אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שימוש באישיות משפטית של חברה כדי לחייב בדמי תיווך הוא שימוש שלא בתום-לב

שימוש באישיות משפטית של חברה כדי לחייב בדמי תיווך הוא שימוש שלא בתום-לב

תאריך פרסום : 19/08/2008 | גרסת הדפסה
א
בית משפט השלום באר שבע
3328-03
18/08/2008
בפני השופט:
גדליה טהר-לב

- נגד -
התובע:
1. דילמן ארקדי
2. דילמן הלן
3. עזבון המנוח דילמן וילן ז"ל
4. גרסימנקו ולנטינה

עו"ד יוסף גיא
הנתבע:
1. שבקוב ויצ'סלב
2. שבקוב סבטלנה

עו"ד א. שינפלד ואח'
פסק-דין

פתח דבר

1.    א.      ביום 13.02.02 רכשו התובעים בית קרקע ברחוב דוד ילין 77 בבאר שבע (להלן: "הדירה") מן הנתבעים. זאת תביעתם לתשלום הסכום, ששילמו לש.ק. תיווך הנגב בע"מ כדמי תיווך, לפי הטענה, תוך שימושם של הנתבעים במסך ההתאגדות של החברה הנ"ל שלא בתום לב (סעיף 13 לכתב התביעה) ולנזקים בגין ליקויי הבניה בדירה. בנושא דמי התיווך נרחיב בהמשך.

ב.             ב.             בפתח פסק דיננו נזכיר נשכחות. ראשית, לאחר מינוי המומחה מטעם בית המשפט, אינג' יעקב דבדבני, בהסכמת הצדדים לא היה עוד מקום, שהתובעים יסתמכו על חוות הדעת ההנדסית מטעמם בסיכומיהם [ראה: תקנה 130 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), השומר את הדין הקודם, שנכלל בשעתו בתקנה 130 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ו-רע"א 3112/93 עזבון המנוחים וולף הוגו (חיים) ואירמה (חנה) ז"ל, ואח' נ' מושב גן השומרון, ואח' , פ"ד מ"ח (5) 397, 401]. שנית, אין התובעים רשאים להסתמך בסיכומיהם על עילות בנזיקין, כגון, רשלנות והפרת חובה חקוקה, אשר לא נטענו בכתב התביעה. מובן, שבמצב זה אין גם מקום לטעון להפיכת נטל ההוכחה על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ובאשר לטענות הנתבעים, יצוין, כי מעולם לא זנחו התובעים את טענותיהם לענין העדר תום לבם של הנתבעים או מי מהם בהסתמכם על מסך ההתאגדות, כדי להצדיק את תשלום דמי התיווך על ידי התובעים בגין מכירת דירתם של הנתבעים.

העובדות הצריכות לענין

2.    א.      לאחר שמיעתי את התובעים 1, 2 ו- 4 ואת הנתבע 1 העדפתי את גירסת התובעים לענין השתלשלות מכר הדירה, מעורבותו של הנתבע 1 בתיווך לגבי הדירה, תשלום דמי התיווך וליקויים נסתרים בדירה. אמנם, נוצרו שיבושים מסוימים בעיקר בחקירת התובעים בשל אי-שליטתם בעברית, בייחוד בכל הקשור לחקירת התובעת 4 (ראה, לדוגמה: עמ' 11 השורות 4, 8 ו- 13 לפרטיכל). ואולם, התובעים 1 ו - 2 העידו באופן אמין ועדותו של כל אחד מהם נתמכה על ידי עדות רעהו. לעומת זאת, על-פי התרשמותי, לא מצאתי את הנתבע אמין בעדותו. תהיתי, כיצד גירסתו בחקירתו הנגדית, שלאחר הפגישה הראשונה במשרדו של עו"ד אובשייביץ התובעים חזרו וראו את הדירה כחמש פעמים (עמ' 16 שורות 23 - 25 לפרטיכל), לא קיבלה שום ביטוי בכתב הגנתם של הנתבעים ובתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית. גם לא התרשמתי לטובה מאי זיהויו של הנתבע 1 את חתימותיו על גבי המסמך ת/2 בתחילה (עמ' 15 שורות 13-15 לפרטיכל). זאת, כפי שלא התרשמתי לטובה מהסברו של הנתבע 1, כאשר לאחר הודאתו בחתימותיו על גבי המסמך הנ"ל (ת/2), ותוך עימותו עם העובדה, שחתימותיו על גבי ת/2 אינן זהות לחתימתו על תצהירו בעדות ראשית, העיד הנתבע, שפעם יוצא לו לחתום כך ופעם יוצא לו לחתום אחרת (עמ' 15 שורות 12 - 15 וגם שורות 24 - 25 לפרטיכל). בנוסף, אם להתבטא בעדינות, לא התרשמתי לטובה מעדותו של הנתבע 1 ביחס לצורך שיחתום על הסכם המכר לדירה באמצעות עו"ד אובשייביץ ויפוי הכוח, בו צייד את עורך-דינו הנ"ל. מדובר בבית היחיד, שמכר הנתבע 1 בעשר שנים (עמ' 14 שורות 22 - 23 לפרטיכל). הבית נמכר בסכום ניכר

