ע.פ.א. אכיפה ביצוע ואבטחה בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לתשלום סכום של 46,000 .

העובדות וטענות הצדדים:

התובעת עוסקת בביצוע צווים מנהליים, עיקולי מיטלטלין וגבייה, הייתה מבוטחת, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אצל הנתבעת בביטוח אחריות כלפי צד ג'.

בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, התובעת ביצעה ניתוקי מים לחייבים בישובים שונים, עבור חברת מילגם שירותים לעיר בע"מ (להלן: "מילגם").

ביום 27.7.2011 ובמהלך ביצוע עבודות ניתוק מים לחייב מכפר אכסאל, חדרו מים אדירים בכמויות גדולות לנגרייה שבבעלות מר סאלח דראושה וגרמו לנגריה נזקים בגינם הגיש תביעה נגד חברת מלגם, וזו הגישה הודעת צד ג' נגד התובעת. ביהמ"ש בפסק דין מיום 30.12.2014 חייב את התובעת לשאת באחריות בגין הנזק בשיעור 70%, דהיינו בסכום של 29,511 ₪ בצירוף החזר אגרה בסכום של 550 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,600 ₪ (להלן: " תיק דראושה").

ביהמ"ש קבע בדראושה, כי הנזק נגרם מאחר ונציגי התובעת לא הצליחו להחזיר את מד המים למקומו, וכי הם לא ניתקו את מד המים הראשי שבשכונה. עוד קבע ביהמ"ש כי נציגי התובעת עזבו את המקום מבלי שסיימו לחבר את מד המים, בנסיבות בהן לא הוכח כי הם סגרו את השעון הראשי של המים בשכונה. ביהמ"ש קבע כי ההצפה אירעה בשל מחדלם של נציגי התובעת, וכאמור חייב אותם ב- 70% מהנזק ואת מילגם ב- 30% מהנזק. ערעור שהגישה התובעת לביהמ"ש המחוזי, נדחה.

בגין החוב של התובעת לפי פסק הדין, נפתח תיק הוצל"פ והתובעת משלמת במסגרתו סכום של 2,000 ₪ מדי חודש והחוב בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום הגשת התביעה הינו: 39,100 ₪.

התובעת הגישה את התביעה כאן, לאחר שפנתה לחברת הביטוח, הנתבעת, כדי שזו תשפה אותה בסכום פסק הדין מכוח פוליסת הביטוח שבין הצדדים, אולם, הנתבעת דחתה את דרישתה. במכתב התשובה מיום 29.3.2015 רשמה הנתבעת את נימוקי הדחייה, כי התובעת פעלה בניגוד לתנאי הפוליסה ולא דאגה להעביר לנתבעת את כתב התביעה מיד עם קבלתו, לטיפול ולבדיקה וכי, מכוח הוראות הפוליסה היה על התובעת להודיע על קרות מקרה הביטוח לא יאוחר מ- 15 יום ממועד קרות מקרה הביטוח, ואם לא קוימה חובה כלשהי המוטלת על המבוטח לפי הפוליסה וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין את חבותו, אין הוא חייב בתגמולי ביטוח. מעבר לנימוקים אלו לא צוין כל נימוק נוסף.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת בנוסף לטענה שהועלתה במכתב הדחייה שלה, כי האירוע חורג מפוליסת הביטוח התקפה בהיותו נופל בגדר האחריות המקצועית של התובעת, הואיל ולטענתה האירוע נגרם בשל רשלנות עובדי התובעת.

טענתה הנוספת של הנתבעת הינה כי קיימת חובת השתתפות עצמית של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הביטוח, במידה ותחויב הנתבעת בתביעה זו, יש לקזז סכום ההשתתפות העצמית.

דיון ומסקנות;

הצדדים הסכימו, כי בתיק זה לא יישמעו הוכחות, אלא יוגשו סיכומים וביהמ"ש יפסוק על סמך החומר המצוי בתיק וטענות הצדדים.

לאחר שלמדתי את טענות הצדדים ואת המצב המשפטי בנוגע לסוגיות שבמחלוקת הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי.

