תא"מ 13743-11-14 ודבקר נ' אוצ'ניק

לפני תביעה שטרית לפירעון שיק ביטחון בסך 50,000 ₪.לפיצוי בגין נזקים שנגרמו, לטענת התובע מהפרת הסכם לשכירת נכס מקרקעין.

התובע, ארז ודבקר (להלן:"התובע") הגיש לביצוע שיק ביטחון בסך 50,000 ₪ עליו חתומה הנתבעת נטליה אוצ'ניק (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת טוענת כי לא התקיימו התנאים המתירים הצגת שיק זה לפירעון, ומבקשת לדחות את התביעה.

רקע עובדתי

התובע הוא בעל דירה בבאר שבע. הנתבעת ובן זוגה (להלן: "השוכרים") חתמו ביום 10.7.12 עם התובע על הסכם שכירות ל-12 חודשים. התובע, אשר רצה לעקוב אחר תשלומי הארנונה ושאר התשלומים השוטפים, כלל בהסכם סעיף הקובע כי התשלומים השוטפים ישולמו על ידו, והשוכרים יישלמו לידיו את סכום התשלום. סעיף נוסף בהסכם קובע כי לשוכרים יש אופציה להארכת החוזה בשנה נוספת, בתנאי שיודיעו על כך מראש ובכתב, 90 יום מראש. השוכרים מסרו לתובע שיק ביטחון, משוך מחשבונה של הנתבעת, על סך 50,000 ₪. על פי ההסכם, שיק זה מיועד לאפשר לתובע לכסות את הפסדיו עקב נזקים שייגרמו לדירה, תשלומים שלא ישולמו, או עיכוב בפינוי המושכר.

במהלך השנה שבה השכיר התובע את הנכס, פרץ סכסוך כספי בינו ובין השוכרים סביב תשלומי החשבונות השוטפים. התובע הגיש תביעה לפינוי המושכר בבית משפט השלום בבאר שבע. התובע והשוכרים הגיעו לפשרה לפיה יינתן צו לפינוי ולסילוק יד, שייכנס לתוקפו בתאריך 31.12.2013 . עוד הסכימו הצדדים כי בגין התקופה בה נמצאו השוכרים בנכס מעבר למוסכם בחוזה, ישולמו דמי שכירות בסך 18,950 ₪. הוסכם גם כי הסכום הנ"ל איננו כולל "חובות בגין ארנונה, חשמל, מים וכיוצ"ב". כבוד סגן הנשיא עידו רוזין אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של פסק דין.

המשכירים פינו את הדירה ביום 5.1.14 לאחר שקיבלו הארכה בת חמישה ימים מהתובע. אף שהדירה פונתה, נותרו מחלוקות לגבי תשלום חובות השוכרים והתובע הפקיד את שיק הביטחון. השיק חזר מסיבת א.כ.מ והתובע פנה להוצאה לפועל כדי לבצעו. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר, וההליך הובא לפני.

טענות הצדדים

טענות התובע

התובע טוען כי השוכרים לא שילמו את החשבונות השוטפים בעת שהותם בדירה. בכתב התביעה פרט התובע את הסכומים אותם חייבים לו השוכרים: בעבור חשבון החשמל מיולי 2012 עד ינואר 2014 - 8,666.3 ₪. בעבור תשלומי הגז לחודשים נובמבר 2012 עד ינואר 2014 סכום של 2,223.88 ₪. עבור תשלומי ארנונה מחודש ספטמבר 2012 ועד ינואר 2014 - 5,650.2 ₪ . עבור תשלומי ועד הבית מינואר 2013 ועד ינואר 2014 סכום של 1,800 ₪.

בנוסף טוען התובע, כי השוכרים חייבים לשלם לו את הפיצוי המוסכם, בגין עיכוב בן 171 ימים בפינוי המושכר. ע"פ ההסכם, בעבור כל יום של עיכוב בפינוי המושכר ישולם סכום של 350 ₪ ללא קשר לתשלום המלא שייגבה בעבור השכירות. על כן לטענתו, חבים לו השוכרים סכום של 59,850 ₪.

עוד טוען התובע, כי נאלץ לבצע תיקונים בדירה, לאחר שהשוכרים החזירו את הדירה לרשותו במצב מוזנח. התובע מבקש סכום של 3,143 ₪ בגין עלות תיקון הנזקים ובגין עלות ציוד שהיה בדירה ונהרס.

טענות הנתבעת

הנתבעת ובן זוגה מכחישים את טענות התובע. לטענתם הם שילמו לתובע את חובותיהם בגין החשבונות השוטפים שהוזכרו לעיל, למעט חשבונות החשמל המים הארנונה לחודשים יולי 2013 עד דצמבר 2013. התשלום התבצע במזומן ובשקים בפגישות שהיו בין הצדדים במהלך תקופת השכירות. השוכרים הציגו מספר שיקים שלטענתם מעידים על תשלום החשבונות.

