בפני תביעה על סך של 33,502 ₪.
עסקינן בתובעה להשבת כספים אשר גבתה הנתבעת מהתובעות באמצעות הליכי גיבה בתיקי ההוצאה לפועל 02-46228-11-8 ו- 02-52075-11-7. ( להלן: תיקי ההוצל"פ").
הנתבעת פתחה את שני תיקי ההוצל"פ לביצוע צו של ראש המועצה המקומית על בסיס דרישות תשלום שהוצאו לתובעות.
עוד בטרם נפתחו תיקי ההוצל"פ, הגישו התובעות עררים על דרישות התשלום במסגרת תיקי וועדת ערר ו"ע 31906-01-10 ו- ו"ע 33278-0110.
בקשות התובעות לעיכוב הליכים עד מתן פסק דין בערעור נדחו, והנתבעת נקטה בהליכי גביה (עיקולים) במסגרתם גבתה את מלוא החוב בתיקי ההוצל"פ.
ביום 25/6/12 ניתן פסק דין של וועדת הערר בראשות כבוד השופט ערפאת טאהא. בפסק הדין נקבע כי לנתבעת לא הייתה סמכות לחייב את התובעות בהיטל ביוב בגין מוכן טיהור שפכים.
התובעות טענו כי החיוב בהיטל שבוטל בפסק הדין מהווה 58% מדרשיות התשלום ולפיכך, ביקשו מהנתבעת להשיב חלק יחסי זה מהסכומים שנגבו בצירוף תוספת ריבית והצמדה.
הנתבעת טענה כי יש להשיב לתובעות 58% מסכום הקרן בלבד וכי אין היא מחויבת להשיב את החלק היחסי של האגרה, שכ"ט והוצאות.
אין מחלוקת שהנתבעת השיבה לתובעים את החלק היחסי של הקרן.
השאלה השנויה במחלוקת והעומדת להכרעה בפני הנה: האם על הנתבעת להשיב לתובעת את החלק היחסי מסכומים שנגבו בגין אגרה, שכ"ט עו"ד והוצאות?
סבורתני כי להשיב לשאלה זו בחיוב.
להלן אפרט את נימוקי.
ממה מורכב חיוב האגרה, שכ"ט והוצאות?
האגרה של תיק הוצל"פ משולמת על ידי הזוכה וסכומה מתווסף לחוב של החייב- כאשר סכום האגרה נגזר מסכום החוב.
כמו כן, עם פתיחת תיק הוצל"פ מתווסף לחוב סכום שכ"ט עו"ד אשר נקרא שכ"ט א', ועם נקיטת הליך הראשון בתיק מתווסף לחוב סכום שכ"ט נוסף, אשר נקרא שכ"ט ב'. הסכומים של שכ"ט א ו- ב' מחושבים אף הם כנגזרת של סכום החוב ומתווספים לחוב של החייב.
לעניין זה ראו:
סעיף 9 ו- 10 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 ( להלן: חוק ההוצל"פ).
תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח – 1968.
במקרה דנן, שני תיקי ההוצל"פ נפתחו בהתאם לדרישות התשלום, כאשר האגרה ושכ"ט א' וב' חושבו בהתאם לדרישת התשלום. משבוטל 58% מהחוב שהנקוב בדרישת התשלום יש להקטין בהתאם את סכום האגרה ושכ"ט א' ו- ב'. במקרה דנן, מאחר והחוב נגבה במלואו מהתובעת אזי יש להשיב סכומים אלה.
השבה מכוח פסק הדין: פסק הדין ביטל החיוב והורה על השבה
החיוב אשר בוטל על ידי בית המשפט היה לא חוקי וככזה הוא בטל מעיקרו.
כאמור, ביום 25/6/12 ניתן פסק דין של וועדת הערר בראשות כבוד השופט ערפאת טאהא. שבו נקבע כי לנתבעת לא הייתה סמכות לחייב את התובעות בהיטל ביוב בגין מוכן טיהור השפכים.
"עולה, אם כן, כי לא הייתה למועצה סמכות לפטור את כלל בעלי הנכסים מתשלום היטל ביוב בגין מכון הטיהור ולהשית עלות זו רק על מקטע החוף. על פניו ברור, כי אם הנטל של עלות הקמת מכון הטיהור היה מתחלק בין כלל בעלי הנכסים שבתחום המועצה, תעריפי היטל הביוב בגין מכון הטיהור היו נמוכים יותר. אפליית מקטע החוף במקרה דנן מצדיקה ביטול דרישת התשלום ככל שהן נוגעות להיטל הביוב בגין המט"ש." (פסקה 23 לפסק הדין).
