לפניי תביעה להכריז על בטלותו של הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, בתמ"ש 8640/05.
רקע והליכים
- ראשיתם של ההליכים בתביעה כספית שהגישו התובעת ובעלה ג.א. בשנת 2005 (תמ"ש 8640/05). אותה תביעה התבססה על היותם של התובעים בעלים של מגרש *** בשכונה ** ב****, אותו רכשו ממינהל מקרקעי ישראל בשנת 1995. התביעה הופנתה נגד מר ע.א., אחיו של הבעל ג.א. התובעים טענו כי בשנת 1997 תפס הנתבע מחצית המגרש ובנה עליו טחנת קמח. התובעים ביקשו לחייב את הנתבע בדמי שכירות ראויים בסך 2,000 ₪ לחודש.
ביום 9.10.2005 הגיש ב"כ התובעים בתמ"ש 8640/05 בקשה למחיקת שמה של התובעת מכתב התביעה (בש"א 3779/05). נטען בה כי המבקשת רשומה במסמכי המינהל כבעלת מחצית המגרש, אך היא אינה צד ישיר בעניין והמחלוקת היא בין הבעל ג' – התובע - לבין אחיו - הנתבע.
בהחלטה מיום 17.11.2005 נמחקה התובעת מכתב התביעה וביום 7.12.2005 הוגש כתב תביעה מתוקן ללא התובעת.
- בדיון שהתקיים ביום 2.7.2009 בתמ"ש 8640/05 בפני כב' השופט י' טישלר נרשמו בפרוטוקול, מפי באי-כוח הצדדים, הדברים הבאים:
"אנו מקבלים את הצעת בית המשפט ולפיה, התביעה תסולק באופן הבא:
בלי להודות בכל טענה שהיא, הנתבע ישלם לתובע סך של 80,000 ₪. תשלום זה ישולם ב-6 תשלומים. כל תשלום בסך 13,333 ₪. התשלום הראשון יבוצע בתוך 15 יום מהיום, ועוד 5 תשלומים, אשר יבוצעו לא יאוחר מהיום ה-15 בכל חודש שלאחר מכן.
בנוסף, הנתבע ישלם לתובע סך של 1,000 ₪ לחודש במשך 10 שנים. דהיינו- מדובר ב-120 תשלומים בסך 1,000 ₪ כל אחד. תשלומים אלה יחלו להשתלם מהנתבע לתובע ב-5 לכל חודש, החל מ-05/08/09.
בתמורה, טחנת הקמח תקום לקניין לנתבע והתובע או מי מטעמו, לרבות אישתו, ילדיו וכל אדם אחר ממשפחתו לא יוכלו לטעון טענות בדבר בעלות או זכות כלשהי בטחנה. למען הסר ספק, הצדדים מסכימים כי שטחה של הטחנה הוא כ-50% משטחו של מגרש 217.
עוד מובהר, כי הזכויות בטחנה ובקרקע שעליו היא בנויה יעברו אל הנתבע רק לאחר שישא במלוא התשלומים שפורטו לעיל.
הצדדים מסכימים כי כל האמור לעיל הם עקרונות בסיסיים להסדר וכי כל ההוראות הטכניות הקשורות למיסוי מקרקעין ככל שקיים, העברת הזכויות במנהל וכו', תסוכמנה בהסדר מפורט עליו יחתמו הצדדים בתוך 15 יום מהיום. על אף האמור לעיל, הצדדים מסכימים כי להסכמות דלעיל ינתן תוקף של פסק דין.
על אף שאשת התובע איננה בעלת דין בהליך זה, הצדדים מסכימים כי גם היא, בנוסף לתובע, תהא חתומה על ההסכם שעליו יחתמו הצדדים".
בית המשפט (כב' השופט י' טישלר) נתן להסכמות הצדדים תוקף של פסק דין.