                 (150,000$ בשקלים - ג'ט"ל). אם היה אירוע, שמנע מן המוכר, הנתבע 1, להיות נוכח בעת חתימת הסכם המכר ביום 13.02.02, היינו מצפים, שיזכור מה היה עדיף בעיניו מנוכחותו במעמד חתימת החוזה. ואולם, הנתבע 1 לא זכר את פרטי האירוע, שמנע את התייצבותו, כאמור. כל אשר יכול היה להעיד היה, שהיתה סיבה אישית להעדרותו. כיצד ידע למיין את הסיבה להעדרותו ממעמד החתימה על חוזה המכר כסיבה אישית, כשאת את הסיבה עצמה לא זכר? לנתבע 1 הפתרונים. עוד נשאל הנתבע 1, אם האירוע, שמנע את התייצבותו למעמד החתימה על חוזה המכר, היה אירוע פתאומי או שתוכנן מראש. הוא השיב, שמדובר באירוע מן הרגע האחרון. אזי נשאלת השאלה, כיצד ידע הנתבע 1 לייפות את כוחו של עו"ד אובשייביץ ביפוי כח בלתי חוזר עוד ביום 3.2.02, כלומר 10 ימים לפני מועד חתימת החוזה. אתמהה (עמ' 14 שורות 3-5, וגם שורות 14-17 ושורות 26-30 לפרטיכל ועמ' 15 שורות 2-3 לפרטיכל).

ב.       כאמור, העובדות, שהריני קובען, הן כדלקמן: בספטמבר 2001 עלו התובעים ארצה יחדיו [סעיף 2 (א) לתצהיר התובע בעדות ראשית]. הוריו שכרו דירה בבאר-שבע באמצעות המתווך, הנתבע 1 [סעיף 2 (ב) לתצהירו הנ"ל של התובע 1]. לקראת פברואר 2002 החליטו הורי התובע 1, רעייתו והוא לרכוש יחדיו דירה בעלת יחידת הורים. הנתבע 1 הסיע את התובע 1 ואת רעייתו לראות דירות, שלא מצאו חן בעיניהם [סעיף 2 (ו) לתצהירו הנ"ל של התובע 1]. או אז הציע הנתבע 1, שיראו בית קרקע בשכונת רמות בבאר-שבע. הנתבע 1 לא גילה, שהבית הנ"ל הוא ביתו. הסוד הזה נשמר כמוס עד אחרי שהנתבע 1 גבה דמי תיווך על הבאתו למכירת הדירה, שהיא בעצם שלו ושל רעייתו, הנתבעת 2, לתובעים [סעיף 2 (כ) לתצהירו הנ"ל של התובע 1].