להלן אדון בסוגיות שבמחלוקת אחת אחת;

 הטענה של אי פנייה לנתבעת:

כאמור, טענה הנתבעת כי בפוליסה קיים חריג לפיו על המבוטח להודיע על מקרה הביטוח תוך 15 יום ואם לא עשה זאת תהיה המבוטחת פטורה מאחריות. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מהנימוקים שלהלן;

ראשית, עיון בפוליסה מלמד כי סעיף 1 (פרק של תנאי הפוליסה (הג'קט) (עמ' 4)) מחייב את המבוטח במתן הודעה למבטחת על קרות מקרה הביטוח תוך 15 יום מיום קרות האירוע הביטוחי ואילו סעיף 5(א) לתנאי הג'קט קובע כי:

" לא קויימה חובה כלשהי המוטלת על המבוטח לפי פוליסה זו, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה;

 הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:

(1)החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;

(2)אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור".

פרשנות לשונית של הסעיף מביאה למסקנה כי אי פנייה לנתבעת אינה פוטרת אותה מחבות באופן מוחלט אלא אך ורק בשיעור שהייתה חייבת בו אילו קוימה החובה של הפנייה לנתבעת בסעיף 1 בפרק "תנאי הפוליסה".

השאלה, האם צירוף הנתבעת לתביעה של דראושה (כצד ג' נוסף) היה מקטין את חבות הנתבעת? דומה כי התשובה לשאלה הנ"ל הינה שלילית, במיוחד לאור טענת הנתבעת בפניי, כי היא "פטורה" מאחריות מאחר שמדובר בפוליסת צד ג' ולא "אחריות מקצועית", ואם כך חושבת הנתבעת, סביר הוא כי במצב דברים זה, הייתה מסרבת להצטרף לתביעה. לפיכך, בנסיבות אלו, הפנייה המאוחרת לא שינתה מאומה במצבה של הנתבעת בעניין הקטנת חבותה. מכאן שהטענה לפטור בשל אי פנייה תוך 15 יום, נדחית בנסיבות העניין.

בנוסף, המחלוקת בתיק דראושה הייתה עובדתית, נשמעו עדים וביהמ"ש הסיק את מסקנתו על סמך העדויות שהובאו בפניו, הנתבעת לא הוכיחה בפניי כי יכלה להפריך את מסקנת ביהמ"ש בדבר רשלנות עובדי התובעת, או כי יכלה להמציא עדים חדשים, או שיכלה להוכיח כי עובדי התובעת סגרו את שעון המים הראשי בטרם עזבו את מקום האירוע ולכן לא התנהלו ברשלנות. במלים אחרות, הנתבעת לא הוכיחה כי היה ביכולתה להביא לתוצאה אחרת אילו הצטרפה לתביעה ואילו היתה מקבלת הודעה מיד לאחר קרות האירוע.

שנית, בשל האמור, חל סעיף 29 לחוק הביטוח הקובע את סמכותו של ביהמ"ש שלא להפחית מתגמולי הביטוח המגיעים לתובעת במקרים שבהם למחדל המבוטח לא היתה השפעה של ממש על סיכון המבוטח: "היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבוטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק בנסיבות העניין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קוים או הופר". סמכות ההתערבות של בית המשפט "רק למקרים שבהם אין קשר סיבתי בין מחדלו של המבוטח לבין קרות מקרה הביטוח" ( ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א', מהדורה שלישית, עמ' 698 (להלן:"אליאס")). במקרנו ברור כי מקרה הביטוח אינו קשור כלל באי מתן ההודעה למבוטח.

החריג של "אחריות מקצועית":

אני דוחה את טענות הנתבעת בעניין זה;

ראשית: הטענה של החרגת האחריות של הנתבעת בשל היותה אחריות מקצועית, לא בא זכרה במכתב הדחייה אותו שלחה הנתבעת לתובעת. באותו מכתב, נרשם כי סיבת הדחייה הינה העדר פניה מוקדמת לנתבעת ואי שיתופה בהליך המשפטי שהתנהל נגדה.

בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 נקבע כי, "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".

בהנחיתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח הזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד.

דומה שכיום אין עוד צורך להכביר מילים בנוגע למעמדן המשפטי המחייב של הנחיות המפקח על הביטוח. ראו בעניין דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 10641/05 – הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (5/5/06) (להלן : "פרשת אסולין") . ראה גם רע"א 2121/14 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אייש (פורסם בנבו, 08.07.2014).