השוכרים טענו כי גם אם ייקבע שעליהם לשלם את החשבונות האמורים הרי שיש לקזז מסכום התשלום את ההנחה המגיעה לנתבעת בשל היותה אם חד הורית. לטענתם, העובדה שהתובע בחר להשאיר את הנכס רשום על שמו, מנעה מן הנתבעת לממש את זכויותיה ואין הוא זכאי למלוא ההחזר בעד החשבונות ששילם.

השוכרים טוענים כי התובע מנוע מלתבוע פיצוי מוסכם עבור התקופה שבה לטענתו היה עיכוב בפינוי המושכר. לטענתם, לאחר פסק הדין של בית המשפט בבאר שבע בתביעת הפינוי, חל על הנידון השתק פלוגתא.

לחילופין, טוענים השוכרים כי לא היה עיכוב בפינוי המושכר מאחר והייתה הסכמה מכללא מצד התובע למימוש האופציה.

השוכרים דוחים את הטענות על נזקים בדירה. לטענתם עזבו את הדירה לאחר ניקיון יסודי, צביעה ותיקונים שונים שביצעו בקירות הבית. לטענתם, מלבד עציץ שנשבר במהלך מבצע "צוק איתן", כל הפריטים שהיו בדירה ביום ההשכרה, נותרו בה גם בתום תקופת השכירות.

דיון והכרעה

טענות הצדדים נסובות סביב שתי שאלות מרכזיות. הראשונה עובדתית- האם הועבר לתובע תשלום בגין החשבונות השוטפים. והשניה משפטית- האם רשאי התובע לתבוע את הפיצוי המוסכם לאחר הסכם הפשרה שהושג בתביעה לפינוי מושכר.

ראשית נכריע בשאלה העובדתית. בשאלה זו, אני מקבל במלואה את טענת התובע שהשוכרים לא העבירו לו תשלום במזומן עבור החשבונות השוטפים הנתבעים.

גרסתה של הנתבעת שהתשלום ניתן במזומן במועדים שונים, לא נתמכה בכ לראיה. הנתבעת לא ציינה תאריך או תאריכים שבהם, לשיטתם, העבירו היא או בן זוגה תשלום במזומן לתובע. הנתבעת לא זימנה עדים שהיו עדים לביצוע התשלומים, וזאת למרות שלדבריה היו כאלה (וראו לעניין זה עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 20 ואילך).

עוד יש לציין, כי גרסתה של הנתבעת הייתה עמוסת סתירות. בן זוגה של הנתבעת, שהעיד בנוכחותה, סיפר כי בני הזוג מתגוררים יחד שש שנים, העיד כי הוא התגורר עמה בנכס, ואף שילם לעיתים במזומן לתובע מתחת לביתם. היא לעומת זאת העידה כך:

ש:הרגע הצהיר בן זוגך שהוא חי אתך, ולכן אם חד-הורית שחיה עם ידוע בציבור, לא זכאית להנחה.

ת:אפתח משהו שלא היה אמור להיפתח – אני ומוריס היינו פרודים באותה תקופה, אני עוברת תהליך גיור, לכן גם הבת אגם לא רשומה על שמו. מוריס עזב את הבית כי הוא לא רצה להתחזק, והוא לא היה גר איתי. הוא היה בא והולך לסירוגין. באותה תקופה כן הייתי אם חד-הורית, לעומת זאת הילדה השנייה שלי אנאל רשומה בתעודת זהות. עקב אנאל אני לא זכאית, כי הוא רשם אותה על שמו.

(עמ' 22 שורה 25 ואילך)

אין מדובר בסתירה יחידה, אלא בשורה של סתירות גם לגבי עניינים עובדתיים בסיסיים ביותר. לדוגמה - בתצהירה טענה הנתבעת שלא יכלה ליצור קשר עם התובע ובעדותה טענה כי כן היה זמין. בתצהירה לבית המשפט בבאר שבע טענה ששלחה לו הודעות טקסט ובעדותה לפנינו טענה כי מכשירו לא תומך בהודעות כאלה.

לאור האמור, ולאור סתירות רבות נוספות שנתגלו בעדות הנתבעת, אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה ששילמה לתובע עבור החשבונות השוטפים בגין אחזקת הנכס האמור.

שוכנעתי, כי גם השיקים שהציגה הנתבעת, אינם תשלומים בגין החובות הנתבעים. תאריכי השיקים והסכומים הנקובים בהם מתיישבים עם גרסתו של התובע ואף מחזקים אותה.

