אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שיהוי בהגשת תביעה לפיצויים בגין הפקעה אשר הוגשה כ 46 שנים לאחר ההפקעה

שיהוי בהגשת תביעה לפיצויים בגין הפקעה אשר הוגשה כ 46 שנים לאחר ההפקעה

תאריך פרסום : 18/01/2007 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
5110-05
18/01/2007
בפני השופט:
1. המשנה לנשיאה א' ריבלין
2. א' רובינשטיין
3. ד' חשין


- נגד -
התובע:
מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל
עו"ד משה גולן
הנתבע:
1. קלרה שטיינברג
2. מרדכי אלעד
3. לוי אלעד
4. אריאלה בירק

עו"ד מרון גלמן
עו"ד עמית ברק
פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

רקע והליכים

א.        ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת אחיטוב-הרטמן) מיום 4.4.05, בו נתקבלה תביעת המשיבים לפיצויים בגין הפקעה משנת 1954 על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953.

ב.        עיקרי העובדות מנויות בפסק הדין קמא, ולמעשה אינם שנויים במחלוקת: אביהם המנוח של המשיבים רכש חלקות קרקע באיזור שכיום שוכן בו קיבוץ המעפיל, מידי - בין השאר - גואל האדמות מימים עברו יהושע חנקין, וכן גב' שרה פוליצנסקי, אך לא הספיק לרשום את המקרקעין על שמו. הוא נפטר לבית עולמו ב-1941, ועל פי צו ירושה ירשו אמם המנוחה של המשיבים והמשיבים עצמם את המקרקעין. ב-1954 הופקעו המקרקעין על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953, על פי הודעה בילקוט הפרסומים 352 מ-30.5.54, ואכן ב-10.6.54 נרשמו בבעלות המדינה, מכוח ההפקעה. המקרקעין מוחכרים מ-1983 לקיבוץ המעפיל,      וב-1991 נעשתה בהם פרצלציה.

ג.        טענתם של המשיבים היתה כי לא נתקיימו תנאים מוקדמים להפקעה וזו לא נעשתה כדין, ועל כן זכאים הם להירשם כבעלים, וכן זכאים הם לקבל פיצויים ריאלייים, שכן לא קיבלו מעולם פיצויים (המשיבים בעצמם היו קטינים בעת ההפקעה, אך לטענתם גם אמם המנוחה לא קיבלה תשלום), ואף דמי שימוש ראויים. תביעתם הוגשה ב-2000. מנגד טענה המדינה לחוסר סמכות, להתישנות, לשיהוי, לנזק ראייתי וכן כי שולמו פיצויים, והנטל על המשיבים להוכיח כי תשלום לא בוצע או שבוצע שלא כדין.

ד.        (1) בית המשפט קמא קבע כי ידון בסעד ההצהרתי ובסעד הפיצויים (לא באשר לחוקיות ההפקעה ולשכר ראוי, אותם לא ראה כמצויים בסמכותו). טענת המדינה באשר להתישנות (התביעה הוגשה למעלה מארבעים שנה אחרי תום תקופת הקטינות של הצעירה מבין המשיבים) נדחתה מכוח ההלכה שנקבעה בע"א 216/66 עירית תל-אביב נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522 מפי הנשיא אגרנט, שלפיה על תביעה שהתישנה בטרם נחקק חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 חלים (מכוח 29(3) לחוק זה) דיני ההתיישנות שקדמו, קרי, על פי המג'לה. סעיף 1660, כך נקבע שם, אינו חל על תביעת פיצויים בשל הפקעה, ועל כן אין ההתיישנות חלה במקרה דנן. אין צורך להידרש עוד לכך, שכן המדינה אינה עומדת בערעורה הנוכחי על טענה זו, אף כי היא מציינת שהנושא המשפטי מצוי בדיון נוסף בבית משפט זה בעקבות פסק הדין בע"א 5964/03 עזבון אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקוה (טרם פורסם).