בנדון דידן נפסק – כי הודעת המבטחת למבוטח אינה ענין טכני גרידא והיא נועדה לשקף את בירור חבותה ביחס לתביעת המבוטח ועל כן, על המבטחת בהודעת הדחיה, לפרט את כל נימוקי הדחיה והיא תהא מנועה מלהעלות נימוקי דחיה חדשים, אלא אם מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר מכתב הדחיה והמבטחת לא יכולה היתה לדעת עליהן בשקידה סבירה בעת מתן הודעת הדחיה או בנסיבות חריגות המצדיקות העלאת טענות נוספות, כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, למשל טענת מרמה מצד המבוטח (פרשת אסולין הנ"ל וכן- בש"א (מח' חיפה) 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (15.12.02); בר"ע (מח' חיפה) 1636/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ד.ס.א.ל מרחבים חברה לעבודות עפר בע"מ (13.10.04)).

מכתב הדחייה שנשנלח לתובעת מטעם הנתבעת, אינו עומד באמות המידה שנקבעו בהנחיות המפקח ובהגיון העומד בבסיסן. מכתב הדחייה לא גילה למבוטח את מלוא עמדתה של המבטחת או את כל הנימוקים העומדים בבסיס עמדתה, כנדרש בהנחיית המפקח. בהיעדר פירוט במכתב הדחייה לא ניתן להגשים את מטרת הנחיות המפקח, ובהן, הרצון לאפשר לתובע להתמודד עם טענות המבטחת או לשקול את צעדיו הבאים.

שנית, החריג שבו נקבע כי הפוליסה לא חלה על אחריות מקצועית של המבוטח או של כל אדם בשירותו (סעיף 3(ב) לפרק של הסייגים לחבות המבטח בפוליסה), אינו עונה על דרישת ההבלטה לפי סעיף סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 שקובע כי: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם". "בית המשפט פסק כי סעיף 3 לחוק חל ביתר שאת כאשר התניה המגבילה נוגעת לעצם תחולת הפוליסה".

עיון בפוליסה של התובעת מעלה, כי אין בה סעיף המחריג אחריות מקצועית. סייג זה מופיע בתנאים הכלליים (הג'קט) של "פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד ג'". אני ער להבדלים בין פוליסת ביטוח אחריות מקצועית לבין פוליסת אחריות צד ג' מבחינת המקרים עליהם חלה כל פוליסה, ואין חולק כי מדובר בשתי פוליסות שונות בתכלית וכי חברות הביטוח נוהגות להחריג "אחריות מקצועית" בפוליסות לביטוח אחריות כלפי צד שלישי; אך המבחן אינו הבנתו המשפטית של ביהמ"ש אלא הבנתו של אותו אדם/חברה שרוכש את אותה פוליסה, בנסיבותיו הוא, האם היה מקום לפעול ולהבליט את הסייג באופן שונה.

חובת ההבלטה הינה נגזרת פרמטרים רבים ומגוונים, כגון גודל האותיות, צבען, סוגן, פיזורן, כותרת השוליים של ההתניה המגבילה וכדומה, כאשר ההבלטה הינה מושג יחסי שיש לבחון אותו על רקע מבנה הפוליסה וצורתה ויש להתחשב בזהות המבוטח שעשויה להיות לה השפעה על הערכת ההבלטה ( אליאס, כרך א', עמ' 704-706).

בנסיבות העניין, אני נותן משקל לעובדה, כי לא מדובר בבעל מקצוע חופשי בעל ידע ומיומנות מיוחדים אלא בנותן שירות של גבייה מנהלית וביצוע צווים מינהליים לחברת מילגם, הליכים שמטבעם יוצרים מצב מיוחד שבמהותו כרוך הרבה פעמים במתח רב בסביבת העבודה ועימות עם החייבים ואף מייצר טענות רבות לגבי אופן ביצוע העבודה, והתנגדויות מטעם החייבים.

במצב דברים זה, סביר שהמבוטח רכש את הפוליסה כי רצה לכסות את עצמו מפני טענות של חייב כזה או אחר שטוען כי הוא התנהל לא כראוי, זו מהותה של הפוליסה מבחינת המבוטח הספציפי שבפניי, שכאמור במהות עבודתו הוא חשוף לטענות רבות בגין מקצועיותו ואופן התנהלותו, וסביר כי חלק ממניעיו ורצונו לרכוש פוליסה הוא כי תכסה אותו מפני טענות של צד ג' אודות מקצועיותו בביצוע הליכי הגבייה, חזקה כי מבוטח מסוג המבוטחים שבפני, רכש את הפוליסה על מנת לבטח סיכונים הנובעים מעיסוקו בהליכי הגבייה והנה דווקא סיכונים אלו לא מכוסים.

