שוואלמה נ' ליברמן

בפני בית הדין תביעת התובע כנגד הנתבע, לאחר שנתבעת נוספת, חברת שילת קרל בע"מ, שהעסיקה את התובע, פורקה בידי ביהמ"ש המחוזי בשל חדלות פירעון.

ביסוד התביעה טענת התובע כי יש להרים מסך בין החברה לבין מר אליהו דוד ליברמן שהיה בעל מניות בה.

הנתבע טען כי אין להרים מסך כלפיו וכי נהג בתום לב וניהל את החברה כמיטב יכולתו ואף הזרים כספים פרטיים לתשלום שכר העובדים.

התובע טען כי לא קיבל מביטוח לאומי כל תשלום ולא יכול היה להגיש תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי מאחר ותלושי השכר לא היו על שמו. לפיכך תביעה זו היא הפיצוי היחיד אותו יכול התובע לקבל בגין העסקתו בנתבעת שפורקה ואצל הנתבע.

הנתבע טען להיעדר זכאות לכל אחד מרכיבי התביעה, מנימוקיו.

העובדות

1. בטרם יקבעו העובדות הספציפיות יובהר כי בהליך סע"ש 57793-11-15 עקיבא ישראל גולדנהירש נ' אליהו ליברמן (להלן: תיק גולדנהירש), נקבע פוזיטיבית כי יש להרים מסך בין החברה שילת קרל שהעסיקה את העובדים לבין מר ליברמן. הוכח שם, כי התנהלותו של הנתבע מצדיקה הרמת מסך על פי כל אמות המידה הן של חוק החברות והן של הפסיקה. על פי הסכמת הצדדים והחלטה שם, יש באמור בפרוטוקול שם לחייב אף בהליך זה. מתוך הפרוטוקולים בתיק גולדשטיין ובתיק גולדנהירש הוכח כי יש לחייב את הנתבע אישית, מכוח אחריותו ומכוח הרמת מסך וכן מכוח מעורבותו האישית בכל הנוגע להעסקת עובדיו (ראה סעיפים 1-57 בפסק הדין בעניין גולדשטיין) לפיכך הנתבע יישא כלפי התובע בכל חובות חברת שילת קרל בע"מ ככל שיפסקו מטה.

2. קביעות בית הדין שם יפות לענייננו מכוח החלטה בהליך סע"ש 57817-11-15 גולדשטיין נ' פיצה יהלום ואח' (להלן: תיק גולדשטיין) בו ניתנה החלטה כי האמור בו יחול על מכלול התביעות נגד הנתבע בנוגע לשאלת הרמת מסך, ועדותו אף הייתה דומה או זהה בכולם.

3. התובע עבד בחברת שילת קרל בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) מיום 01/03/14, כך גם הופיע מועד תחילת העבודה בתלושים. ביחס למועד סיום העבודה חלקו הצדדים. לטענת הנתבע סיים התובע את עבודתו בסוף חודש אוגוסט 2015 ולא עבד בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2015 ואף לא בשישה ימי נובמבר 2015. גרסתו תמכה בדוחות מטעמו עד 31/08/15. התובע טען כי סיים עבודתו ב-06/11/15, כשאר העובדים. לגרסתו אף נשאר אחרי שלא נותרו עובדים אחרים, כדי לסדר את המחסן ולהוציא ממנו דברים למכונית של בן הנתבע.

4. החברה הפעילה את העסק מיום 1/3/14 עד 6/11/15 עת חדלה לפעול.

5. ביום 30/10/16 ניתן צו פירוק נגד החברה.

    

   הכרעת הדין

    

   תקופת עבודה

    

   1. אין מחלוקת כי התובע עבד מיום 01/03/14. הצדדים חלקו על מועד סיום העבודה. האם 31/08/15 כטענת הנתבע או 06/11/15 כטענת התובע.

   2. בתצהיר התובע נרשם כי התובע עבד מיום 01/03/14 עד 06/11/15 "עת סגרה הנתבעת 1 את שעריה". עוד נרשם כי "לקראת סוף עבודתי הודיעו לי שמשפצים את המסעדה ולכן שאני לא אגיע בזמן הקרוב, עד שלפתע שמעתי מהעובדים האחרים שהמסעדה נסגרה." (סעיפים 2-3 לתצהיר התובע).

   3. עוד טען התובע כי בזמן עבודתו הועסק ללא אישור ולכן העסיקו אותו הנתבעים על שם של אדם אחר, בשל כך נמנע ממנו לקבל זכויותיו, לרבות דמי אבטלה והגשת תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי.

   4. בחקירתו הנגדית חזר על טיעון זה "ש. אתה טוען שבזמן שעבדת לא היה לך אישור עבודה. ת. כן, כן נכון, לא היה לי אישור עבודה. גם עכשיו אין לי אישורים. ש. ליברמן ידע שאין לך אישור. ת. כן... ש. הוא (זאב ש.ש.) ידע שאין לך אישור. ת. כן. ש. מה הוא אמר לך. ת. הוא נכנס ויוצא, מסתכל, לא אמר לי כלום. ש. יכול להיות שהוא אמר לך שאתה צריך להסדיר את הנושא של האישור. ת. לא. לא." (עמ' 4 ש' 19-32) (דגש ש.ש.).

   5. כתימוכין לטענה זו צירף התובע לתצהירו תלוש שכר לחודש מרץ 2015 ע"ש חמאיסה עלי ת.ז. 206250037 בעוד שמו של התובע הוא חליל שוואלמה ת.ז. 996736781. תלוש נוסף לחודש מרץ 2015 על שם חמאיסה אבראהים ת.ז. 031461221, תלוש לחודש יולי 2015 ע"ש חמאיסה עלי ותלוש נוסף ליולי 2015 ע"ש חמאיסה אבראהים. תלוש לפברואר 2015 ע"ש עלי ותלוש לפברואר ע"ש אבראהים, תלוש למאי 2015 על שם עלי ותלוש למאי ע"ש אבראהים, כך לגבי אפריל 2015 שני תלושים בהתאמה, לגבי מרץ 2014 הוגש תלוש אחד של עלי בלבד. כך ביחס לתלושי השכר מידי חודש בחודשו כפי שהוגשו בפנינו.