בסעיף 3 לתצהיר המשלים של הנתבעת הציגה הנתבעת חמישה שיקים. השיק הראשון, המסומן כנספח א' לתצהיר, אינו שיק לפקודת התובע, ולא הוכח כל קשר בינו לבין תביעה זו. השיק החמישי, המסומן כנספח ה' לתצהיר, הוא שיק שאין חולק, כי ניתן לתשלום דמי השכירות. נותרנו אם כן, עם שלושה שיקים, שניתנו כולם בדצמבר 2012. השיק השני – נספח ב' -בסך 320 ₪ תואם לגרסת הנתבע, שלא תבע תשלום חשבון המים לחודשים יולי אוגוסט 2012 ולא תבע את תשלום חשבון הגז לחודשים יולי-אוקטובר. השיק השלישי נספח ג' בסך 1,400 ש"ח מתאים לתשלום ארנונה של 4 חודשים בין החודשים יולי- אוקטובר 2012, חודשים שאכן לא נתבע בגינם תשלום. בדומה להם, השיק הרביעי, נספח ד'- על סך 900 ₪ מתאים לתשלום ועד הבית לחצי שנה, יולי עד דצמבר.

איני מקבל גם את טענת הקיזוז שטענה התובעת. התובעת לא הביאה כל ראיה כי היא אם חד הורית, ומעדותה ומעדות בן זוגה, כפי שהובאו לעיל, אף עלה ההיפך. יתרה מזאת, נראה כי גם אם הייתה מוכיחה הנתבעת את היותה אם חד הורית, הייתה טענת הקיזוז נדחית. הסעיף בהסכם השכירות קבע מפורשות כי הדירה תישאר על שם בעל הבית. הנתבעת יכלה להעלות את עניין ההנחה במסגרת המשא ומתן שנוהל על ההסכם, ומשלא עשתה זאת הרי שוויתרה במודע על ההנחה שלה היא זכאית. עוד נאמר, כי ייתכן שכל הדיון בנושא ההנחה הוא תיאורטי, וניתן לקבל את ההנחה האמורה גם כאשר הדירה נשארת על שמו של בעל הבית. התובעת, כפי שעולה מעדותה, כלל לא בדקה אפשרות כזאת. התוצאה היא כאמור – כי טענת הקיזוז נדחית.

עתה הגענו לשאלה השנייה העומדת לדיון בתביעה זו, והיא, האם יכול התובע דנן לתבוע את הפיצוי המוסכם בסעיף 11.2 לחוזה השכירות, לאחר פסק הדין בתביעת הפינוי?

ברי, כי לו הייתה תביעת הפינוי מתבררת עד סופה והיה נקבע כי השוכרים יושבים בנכס שלא כדין ודינם להתפנות, יכול היה התובע לדרוש את הפיצוי המוסכם בתביעה נפרדת. תביעת פינוי עוסקת דרך כלל אך ורק בשאלה, האם השוכרים יושבים בנכס שלא כדין, והאם לפנותם. בכוונת מכוון, תביעות אלו לא עוסקות בסעדים הכספיים סביב השכרת הנכס, ומטרתן היא לזרז את פינוי המושכר. ברור אם כן, כי ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים לאחר פסק דין בתביעת פינוי.

השאלה היא, מהו פסק הדין. מכיוון שהפיצוי המוסכם חל במקרה של איחור בפינוי הנכס, הרי שהוא קשור קשר ישיר לקביעות השיפוטיות בתביעה לפינוי המושכר. אם פסק הדין הוא שהשוכרים יושבים בנכס שלא כדין, הרי שקמה עילה לתביעת הפיצוי המוסכם, ואם קבע ביהמ"ש שהשוכרים יושבים בנכס כדין הרי שתביעה כזו אינה קמה.

כאשר צדדים מגיעים לפשרה, ומסכמים על תאריך פינוי, ללא קביעה שיפוטית, עומדות בפנינו שתי אפשרויות לפרש את המצב שנוצר. אחת, שבעל הבית ויתר על קביעה שיפוטית שהשוכרים יושבים שלא כדין בנכס, הסכים למפרע לישיבתם של השוכרים בנכס עד תאריך הפינוי, וממילא נסגרה הדלת על תביעת הפיצוי המוסכם. אפשרות שניה היא, שבעל הנכס והשוכרים הגיעו להסכמה בדבר פינוי הדירה בלא להידרש לשאלה, האם השוכרים ישבו כדין עד עתה או לא, ומבלי לוותר על הזכות להוכיח בעתיד את דבר הישיבה שלא כדין ואת זכותם לקבל פיצוי מוסכם.

איני בא להכריע אלו מהפרשנויות היא הנכונה משום שבענייננו, ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מלשון הפשרה.

בתיק שמספרו 40769-08-13 אישר למעשה, כבוד סגן הנשיא השופט עידו רוזין, את הסכמת הצדדים, ונתן לה תוקף של פסק דין. נצטט את הסכמת הצדדים:

"הגענו להסדר פשרה, לפיו יינתן צו לפינוי וסילוק יד, שייכנס לתוקף ביום 31.12.2013.