- בחלוף חודש, ביום 2.8.2009, הגיש מר ג.א. בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 2577/09). נטען בה כי נפל בהסכם פגם מהותי, שכן לאשת המבקש זכויות ב-50% משטח טחנת הקמח והיא מסרבת למסור את השטח בהתאם לתמורה שנקבעה בהסדר. נטען בבקשה כי לא ניתן לכרות הסכם להעברת זכויות במקרקעין עם אחד מבעלי המקרקעין ובית המשפט התבקש לבטל את פסק הדין.
כב' השופט י' טישלר דחה את הבקשה, בנימוק כי ככל שלאשת המבקש טענות בעניין קיפוח זכויותיה במקרקעין, היא זו שצריכה להעלותן, וככל שעילת התביעה היא פגם בכריתת ההסכם, המסלול הנכון הוא הגשת תובענה חדשה (החלטה מיום 30.9.2009).
- ביום 30.8.2010 הגישה התובעת, הגב' נ.א., תביעה להכריז על בטלות ההסכם ופסק הדין בתמ"ש 8640/05, היא התובענה שלפניי.
בתביעה נטען כי בעלה של התובעת חתם על ההסכם עם הנתבע מבלי שקיבל את הסכמת התובעת. משראתה התובעת את ההסכם, היא מבקשת לבטלו מאחר שנעשה ללא ידיעתה וללא הסכמתה. נטען כי מעצם היות התובעת בעלים של מחצית הקרקע לא ניתן היה למכור את הקרקע ללא הסכמתה ודין ההסכם כולו בטלות מוחלטת.
- הנתבע, בכתב ההגנה, טען כי התובעת הייתה צד להליך הקודם. בכך שמחקה את עצמה מכתב התביעה היא הסכימה, למעשה, כי בעלה ימשיך מטעמה את ההליך המשפטי. בעלה של התובעת נכח באולם הדיונים, שמע את ההסכמות שהוקראו ע"י בית המשפט, אישר אותן בתוך אולם בית המשפט וניתן בתיק פסק דין בהסכמה.
לטענת הנתבע, התובעת ובעלה נוהגים בחוסר תום לב מוחלט ומנסים להשתמש בהליך המשפטי לרעה. התובעת מסרבת למסור את השטח בהתאם לתמורה שנקבעה בהסדר רק משום שהיא רוצה מחיר גבוה יותר. חוסר שביעות רצון מהפשרה אינו עילה לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
- להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם התביעה להכרזה על בטלות פסק הדין הגישה התובעת גם תביעה לצו הריסה ופינוי (תמ"ש 55842-08-10) ותביעה לדמי שכירות ראויים (תמ"ש 55842-08-10).
- התובענה להכרזה על בטלות ההסכם נותבה אל כב' השופט י' טישלר. בדיון מיום 15.3.2011 נעתר כב' השופט י' טישלר לבקשה לפסילתו מלדון בתיקים, בנימוק כי בהחלטתו הקודמת יש משום הבעת עמדה לגבי ההליך כולו. משכך, הועברו התיקים להתברר לפניי.
קיימתי שורה של דיונים בתיק, בהם ניסו הצדדים להגיע להסדר פשרה כולל. משהוברר כי ניסיונות אלה אינם נושאים פרי, נקבעה התובענה להכרזה על בטלות ההסדר להוכחות (החלטה מיום 9.12.2012).
דיוני ההוכחות התקיימו בימים 1.1.2014; 11.6.2014 ו- 21.10.2014.
מטעם התובעת העידו בדיונים התובעת עצמה, בעלה מר א.ג. ועו"ד אבי אזולאי.
מטעם הנתבע העידו בדיונים הנתבע עצמו ואחיו ע.א.
בתום דיוני ההוכחות, סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.
טענות התובעת
- בסיכומים מטעם התובעת, נטען כי יש לבטל את "ההסדר" מיום 2.7.2009. לטענת התובעת, מדובר בהסדר שהוצע על ידי בית המשפט והיה צריך להחתים עליו את התובעת שהיא בעלת מחצית הזכויות בנכס. נטען גם כי הצדדים הסכימו כי מדובר בעקרונות בסיס להסדר, ולא בהסכם, וכל ההוראות הטכניות יסוכמו בהסדר מפורט שייחתם בתוך 15 יום.