   6. בכל התלושים מועד תחילת העבודה הוא 01/03/14.

   7. עוד צירף התובע דוח נוכחות מ-01/08/15 עד 31/08/15 הנושא את השם חליל שוואלמה (דוחות נוספים ליולי 2015, יוני 2015, מאי 2015, אפריל 2015, יולי 2014, יוני 2014, מאי 2014, אפריל 2014 ומרץ 2014).

   8. הנתבע טען כי עם מינוי מנהל המסעדה התברר שאין לתובע אישור עבודה בישראל וסוכם עם הצדדים שהתובע יפעל לקבל אישור עבודה רשמי ואז יוכל לשוב ולעבוד במסעדה. הנתבע נשאל וענה "ת. עד חודש חודשיים לפני לפני סוף העסק לא ידענו את שמו האמיתי. כשנכנס זאב, מעבר לתפקידו בעבודה הוא איש משטרה, הוא מתנדב במשטרה, שבוע אחרי שהוא נכנס או חודש אחרי הוא בא אליי ואמר לי אתה יודע שלנכס אין היתר עבודה בארץ?, הוא שב"ח. הוא אומר לי אני לא מוכן להחזיק שבח"ים אצלי בעבודה. שאלתי אותו איך קוראים לנכס בשם האמיתי, הרי יוצאים תלושים, אז נאמר לי שהוא לא יודע. הסיכום שזאב אמר לו שהוא עשה הוא אמר לו תלך הביתה ותחזור כשיש לך אישור עבודה בארץ. הוא פסק מלעבוד אצלנו ואם אני זוכר נכון לא בביטחון, אחרי כמעט חודש, באיזשהו מקום הסתדר עם זאב שהוא הביא אישור מסוג כלשהו מהמשטרה שמאפשר העסקתו ושהותו בישראל. לשאלתי את זאב אז על מי יוצאים התלושים כל התקופה שהוא עבד, הוא אמר שאלה כנראה שני בני דודים שלו שהוא הביא את התעודה שלהם. יש כפול על כל חודש, שני תלושים כנראה. ז"א שגם הסיפור של המשכורת לא כל כך נכון, הוא לא קיבל 4 וחצי אלף." (עמ' 7 ש' 13-22) (דגש ש.ש.). התובע העיד מפורשות "ש. היו עוד עובדים ערבים בעסק. ת. רק אני. לא היו עובדים אחרים." (עמ' 6 ש' 11-12, ש' 20-21).

   9. גרסת הנתבע מאשרת לחלוטין את גרסת התובע כי התלושים שקיבל לא היו התלושים שלו או על שמו אך היו בגין העסקתו. בדיקת הסכום הכולל בתלושים שהוגשו לנו מצביעה על שני תלושים מידי חודש. התובע טען כי שכרו הקובע עומד על 8,050 ₪. יש לקבל סכום זה. סכום זה אף נתמך בעדות הנתבע אשר אומר "... הוא קיבל כל חודש את סכום המשכורת שלו שהתחלק לשני תלושים שונים שהם של בני דודים שלו..." על פי החשבון שלנו בחודשים מסוימים אף עמד על סכום גבוה יותר, אולם זהו סכום השכר הקובע שנקב התובע והוא עולה בקנה אחד עם התלושים.

      על כן השכר הקובע לצורך חישובים בהליך זה יעמוד על סך של 8,050 ₪.

   10. הנתבע לא הביא ראיות לגבי מי הם שני האנשים שהתלושים הוצאו על שמם ולא סתר את טענות התובע בעניין הוצאת תלושים על שם מישהו אחר, ביחס לדוחות הנוכחות שלו. הנתבע נחקר על כך ארוכות (עמ' 9 ש' 15 – עמ' 10 ש' 2). זו כשלעצמה התנהלות המצביעה על אחריות אישית של הנתבע, שכן לפי עדותו שאל והתעניין אצל זאב מאחר וידע שלתובע אין היתר, ומצדיקה הרמת מסך, בפרט משהתובע העיד שהנתבע ידע על היותו ללא אישורים. תמוהה ביותר הגרסה של העסקת עובד מבלי לדעת את שמו או פרטיו. משני התלושים עולה כי עבד בהיקף של כבין 230-260 שעות בחודש.

   11. בחקירתו הנגדית לא ידע התובע מתיי התחיל את עבודתו, אולם ציין כי התחיל במסעדה הקודמת שהייתה של אנשים אחרים (עמ' 3 ש' 9-13).

   12. התובע נשאל ביחס למועד סיום עבודתו "ש. עד מתי עבדת במסעדה. ת. עד שנסגרה. לא ידעתי שהיא נסגרה מת. הבן של הנתבע אמר לי שהיא בשיפוצים. הוא שחרר את העובדים, אני נשארתי, סידרנו את המקום, הורידו את הדברים שלא יהיה צבע. ש. מתי זה היה. ת. אני לא זוכר תאריך. מה שאמרו לי אמרתי אמן." (עמ' 3 ש' 16-20) (דגש ש.ש.). התובע לא יכול היה לנקוב בתאריך סיום עבודתו.