           (2) בית המשפט קמא לא קיבל גם את טענת השיהוי. אכן, המדינה טענה שנוכח עשרות השנים שחלפו איבד המינהל את יכולתו לבדיקה אמיתית של הטענות, בשל אבדן תיקים; אך בית המשפט סבר, כי אמנם השתהו המשיבים, אך אין בהשתהות כדי לפגוע בתביעה, "שכן למרות חלוף הזמן נמצאו אצל הנתבעת (המערערת - א"ר) לאחר שקידה ראויה, ואולי אף למעלה מכך, רוב המסמכים, אם לא כולם, הנוגעים למקרקעין נשוא הדיון, ואף הנוגעים למקרקעין בעלי מעמד דומה או זהה. הכל מצוי, לבד ממסמך אחד ..." (אני מניח שהכוונה לקבלה בעבור תשלום פיצויים, שלא נמצאה, ראו עמ' 18-17 לפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 11.5.04, עדות גב' חי).

           (3) כן נקבע בפסק הדין, כי אין מקום להטיל אחריות על המשיבים בגין נזק ראייתי, שכן המסמכים היו בשליטת המדינה. עוד נאמר, כי משהודתה המדינה בעובדות שביסוד העילה על ידי הכרה בתובעים כבעלי זכות פיצויים מכבר, מתקיים הכלל של העברת הנטל בגדרי הודאה והדחה, והנטל על שכם המדינה להוכיח כי שולמו פיצויים. 

           (4) בית המשפט קמא סקר את ראיות המדינה לעניין תשלום הפיצויים, ובסופו של יום סבר כי אין "תימוכין מספקים לטענת הנתבעת (המדינה - א"ר) לפיה שילמה פיצויים (שכן אין כל חתימה מאשרת של התובעים (המשיבים - א"ר) או מישהו מטעמם על אף לו (צ"ל לא - א"ר) אחד ממסמכי הנתבעת ...); וכאשר התכתובת מיום 3.4.57 (מכתב מר ח' דנין מקק"ל, שאליו נשוב - א"ר) הינה למעשה הראיה הבהירה ביותר של הנתבעת (ברם, משקלה נמוך ביותר בשל היותה עדות שמיעה לעניין תשלום הפיצוי); המסקנה המתחייבת לאור שקילת הראיות היא, כי הנתבעת (המדינה - א"ר) לא עמדה בנטל הנדרש ...". נדחתה איפוא הטענה כי שולמו פיצויים.

           (5) בעקבות זאת קבע בית המשפט כללי פיצוי למשיבים כמי שהיו בעלי הזכויות, וחייב את המדינה בתשלום בהתאם, וכן השית הוצאות. 

ה.        (1) בערעור ויתרה המדינה - כאמור - על טענתה המקורית בנושא ההתיישנות, אך טענה, ראשית, לשיהוי, ושנית, לכך שעלה בידיה להראות בנסיבות כי שולם פיצוי. נטען כי אמנם נטל הראיה על המדינה להוכיח שיהוי, אך היא עמדה בנטל זה; ועוד, השיהוי מעביר את נטל הראיה בעניין הפיצויים למשיבים. נטען גם כי זכותם של המשיבים מצויה באותה רמת הוכחה כמו תשלום הפיצויים, ואם הזכות הוכרה, יש גם להכיר בכך ששולמו פיצויים. ועוד נטען, כי אמם המנוחה של המשיבים היתה אפוטרופוס של חלקם ולא עשתה דבר לעניין זה.

           (2) מנגד טוענים המשיבים, בין השאר, כי המדינה לא הציגה כל ראיה לכך שקיבלו תשלום בפועל; כי עצם המצאתם של מסמכים מקוריים על ידי המדינה מוכיחה כי החומר הראייתי לא אבד, אך אין כל קבלה על תשלום; נטען גם, כי אין זה יאה למדינה להעלות טענה של שיהוי; כי הטענה שאמם המנוחה של המשיבים ידעה על הזכות אינה רלבנטית; וכי לבעלות המשיבים ראיות רבות יותר מאשר לטענת תשלום הפיצויים.