הסדר זה "נפח נשמתו" מיד עם יציאתם של הצדדים מאולם בית המשפט. הבעל הודיע מיד לנתבע כי אשתו מתנגדת להסדר ואינה מוכנה לחתום עליו.
התובעת מוסיפה כי הנתבע לא העביר כל תשלום לתובע על פי התחייבותו בהסדר.
התובעת מדגישה כי לא נכחה בבית המשפט במעמד ההסדר ומעולם לא נתנה הסכמתה להסדר. לטענתה, מעולם לא ייפתה את כוחו של בעלה לפעול בשמה בנוגע למגרש.
נטען כי מהעדויות מטעם הנתבע עולה, כי אכן לא נעשה דבר מבחינת עריכת ההסכם ומבחינת השלמת ההסכם. מיד לאחר שהצדדים יצאו מבית המשפט, ראו בהסדר כהסכם שלא התקבל על ידי בעלי הנכס עצמם.
התובעת מפנה גם לעדותו של עו"ד אבי אזולאי, שהעיד כי התובעת לא נכחה בדיון בו נעשה ההסדר והיה קושי בהעברת המסר לתובעת. מעדותו עולה כי למעשה גם לבעל עצמו היה קושי בהבנת ההסדר, אם בשל קושי בעברית ואם בשל קשיים אחרים. לעניין זה טוענת התובעת לחולשה שכלית ולמצוקה של בעלה, בשל פחד מאחיו.
התובעת מציינת גם כי הצדדים כלל לא הוחתמו על ההסדר במעמד הדיון בבית המשפט. לטענתה, לא הוכחה גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם, הסכם שלא נחתם ולא סוכמו אותם תנאים נוספים שדרשו הסדרה.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי יש לראות את ההסדר כתלוי בתנאי מתלה. התנאי המתלה הוא הסכמתה של התובעת כאחת מבעלות הקרקע. היא מפנה לסעיף 27 לחוק החוזים, הקובע כי "חוזה שהיה טעון הסכמה של אדם שלישי או רישיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרישיון הוא תנאי מתלה". מאחר שהתובעת סירבה לחתום, הרי שהחוזה בטל.
נוכח כל האמור, מבקשת התובעת לבטל את ההסדר בכללותו.
טענות הנתבע
- הנתבע בסיכומיו מבקש לדחות את התביעה על הסף, מאחר שהוגשה על ידי התובעת בעוד שהתביעה המקורית ופסק הדין שמבוקש לבטלו, ניתנו נגד בעלה.
הנתבע קובל על כך שהבעל לא צורף כצד להליך. לטענת הנתבע, התובעת הייתה האדם הדומיננטי בניהול ההליך המקורי על ידי בעלה, היא נפגשה עם עורכי דין, התייעצה וייעצה לבעלה בכל הקשור לניהול התיק. בעלה של התובעת פעל, כך נטען, מטעמה לאורך כל התביעה.
נטען כי התובעת, בכך שמחקה עצמה מההליך המקורי, ויתרה על ההזדמנות "להשמיע את קולה". היא נתנה בכך אישור לבעל להמשיך ולנהל את התביעה בעצמו והפכה את בעלה לשלוח שלה.
בשל הבחירה של התובעת לא להשתתף בהליך המשפטי הקודם, אין לה אלא להלין על עצמה.
התובעת נוהגת, כך נטען, בחוסר תום לב, מאחר שאינה מרוצה מהתמורה שנקבעה בהסדר, פתחה בהליך לביטול פסק דין. התובעת מבקשת את ביטול ההסכם אך ורק משום שההסכם אינו כדאי לה בשל סכום התמורה.
הנתבע מציין כי בעלה של התובעת ועורך דינו ידעו היטב כי לתובעת מחצית מהזכויות במגרש, ולא ייתכן כי הגיעו להסכם מבלי לקבל את הסכמת התובעת. זו ככל הנראה הסכימה מראש להחלטות בעלה ובא כוחו.