   13. לאחר מכן נשאל ביחס לדוחות הנוכחות המלאים עד 08/2015. "ש. ...מה קרה אחרי אוגוסט 2015. ת. עבדתי. ש. אז איך אין לך דוחות נוכחות. ת. את התלושים קיבלתי בסוף. אני לא הייתי מקבל תלוש. ש. אז מתי קיבלת אותם. ת. בשבוע שנסגר ביקשתי תלושים, הוא אמר לי אין, חכה נעשה שיפוצים, אחרי שבוע של שיפוצים שאלתי מה עם התלושים. אמר לי עוד קצת ואחרי זה נתן לי את התלושים." (עמ' 3 ש' 23-30) (דגש ש.ש.). גם בחקירתו הנגדית ביחס למועד השיפוצים ודוחות הנוכחות לא יכול היה התובע לנקוב בתאריך. על פי גרסתו עבד אחרי שהעסק כבר נסגר. גרסתו הייתה כמשיח לפי תומו, בפשטות. האמנו כי נותר אחרי שכולם סיימו כדי לסייע בפעולות האחרונות לריקון החנות והמחסן. משכך, לכל הפחות עבד עד 06/11/15 גם אם אין דוחות לחודשים ספטמבר ואוקטובר.

   14. ביחס לתפקידו במסעדה מפרט "ת. אני לא בא כל הזמן בבוקר. אני בא לפעמים ב-12-13:00. אני שוטף כלים ופותח את הבצק של הפיצה ואת המגש. אני שוטף כלים ופותח פיצות. כשאין לי הזמנות אני עושה את הכלים בגלל שאני נכס." (עמ' 4 ש' 1-3).

   15. בהיותו של התובע שוטף כלים ופותח פיצות, מעין "כולבויניק", מתקבלת על הדעת גרסתו לפיה המשיך לעבוד לאחר שהמקום נסגר. בחקירתו הנגדית נשאל "ש. ממי שמעת שהמסעדה נסגרה. ת. שלחו לי בוואטספ הבן של ליברמן. אני לא האמנתי אפילו. העובדים אמרו לי נסגר. לא האמנתי עד שהבן שלו שלח לי את הוואטספ. אין לי אותו זה היה מזמן. ש. הוואטספ היה בעברית. ת. כן. הוא שלח לי בעברית. הלכתי לשכנים שליד פיצלה שאלתי אותם מה כתוב בוואטספ ואמרו לי ואמרו לי שנסגר ושכתוב שנסגר." (עמ' 4 ש' 33 – עמ' 5 ש' 5). ובהמשך עומד על כך שעבד עד הסוף "ש. יש הוכחה שעבדת בחודשיים האחרונים. ת. אני עבדתי איתם עד הסוף. אחרי הפיצה אמרו לי שיש שיפוצים, סידרנו את המקום, הורדנו שתייה, דברים, שמנו בצד על מנת שלא יפריע לצבע. הורדנו דברים לאוטו למטה, פינינו את המקום למחסן, פינינו לאוטו של הבן של הנתבע. ש. מה שמתם באוטו. ת. כל מיני דברים של המסעדה. זה היה בתקופה של השיפוצים אחרי שהמסעדה נסגרה. אני האמת לא האמנתי שנסגר, אפילו אמרו לי שנסגר לא האמנתי." (עמ' 5 ש' 27 –33) (דגש ש.ש.).

   16. התובע עקבי בגרסתו זו ועל כן יש לקבל את האמור בתצהירו לפיו עבד עד ליום 06/11/15. התובע לא ידע כמה ימים עבד אחרי מועד זה ולכן לא ניתן לקבוע מועד סיום אחר. (התובע עבד 19 חודשים ו-6 ימים).

        

       שכר עבודה

        

   17. התובע טען כי לא קיבל את משכורת חודש אוקטובר 2015 הגם שפנה לחברה ולנתבע. לפיכך, תבע לחייב את הנתבע בגין שכר עבודה לחודשים אוקטובר נובמבר ודצמבר 2015 בסך 24,150 ₪

   18. הנתבע טען כי לתצהיר התובע צורפו מסמכים הנחזים להיות דוחות נוכחות ואלו מסתיימים בחודש אוגוסט 2015, לפיכך אין הוכחה כי עבד לאחר חודש אוגוסט 2015 ואינו זכאי לשכר בגין תקופה זו.

   19. אין מחלוקת כי משכורת אחרונה לא שולמה. (עדות הנתבע בהליך 7474-10-16 ע' 10 ש' 9-22). והנתבע לא ידע מה שיעור שכר כל עובד.

   20. בכתב התביעה נאמר ביחס לרכיב זה כי התביעה היא על סך 24,150 ₪.

   21. התובע אכן הגיש דוחות נוכחות, דוחות נוכחות לא מלאים. אולם דוחות הנוכחות אמורים להיות בחזקתו של המעסיק. הדוח האחרון שהגיש התובע מתייחס לאוגוסט 2015. אין בכך לשלול את גרסתו לעבודה מאוחרת יותר.

   22. הנתבע לא צירף לתצהירו דוחות נוכחות של התובע כלל, אף שתצהירו הוגש מאוחר לתצהיר התובע. הנתבע צירף לתצהירו אך ורק את תלושי משכורת ספטמבר – אוקטובר 2015 על שם חן סימני, כמו גם התצהיר (בדיון המוקדם התחייבה ב"כ הנתבע להגיש תצהיר מתאים של הנתבע בתיק זה (פרוטוקול דיון מיום 03/07/18)). תצהיר חדש של הנתבע לא הוגש. יחד עם זאת, כתב ההגנה מתייחס לתובע ואליו לא צורפו מסמכים כלל. הנתבע נחקר בחקירה נגדית בפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 25/11/19.