כמו כן הסכמנו, שהנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, סך של 18,950 ₪, בגין דמי שכירות עבור המושכר, עד ליום 31.12.2013 (להלן: "חוב דמי השכירות").

סכום זה אינו כולל חובות בגין ארנונה, חשמל, מים, ועד בית וכיוצ"ב.

הנתבעים ישלמו לתובע את חוב דמי השכירות, ב – 10 תשלומים, חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 10.12.2013 ובכל 10 של החודש לאחריו. 6 שיקים יימסרו היום במעמד הדיון. ארבעת השיקים הנותרים, יישלחו בתוך 14 ימים למשרד ב"כ התובע. כל השיקים יירשמו לפקודת התובע.

היה והנתבעים יפגרו באחד מהתשלומים החלים עליהם, יהא זכאי התובע לגבות את יתרת החוב בסכום אחד.

מבקשים לאשר את ההסכמה וליתן לה תוקף של פסק דין, וכן להורות על השבת האגרה."(עמ' 2 לפרוטוקול)

לשון הפשרה במקרה שלנו מעידה על כוונת הצדדים. ראשית, הצדדים החליטו לעסוק בתביעה הכספית כבר במסגרת תביעת הפינוי וליישבה ברובה בהסכם הפשרה. שנית, הוסכם על תשלום שווה ערך לדמי השכירות, דבר המצביע על הסכמה בדיעבד לישיבת השוכרים בדירה בתנאי שישלמו את דמי השכירות המוסכמים. שלישית, התשלומים שהוחרגו היו התשלומים שעמדו בבסיס המחלוקת בין הצדדים, תשלומי החשבונות השוטפים, כפי שנאמר שם - "סכום זה אינו כולל חובות בגין ארנונה, חשמל, מים, ועד בית וכיוצ"ב.". לטעמי לשון הצדדים מעידה על הסדר שלילי לגבי הפיצוי המוסכם ולכן אני קובע כי חל על עניין זה השתק פלוגתא, והתביעה לתשלום הפיצוי המוסכם נדחית.

התובע טען גם כי נאלץ לבצע תיקונים בדירה, לאחר שהשוכרים החזירו את הדירה לרשותו במצב מוזנח. לטענתו מגיע לו סכום של 3,143 ₪ בגין עלות תיקון הנזקים ובגין עלות ציוד שהיה בדירה ונהרס.

התובע לא עמד ברף ההוכחה הנדרש לעניין הנזקים שהשאירו השוכרים בדירה. הוא לא הביא כל ראיה כי אכן היו נזקים, ולא צירף חוות דעת מומחה בעניין. התובע הציג, אמנם, קבלות על חומרים שונים שקנה, אך מהן לא ניתן ללמוד על היקף הנזק שהיה בדירה. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע כי יש התאמה בין הפריטים שניקנו לבין הנצרך בפועל. הטענה שבדירה חסרים אביזרים שונים שהיו בה כאשר נכנסו השוכרים לגור, גם היא לא הוכחה. התובע אף לא הביא אסמכתאות כל שהם לערכם של האביזרים הנזכרים.

ככלל, לא בנקל יפסוק ביהמ"ש פיצויים בגין עגמת נפש. עם זאת, במקרה דנן שוכנעתי כי יש לכך הצדקה. השוכרים,סירבו לשלם במשך זמן ארוך את הוצאותיהם שלהם ללא כל הצדקה, התישו את התובע בתואנות שווא לגבי גניבת חשמל וגם לאחר שזה שכר בודק חיצוני, שהזים את טענותיהם פעמיים, המשיכו בסירובם לשלם. השוכרים הגדילו לעשות, וגרו בדירה מבלי לשלם שכר דירה. התובע נאלץ לפנות לבית המשפט פעמיים, פעם לפינוי הנכס, ופעם לשם קבלת כספו בחזרה. לאור המאמצים הרבים שנאלץ להשקיע התובע אל מול ההתנהלות המתחמקת של השוכרים, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך 2,000 ₪.

העולה מן המקובץ הוא, כי חובה של הנתבעת לתובע ארז ודבקר הוא סכום של 18,340 ₪ בגין החשבונות השוטפים אותם שילם, וכן סכום של 2,000 ₪ פיצויים בגין עגמת נפש. סה"כ 20,340 ₪.

סופו של דבר- ההליכים בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 01-69857-14-1 ישופעלו, וסכום הקרן יעמוד על 20,340 ₪ מיום פתיחת התיק לביצוע, וישוערך בהתאם.

הנתבעת, נטליה אוצ'ניק, תישא בהוצאות משפט בסך 1,300 ₪. כמו כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. סכומים אלו יתווספו לקרן החוב ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ו, 30 מאי 2016, בהעדר הצדדים.