כיצד הטעה הנתבע 1 את התובעים לחשוב, שהוא פועל כמתווך, בלא שידעו, שהבית הנמכר הוא שלו? התובעים לא דיברו עברית באותה התקופה וכשהנתבע 1 ניגש לביתו עם הנתבעים 1 ו - 2 בפעם הראשונה היה בבית רק נער במדי צבא. הנתבע 1 דיבר עמו בעברית והנער הסכים להראות את הבית (עמ' 4 שורות 14-16 לפרטיכל). הנתבע 1 הסביר, שהנער הוא בנה של בעלת הבית [סעיף 2 (ז) לתצהיר הנ"ל של התובע 1]. הבית מצא חן בעיני התובעים 1 ו - 2, אך היה צורך להראותו לנתבעת 4. הנתבע 3 אז היה חולה מאוד ונפטר במהלך תביעה זו. באותו הערב שבה התובעת 2 עם חמותה, התובעת 4, ועם הנתבע 1, כדי לראות את הבית (עמ' 7 שורות 22-23 לפרטיכל). הוחלט לקדם את הרכישה. הנתבע 1 הפגיש את התובעים עם עו"ד אושייביץ, אך התובעים לא בטחו בו, והחליטו, שייצגם עורך-דין אחר, הוא עו"ד ולדימיר קרנרמן [סעיף 2 י"ד - ט"ז לתצהירו הנ"ל של התובע 1]. כל העת נמנע הנתבע 1 לגלות, שהוא אחד הבעלים של הדירה. אדרבא, הוא הסביר, שמוכרי הדירה לא נכחו בפגישה אצל עו"ד אובשייביץ, כי הם דוברי עברית בלבד. נמסר לתובעים טיוטת ההסכם ובביתו שם התובע 1 לבו לכך, ששמותיהם הפרטיים של המוכרים הם שמות רוסיים מובהקים. כשהתעמתו התובעים עם הנתבע 1 - אשר קודם לכן טען, שהמוכרים לא היו נוכחים בפגישה הראשונה במשרדו של עו"ד אובשייביץ, כי אינם יודעים רוסית - הנתבע 1 התנצל והסביר, שטעה [סעיף 2 (מ"ח) לתצהירו הנ"ל של התובע 1]. אזי, כדי לקדם את המשא ומתן לקח הנתבע 1 את התובעים 1 ו - 2 למקום עבודתה של הנתבעת 2 על-מנת לפגוש אותה. מטרת התובעים היתה להשיג את הסכמת המוכרים להפחית את מחיר הדירה. הנתבעת 2 אמרה, שתבדוק זאת עם בעלה [סעיף 2 (מ"א) לתצהיר הנ"ל של התובע 1]. במהלך המשא ומתן הנתבע 1 מעולם לא הזדהה כבעל הדירה, אלא הציג את עצמו כמתווך בלבד [סעיף 2 (מ"ג) לתצהירו הנ"ל של התובע 1]. בניגוד לטענת הנתבע 1, על-פי התרשמותי הריני קובע, כי בעת החתימה על חוזה הרכישה לדירה היו נוכחים הנתבע 1, שהוסיף להסתיר את עובדת היותו אחד משני בעלי הדירה, הנתבעת 2, עו"ד אובשייביץ, עו"ד קרנרמן והתובעים. עו"ד אובשייביץ חתם על הסכם המכר בשמו של הנתבע 1 באמצעות יפוי כח. בתום מעמד החתימה על ההסכם ביום 13.2.02 נתלוו התובעים ועו"ד קרנרמן למשרדי התיווך של ש. ק. תיווך הנגב בע"מ, שם קיבל עו"ד קרנרמן את שכר-טרחתו. אזי פנה הנתבע 1 לתובעים וביקש דמי תיווך. התובעים 1 ו - 2 הסבירו, שיוכלו למסור שיקים לתשלום דמי התיווך וכך עשו (עמ' 7 שורה 29 עד עמ' 8 שורה 5 לפרטיכל). אין רבותא בכך, שהחשבונית של ש. ק. תיווך הנגב בע"מ אינה בחתימת הנתבע 1, שמכחיש, שקיבל את השיקים מן התובעים. הרי, כמוסבר על-ידי התובע 1, כשחזר לביתו ממשרד התיווך שם לב, שקיבל קבלה מעו"ד קרנרמן, אך לא קיבל קבלה עבור דמי התיווך. על כן, הוא קבע לפגוש את הנתבע 1 בעוד ימים אחדים וביום 17.2.02 קיבל את החשבונית/קבלה בגין דמי התיווך. משלא הוכנה החשבונית/קבלה במעמד מסירת השיקים, אין משמעות לכך, שאין המסמך הנ"ל חתום בחתימת הנתבע 1 (עמ' 8 שורות 5-9 לפרטיכל).

העובדה האחרונה הצריכה לעניין, כדי להכריע בתביעה, המונחת לפנינו, נוגעת לרטיבות בדירה. הריחני קובע, כי רק כשהחלו הגשמים בחודשים לאחר העברת ההחזקה בדירה נודעה לתובעים בעיית הרטיבות הניכרת (עמ' 9 שורות 6-8 לפרטיכל).