   23. נוכח האמור לעיל לא נסתרה גרסת התובע. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע את השכר בגין חודשים אוקטובר – נובמבר 2015 אשר נקבעו וצוינו בסעיף 14 לתצהיר ובסעיף 18 ו-19 לכתב התביעה. עבודה מעבר ל-06/11/15 לא הוכחה, הגם שהאמנו לתובע שנשאר עוד, אך לא ידע לנקוב מועד.

   24. שכרו הקובע של התובע עמד על 8,050 ₪. לפיכך בעבור אוקטובר ו-6 ימים בנובמבר ישלם הנתבע לתובע שכר בסך 10,062.5 ₪.

   25. בסיכומי הנתבע הוכחשה הזכאות לתשלום נוסף בגין שכר עבודה.

   26. באשר לטענת ההלנה, דין טענה זו להידחות. המחלוקת בין הצדדים אמנם לא הייתה כנה ואמיתית, שכן הנתבע ידע על ההעסקה באופן המפורט לעיל והבלתי תקין בעליל, אולם התובע הסכים ושיתף פעולה עם אופן מסירת התלושים ותשלום השכר במהלך עבודתו. כמו כן, היו חילוקי דעות בקשר לחוב ונוכח פירוק החברה אף לא הייתה שליטה מלאה לנתבע בעניין הסכומים שלא שולמו. בנסיבות חריגות אלה של הליך זה מצאנו כי יש לחייב את הנתבע בסכום השכר עצמו, אולם לא בפיצויי הלנה. התביעה להלנה נדחית.

   27. התביעה להלנת שכר נדחית.

   28. התובע תבע רכיב נוסף של הלנת שכר קבועה. התובע לא הוכיח הלנת שכר קבועה. התובע נשאל "ש. איך קיבלת משכורת. ת. המחאה. ש. איך ידעת כל חודש כמה אתה צריך לקבל. ת. אמת. אני מאמין... ש. ההמחאה הייתה על שמך. ת. לא. צ'ק פתוח. אין לי צילומים של הצ'ק. ש. אתה טוען ששילמו לך את הכסף באיחור כל חודש, יש לך הוכחה לזה. ת. כן. היה נותן לנו מאוחר. לא היה לו בזמן את הכסף לתת לנו. היה נותן לנו ב-20 לחודש, ב-15 לחודש. מאוחר. בחודשיים האחרונים אני לא קיבלתי, גם נסיעות לא קיבלתי." (עמ' 5 ש' 13-27). התובע קיבל המחאה פתוחה, אין לו צילום שלה ואין כל אסמכתא שקיבל "מאוחר". בעניין זה טוען טענות בעלמא. יתר על כן, על פי התלושים גם שולמו מפרעות, דהיינו היו סכומים שהתובע קיבל טרם הזמן. עיון בתלושים שצירף התובע מראה למשל כי התלוש של יולי 2015 הודפס ב-09/08/15, התלוש של פברואר 2015 הודפס ב-06/03/15, התלוש של 05/2015 הודפס ב-09/06/15 וכו'. ככל שהתובע מסתמך על תלושים אלה והוא אכן הסתמך עליהם לצורך הסכומים אותם קבע, הרי שניכר מהם שבוצעו במועד ולא ב-15 או ה-20 לחודש כגרסתו.

   29. נוכח כל האמור לעיל גם התביעה לפיצוי בגין הלנת שכר קבועה נדחית.

        

       נסיבות סיום יחסי העבודה – פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

        

   30. התובע טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מחמת שפוטר בלא ששולמו לו פיצויי הפיטורים ונקב בכתב התביעה בסכום של 13,418 ₪.

   31. כפי שציינו לעיל שכרו הקובע עומד על 8,050 ₪.

   32. עניינו של תובע זה, ייחודי בכך שאף המשיכו להעסיקו לאחר שכולם פוטרו. למעשה חדלו להעסיקו לאחר שסייע לאחר סגירת העסק. אין ספק כי מדובר בפיטורים כשל שאר העובדים ואף חמור מכך. בנסיבות אלה זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. ציטטנו לעיל את דברי התובע לפיהם נאמר לו בוואטספ, בעברית שהעסק נסגר. הוא היה צריך לברר עם שכניו מה כתוב בהודעה בעברית. זו אינה דרך נאותה להודיע לעובד על סיום עבודה, בוודאי שלא לעובד שנקרא "נכס" וכנראה גם היה כזה, שכן עשה כל מה שנאמר לו.

   33. התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 12,913 ₪. כמו כן זכאי התובע להודעה מוקדמת בסך 8,050 ₪. התובע לא קיבל הודעה כדין לפני 06/11/15, וגם לא לאחריה.

   34. הנתבע לא הוכיח כי התובע חדל לעבוד עוד לפני סגירת החברה ולא בשל סגירת החברה, קיבלנו את גרסת התובע כי אף עבד לאחר מכן, אם כי לא ידוע כמה זמן.

   35. יש לדחות את טענותיו האחרות של הנתבע כי רק החברה מחויבת בפיצויי פיטורים מאחר ומצאנו את הנתבע חב אישית בחובה של החברה לעניין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, ובפרט לעניין עובד זה אשר הועסק בדרך לא דרך במהלך תקופת חיי החברה ולאחריה.

   36. הנתבע ישלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 12,913.5 ₪ והודעה מוקדמת בסך 8,050 ₪.

        

       פיצוי בגין העדר שימוע ופיטורים שלא כדין

   37. כאמור לעיל התובע פוטר בהודעה בכתב בוואטסאפ, בעברית שאינה שפתו, הועסק אחרי סיום עבודת יתר העובדים וזכאי לפיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין.

   38. התובע תבע פיצוי בגין רכיב זה בסך של 40,250 ₪. מצאנו שסכום זה לא פרופורציונאלי לתקופת העבודה, לאופן ההעסקה, לתפקידו ולנסיבות סיום עבודתו.

   39. הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪.