הנתבע מדגיש כי משלא צורף הבעל לתביעה דנן, כל הדיון נסוב סביב חלקה של התובעת בלבד, קרי, מחצית הזכויות במקרקעין. חלקו של הבעל נותר בידי הנתבע בהתאם לתמורה שהוסכמה בהסכם. ויתור הבעל על זכויותיו הוא אינו טעון הסכמת האישה, במיוחד כל עוד הבית של הצדדים נותר בידיהם והם יכולים להמשיך ולהתגורר בו.
לעניין חוסר תום הלב, מוסיף וטוען הנתבע כי מלכתחילה, כשרכשו בני הזוג את המגרש, על המגרש כבר עמד מבנה. בני הזוג גם לא פעלו מעולם לעצור את הנתבע מלבנות את טחנת הקמח, וכעת, לאחר 20 שנה, דורשת התובעת דמי שכירות ומבקשת להרוס את העסק הקיים.
באשר לביצוע ההסכם, טוען הנתבע כי מיד לאחר מתן פסק הדין הוא פנה לתובע באמצעות בא כוחו על מנת לסיים את המחלוקות. הוא ביקש להעביר מחצית המגרש לקניינו לאחר שישלם את התשלומים שמפורטים בפסק הדין.
הנתבע מדגיש, כי הצדדים הגיעו לתנאים בסיסיים של החוזה באמצעות בית המשפט, וסיכמו כי שאר תנאי ההסכם ייחתמו מחוץ לכותלי בית המשפט, בתוך 15 ימים. כמו כן, ועל אף כל ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהן, היה על התובעת לחתום על ההסכם להשלמת העברת הזכויות.
הנתבע מבקש איפוא, להותיר את פסק הדין מיום 2.7.2009 על כנו. בנוסף מבקש הנתבע ליתן פסק דין המאפשר לבא כוחו להעביר את הזכויות על שם הנתבע, ללא צורך בחתימת התובעת ו/או בעלה, בכפוף להעברת כל התמורה על פי פסק הדין.
דיון והכרעה
- אומר מיד כי דין התביעה להתקבל בכל הנוגע לתובעת, במובן זה שיוכרז כי ההסדר (שקיבל תוקף של פסק דין) אינו מחייב את התובעת.
אין חולק כי לתובעת זכויות במחצית ממגרש ***, הוא המגרש נשוא ההסדר, אשר עליו ממוקמת טחנת הקמח שמפעיל הנתבע. על פי האמור בהסדר, שטחה של הטחנה כ- 50% משטחו של המגרש. בהתאם להסדר, טחנת הקמח (והקרקע שעליה) תקום לקניין לנתבע והתובעת לא תוכל לטעון טענות בדבר בעלות או זכות כלשהי בטחנה.
- אין מחלוקת כי התובעת לא הייתה צד להליך המשפטי בשעה שנערך ההסדר וקיבל תוקף של פסק דין. אין גם מחלוקת כי התובעת לא חתמה על ההסדר או על הסכם מפורט יותר עם הנתבע. למעשה, כבר בסמוך למועד גיבוש ההסדר הביעה התובעת את התנגדותה להסדר. נוכח זאת, לא נחתם הסכם מפורט, לא הועברו כספים על פי ההסדר ולמעשה לא נעשה דבר לביצוע ההסדר.
- הסדר המעביר זכויות של התובעת לקניינו של הנתבע, אינו יכול להיעשות ללא הסכמתה של התובעת. עקרון כללי בדיני חוזים הוא שהסכם אינו מחייב אלא את מי שהתחייב בו. כבילת התובעת בהסדר ללא הסכמתה (ישירות או בדרך של הרשאה) מנוגדת לרעיון היסוד של חופש החוזים.
האם ניתן לראות את הבעל ג' כמי שפעל בשליחותה של התובעת? לדעתי יש להשיב על כך בשלילה. בעלה של התובעת אינו יכול לכבול את התובעת בהסכם, אלא אם קיבל ממנה הרשאה לכך.
