנתבע 1 התנגד במסגרת סיכומיו לקבילות הדו"ח כראיה לאמיתות תוכנו "מאחר שהחוקר הוא שערך את הדו"ח ללא כל אסמכתא אחרת לאמיתות מוצא פיהם של הנחקרים". בסיכומי התובעת והנתבעת 2 לא מצאתי התייחסות ישירה ומפורשת לשאלת קבילות דו"ח החקירה וממצאי החקירה. הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי אין להחזיק נגדה את העובדה שהקלטת החקירות לא הוצגה, בשל כך שנעשו ניסיונות להשגת ההקלטה, אך אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, תהיה אשר תהיה הסיבה לאי הגשת ההקלטה, משעה שההקלטה לא הוצגה בפועל, לפנינו עדות מובהקת ואסורה מפי השמועה, ולמעשה, אין לפנינו דבר, שהרי כל תכלית החקירה הפרטית במקרה שלנו הייתה להציג את הודעות הנחקרים הנטענות שנמסרו לחוקר, אך הודעות אלו כלל לא הוצגו, ובמקום זאת הוצגה (באופן לא רציני כאמור, בשים לב לתוכן התצהיר הלקוני) טענה של החוקר כי הנחקרים מסרו לו הודעות. לא מדובר אפוא בתחליף קביל ורציני וחוקי להודעות עצמן; ושנית, אני מתקשה לקבל את הטענה שהנתבעת 2 עשתה מאמצים סבירים להשגת ולהצגת קלטת החקירות. יתכן שהנתבעת 2 כלל לא ידעה על קיומה של ההקלטה, משדבר ההקלטה לא נרשם בדו"ח החקירה ומשהמצהירה מטעם הנתבעת 2 (שתצהירה נמשך) לא כתבה בתצהירה דבר על הקלטה כזו. החוקר סיפר, לראשונה בעדותו במשפט, כי קיימת הקלטה, וסיפר בעדותו זו כי ההקלטות נמסרו למשרד מוקד חקירות שבו עבד בזמנו וניסיונו להשיג ההקלטה מידי מוקד חקירות לא צלח כי במוקד לא הצליחו עד כה לאתר ההקלטה. מדובר בעדות כבושה של העד שגם לפי תוכנה, ככל שהינה אמת, אינה מלמדת על ניסיון ורציני ומספיק להשיג את ההקלטה הכה חיונית ממוקד חקירות. על הנתבעת 2, שמבקשת להסתמך על ממצאי החקירה הפרטית ועל ההודעות הנטענות שנמסרו במסגרתה לחוקר, היה לעשות מאמץ גדול ומתועד יותר להשגת ההקלטות, כאשר, כאמור לעיל, בכל מקרה די בכך שההקלטות לא נמצאות (מסיבה כלשהי) כדי לפסול את תוכן עדותו של החוקר על אודות דברים נטענים (ולא מוכחים בראיות קבילות) שאמרו לו נחקריו.

 

נראה אפוא כי מקרה זה מדגים היטב את הנחיצות ואת החשיבות בנוהל החדש הנ"ל שבכוונת המפקחת על הביטוח להוציא בכל הנוגע לתוכן המחייב של דו"ח חקירה פרטית שחברת ביטוח מבקשת להתבסס עליו – החובה שייצורפו לדו"ח כזה קבצי שמע ווידיאו שיתעדו את מהלך החקירה ואת עיקרי ממצאיה.

 

לסיכום נושא זה: דו"ח החקירה במקרה שלנו, ולמעשה גם תצהיר ועדות החוקר במשפט כולם (המתבססים על הדו"ח), פסולים כראיה, בהיותם מנוגדים לכלל האוסר על עדות מפי השמועה. ולכן הנתבעת 2 לא תוכל להיבנות מדבריו של החוקר לגבי תוכן ההודעות הנטענות שנמסרו לו ע"י הנתבע 1 והמבוטח, וודאי לא לגבי תוכן ההודעה של בן הדוד מוחמד, שאף לא היה עד במשפט.