        

       פיצוי על פיטורים ללא מכתב פיטורים ופגיעה באבטלה

   40. התובע טען לפיצוי ללא מכתב פיטורים, שאינו מאפשר פנייה לקבלת דמי אבטלה בסך 8,050 ₪.

   41. הנתבע טען כי התובע לא זכאי לדמי אבטלה מאחר והודה שמיד בתום סיום עבודתו הוא החל לעבוד במקום אחר (עמ' 6 ש' 31-32). עוד טען כי חישובי התובע מוטעים ומוגזמים.

   42. התובע הועסק ללא אישור, כשוהה בלתי חוקי, לא הוכחה כל פנייה לדמי אבטלה או זכאות כמי שאינו תושב לדמי אבטלה ודין תביעה זו להידחות מכל וכל.

        

       שעות נוספות

   43. התובע תבע על פי אומדנא סך של 7,875 ₪ בגין שעות נוספות.

   44. בסעיף 32 לכתב התביעה הוא מציין כי הוא זכאי ל-30 שעות נוספות מידי חודש, כאשר 15 שעות לפי 125% והיתר לפי 150%.

   45. לגרסתו בתביעה הוא זכאי ל- 15 שעות בחודש בצירוף 8.75 ₪ לשעה ו-15 שעות בתוספת של 17.5 ₪ לשעה וזאת לכל 20 חודשי העסקתו. בתצהיר התובע בסעיפים 24-27 צוטטה אותה טענה.

   46. מדובר באומדנה בלבד.

   47. התובע טען כי שעות נוספות צריכות להירשם על ידי המעסיק. אולם, התובע עצמו צירף לתצהירו תלושי השכר (שניים לכל חודש) ודוח שעות (נספח לסעיף 16).

   48. מדוחות השעות, בחודשים שצורפו, עולה כי התובע עבד כמעט חודשים מלאים ולא מעט שעות מעל 8 שעות יומיות.

   49. התובע לא הגיש חישובים מדויקים ביחס לחודשים לגביהם היו לו דוחות נוכחות. חובה על התובע, לגבי החודשים בהם יש לו דוחות נוכחות, להציג חישוב פרטני של השעות בשיעור 125% ו-150%. משחדל התובע ולא עשה מלאכתו, אין זה מתפקידו של ביה"ד לעשות כן במקומו. רק לדוגמא, על פי דו"ח יולי 2014 לכאורה עבד 18 שעות ו-20 דקות , לפי חישוב יומי ב- 125% ו-4 שעות ו32 דקות ב- 150%. אין קשר בין האומדנא של 15 ש' ב- 125% ו15 שעות ב150%. דוגמא אקראית נוספת לחודש יוני 2015,לכאורה עבד 32 ש' ו- 19 דקות ב125% ו-6 ש' ו-39 דקות ב- 150%. גם אין כל דמיון לאומדנא. בפרט בהערכת ה- 150%. על כן התביעה לשעות נוספות נדחית.

   50. התובע הביא בסיכומיו שתי דוגמאות, הא ותו לא. אין בכך די.

   51. התובע אף לא הציג "מתכונת עבודה" קבועה. מהדוחות שבפנינו אף לא עולה מתכונת עבודה כזו, השעות משתנות מיום ליום בכניסה, יציאה ובהיקף השעות. כך גם מידי חודש. לפיכך לא ניתן להקיש מדוחות אלה לחודשים בהם לא הוגשו דוחות, ואין "מתכונת עבודה".

   52. לא למותר לציין כי התובע קיבל תלושים כפולים ואף לגרסתו שכרו החודשי עמד על 8,050 ₪, לא ידוע מה נלקח בחשבון בסכום זה והאם השעות הנוספות שולמו ב-100% אם לאו, והאם נותר רק 0.25% ו-0.50% כיתרה לתשלום, אם לאו. גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

   53. התובע עצמו ציין בקשר לזמני הגעתו "ת. אני לא בא כל הזמן בבוקר. אני בא לפעמים ב-12-13:00... " (עמ' 4 ש' 1), ובהמשך "ש. החתמת כרטיס, טביעת אצבע. ת. כן הייתה לי. אבל הייתי נשאר עד מאוחר וסוגר את המקום" (עמ' 5 ש' 20-21).

   54. התובע נשאל כמה קיבל לשעה ועונה 35 ₪, וכמה קיבל כל חודש ועונה "סביבות 4,000-5,000 ₪ אני לא יודע" (עמ' 6 ש' 4-6). לפיכך הסכום המופיע בתלושים עולה על הסכום הנטען על ידי התובע ואין לדעת אם שולם בגין שעות נוספות סכום כלשהו. הנתבע טען כי אם קיבל התובע 4,000-5,000 ₪ לחלק ל-35 ₪ לשעה, לא עבד יותר מ-114-142 שעות לחודש. אין לקבל טענה זו, שכן דוחות הנוכחות מראים אחרת, אבל אין בכך לאפשר תשלום השעות נוספות באומדנא שטען התובע. הטענה באומדנא אינה מבוססת כאמור לעיל ועל פי הפסיקה, ובניגוד לטענת התובע, מקום בו יש דוחות נוכחות, ולו חלקיים, נטל ההוכחה, והחישוב, מוטלים על כתפי התובע (דב"ע נ"א/3-74 יצחק מנדלגברג ואח' נ' אמנון אלוני פד"ע כ"ג 197, ס"ע 3603-10 יוסי שיק נ' עדי מעודד, ס"ע 15991-08-10 שאול וקסמן נ' עמיחי אסנפי (פורסם בנבו)).

   55. התובע לא הוכיח כל "מתכונת העסקה". ההפך, הדוחות שהוצגו מראות על השתנות. אין להשליך על כתפי המעסיק נטל הוכחת שעות נוספות שעה שיש דוחות נוכחות, וודאי שלא לאומדנה הגורפת שאינה עולה בקנה אחד עם דוחות הנוכחות.