התביעה לתשלום סכום דמי התיווך: ההכרעה

3.    א.      נקדים ונאמר, כי כל קביעותינו העובדתיות דלעיל הן במישור בין התובעים לנתבעים. בתום שמיעת הראיות, ביקשו התובעים לצרף את עו"ד אובשייביץ כנתבע (ראה: בש"א 2888/07). דחיתי את בקשתם הנ"ל בהחלטתי מיום 2.12.07. על כן, אין בפסק-דין זה קביעה עובדתית או משפטית, הנוגעת ליחסים בין התובעים לעו"ד אובשייביץ.

   ב.             כמבואר בסעיף 2 (ב) לעיל, הנתבע 1 הציג את עצמו בעסקת המכר כמתווך והסתיר את עובדת היותו אחד הבעלים המשותפים של הנכס הנמכר. זאת עשה הן במהלך שני הביקורים בדירה עם התובעים או מי מהם והן בשני המפגשים במשרדו של עו"ד אובשייביץ. רעייתו, הנתבעת 2, שיתפה פעולה בהסתרת זהותו של הנתבע 1 כאחד מבעלי הדירה. זאת במפגש עם התובעים או מי מהם בנוכחות הנתבע 1 במקום עבודתה ובמעמד חתימת חוזה המכר ביום 13.2.02 במשרדו של עו"ד אובשייביץ, כאשר נכח גם הנתבע 1.

   ג.       לטענת הנתבעים, אין ניתן לחייבם בהשבת דמי התיווך, ששילמו התובעים, כי הם שולמו לאישיות משפטית אחרת, היא חברת ש. ק. תיווך הנגב בע"מ. נשאיר בצריך עיון את השאלה, אם חברה בערבון מוגבל יכולה לזכות בדמי תיווך נוכח האמור בסעיפים 2(א), 2(ב) ו - 14(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996. נזכיר, כי מנהל בחברה בערבון מוגבל מחוייב כשלוחה לפעול בתום לב וישא אישית בתוצאות העדר תום לבו, אם אינו עומד במחוייבות זו [ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ, ואח', נ' קסטרו , פ"ד ל"ז (4) 673]. ודוק: הנתבע 1 הוא אחד ממנהליה של ש. ק. תיווך הנגב בע"מ ואין לו רשיון תיווך (סעיף 3 לתצהירו של הנתבע 1 בעדות ראשית ועמ' 13 שורות 3-4 לפרטיכל). יש וחובת תום הלב מחייבת אדם לגלות את זהותו של צד שלישי, המתקשר בעסקה [ראה: ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, ואח', פ"ד ל"ג (3) 300, 307 (מול האות "י")]. בענייננו הסתירו הנתבעים את עובדת היות הנתבע 1 גם המתווך בעסקה וגם אחד המוכרים בעסקת המקרקעין. זאת, כי הזהות בין המתווך לבין המוכר מנוגדת ליסודות תום הלב, החלים גם בענייני תיווך. הרי, התיווך במקרקעין הוא מטבעו הפגשת שני צדדים או יותר לשם ההתקשרות בעסקה בזכות במקרקעין (ראה: סעיף 1 לחוק המתווכים במקרקעין הנ"ל). ברגע, שמי, שפועל כמתווך, מתיימר להפגיש בינו עצמו לאחר, אין לנו פעולת תיווך. ואם תמצי לומר, כי המתווכת כאן אינה אלא ש. ק. תיווך הנגב בע"מ, שפעלה באמצעות מנהלה, הנתבע 1, הרי שימושם זה של הנתבעים באישיות המשפטית של החברה הנ"ל, כדי לחייב את התובעים בדמי תיווך, הוא שימוש שלא בתום לב. זאת, כי כל מטרתו של שימוש זה באישיות הנפרדת של החברה היא לטשטש את העובדה הבסיסית, שמר שבקוב, בשיתוף עם רעייתו, פעל בערמה, תוך הסתרת זהותו, כדי "להפגיש" את התובעים עם המוכר, שלא היה אלא הוא עצמו. השימוש במסך ההתאגדות נעשה בניגוד לחובה על-פי הסעיפים 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973.

כאמור בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ, ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' , פ"ד ל"ה (1) 828, (מול המספר "!2"):

       "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות     

       הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב

       ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד,

       שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות

       מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