עצם הנישואין אינם מקנים לבעל מעמד של שלוח של אשתו. גם בעלות משותפות במקרקעין אינה הופכת שותף לשלוח של שאר השותפים.
כידוע, הנישואין אינם מבטלים את האוטונומיה ואת הזהות העצמית של כל אחד מבני הזוג. אישיותה המשפטית הנפרדת של בת הזוג אינה מתבטלת עם הנישואין או השיתוף הקנייני. אכן, "אישיותם הנבדלת של בני הזוג אינה מתבטלת מפני מוסד הנישואין, והיא אינה נבלעת בו" (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו, פסקה 10 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק).
הפסיקה הישראלית לא הכירה בקיומה של שליחות בין בני זוג, מעצם קיומם של נישואין או חיים משותפים (ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253); ר' גם אהרן ברק, חוק השליחות, כרך א' עמ' 64; דניאל פרידמן, "חיובו של מי שאיננו צד לחוזה" עיוני משפט יג 387 (1988) 395; א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 200). עצם חיי הנישואין או השיתוף הקנייני אינם יוצרים שליחות, כמשמעותה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965. לסיכום, אין לראות בעצם קיומם של חיים משותפים הרשאה מכללא לכל פעולה משפטית הנעשית על ידי בן הזוג. לא כל שכן כאשר מדובר בפעולה משמעותית של העברת זכויות קניין, שבוודאי אינה פעולה יומיומית שגרתית שכרוכה לבלי הפרד בחיי הנישואין.
בן זוג אחד יכול כמובן לפעול כשלוח של בן הזוג האחר, אך לשם כך צריכה להינתן הסכמה מראש של בן הזוג האחר (רע"א 8791/00) או למצער אשרור בדיעבד (ע"א 225/78 תשובה נ' פריג' (ניתן ביום 27.12.1978). נדרשת גם כוונה מצד השלוח לפעול בשמו של השולח ועבורו. קיומה של הרשאה מכוח הסכמה היא עניין עובדתי. הנטל להוכיחו מוטל על הטוען לקיומה של הרשאה (ע"א 3248/91 בן ארי נ' בוארון, פ"ד מט(1) 870).
- לפיכך, כדי שההסדר עם הנתבע יחייב את התובעת, היה על הנתבע להוכיח אחת משתיים: שלבעל הייתה הרשאה מן התובעת להתקשר בהסדר בשמה ובמקומה, או שבדיעבד אישררה התובעת את ההתקשרות.
אין מחלוקת על כך שעם חזרת הבעל הביתה, כשהציג לתובעת את ההסדר, היא הביעה התנגדות להסדר. בעקבות זאת לא נחתם הסכם מפורט וההסדר לא קוים הלכה למעשה. מכאן שאין ספק שהתובעת לא אישררה את ההסדר בדיעבד, לא במפורש ולא מכללא. נותרה איפוא השאלה אם עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת הרשתה את הבעל, בעל-פה, להתקשר בהסדר בשמה.
- שליחות מוגדרת כ"יפוי כוחו של השלוח לעשות בשמו או במקומו של השולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". הפעולה המשפטית בה עסקינן היא העברת הזכויות בקרקע לנתבע. מן התשתית שנפרשה לפניי אין לדעתי להסיק כי התובעת נתנה לבעל הרשאה לעשות בשמה פעולה משפטית של העברת זכויות קנייניות שלה במגרש לידי הנתבע.
התובעת הצהירה בתצהיר עדות ראשית, כי הבעל ערך את ההסדר ללא אישורה וללא הסכמתה. היא הצהירה כי לבעל לא הייתה כל רשות, סמכות, אישור או הסכמה להעביר את המגרש לנתבע. בדומה, הצהיר הבעל בתצהיר עדות ראשית, כי פעל ללא הסכמתה של התובעת (סעיף 2 לתצהיר). הוא הוסיף כי הסכים להסדר משום שפחד מאחיו.