דיון והכרעה

ו.        (1) הנושא המשפטי של ההתיישנות בפיצויי הפקעה, טענה שנדחתה בתיק דנא בעקבות הלכת עיריית תל-אביב נ' חג' מוחמד אבו דאיה הנזכרת, מצוי - כאמור - בדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 5964/03 עזבון אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקוה (טרם פורסם). באותו עניין סברו כל חברי ההרכב (המשנה לנשיא חשין והשופטים גרוניס וארבל) כי חוק ההתיישנות חל על פיצויי הפקעה, אך נחלקו באשר למועד התגבשותה של העילה וממילא תחילתו של מירוץ ההתיישנות. אין צורך להידרש לכך כאן. איננו מוצאים גם צורך להידרש לנושא הזכות לבעלות במקרקעין נשוא התיק ועמה הזכות לפיצוי בעת ההפקעה שלאמיתם אינן במחלוקת, קרי, כי אביהם המנוח של המשיבים היה זכאי להירשם כבעלים והמשיבים הם יורשיו. רק למען השלמות יצוין כי ההתכתבות הענפה שצורפה לתביעת המשיבים וכללה מסמכים מאת יהושע חנקין ומכתבי עו"ד ד"ר יצחק קיסטר - לימים שופט בית משפט זה - מעידים על הזכות ה"היסטורית". נאחז איפוא את השור בקרניו. המחלוקת מתמצית בשני נושאים: השיהוי (ושאלת נטל הראיות הכרוכה בו); והשאלה אם שולם פיצוי. נאמר כבר כאן, כי באנו לכלל מסקנה שיש מקום לקבל את הערעור.

           (2) הואיל ועסקינן בניחוחה של תקופה אחרת, כדאי להזכיר למען הסדר הטוב את רקע החוק שעל פיו נעשתה ההפקעה ושזיכה בפיצויים, הוא חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (ס"ח תשי"ג 58; החוק לא תוקן מעולם); לחוק הותקנו תקנות (תקנות רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), (קביעת נכס אחר כפיצויים), תשי"ד-1954 (ק"ת תשי"ד 508)). בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשי"ב, 232, 234) נאמר, כי "כאשר השלטונות החלו לקבל לידם רכוש קרקע של נפקדים, אשר הוקדש לצרכי ביטחון או לצרכי פיתוח חיוניים, נתפסו גם, למען אותן המטרות עצמן, שטחי קרקע שונים, בעיקר באזורים חקלאיים, שזכויות הקנין בהם לא הובררו אז די צרכן. טעמים שבביטחון המדינה ובביצוע תכניות פיתוח חיוניות מונעים את החזרת הקרקעות הללו לבעליהן; לעומת זאת יש בדעת השלטונות לפצות בעלים אלה פיצוי הוגן בממון או בקרקע אחרת או בשתי הדרכים גם יחד". הנכסים, כמוצע, קמו לרכוש רשות הפיתוח, ונקבע כי הפיצויים הימנה ישולמו על פי הכללים שבפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

