אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ש.ח.מ.ן החזקות בע"מ ואח' נ' עירית ירושלים

ש.ח.מ.ן החזקות בע"מ ואח' נ' עירית ירושלים

תאריך פרסום : 28/11/2013 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי ירושלים
52775-01-13
20/11/2013
בפני השופט:
יגאל מרזל

- נגד -
התובע:
1. ש.ח.מ.ן אחזקות בע"מ (אולמי "שירת ירושלים")
2. חברת תמיר בע"מ (אולמי "תמיר")
3. אולמי נוף ירושלים בע"מ
4. יוסף גברא (אולמי "היכל דוד")
5. יאיר שיאון (היכל "ספיר אירועים")
6. מ. טל אירועים וכנסים בע"מ (אולמי "פביליון")
7. טרקלין אולמות ואירועים בע"מ (אולמי "מונדיאל")
8. קרדו – מפעלי אירוח ותיירות בע"מ (אולמי "קזבלנקה")

הנתבע:
עיריית ירושלים
פסק-דין

פסק דין

העתירה שבכותרת – עניינה שיעור חיוב הארנונה המושת בעיר ירושלים לשנת 2013 על מחזיקי נכסים המשמשים כאולמות אירועים. הטענה המרכזית בעתירה היא, ששיעור הארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בצו המיסים לשנת 2013 הוא מפלה ובלתי סביר באופן קיצוני עד כדי כך, שקיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט זה. הסעד שהתבקש בעתירה הוא שמועצת עיריית ירושלים תקבע בצו לשנת 2013 סיווג משנה מיוחד לנכסים מסוג אולמות אירועים – ובשיעור ארנונה נמוך מזה שבו מחויבים מחזיקי נכסים מעין אלה היום.

העתירה והנטען בה

העתירה הוגשה על ידי שמונה עותרים שהם, לפי הטענה, מחזיקים של אולמות אירועים בתחום העיר ירושלים. אין חולק שבצו הארנונה הרלבנטי – הוא צו הארנונה לשנת 2013 – אין סיווג נפרד לאולמות אירועים. צו הארנונה כולל תעריף של משרדים, שירותים ומסחר (מש"מ). לפי סיווג זה, נכסים ששטחם מעל 150 מ"ר מחויבים בסך של 326.07₪ למ"ר (החל מן המ"ר הראשון).

לשם ביסוס טענת העותרים, שלפיה שיעור הארנונה שמוטל עליהם הוא בלתי סביר עד כדי צורך בתיקון צו הארנונה, צורפה לעתירה חוות דעת כלכלית (מטעם מר אלדד וקחי). עיקר חוות הדעת הוא השוואה של שיעור הארנונה החל על אולמות אירועים תוך התייחסות לרשויות אחרות בארץ. חוות הדעת ביקשה, לפי הנטען בה, לעשות השוואות שונות בקשר לארנונה לאולמות אירועים ברשויות שונות – הן בין הארנונה לאולמות אירועים בירושלים לארנונה ברשויות אחרות (בין אם יש ובין אם אין בהן סיווג נפרד לאולמות אירועים); הן בין הארנונה של אולמות אירועים לבין הארנונה לשירותים ועסקים ברשויות שיש בהן סיווג נפרד כאמור; והן בין הארנונה לעסקים ושירותים בירושלים לבין הארנונה לעסקים ושירותים ברשויות אחרות, שאין בהן תעריף נפרד לאולמות אירועים.

חוות הדעת ביקשה להתייחס גם לנתונים "מאבחנים", לפי הטענה, כגון הרמה הכלכלית-החברתית ("אשכול סטטיסטי"); המיקום הגיאוגרפי; וכן השוואה לתעריפי אולמות בבתי מלון. אלו הם תמצית הממצאים שבחוות הדעת של מר וקחי:

ראשית, שמתוך 22 רשויות רלבנטיות להשוואה לפי הנטען שנבדקו, נגבית בירושלים הארנונה היקרה ביותר לאולמות אירועים (למעט שתי רשויות שאותן התבקש "לאבחן"); שנית, שכאשר נלקח בחשבון המיקום הנמוך יחסית של ירושלים בדירוג האשכולות הכלכלי, העיוות הנטען וחוסר הסבירות בשיעור הארנונה באולמות אירועים בירושלים הוא אף חמור יותר; שלישית, שהגם שלא בכל הרשויות יש סיווג ארנונה ספציפי לאולמות אירועים, הרי שיש בחלק ניכר מהן סיווג שכזה (11 מתוך 21 רשויות שנדגמו). מעבר לכך, נמצא בחוות הדעת שבאותן רשויות שיש בהן סיווג ארנונה ייחודי לאולמות אירועים, התעריף שנקבע נמוך מהתעריף הכללי שנקבע לנכסים המשמשים לשירותים או לעסקים; רביעית, נמצא בחוות הדעת, שגם כאשר משווים רשויות שאין בהן סיווג נפרד ותעריף נפרד לאולמות אירועים (כפי המצב בירושלים), בחלק לא מבוטל מהן שיעור הארנונה שישלמו בעלי אולמות אירועים יהיה נמוך יותר מהארנונה בירושלים – ואף באופן משמעותי. לפי הטענה, מדובר בסך הכל בשמונה רשויות מקומיות רלבנטיות להשוואה שתעריפי הארנונה בהן לשירותים או לעסקים נמוכים בשיעור ממוצע של 27%-26% בהשוואה לתעריף שירותים ועסקים בירושלים (המוחל גם על אולמות אירועים), וההפרש יכול לעלות אף כדי 45%.

ועוד נטען בחוות הדעת, שמבדיקה שנעשתה עלה שהתעריף שבו מחויבים שירותים ועסקים בירושלים ובהם אולמות אירועים הוא אמנם תעריף אחיד, אך ביחס לשימושים מסוימים מופעל "מנגנון אזורי חיוב" לפי מיקומו בעיר. אלא שלגבי אולמות אירועים התעריף הוא אחיד וגבוה – בלא הבחנה בין אזורי חיוב שונים.

בנוסף נטען בחוות הדעת של מר וקחי, שגם כאשר משקללים נתונים גיאוגרפיים במבחני ההשוואה השונים, עולה שירושלים יקרה באופן מובהק ומשמעותי משכנותיה. כן צוין, ששיעור החיוב בארנונה לעסקים בירושלים הוא גבוה במיוחד. לבסוף נטען, שחוסר הסבירות גדול במיוחד נוכח התעריף הנמוך שנקבע בצו הארנונה לבתי מלון – העומד על שיעור מקסימלי של 129.85₪ למ"ר בצו הארנונה; תעריף שבו מחויבים לפי הנטען גם אולמות אירועים הפועלים במסגרת בתי מלון.

מסקנת חוות הדעת שצירפו העותרים היא לפיכך, שהתעריף הקיים למחזיקי אולמות אירועים בירושלים אינו סביר על פי כל השוואה רלבנטית. צוין שהמנגנון שאפשר וצריך לבחור בו הוא קביעת תעריף נפרד ומופחת לאולמות אירועים. תעריף זה יש לקבוע, לטענת העותרים, לפי הממוצע המתקבל מנתונים של רשויות המשתייכות לאשכול סטטיסטי קרוב לירושלים; ועל יסוד הפער שבין תעריף משרדים ומסחר הנוהג באותן רשויות לבין התעריף אולמות אירועים. מדובר, לפי חוות הדעת, בפער של 38%, ובהתאם לכך, ובהתייחס לשיעור הארנונה המוטל בירושלים על משרדים שירותים ומסחר – התבקש לקבוע תעריף סביר של 197₪ למ"ר.

הטיעונים בעתירה הסתמכו במידה רבה על חוות הדעת של מר וקחי ועל יסודם התבקש לקבוע כאמור, שהחיוב בארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים הוא מפלה ובלתי סביר באופן קיצוני. צוין בעתירה, שאולמות אירועים הם מטבע הדברים נכסים "עתירי שטח". אשר על כן, הפער הממוצע בשיעור הארנונה המוטל על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים אל מול מחזיקי אולמות אירועים ברשויות אחרות – העומד על 39% בממוצע – מטיל על המחזיקים נטל כלכלי ממשי העומד על מאות אלפי ש"ח. נטל זה מכביד במיוחד בהשוואה לאולמות אירועים המופעלים על ידי בתי המלון בירושלים. זאת, בשים לב לתעריף המופחת החל על בתי המלון. עוד הוסיפו העותרים לחיזוק טענתם גם את העמדה הלכאורית משרד הפנים, בדבר סבירות התעריפים על אולמות אירועים, כפי שבאו לידי ביטוי בישיבת ועדת הפנים של הכנסת מיום 23.7.2012. טענה נוספת שבה אחזו העותרים הייתה, שמועצת העיר ירושלים לא שקלה את מלוא השיקולים הרלבנטיים טרם שהחליטה על הטלת ארנונה לשנת 2013. זאת, מהסיבה שהחלטתה התקבלה מבלי שהונחה לפניה פניית העותרים. נטען שהעותרים פנו בעניין זה עוד בפרק הזמן שקדם להתקנת צו הארנונה לשנת 2013. אולם לא התקבלה כל תשובה. ממילא לא נשקל העניין על ידי מועצת העיר ובכך נפל לפי הטענה – פגם.