 

בטרם סיום חלק זה, אומר מספר מילים על מה, שלדעתי, היה על הנתבעת 2 לעשות כשקיבלה לידיה את דו"ח החקירה, ועוד בטרם החליטה לדחות על בסיסו את מתן הכיסוי הביטוחי ולטעון טענת מרמה קשה נגד מבוטחה:

 

  • משעפ"י לשון דו"ח החקירה לא צורפו אליו הודעות חתומות של הנחקרים, ומשהנתבעת 2 מוחזקת כמכירה את הדין החל הנ"ל, מצופה היה ממנה לברר מול החוקר אם זה הקליט את מהלך חקירותיו ואף לקבל מידו את ההקלטות ואולי אף לבצע תמלול שלהן. במקרה שלנו הוכח שהנתבעת 2 נמנעה מכל אלה וספק אם ידעה על קיומה של ההקלטה.
  • הנתבעת 2 התעלמה גם מכך שהחוקר לא חקר את נהגת רכב התובעת (עדת מפתח לכאורה בפרשה, שאמורה למסור מידע אמין לגבי נסיבות התאונה ולגבי זהות הנהג ברכב הנתבעים), במיוחד בשים לב לכך שעולה מהראיות שמקור החשד לגבי זהות הנהג ברכב הנתבעים הינו בדיווח שמסרה הנהגת בטופס ההודעה שמסרה לתובעת (בטופס זה נמסר שהנהג ובעל הרכב של הנתבעים הוא המבוטח, שנרשם שם בשם משובש). יצוין כי הסיבה שמסר החוקר בדו"ח לגבי אי חקירתה אינה סבירה ואינה משכנעת (סיבה לפיה פרטי הנהגת לא היו בידיו והתובעת סירבה למסור לו אותם), משבדו"ח נזכר טופס ההודעה על התאונה שנמסר לתובעת, שכנראה היה כבר בידי החוקר (ראו סעיף 3.7 לדו"ח). מכל מקום, משהנתבעת 2 קראה בדו"ח שחסר פרט טכני זה לחוקר שלה, מחובתה היה לציידו בפרט זה (הרשום בטופס ההודעה הנ"ל), ולבקשו להשלים את חקירתו ולחקור גם את הנהגת.
  • הנתבעת 2 התעלמה גם מכך שהחוקר לא טרח לעמת את נחקריו עם החשד הכה חמור שלו בהם, כי שיקרו לו וכי רימו אותו ואת הנתבעת 2. נראה לי שעימות כזה הוא דבר כה בסיסי ומתבקש, שמפליא שהחוקר לא ראה לעצמו לחובה לבצעו ולא מפחות מכך מפליא שלנתבעת 2 הדבר לא הפריע בעת שאימצה את דברי החוקר במלואם והתבססה עליהם.
  • אני סבור שבמקרה כמו שלנו, שבו הנחקרים של החוקר אינם שולטים היטב בשפה העברית ושבו נמסרו לכאורה ע"י הנחקרים עובדות כה שונות על אודות נסיבות התאונה מאלו הידועות מתוך טופס ההודעה שנמסר לתובעת (טופס שבו נזכרת תאונה שבה מעורבים רק שני רכבים), התחייבה זהירות וקפדנות יתר בעת חקירת הנחקרים ובעת הסקת מסקנות לחובתם מדבריהם הנטענים (הייתכן שהנחקרים דיווחו לחוקר על תאונה אחרת?). תחת זאת, ההתרשמות הכללית והמצערת היא, שהן החוקר והן הנתבעת 2 בעקבותיו ביצעו מלאכת בירור בלתי שלימה ובלתי רצינית מספיק, ודאי לא זהירה וקפדנית מספיק כנדרש בנסיבות. נראה אפוא כי הנתבעת 2 אימצה את מסקנת החוקר, מבלי להפעיל שיקול דעת מקצועי ועצמאי מספיק, ולמעשה באופן אוטומטי, ובכך מעלה בחובתה הנ"ל לקבל בעצמה החלטה מושכלת לגבי מצב הדברים ולגבי שאלת הכיסוי הביטוחי.

 

 

ניתוח שאר הראיות שהוצגו

 

משנפסלה עדותו של החוקר הפרטי, נותרנו עם הראיות מטעם התובעת והנתבע 1, כאשר ניתוחן של אלה הביא אותי למסקנה הנ"ל בדבר העדפת גרסת התובעת והנתבע 1 לגבי זהות הנהג הנכון ברכב הנתבעים במועד התאונה – הנתבע 1. להלן אנמק הדברים, בקצרה:

 