           (3) נפתח בעניין השיהוי. בית המשפט קמא קבע בצדק כי המשיבים השתהו. על כך גם לא יוכל להיות חולק, שעה שהתביעה הוגשה כארבעים ושש שנים לאחר ההפקעה ולמעלה מארבעים שנה לאחר שבגרו המשיבים. משכבר הימים קבע בית משפט זה, בעקבות דיני היושר האנגליים, כי שיהוי כשלעצמו אינו חוסם תביעה אלא אם ראשית, כמוהו כזניחת התביעה; או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי; או - סוג של משנה של התנאי הקודם - קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכחת טענותיו נגד התביעה (ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל, פ"ד ט 5, 15 (מפי השופט (כתארו אז) לנדוי)). לימים נקבע בסעיף 27 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 כי אין החוק בא לפגוע, בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב סעד מחמת שיהוי"; לא למותר לציין כי בהצעת חוק ההתישנות תשס"ד-2004 שהגישה הממשלה (הצעות חוק הממשלה תשס"ד 611) נאמר בסעיף 36 (עמ' 632) "חוק זה לא יגרע מסמכות בית משפט, על פי דין אחר, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד, בשל שיהוי או בשל טעם אחר הקשור במועד העלאת התביעה" (בדברי ההסבר נאמר כי הסעיף חוזר לעניין זה על הוראת סעיף 27 לחוק ההתישנות הקיים). בע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252 ראה השופט קדמי את השיהוי כעילה לדחיית תובענה, אם נתבטא בו ויתור על הזכות מצד התובע, ומצב הנתבע הורע (עמ' 281); ראו גם דברי השופט - כתארו אז - מצא בעמ' 283-282, והשופטת דורנר (בדעת מיעוט) בעמ' 287-286. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 סקרה השופטת פרוקצ'יה בהרחבה את נושא השיהוי בדין האזרחי (עמ' 449-445); כדבריה (עמ' 446) "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע". ועוד נאמר: "התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע ..." ולהלן (עמ' 447) "... וכך, אם נמנע תובע לתובע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות שניתן להבין בהן מכך כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי ...". עוד נאמר (עמ' 448-447) כי לבית המשפט שיקול דעת בנושא זה, שהוא אמצעי המופעל אך בנסיבות חריגות, תוך הפעלת שיקולים מורכבים, והשימוש בו "עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי" (עמ' 448). בע"א 6912/98 רבאח נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד נח(2) 870, 879-878 הביא השופט טירקל ממקורות המשפט העברי בסוגית השיהוי; ראו המקורות המובאים שם בעמ' 879, העולה מהם הוא הצורך לברר היטב בתביעות ישנות.

           (4) לדידי יש חשיבות גם לגורם כגון אורך השיהוי (בדרך כלל המדובר בשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות, ושיהוי של ארבעים ויותר שנים כבענייננו בהיעדר הוראת התיישנות הוא כמובן נדיר); ואף לגורם כמו מיהות הצדדים; לא בכל מקרה הרי הרשות הציבורית כהרי אדם פרטי, והדבר תלוי נסיבות; נצפה מן הרשות לסדר עבודה ראוי, אך פעמים שלא ייפקד עליה, ועל הציבור כולו, אי סדר אצל פקידי הרשות. כמובן אל ייראו דברים אלה כמחילה לרשות על אי סדריה; לא ולא. אלא שעל בית המשפט לשקול בכגון דא את תמונתו הכוללת של התיק.

           (5) לא למותר להזכיר, כי השיהוי הוא מן הנושאים המרכזיים במשפט המינהלי, הן בגדרי שיהוי מינהלי, קרי, השתהות הרשות (ראו זמיר, האחריות המינהלית, ב', 724 ואילך) והן בהשתהות העותר (ראו דקל, מכרזים ב', 371-361; תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8), 768-767). באשר להשתהותו של עותר בפנייתו לרשות יש דמיון בין השיהוי האזרחי לשיהוי במשפט המינהלי (ראו שם, 365-363), ושאלה מרכזית היא תוצאות השיהוי. המחבר דקל שם, עמ' 370-369, נדרש לשאלה אם טענת שיהוי אפשרית גם בתובענה שיסודה במשפט המינהלי, שאלה שטרם הוכרעה. לדידי כשהמדובר בתביעה אזרחית נגד מעשה מינהלי, יפה כוחם של מאפיינים מן המשפט המינהלי. מכנה משותף, בין השאר, הוא בכך שלטענה זו יש תקומה כשגורם מינהלי תם-לב שינה מצבו לרעה. בעניין תובענה מינהלית לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (וער אני לכך שלא בה עסקינן) ציינתי במקום אחר (עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6) 241, 248, לגבי תביעת פיצויים מינהלית: "...ניתן לשער כי אמות המידה כמו שיהוי שבגדרי המשפט האזרחי יופעלו במשורה - עשויות להיות נגישות במידה רבה יותר בדין התובענה האזרחית". אומר כך גם במקרה ההפוך, לגבי תובענה אזרחית שעילתה מעשה מינהלי מובהק. כשלעצמי נוטה אני לדעה כי לטענת שיהוי מקום גם בהליך אזרחי המשתלשל מן המשפט המינהלי, בנסיבות המתאימות. מובן כי שיהוי מינהלי לעתים הוא קצר ביותר, ואין צורך להכביר מלים; דומה לכך בתחום האזרחי שיהוי בבקשה לצו מניעה זמני; ראו ד' שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות, 405-404; אך לא ב"קיצור ימים" כזה עסקינן. כללם של דברים, הנידון דידן הוא לדעתי דוגמה לשיהוי לכולי עלמא, בין אם נביט בו במשקפי המשפט האזרחי לבדו, בין בצימוד עם המשפט המינהלי.