לאור האמור, אני סבור כי היה מקום להבליט עניין העדר כיסוי לאחריות המקצועית ע"י הגדלת הכתב והבלטתו בצבע אחר, ולהגדיל את הגופן ביחס לגופן של יתר התנאים, היה מקום גם לחזור ולרשום חריג זה בפוליסה הספציפית שהתובעת חתמה עליה ולא להסתפק בהוראות הג'קט שמהווה מעין חוברת כללית שכוללת מספר רב של תנאים, זאת לאור חשיבות העניין למבוטח הספציפי.

בנוסף לחובת ההבלטה קיימת חובה, במקרים מסוימים, על המבטחת לוודא כי המבוטח הבין את משמעות החריג ואת תוצאותיו; הדרישה להבלטה מיוחדת ולחובת ווידוא מתחדדת במקרנו נוכח העובדה כי, בענייננו מדובר בבעל מקצוע שאופי עיסוקו אינו עונה על ההגדרה המקובלת של מקצועות "הצווארון הלבן", מדובר בנותן שירות (שירותי גבייה) וקו הגבול בין האחריות המקצועית לבין האחריות החוקית ("הרגילה") הולך ומתעמעם ושלילת אחריות מקצועית מהפוליסה בענייננו כמעט מרוקנת את הפוליסה מתוכן, כמעט לא ניתן לחשוב על מקרים שבהם יתקיים נזק לצד ג' שהינו בבחינת נזק רגיל שאינו קשור לאופן ביצוע פעולות הגביה של התובעת.

לאור המקובץ, אני סבור כי יש לדחות את טענת הנתבעת לפיה היא פטורה מתשלום דמי הביטוח בשל קיום חריג בפוליסה לפיו ה "אחריות מקצועית" לא מכוסה.

ההשתתפות העצמית:

התובעת טוענת כי כבר נקבע בפסיקה שצריך להוריד את סכום ההשתתפות העצמית מכלל הנזק ולא רק מהנזק שחויבה בו התובעת. התובעת מפנה לרע"א 9386/12 ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ נ. איילון חברה לביטוח בע"מ), אולם אינני סבור כי מדובר בסוגיה דומה.

"ההשתתפות העצמית היא אותו סכום ראשוני מכל נזק המוטל על המבוטח" (אליאס, כרך א' , עמ' 254). מכוח עקרון זה סכום ההשתתפות העצמית נגזר מהסכום אותו חבה התובעת לפי פסק הדין בתיק של דראושה.

לאור המקובץ, התובעת תחויב בסכום השתתפות עצמית לפי הסכום הנקוב בפוליסה.

סכום התביעה;

אינני סבור כי על המבטחת – הנתבעת – לשאת בסכומים שלא היא גרמה מעבר למה שהתחייבה בחוזה הביטוח, הנתבעת אינה אשמה בחדלות הפירעון של התובעת והמצב של אי התשלום נוצר בגלל שהתובעת החליטה שלא לערב את הנתבעת מלכתחילה בדיון מול דראושה. הנתבעת אינה אשמה בכך שנפתח תיק הוצל"פ וחוב התובעת תפח, אילו הנתבעת היתה בתמונה מלכתחילה, יכול והדיון היה מסתיים במקשה אחת ולא היתה התובעת נאלצת להיגרר לתיקי הוצאה לפועל, המצב נוצר בשל התנהלותה ואין לנתבעת כל חלק בתפיחת הסכום.

חוב הנתבעת הינו סכום פסק הדין בניכוי 10,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש בתיק של דראשוה, דהיינו 19,511 בתוספת 550 ₪ ו- 4,600 ₪ ובסך הכל: 24,661 ₪.

סוף דבר;

אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומורה לנתבעת לשלם לתובעת סכום של 24,661 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום של 4,000 ש"ח.

הסך של 24,661 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל. סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ יישא בהפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק-דין זה לצדדים.

ניתן היום, א' סיוון תשע"ח, 15 מאי 2018, בהעדר הצדדים.