  • עדותה של נהגת רכב התובעת: הנהגת העידה וחזרה והעידה כי אינה זוכרת כמעט כלום מהתאונה (יוזכר כי חלפו 6.5 שנים מאז התאונה ועד מועד העדות בביהמ"ש). העדה לא זיהתה ולא הכירה בעת עדותה במשפט, לא את המבוטח ולא את הנתבע 1. העדה לא זכרה פרטים כלשהם על רכב הנתבעים ועל יושביו בזמן התאונה. העדה אף לא זכרה אם היה מעורב רכב נוסף (שלישי) בתאונה. העדה לא זכרה גם את מעמד החלפת הפרטים בין הנהגים המעורבים ולא זכרה מה ומי בדיוק מסר לה באותו מעמד. העדה זכרה רק שהייתה לבד ברכב בזמן התאונה ושהתאונה התרחשה בשעת בוקר בגבעה הצרפתית, כשהיא נסעה ישר לכיוון ירושלים. בעדות זו של עדת התביעה היחידה אין אפוא כדי לשפוך אור על שאלת זהות הנהג ברכב הנתבעים שמעסיקה אותנו.
  • עדותו של הנתבע 1: העיד כי הוא נהג ברכב הנתבעים במועד התאונה, כאשר ברכב היו באותה עת שלושה: הנתבע 1 כנהג, המבוטח כנוסע ואדם נוסף כנוסע בשם שאבן עביד (המצהיר שתצהירו נמשך כאמור לעיל). הנתבע 1 העיד כי המבוטח הגיע אל הנתבע 1 בנסיעה ברכב הנתבעים בבוקר יום התאונה (השניים גרים בשכנות), ומשם המשיכו השניים (כאשר הנתבע 1 נוהג) לעבר מקום עבודתם, כאשר בדרכם ועוד בטרם קרות התאונה אספו את הנוסע השלישי הנ"ל. הנתבע 1 מעיד על תאונה שנגרמה באשמתו (התנגש ברכב התובעת מאחור), ולדבריו מדובר בתאונה קלה מאוד, שבה לרכב התובעת נגרם נזק קל מאוד בפגוש האחורי ולרכב התובעת נגרם נזק קל מאוד גם כן בפגוש הקדמי ("אפילו פחות משריטה").  הנתבע 1 מוסיף ומעיד כי המבוטח החליף עם הנהגת בזירת התאונה מספרי טלפון ובהמשך הוחלפו פרטים נוספים בטלפון. הנתבע 1 שלל בחקירתו כי אמר לחוקר (עפ"י טענת החוקר) שלרכב הנתבעים נגרם נזק משמעותי בתאונה (פגיעה קשה ברדיאטור ובמנוע). יצוין כי הנתבע 1 לא שלל כי נחקר ע"י החוקר. לנתבע 1 לא הוצג בטרם עדותו ובכל מהלך עדותו דו"ח החקירה, כך שהנתבע 1 לא ידע בזמן עדותו מה כתוב בדו"ח ואף לא קיבל הזדמנות להגיב על מכלול הדברים בעדותו.
  • עדותו של המבוטח (העיד באמצעות מתורגמנית מקצועית לשפה הערבית): המבוטח העיד שלא זוכר הרבה מהתאונה ונסיבותיה. המבוטח העיד כי בבוקר יום התאונה הם היו שלושה ברכב הנתבעים (כפי שהעיד גם הנתבע 1). ניתן להבין מעדותו של המבוטח כי לדבריו מי שנהג ברכב הנתבעים הוא הנתבע 1 , כי בתאונה היו מעורבים רק שני רכבים,  כי האשם בתאונה הוא הנתבע 1 וכי מדובר היה בתאונה קלה ("אני זוכר שקרתה תאונה עם אמיר..." – שורה 8 בעמ' 18 לפרוטוקול, ובהמשך: "בא אמיר נגע במישהי ברכב שלה" – שורה 16 בעמ' 18 לפרוטוקול). המבוטח מסר גרסה מבולבלת ולא אחידה לגבי השאלה מי אסף את מי ברכב הנתבעים בבוקר יום התאונה ועוד בטרם התאונה, האם המבוטח אסף את הנתבע 1 (כעדות הנתבע 1) או האם הנתבע 1 אסף את המבוטח. המבוטח נשאל מדוע חתם על תצהיר עדות ראשית שבו  מסר גרסה מפורטת יותר מזו שמסר בעדותו אם אינו זוכר את פרטי הדברים, והשיב כי חתם על מה שהוגש לו ובשביל זה מינה עו"ד. המבוטח שלל את הטענה שהחוקר נפגש ושוחח עימו, כאשר גם בתצהיר העדות הראשית שלו טען המבוטח שהוא לא נחקר בעצמו ע"י החוקר כי והחוקר פנה אליו כדי שיסייע בקישורו עם הנתבע 1, שאכן נחקר בידי החוקר. למבוטח לא הוצג בטרם עדותו ובכל מהלך עדותו דו"ח החקירה, כך שהמבוטח לא ידע בזמן עדותו מה כתוב בדו"ח ואף לא קיבל הזדמנות להגיב על מכלול הדברים בעדותו.
  • חולשות וסימני שאלה בעדויות הנתבע 1 והמבוטח:
    • לא נעלמו מעיני חולשות וסימני שאלה העולים מעדויות הנתבע 1 והמבוטח, מתוך העדויות עצמן ומתוך השוואתן האחת לשנייה. אך בבחינת מכלול הדברים והראיות, לרבות חלוף השנים הרבות מאז מועד התאונה ועד מועד מתן העדויות, ובהיעדר גרסה סותרת לתביעה ולנהגת רכב התובעת ובשים לב לכך שהנתבעת 2 לא הציגה את קלטות החקירה (דבר שמוחזק נגדה ראייתית באופן כפול: הן בכך שדו"ח החקירה נפסל כאמור בניגוד לכלל האוסר על עדות מפי השמועה והן בכך שאי הצגת הראיות הזמינות הללו עבור הנתבעת 2 מקימות את החזקה שאילו הוצגו היו פועלת נגד הנתבעת 2), מצאתי שאין בכך כדי למנוע את אימוצה של גרסת השניים בדבר זהות הנהג ברכב הנתבעים – הנתבע 1.