- בתצהירו של הנתבע אין כל התייחסות לנסיבות ההתקשרות בהסדר ביום 2.7.2009. הנתבע רק מציין באופן כללי כי התובעת הייתה מלווה את בעלה לחלק גדול מהדיונים בבית המשפט וממתינה מחוץ לאולמו של בית המשפט (סעיף 10 לתצהיר).
הנתבע אינו טוען לכך שהתובעת נתנה לבעל הרשאה בכתב או בעל פה, במעמד ההסדר או קודם לכן. הנתבע מבקש לבסס את טענת השליחות על כך שהתובעת ביקשה להימחק מהתביעה המקורית. אכן, התובעת ביקשה למחוק את עצמה מההליך בתמ"ש 8640/05, אך מדובר היה בתביעה לדמי שימוש ראויים במגרש. אין לראות בבקשתה להימחק מן ההליך משום מתן הרשאה לבעל לפעול בשמה להעברת זכויות קניין שלה לנתבע. אין זיקה ממשית בין תביעה כספית לדמי שימוש, לבין הענקת זכויות קניין לנתבע.
התובעת, שביקשה להימחק מהתביעה המקורית, ויתרה על דרישתה העצמאית לדמי שימוש ראויים. אך לא ניתן לראות בבקשת התובעת להימחק מכתב התביעה משום הסכמה לפגיעה בזכויותיה הקנייניות במגרש. בשל השוני בין עילת התביעה והסעד שהתבקש בה לבין תוכנו של ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין, שגורע זכויות קניין, אין משמעות לכך שהתובעת ביקשה בזמנו להימחק מהתביעה. לא כל שכן שהדבר אינו בגדר התנהגות היוצרת הרשאה.
- זאת ועוד. על פי העדויות שהובאו לפניי, לא מצאתי יסוד לטענה כי במהלך גיבוש ההסדר התובעת נכחה באולם, או מחוץ לאולם הדיונים או נתנה הרשאה לבעלה.
אמנם, מר א.ע., אחיו של הנתבע שהעיד מטעמו, אמר בעדותו כי הוא חושב שהתובעת הייתה בדיון. לדבריו הנתבע "קיבל ממנה ייעוץ, אם לא באולם, מחוץ לאולם" (עמ' 35, שר' 21 לפרוט' מיום 21.10.2014). גם הנתבע העיד שהתובעת נכחה (עמ' 31 לפרוט' מיום 11.6.2014). אולם לעניין זה עדותה של התובעת, שהעידה נחרצות כי לא נכחה בדיון, הותירה רושם מהימן ואני מקבלת את גרסתה (עמ' 14 ועמ' 16 לפרוט' מיום 1.1.2014). דבריה עולים בקנה אחד גם עם עדותו של הבעל (עמ' 19 לפרוט' מיום 1.1.2014). על דברים דומים העיד עו"ד אבי אזולאי, שייצג את התובע בתביעה המקורית. לדבריו, התובעת "לא הייתה בעלת דין בהליך ולא נכחה. אני זוכר שדיברנו איתה בטלפון והסברנו לה את הדברים, בעלה דיבר איתה. היא לא היתה מחוץ לאולם, אני זוכר בצורה ברורה שהיא לא הייתה בדיון ואני זוכר שהיו שיחות והסבירו לה עם הידיים. זכורה לי תמונה של קושי בהעברת המסר לאישה. מן הראוי לציין שאני לא יכול לומר מה הוא אמר לה ומה היא אמרה לו, יכול להיות שעו"ד נסאסרה הסביר להם בשפתם וזהו... אני לא יודע מה הוא דיבר עם אשתו. אני יכול להוסיף שהבהרתי לו שאשתו היא חלק מעניין הזה כי היא בעלים של מחצית מהמקרקעין, מה הוא הבין ודיבר איתה, אני לא יודע להגיד" (עמ' 37 – 39 לפרוט' מיום 21.10.2014). כשנשאל עו"ד אזולאי האם במעמד ההסדר הבעל מסר שהתובעת מסכימה הוא השיב שאינו יכול לזכור בוודאות (עמ' 39 לפרוט' מיום 21.10.2014).