   56. משנדחית תביעת השעות הנוספות אין צורך לדון בחובת הנתבע דווקא לשלמם ביחס לחברה.

   57. נוכח כל הנימוקים לעיל, בנפרד ובמצטבר, תביעת התובע לשעות נוספות נדחית.

        

       חגים

   58. התובע היה עובד שעתי ומשכך באופן עקרוני זכאי לתשלום דמי חגים. התובע תבע לפי 10 ימי חג לשנה הגם שצו ההרחבה קובע 9 ימים. כך בסעיף 34 לכתב התביעה וכך בסעיף 30 לתצהירו. אולם תקופת העבודה אותה לקח בחשבון היא 20 חודשים.

   59. הסכום שתבע התובע ליום עבודה עומד על 315 ₪. סכום זה עולה בקנה אחד עם שכרו הקובע של התובע כאמור לעיל.

   60. התובע חדל בכך שלא פירט מהם החגים שנתבעו ומה מועדיהם. אמנם בסעיף 105 לסיכומים נרשמו "עיד אל פיטר, עיד אלאדחא, 1 מוחרם, יום הולדת הנביא מוחמד..." גם בכתב התביעה וגם בתצהיר התובע אין כל פירוט של החגים הרלוונטיים לתקופת עבודתו ומועדיהם, וזה המקום להוכיח חגים אלה. יתר על כן, לא ברור מדוע בחר בחגי מוסלמים והאם בהיות המעסיק ישראלי והחברה סגורה במועדי ישראל נכון לבחור בחגים אלו. דבר מזה לא הוכח. אף לא הוכח אם התובע הועסק יום לפני או אחרי, או בשישי שבת, בחג מוסלמי או עברי.

   61. זאת ועוד, בהתאם לצו ההרחבה לתשלום דמי חג, עובד שהשלים 3 חודשי עבודה, יהיה זכאי ל 9 ימי חג בשנה, בכפוף לכך שעבד ביום שלפני החג וביום שלאחריו, אלא אם כן נעדר בימים אלה מהעבודה בהסכמת המעסיק.

   62. התובע לא הוכיח כלל את הימים, הנטענים כימי חגים וחובה זו עליו על פי הפסיקה אשר קובעת במפורש כי על תובע לציין את ימי החג והאם נעדר בסמוך לו או התייצב והאם חל בשישי ושבת. אף מטעם זה כשלעצמו דין התביעה לדמי חגים להידחות.

   63. התביעה לדמי חגים נדחית.

        

       פיצוי לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר

   64. התובע טען כי לא קיבל תלושי שכר כלל. התובע קיבל תלושים על שם אנשים אחרים נושאי תעודת זהות שונה. התנהלות זו אסורה בתכלית.

   65. בהליך זה נחקר הנתבע בעניין זה בציטוט אותו ציטטנו לעיל (עמ' 7 ש' 13-22). הדברים חמורים עד מאוד. הנתבע, כמו גם העובד מטעמו, ידעו היטב שלתובע אין אישור, שהוא מועסק בדרך לא דרך, ואף אם קיבל שכר התואם לכאורה את היקף עבודתו, יש בכך יותר מטעם לפגם. הנתבע עצמו מעיד "...בתיק שלו אני לא יודע אם זה צריך להיכתב, אני מרגיש מפח נפש. הבחור הזה היה קשור אלי בצורה אדירה. כל יום שנכנסתי הוא נישק אותי חיבק אותי, שאל אותי למה אני לא הבן שלך. אמרתי לו נכס... הוא ידע שאני מטפח אותו. בדיעבד נודע לי שזה לא רק אני. ששני השותפים שלי נתנו לו נסיעות וכסף מזומן. אני יודע בוודאות שהוא לא התכוון לתבוע אותי אלא שזו עבודה של מישהו אחר מהצד... הוא היחיד שטופח על ידנו" (עמ' 7 ש' 23-33) (ראה גם עדות הנתבע בעמ' 8 ש' 31 – עמ' 9 ש' 15). דברים אלו אף מחמירים עוד יותר את תמונת המצב שכן הם מאששים את דברי התובע שהיה לו אמון מלא במעסיקיו ובנתבע.

   66. זהו בדיוק המקרה שבו יש להשית על הנתבע באופן אישי, בשל אחריות אישית ובשל הרמת מסך, בהתנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם החוק, ואף לא עם תום הלב המוגבר או שאינו מוגבר הנדרש מהמעסיק, פיצוי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

   67. התובע טען לפיצוי בסך 3,000 ₪ בגין כל תלוש שכר שאינו כדין, ול-20 חודשי עבודה, סך של 60,000 ₪.

   68. התובע טען בנוסף כי הנתבע לא יכול היה להעיד אם נמסרו תלושי שכר או מה הכילו לפי פרוטוקול סע"ש 57822-11-15 ולפיכך, בהיעדר אסמכתא מצד הנתבע למסירת תלושים יש לקבל את תביעתו לפיצוי.

   69. בנסיבות אלה הוכחה טענת התובע, דווקא בעדות הנתבע, כי לתובע ניתנו תלושי שכר לא תקינים ולא שלו מידי חודש. לפיכך, זכאי התובע נוכח אמירותיו של הנתבע בחקירה הנגדית לפיצוי בגין אי מתן תלושים לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר. לפיצוי זה זכאי דווקא מידי הנתבע ולא מידי החברה בשל אחריות הנתבע לפעולה מסוג זה, גם לפי חוק הגנת השכר.