    • לגבי אי ההתאמה המסוימת בין עדויות השניים באשר לשאלה מי אסף את מי ברכב הנתבעים בטרם מועד התאונה, הרי שהמבוטח לא שלל את האפשרות שלה טען הנתבע 1 – כי המבוטח הוא זה שאסף את הנתבע 1. מעבר לכך המבוטח דיווח על קושי לזכור את פרטי האירועים הרלוונטיים בחלוף השנים הרבות, וניתן בהחלט לקבל טענה זו, שאותה אני מקבל גם ביחס לנהגת רכב התובעת, שלגביה אין כל חשד לאי אמירת אמת, ועדיין היא לא זכרה כמעט כלום על התאונה.
    • לגבי אי עמידת המבוטח מאחורי חלק מתצהיר העדות הראשית שלו, בנימוק לפיו אינו זוכר את הפרטים. גם אם מדובר בנימוק מביך, לא ניתן לשלול שאכן, כדברי המבוטח, הוא חתם על תצהיר בנוסח שהוגש לו ע"י עורך דינו, מבלי לבחון אותו לעומק. ראיה מסוימת לכך היא קיומה של טעות ברורה ובוטה שנכללה בסעיף 2 לתצהיר המבוטח המקורי מיום 30.9.15, שלמרות קיומה המבוטח חתם על התצהיר כפי שהוא, כאשר רק בהמשך הוגש תצהיר מתוקן מיום 28.10.15 של המבוטח, שבו תוקן אותו סעיף שגוי בתצהיר.
  • עדותו של החוקר הפרטי מטעם הנתבעת 2:
    • כזכור, בתצהיר העדות של החוקר לא נכללו פרטי החקירה ותוכן ההודעות הנטענות שמסרו לו הנחקרים, ואלו נכללו רק בדו"ח החקירה, שכבר קבעתי שהוא פסול כראיה.
    • החוקר טוען בדו"ח כי נפגע עם המבוטח וחקר אותו, והמבוטח כזכור שלל זאת.
    • החוקר טוען בדו"ח כי לפי הגרסה שמסרו לו המבוטח והנתבע 1 גם יחד, המבוטח כלל לא היה ברכב הנתבעים במועד התאונה, אלא הוזעק טלפונית למקום התאונה לאחר התרחשותה. יצוין כי לא המבוטח ולא הנתבע 1, לא עומתו בעדותם בבית המשפט עם גרסה נטענת זו, שעומדת בסתירה לעדויותיהם בבית המשפט. אני סבור, שבנסיבות וגם משהחוקר נמנע מלעמת את הנתבע 1 והמבוטח עם החשד לשקר ולמרמה מצידם, התבקש עימות כזה לפחות בשלב עדותם במשפט, ומשלא נעשה עימות כזה, הדבר פועל ראייתית לחובת הנתבעת 2 ולזכות הנתבע 1.
    • החוקר טוען בדו"ח כי נחקריו סיפרו לו שהנתבע 1 עשה שימוש ברכב הנתבעים ביום התאונה שאינו קשור כלל לעבודה של המבוטח, כאשר עפ"י גרסת ההגנה שהוצגה בבית המשפט מדובר היה בשימוש לצורכי או לקראת עבודה משותפת של הנתבע 1 והמבוטח ביום התאונה.
    • החוקר נשאל בעדותו במשפט על טענתו בדו"ח לפיה לא חקר את נהגת רכב התובעת מאחר שלא היו בידיו פרטיה, ותשובתו לא הניחה את דעתי כי פרטיה אמנם לא היו בידיו, שהרי בדו"ח החקירה שלו מתייחס החוקר במפורש לתוכן טופס ההודעה שנמסר לתובעת ע"י הנהגת, וברור מהראיות שטופס זה היה לאורך כל הדרך בידי הנתבעת, שכן הרשום בטופס (לגבי זהות נהג רכב הנתבעים) היה הסיבה לחשד שהוביל להזמנת החקירה הפרטית. תמוה אפוא שהחוקר טוען שלא היה בידיו אותו מסמך שבגללו הוזמנה ממנו מלכתחילה החקירה הפרטית. אני לא מקבל אפוא את טענת החוקר לפיה לא חקר את הנהגת בשל כך שפרטיה (הרשומים בטופס הנ"ל) לא היו בידיו. הסיבה היא מן הסתם אחרת, סיבה שתוכנה לא הוכח לפניי.
    • החוקר אישר בעדותו במשפט שלא היה בידיו בעת כתיבת דו"ח החקירה כל ממצא פוזיטיבי שלפיו הנהג ברכב הנתבעים הוא המבוטח, ולא הנתבע 1.
  • מסקנות עובדתיות ממכלול העדויות והראיות:
    • בתאונה היו מעורבים רק שני רכבים, ולא שלושה (בניגוד לדברים שנכתבו בדו"ח החקירה). הדבר עולה באופן ברור ומובהק ממכלול הראיות.
    • מדובר היה בתאונה קלה, שהותירה סימני פגיעה חיצוניים קלים ברכב התובעת, ולא תאונה שבה נגרם נזק משמעותי לרכב הנתבעים (בניגוד לדברים שנכתבו בדו"ח החקירה). הדבר עולה באופן ברור ומובהק ממכלול הראיות.
    • ברכב הנתבעים היו שלושה בעת התאונה, ביניהם הנתבע 1 והמבוטח (בניגוד לדברים שנכתבו בדו"ח החקירה, לפיהם המבוטח כלל לא היה ברכב בעת התאונה). על עובדה זו העידו הנתבע 1 והמבוטח, ועדותם לא נסתרה בכל ראיה קבילה סותרת. אני ער לכך שהנוסע השלישי לא הובא לבסוף לעדות, אך במכלול הדברים והראיות, מצאתי שאין במחדל ראייתי זה כדי לשנות ממסקנתי הכללית.
    • הנהג ברכב הנתבעים במועד התאונה הוא הנתבע 1.