           (6) ואכן, בנידון דידן קשה לטעון שלא התקיים שיהוי. ראשית - כאמור - כאשר השיהוי הוא מעבר לתקופת ההתיישנות הסטטוטורית ה"רגילה", אף אם זו אינה חלה, מטבע הדברים יש ליתן משקל גדול יותר, לטענת השיהוי. והרי טענת ההתיישנות במקרה דנא לא נתקבלה מטעמים משפטיים (השנויים במחלוקת משפטית גם בבית משפט זה), ולא יתכן חולק שמספר שנים ארוך כל כך - למעלה מארבעים שנה - מדליק נורות שאי אפשר שלא יהבהבו. אכן, תיאור קורות המשפחה, בפי המשיב אלעד לוי, מאז פטירת האב הוא עצוב (פרוטוקול 29.3.04); אך לאורך שנים רבות מאז עמדו על דעתם מכבר היו המשיבים אנשים מבוגרים, שיכלו לפשפש ולגונן באשר לזכויותיהם, ולפניהם יכלה אמם. חוששני כי אין בידי להסכים לדברי בית המשפט קמא, כי בכך שנמצא בידי המינהל, לאחר חיפוש, חומר רלבנטי לעניין ההפקעה משכבר, למעט מסמך אחד (כאמור, כנראה הכוונה לקבלה בדבר תשלום הפיצוי) נשמטה הקרקע מתחת לטענת השיהוי. נציגת המינהל, הגב' איילת חי, העידה מפורשות כי בחלוף עשרות השנים "איבד המינהל כל יכולת לבצע בדיקה אמיתית של חלק ניכר מהעובדות החשובות". טענה זו לא נסתרה במהות, גם אם נמצאו מסמכים שונים לאחר שקידה, והיא מתיישבת עם השכל הישר: מדברים אנו בעידן שבו לא היו מחשבים, וגם אם הכל תויק כראוי, יכלו תיקים ללכת לאיבוד, ואכן אבד תיק כפי שהעידה הגב' חי. ההשתהות, כפי שכינה זאת בית המשפט קמא, מצד התובעים, עשויה היתה איפוא ליצור נזק ראייתי למערערת - המדינה - ופשיטא, ואין הדבר טעון דקדוק יתר, שאילו פנו המשיבים בשנת 1960 או 1965 או אף 1970 לבדיקת המצב היתה התשובה הניתנת להם מלאה יותר. יש לזכור כי בשירות הציבורי יש גם חשיבות לידיעה מוסדית, מה שקרוי גם לעתים זיכרון מוסדי, ומשמתחלפות הנפשות הפועלות במערכת, פשיטא שמערך הידיעה היכן לחפש יוצא לוקה אף הוא, גם מדברי העדה חי עולה שהעובדות ידועות לה מתיקים ומפי מי שפרשו, וחלק מן הפורשים הללו כבר אינו עמנו לעת הזאת. לפנינו איפוא בחינת גזירה שלא תמיד יכול הציבור - במקרה זה מערכת המינהל הממשלתי - לעמוד בה. ועוד, עלינו להשקיף אל הנושא גם במשקפיהן של השלכות רוחב. העדר התיישנות בצירוף דחייתה של טענת השיהוי כעבור למעלה מארבעים שנה, נטלי ראיה מועברים, והנחה כי המינהל הציבורי מסודר עד כדי כך שאין הולך בו דבר לאיבוד, ועל כן אם לא נמצאה קבלת תשלום חזקה שלא היתה - כל אלה קביעות או הנחות של בית המשפט קמא לטובת המשיבים - עלולים להטיל על קופת הציבור עול כספי כבד. לפעמים הוא עול ראוי; אך האחריות מחייבת זהירות בכגון דא.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