   70. יחד עם זאת, לא מצאנו להשית סך של 3,000 ₪ לחודש, אלא 1,500 ₪ בלבד, אשר ביחס לתקופת עבודתו של התובע מגיעים לסך של 28,875 ₪ אותם ישלם הנתבע לתובע.

        

       הזכות לעבוד בישיבה

   71. התובע תבע בגין רכיב זה סך של 20,000 ₪.

   72. התובע נשאל מה תפקידו אותו ביצע במסגרת עבודתו ואם ניתן לעשותה בישיבה. "ש. אפשר לפתוח פיצות בישיבה. ת. לא מה פתאום. ש. אפשר לשטוף כלים בישיבה. ת. לא מה פתאום. איך?" (עמ' 4 ש' 4-7).

   73. עוד טען הנתבע, כי במסעדה היו קיימים כסאות למכביר ועליהם היה ניתן לשבת וגם מחוץ למסעדה. התובע טען כי הזכות לקבל פיצוי בגין הזכות לעבודה בישיבה שלא קוימה נובעת מכך שהנתבע חדל ולא הביא ממצלמות האבטחה שהתובע ויתר העובדים ישבו במהלך העבודה, כך בתיקים האחרים.

   74. התובע ענה באופן חד משמעי כי לא ניתן היה לעשות את עבודתו בישיבה. בעניין זה דין התביעה להידחות.

        

       היעדר טופס הודעה לעובד

   75. התובע טען כי לא קיבל מאת הנתבעים טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו והיה בכך פגיעה בזכותו להודעה ובזכויותיו הסוציאליות.

   76. עוד טען כי הנתבע לא העיד ולא הציג מסירת או טופס מטעמו.

   77. ברכיב זה תבע התובע סך של 15,000 ₪.

   78. הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי "ש. ... אתה יכול להראות לי טופס הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו. ת. לא. על מה אתה מצפה טופס כשהוא לא יודע לקרוא עברית? ש. טופס בערבית. אתה סיכמת איתו תנאי שכר. ת. לא. אני לא סיכמתי עם אף עובד תנאי שכר. ש. מישהו אחר סיכם. ת. אני מניח שיוסי רייבי סיכם איתו. הוא היה מנהל המסעדה במשך שנה וחצי..." (עמ' 10 ש' 20-25).

   79. טענת התובע כי לא קיבל הודעה לעובד כדין, הוכחה ולא נסתרה, לא בעברית ולא בערבית.

   80. יחד עם זאת, גובה הפיצוי הנתבע חסר פרופורציה לנסיבות ולתקופת העסקה זו.

   81. הנתבע טען כי התובע היה מודע היטב לתנאי העסקתו (עמ' 6 ש' 29-30). אולם הוכח בעדות הנתבע כי התובע קיבל שני תלושים וכי שכרו, הלכה למעשה, עמד על 8,050 ₪ לכל הפחות. עוד הוכח כי התובע לא ידע את תנאי עבודתו וכי "מה שאמרו לי אמרתי אמן" (עמ' 3 ש' 20). לפיכך תנאי עבודתו של התובע לא היו בידיעתו, בשום היבט.

   82. עוד יש לדחות את טענת הנתבע כי תביעה זו יש לתבוע מהמעסיקה החברה ולא ממנו. הוכח כי הנתבע היה מעורב בכל פכי ההעסקה, בני משפחתו היו שליחיו עושי דברו בשטח, בתו בענייני פרוצדורה (כך במפורש בעמ' 11 ש' 3-11) ובנו בענייני המטבח, כך שלמעשה החובה בדבר מסירת ההודעה חלה עליו, באחריות אישית, לא פחות.

   83. בנוסף, בהרמת המסך גם חובת המעסיקה תיפול על כתפיו. משחדלה המעסיקה, ו/או מי מטעמה, ובפרט לנוכח תשובת הנתבע ביחס לאי מסירת טופס כי הוא לא יודע עברית... ואידך זיל גמור. הוכח שלא נמסרה הודעה לעובד. הנתבע ישלם סך של 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד. לטעמו של בית הדין סכום זה משקף את רציונל הפסיקה.

        

        

       חופשה והבראה

   84. התובע טען כי בהסכם רכישת העסק התחייב הנתבע בעצמו לשלם חופשה והבראה על תקופת המעסיק הקודם (עמ' 10 ש' 28-29). התובע טען כי לא קיבל דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו וכן לא נצברו לטובתו ימי חופשה ולא נוהל פנקס חופשה כדין. משכך, תבע 12 יום פדיון חופשה בסך 6,300 ₪ לפי 250 ₪ ליום וכן, דמי הבראה בגין 9 ימים בשיעור 378 ₪ ליום ובסך 3,402 ₪.

   85. הנתבע טען, כי התובע עבד 18 חודשים בלבד, הרי שהחישוב אינו נכון, אף כי לא הציג חישוב מטעמו. עוד טען כי לפי סעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית, מקום בו עבד פחות מ-240 ימים, "יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים, שלפי סעיף (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל ולמספר 240". הנתבע לא הוכיח מה מספר הימים וכמעסיק היה עליו לעשות כן. לפיכך טענה זו נדחית.

   86. עוד טען הנתבע, כי על החברה חלה חובה זו טענה זו נדחתה מהנימוקים לעיל וחלה גם על הנתבע.

   87. אכן, חישוביו של התובע אינם מדויקים. לכן פדיון החופשה לו יהיה זכאי עומד סך 6,063.75 ₪. דהיינו, על הנתבע לשלם לתובע בגין חופשה סך זה.

   88. באשר לדמי הבראה טען הנתבע כי התובע אינו זכאי מאחר ולא הגיש תלושי שכר. טענה זו מותב לולא נטענה משנטענה. אופן תשלום התלושים נזקף לחובת הנתבע ולא לחובת התובע. גם אם לנתבע לא הייתה גישה למסמכי הנתבעת מיום שפורקה, הייתה לו אחריות הרבה לפני שפורקה כפי שהרחבנו לעיל.