 

סיכום

 

התביעה מתקבלת, כנגד שני הנתבעים גם יחד, נוכח קביעתי בדבר קיומו  של כיסוי ביטוחי עפ"י פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 2, ומשקבעתי כי הנהג ברכב הנתבעים הוא הנתבע 1 (ולא מבוטח הנתבעת 2) וכי, ממילא, לא בוצעה ע"י המבוטח והנתבע 1 מרמת ביטוח כלפי הנתבעת 2 לגבי זהות הנהג (שכן גם לגרסת הנתבעת 2 נמסר לחוקר הפרטי מטעמה כי מי שנהג ברכב היה הנתבע 1).

 

 

 

הנתבעים ישלמו, יחד ולחוד (ובהתאם לפוליסה שהוציאה הנתבעת 2) לתובעת את הסכומים הבאים:

 

  • סך של 13,649 ₪, בגין הנזקים, בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום 17.6.09 ועד יום התשלום המלא בפועל.
  • סך של 347 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה.
  • סך של 378 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה.
  • סך של 450 ₪, בגין שכר העדה בו חויבה התובעת.
  • סך ב ₪ המהווה 17.7% מסכום הנזקים הנ"ל,  בגין שכ"ט עו"ד.

 

ההודעה לצד שלישי – מתקבלת.

 

הנתבעת 2 תשפה את הנתבע 1 בכל סכום שאותו יאלץ (ככל שיאלץ) לשלם לתובעת, ובנוסף תשלם הנתבעת 2 לנתבע 1 את הסכומים הבאים:

 

  • סך של 378 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה.
  • סך של 378 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה.
  • סך של 450 ₪, בגין שכר העד בו חויב הנתבע 1.
  • סך של 650 + מע"מ בגין עלות תרגום עדותו של המבוטח במהלך הדיון בפניי.
  • שכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ₪.

 

הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש מהתובעת ומהנתבע 1 (שולח ההודעה לצד שלישי).

 

המזכירות תשלח פס"ד זה לב"כ כל הצדדים, ותסגור התיק.

 

ניתן היום,  כ' טבת תשע"ו, 01 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

                                                                                   

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