בית המשפט ביטל את דרישות התשלום והורה באופן מפורש לנתבעת להשיב את הסכומים שנגבו:
"ככל שנגבו סכומים מהעוררים בגין חלקה 7 או בגין מכון הטיהור, על המשיבה להשיב להם את הסכומים שנגבו על ידה".
ודוק, הוראת ההשבה קבועה באופן מפורש בפסק הדין, בית המשפט הנכבד התייחס לכלל הסכומים שנגבו ולא סייג את הוראת ההשבה לקרן החוב בלבד.
על פסק הדין של וועדת הערר הוגשו ערעורים על ידי שני הצדדים לבית המשפט המחוזי בנצרת עמ"נ 26027-08-12, וביום 10/1/13 ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת מוניץ אשר דחתה את שני הערעורים.
הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בר"ם 1046/13. ביום 15/5/13 ניתנה החלטת כבוד השופטת דפנה ברק ארז אשר דחתה את בקשת הרשות לערעור:
"לדידי, צדקו וועדות הערר ובית המשפט קמא בקובען שהמועצה אינה ומסמכת לפטור כללי את מרבית תושביה מתשלום היטל בגין הקמת מכון טיהור שפכים, ולהטילו אך על בעלי המקרקעין שבאזור מסוים."
עיננו הרואות כי הקביעה שהחיוב לא חוקי הנה קביעה חלוטה אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. חיוב לא חוקי הנו חיוב בטל ויש להשיב את המצב לקדמותו.
לא זו אף זו, בפסק הדין החלוט, קיימת הוראת השבה מפושרת קונקרטית ובלתי מסוייגת.
לטעמי, די בהוראת ההשבה שנקבעה בפסק הדין כדי לקבל את התביעה, ולא ברור לי מדוע הנתבעת בחרה לסטות מהוראה מפורשת זו הקבועה בפסק הדין.
השבת משמעה השבת המצב לקדמותו, לרבות השבת הכספים אשר נגבו ביתר בגין שכ"ט ואגרה.
השבת המצב לקדמותו מתבצעת באמצעות עריכת חישוב המדמה פתיחת התיקים על סכום הקרן החוקית ללא התוספת שבוטלה כאשר מסכום קרן זה נגזרים סכומי האגרה ושכ"ט.
השבה מכוח הדין
בנוסף להוראה המפורשת בפסק הדין, קמה לתובעות עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומכוח סעיף 18 לחוק ההוצל"פ.
השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט:
התובעות טענו כי קמה חובת השבה מכוח סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט").
התובעות טענו ובצדק, כי גביית כספים כלשהם בגין רכיב מכון הטיהור בין אם מדובר בכספים המהווים את סכום היטל מכון הטיהור עצמו, ובין אם מדובר בתשלומים הנלווים- מהווה קבלת כספים שלא כדין ובהעדר סכמות.
הנתבעת מנגד טענה כי היא לא "התעשרה" בשל גביית ההוצאות ולחלופין, יש לפטור את הנתבעת מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי היא לא "התעשרה", הנתבעת התעשרה בסכום ההפרש של האגרה ושכ"ט עו"ד אשר נגבו שלא כין.
באשר לאגרה, אמנם הנתבעת שילמה את האגרה עם פתיחת התיק. אך סכום זו נגבה במלואו מהתובעות והתובעת זכאית להשבת החלק היחסי. ודוק, הדרך פתוחה בפי הנתבעת לפנות ללשכת ההוצל"פ בבקשה להשבת הפרש האגרה בהתאם לתקנה 9א לתקנות תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח – 1968.
לעניין שכ"ט א' ו- ב' כאמור, סכומים אלה נגזרים מגובה החוב. שכ"ט שנפסק בהוצל"פ אינו שכ"ט הריאלי אלא שכ"ט שנקבע בדין. אין נפקא מינה מהו שכ"ט ששולם בפועל על ידי הנתבעת לב"כ ועל הנתבעת להשיב את שכ"ט שנגבה ביתר מהתובעות.
לעניין טענת הנתבעת שיש לפטור אותה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. במקרה, דנן אין תחולה להוראות הסעיף מאחר שהזכייה אכן כרוכה בחסרון המזכה ולא קיימת נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת- נהפוך הוא.
השבה מכוח סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל
התובעות טענו כי הן זכאיות להשבה מלאה בהתאם לסעיף 18 לחוק ההוצאה לפעול. התובעות טענו כי אמנם ההתדיינות לא נעשתה במסגרת תיקי ההוצל"פ אולם, חזקה היא שתכלית החוק לשאוף להרמוניה חקיקתית.