התשובה והטענות בה

המשיבה ביקשה לדחות את העתירה. נטען על ידה, ששיעור הארנונה שנקבע בכל הקשור לאולמות אירועים בירושלים – ללא הבחנה בין אולמות האירועים לבין משרדים, שירותים ומסחר – הוא סביר. מכל מקום, נטען שהעותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שמדובר בשיעור בלתי סביר; לא כל שכן שיעור בלתי סביר באופן קיצוני המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. הודגש בתשובה, שהעותרים לא תקפו את התעריף בצו הארנונה בירושלים שעניינו משרדים, שירותים ומסחר. ההשוואה הסטטיסטית בין החיוב המושת על מחזיקי אולמות אירועים בירושלים לבין החיוב המושת על מחזיקי אולמות אירועים ברשויות אחרות אינו יכול להעיד כשלעצמו על אי סבירות, לא כל שכן על אי סבירות קיצונית. בחינת הסבירות אינה מתמצת בהשוואה סטטיסטית. נדרשת בחינה של השיקולים הרלבנטיים בקביעת התעריף. העותרים נסמכים על השוואה סטטיסטית בלבד ודי בכך כדי לדחות את העתירה. ממילא, הפער של 39% שעליו מצביעים העותרים – אף אם מקבלים אותו – אינו מעיד על אי סבירות ולו לכאורה.

לשם תמיכה בטענותיה של העירייה, צירפה העירייה גם כן חוות דעת. חוות הדעת הוכנה על ידי מר ראובן פרדס. לפי חוות דעת זו, אין כל סיבה להעדיף את מגזר אולמות האירועים בירושלים על פני שאר מגזרי העסקים בעיר, וזאת בהמשך לכך שהעותרים לא תקפו כאמור את הסיווג שעניינו "משרדים, שירותים ומסחר" (מש"מ). ועוד נטען, שקיים הבדל מהותי בין אולמות האירועים בירושלים לבין בתי המלון ושאין כל מקום לשנות את צו הארנונה, כפי המבוקש, על דרך של הוספת סיווג נפרד לאולמות האירועים בירושלים. גם חוות דעתו של מר פרדס כללה השוואה בין המצב בירושלים לבין המצב ברשויות אחרות. תחילה צוין בחוות הדעת, שעצם השוואה של רשויות אחרות לירושלים היא בעייתית. קשה למצוא רשות מקומית הדומה לירושלים. זאת בעיקר בשל היותה של ירושלים העיר הגדולה במדינה – הן באוכלוסייתה והן בשטח השיפוט שלה. הוצאותיה של העיר ירושלים הן גבוהות במיוחד. היא אכן ממוקמת בסיווג כלכלי-חברתי באשכול נמוך יחסית, אך גם הכנסותיה היחסיות מארנונה נמוכות. מכל מקום, נטען שלא קיים בהכרח קשר ישיר בין הרמה החברתית-כלכלית של התושבים לבין תעריפי הארנונה לעסקים.

בחוות דעת מר פרדס הוא הסכים אמנם עם חלק מהנחות היסוד של מר וקחי, אולם הוא חלק במידה רבה על ההשוואות ועל המסקנות שהוצגו. על יסוד הנתונים שנאספו ונותחו בחוות הדעת ציין מר פרדס, ש"בשום מקרה ירושלים אינה מדורגת כעירייה בה הארנונה לאולמות אירועים היא הגבוהה ביותר". יש לפחות, כך נטען, חמש רשויות מקומיות יקרות יותר מירושלים. ועוד צוין בחוות הדעת, שמתוך המדגם הנרחב שנעשה על ידו, אין בהכרח סיווג מיוחד לאולמות אירועים ברשויות אחרות ולמעשה קיים כמעט שוויון בין מספר הרשויות שבהן יש סיווג שכזה לבין רשויות שבהן אין סיווג כזה. חוות דעת מר פרדס לא קיבלה את המסקנה, שלפיה קיים פער כה ניכר בין הרשויות האחרות לבין ירושלים. חוות הדעת גם חלקה על המסקנה שלפיה כאשר קיים בצו הארנונה של רשות מקומית רלבנטית להשוואה תעריף נפרד לאולמות – הוא תמיד נמוך לעומת התעריף לעסקים ולשירותים.