   89. הנתבע ישלם, על פי חישוב תקופת העבודה הנכון, לתובע דמי הבראה בסך 3,024 ₪.

        

       הפרשות לפנסיה

        

   90. התובע טען כי לא הופרשו בגינו הפרשות לקרן הפנסיה, בניגוד לצו ההרחבה. הנתבע טען כי על פי עדות התובע לא הייתה לו קרן פנסיה פעילה לפני תחילת עבודתו (עמ' 6 ש' 9-11). לפיכך זכאותו מתחילה 6 חודשים אחרי תחילת עבודתו.

   91. הנתבע נשאל ביחס לרכיבים שלא שולמו לעובדים ואישר בהליך אחר כי לא בדק את ההפרשות לפנסיה "ש. למה לא הפרשת לפנסיה. ת. לא הפרשתי שום דבר, לא טיפלתי בנושא כספים...". בהליך שבפנינו לא נשאל.

   92. התובע תבע הפרשות לפנסיה של 6% על פי שכר חודשי של 8,050 ₪ במכפלת 20 חודשים ובסך 9,660 ₪.

   93. כפי שקבענו לעיל, שכרו הקובע של התובע עמד על 8,050 ₪.

   94. עוד טען הנתבע כאמור כי התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 01/03/14 ולא הייתה לו קרן פנסיה פעילה. משכך, על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה, החיוב על הנתבע להפריש לתובע לפנסיה חל רק בחודש ספטמבר 2014 ואילך.

   95. על פי תקופת העבודה הנכונה ישלם הנתבע לתובע, בגין הפרשות לפנסיה שלא בוצעו החל מחודש ספטמבר 2014 ועד סוף תקופת עבודתו סך של 6,882.75 ₪.

        

       שווי ארוחות

        

   96. התובע טען כי קוזזו לו בכל חודש סכומים בגין שווי ארוחות אף שלא נהג לאכול במסעדה. בגין רכיב זה תבע החזר של 220 ₪ לחודש במכפלת 20 חודשים ובסך 4,400 ₪. זאת בנוסף לניכויי חובה בסך 30 ₪ שנוכו במכפלת 20 חודשים ובסה"כ 5,000 ₪.

   97. עיון בתלושי השכר של עלי ואברהים שצורפו לתביעה מראים כי צוין שווי ארוחות של 10 ₪ בכל התלושים. בכל תלוש ב"כמות אחרת". אולם בסכום התשלום לא מצוין כל סכום המתייחס לשווי ארוחות כלל. כלומר, לא קוזז כל סכום בנוגע לשווי ארוחות. כך עולה מהתלושים כולם!

   98. התובע נחקר בעניין אכילתו במסעדה "את האמת אני לא אוהב פיצות. לא גבינה לא פיצות. אני עובד בבוקר, אני הייתי אוכל שווארמה, בשר. הייתי הולך לקנות לי." (עמ' 4 ש' 9-10). אולם כשנשאל "ש. יש לך הוכחה שקיזזו לך מהמשכורת. ת. אני שמעתי שהורידו לכולם בגלל האוכל. אני איש שלא אוכל במסעדה. ש. אבל איפה הורידו לך. ת. לא יודע. אני לא יודע לקרוא עברית בכלל, ערבית אני יודע." (עמ' 4 ש' 15-18)

   99. בגין הארוחות לא קוזז מהשכר כל תשלום. כל קיזוז לא הוכח.

   100. לאור האמור לעיל, התביעה בעניין קיזוז שווי ארוחות נדחית.

   101. אף לא הוכח קיזוז ניכויי חובה בתלושים אלה. התובע לא הצביע על המקום בו קוזזו סכומים בתלושים, לא הפנה למשבצת או לרובריקה המתאימה ותבע סכום זה בעלמא, ללא כל אסמכתא. בדקנו את תלושי השכר (על שם אבראהים ועלי) ולא מצאנו כל ניכוי חובה. לפיכך גם תביעה זו נדחית.

         

         

        סוף דבר

   102. התביעות להלנת שכר והלנת שכר קבועה, פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה, שעות נוספות, חגים, פיצוי בגין הזכות לעבוד בישיבה, שווי ארוחות וניכויי שכר אחרים נדחות כל אחת מטעמיה לעיל.

   103. הנתבע ישלם לתובע את הרכיבים הבאים.

   104. שכר אוקטובר + 6 ימים מנובמבר בסך 10,062.5 ₪.

   105. פיצוי פיטורים בסך 12,913.5 ₪.

   106. הודעה מוקדמת בסך 8,050 ₪.

   107. פיצוי בגין היעדר שימוע ופיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪.

   108. פיצוי בגין פגמים בתלושי השכר בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר בסך 28,875 ₪.

   109. פיצוי בגין אי מתן טופס הודעה לעובד בסך 5,000 ₪.

   110. תשלום בגין חופשה בסך 6,063.75 ₪

   111. תשלום בגין הבראה בסך 3,024 ש"ח

   112. פיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך 6,882.75 ₪.

   113. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום. אם לא ישולמו במועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

         

   114. לאחר ששקלנו, בכובד ראש, ואף שמצאנו כי חלק מרכיבי התביעה, מוטב לולא נתבעו כלל, על הנתבע לשלם שכ"ט ב"כ התובע בסך 7,000 ₪.

   115. סכום זה ישולם תוך 30 יום. אם לא ישולם במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

         

         

        ניתן היום, י"ד אב תש"פ, (04 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

         

          

        	אליעזר יצחק דשן, נציג ציבור מעסיקים		שרה שדיאור, שופטת