סעיף 18 קובע:
(א) בוטל פסק הדין לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע, ואם שונה פסק הדין רשאי הוא לצוות על תיקון המצב לפי השינוי, אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל החייב לבקש החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו.
(ב) צו שניתן לפי סעיף קטן (א) ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.
(ג) אין בסעיף זה כדי לגרוע מכל סעד לפי דין אחר.
סעיף 18 מורה על השבה לאחר שינוי או ביטול פסק דין, ההשבה הנו השבה מלאה "החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע " ו- "תיקון המצב לפני השינוי" כאשר לטעמי, תיקון המצב אינו מתמצה בהשבת הקרן שנגבתה שלא כדין אלא בהשבת האגרה ושכ"ט שנגבו שלא כדין.
סעיף קטן (ג) קובע כי אין בסעיף זה כדי לגרוע מכל סעד לפי דין אחר.
משמע שהסעיף אינו קובע סכמות ייחודית לרשם ההוצל"פ בעניין ההשבה. במקרה דנן עמדו בפני התובעות 3 אפשרויות א) להגיש תביעה לבית משפט השלום, ב) להגיש בקשת השבה במסגרת תיקי ההוצל"פ שנסגרו, ג) להגיש לביצוע את פסק הדין של וועדת הערר אשר הורה על השבה.
התובעות בחר באפשרות הראשונה והגישו את תביעתן לבית משפט זה.
הנתבעת טענה שסמכות הרשם בהתאם לסעיף 18 הנו סמכות רשות. אכן, אין מדובר בחובה אלא ברשות הנתונה לשיקול דעת רשם ההוצל"פ . אך ברי כי אין זה המקרה שבו יבחר רשם הוצל"פ לא להפעיל סמכות זו הן לאור העובדה שהסכום שנגבה היה לא ללא הסמכה חוקית, והן לאור פסק הדין של וועדת הערר המורה באופן מפורש על השבה.
טענות הצדדים לחוסר תום לב
שני הצדדים טענו טענות חוסר תום לב.
התובעות טענה כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב; ואילו הנתבעת טענה שהתובעות חסרות תום לב כי לא שילמו את החוב בהתאם לדרישת התשלום לאחר שנדחו בקשותיהן לעיכוב ביצוע.
טענה זו של הנתבעת לא מקובלת עלי. אכן, לא היה עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור אבל דרישת התשלום של הנתבעת כללה מרכיב לא חוקי ובסופו של יום, מרכיב זה בוטל על ידי בית המשפט בשל אי חוקיותו.
מצד שני, הנתבעת שפתחה תיק הוצל"פ לאחר הגשת הערעור פעלה בהתאם לזכותה החוקית. ברם, הנתבעת שבחרה לפתוח תיק הוצל"פ ביודעה שהחוב לא חלוט לקחה על עצמה סיכון שלימים, התממש ועל כן, אין לה להלין אלא על עצמה.
לעניין זה הפנו התובעות לפסק הדין שניתן בע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' לטד פ"ד כ"ט (1) 597, 610 שם קבע כבוד השופט חיים כהן:
"נראה שהפועל על-פי פסק דין אשר אינו עוד סופי באשר הוא נתון עוד לערעור, פועל תמיד על סיכונו שלו, שמא יבוטל הפסק בערעור, והוא יידרש ליתן דין-וחשבון על טובות-הנאותיו מכול הפסק שבוטל".
באשר לטענת הנתבעת לתחולת דוקטרינת "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". טענה זו נדחית על הסף: ראשית, פסק הדין של וועדת הערר כלל הוראת השבה מפורשת כך שברור שאין עסיקנן ב-"עילה בת עוולה". שנית, החיוב היה שלא בסמכות היה נגוע באי חויקות ועל כן, הנתבעת לא הייתה זכאית לגבות שכ"ט עו"ד ואגרת הוצל"פ.
סוף דבר:
אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעת להשיב לתובעות את הסכומים שנגבו שלא כדין בגין המרכיבים של אגרה ושכ"ט עו"ד א ו-ב בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום גביית כל תשלום ותשלום ועד התשלום המלאה בפועל.
יחד עם זאת, אין מקום להשבת הסכום הזניח של אגרות הליכים שכן, באמצעות הליכים אלה נגבתה יתרת החוב.
על הצדדים לערוך תחשיב מוסכם ולהגיש פסיקתא לחתימתי עד יום 15/4/15.
בנוסף לסכומים לעיל, הנתבעת תישא בהוצאות התובעות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪.
סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום אם לא כן, ישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
על המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