ובחזרה לכתב התשובה של המשיבה – הרי שבהסתמך על חוות דעת מר פרדס והאמור בה, שהובא לעיל בתמצות, נטען כאמור שאין עילת התערבות בהחלטת הרשות. בכל הקשור לחוות דעתו של המומחה מטעם העותרים (מר וקחי) נטען, שהיא נעדרת אובייקטיביות מהסיבה שמנהלה של העותרת 7 משמש במקביל כמנכ"ל החברה שערכה את חוות הדעת באמצעות מר וקחי. בנוסף נטען, שלפי נתוני העותרים עצמם הפער בין התעריף המוטל על אולמות אירועים בירושלים לבין התעריף המוטל על אולמות אירועים ברשויות אחרות עומד על 39%. לפי פסקי הדין השונים שדנו בטענות של אי סבירות תעריפי ארנונה – אין מדובר בפער בשיעור המצדיק התערבות. כך בכלל וכך בפרט נוכח המאפיינים הייחודיים של ירושלים, כאמור, לפי הטענה. אין חוסר סבירות בכך שאין בעיריית ירושלים סיווג מיוחד לאולמות אירועים. נוסף על האמור בחוות הדעת נטען גם, שאולמות האירועים נהנים משירותי הרשות המקומית וכי באולמות האירועים משתמשים תושבים מתוך העיר ומחוצה לה. בנוסף נטען, שקבלת טענת העותרים תביא לקושי בכל הקשור לצרכיה הכספיים של העירייה. זאת, מבלי שהעותרים עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שיש מקום להחריג אותם מבין יתר השימושים הקיימים תחת הסיווג של משרדים, שירותים ומסחר. לבסוף נטען, שאין מקום לטענת ההפליה ביחס לבתי המלון, והודגש כי המשיבה אף מחייבת בתעריף עסקי חלקים בבתי המלון, אשר השימוש בהם הוא עסקי גרידא.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, מסקנתי היא שדין העתירה להידחות. מן הטעמים שיובאו להלן בהרחבה, מסקנתי היא שהעותרים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות שתעריף הארנונה הקיים לאולמות אירועים בירושלים הוא בלתי סביר באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה וכדי הסעד שהתבקש. אין גם מקום לקבל את טענת ההפליה כלפי בתי המלון. ובנסיבות אלה, אין גם מקום לקבל את הטענה לעניין הפגם שנפל בהליך קבלת ההחלטות של מועצת העיר בכל הנוגע לפניית העותרים מזה ולצו הארנונה לשנת 2013 – מזה.

מיקוד המחלוקת

התשתית הנורמטיבית הכללית – כלומר המסגרת החוקית להכרעה בטענות שנטענו בעתירה – לא הייתה שנויה במחלוקת. לפי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, קיימת הסמכה לרשות המקומית להטיל ארנונה כללית. אולם סוגי הנכסים שתוטל עליהם ארנונה והכללים בדבר אופן חישובם נקבעים על ידי שרי האוצר והפנים (סעיף 8 לחוק ההסדרים). סעיף 8 לחוק ההסדרים מסמיך את השרים לקבוע מידי שנה תקנות באישור ועדת הכספים, שבהן ייקבעו בין היתר סכומים מזעריים וסכומים מרביים לתעריפי הארנונה. כנזכר כבר לעיל, אולמות האירועים בירושלים מחויבים בארנונה לפי הסיווג שעניינו "משרדים, שירותים ומסחר". אין כאמור טענה נגד שיעור החיוב שבצו הארנונה של עיריית ירושלים לשנת 2013 בסיווג זה. אין גם טענה שחיוב זה – של משרדים, שירותים ומסחר – חורג מן הסכום המירבי שנקבע בתקנות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