- מהלך הדברים עובר לגיבוש ההסדר, כפי שנפרש לפניי, אינו מצביע על כך שהכל נעשה והוסכם גם מטעמה ובשמה של התובעת.
הבעל העיד כי כשבא (הביתה) וסיפר לתובעת מה היה, היא אמרה שהיא רוצה לבטל את זה. הוא לא העיד על כך שקיבל הרשאה מהתובעת. יתרה מכך, הבעל העיד שלא הבין את ההסכם, ורק אחרי שחזר הביתה, הבין על מה הסכים (עמ' 20 שר' 30-32 לפרוט' מיום 1.1.2014).
התובעת העידה כי נודע לה על תוכן ההסדר כשבעלה הגיע הביתה וסיפר לה. היא הסבירה כי סרבה להסדר משום שהיא רוצה מגרש שלם ולא חצי מגרש (עמ' 15 לפרוט' מיום 1.1.2014). גם דבריה כי לא נתנה הסכמתה ונודע לה על תוכן ההסדר כשבעלה חזר הביתה הותירו רושם מהימן. הדברים לא נסתרו בעדויות מטעם הנתבע. כאמור, הנתבע לא העיד על נסיבות גיבוש ההסדר ועל ההתנהלות מול התובעת. הוא לא העיד על דין ודברים כלשהו עם התובעת. כאמור, הנחתו בעניין שליחות התבססה על כך שהתובעת ביקשה להימחק מכתב התביעה. כפי שהוסבר, מחיקת התובעת אינה מבססת שליחות להעברת זכויות קניין במגרש. במצב דברים זה, אין לומר כי התנהגות התובעת כלפי הנתבע הייתה כזו שהנתבע יכול היה לראות בבעלה מיופה כוח מטעמה להתקשר בהסכם גם בשמה.
- אוסיף כי קשה ליישב את גרסת הנתבע כי הבעל פעל כשלוחה של התובעת עם ההוראה בהסדר, לפיה התובעת תהא חתומה על ההסכם בין הצדדים. כפי שצוין, בהסדר כלולה הוראה לפיה "על אף שאשת התובע אינה בעלת דין, הצדדים מסכימים כי גם היא בנוסף לתובע תהא חתומה על ההסכם שעליו יחתמו הצדדים".
בהוראה זו גילו הצדדים את דעתם כי התובעת תחתום על ההסכם בנוסף לחתימת בעלה. בכך יש גילוי דעת של הצדדים להסדר שהתובעת לא הסמיכה את בעלה לחתום על הסכם בשמה. שהרי אם בעלה פועל בהרשאתה, לשם מה נדרשת חתימה על התובעת עצמה?
בעדותו, כשנשאל הנתבע על ההוראה, הוא מסר כדלהלן:
"ש.... ידע בית המשפט את הבעייתיות ולכן אמר לכם שתחתימו גם את האשה כי היא לא היתה בדיון?
ת. אני זוכר שהאשה כן היתה בדיון. עשיתי אישית את התנאי הזה ואמרתי להם לא להתערב, לא היא ולא הוא, לא הגיסים שלו ולא הבנים שלו, אני עשיתי את התנאי הזה שלא ישפיעו עליהם והוא כתב את זה בפסק דין"
(עמ' 31, שר' 24 – 28 לפרוט' מיום 11.6.1014).
בהמשך עדותו, ביום 21.10.2014, נדרש הנתבע פעם נוספת להוראה בעניין חתימת התובעת. הפעם עלה מתשובתו שהוראה זו כלל לא נעשתה ביוזמתו. וכך הוא מעיד:
"ש. אתם אמרתם שחלק מההסכם הוא שגם האישה תחתום?
ת. אני לא אמרתי.
ש. אבל זה כתוב?
ת. מה שקבע בית המשפט. היא כנראה סירבה מראש.
ש. אם כך אין הסכם?
ת. יש הסכם" (עמ' 34, שר' 7 – 11 לפרוט' מיום 21.10.2014).
נמצא, כי הנתבע לא היה עקבי בגרסתו מדוע נכללה הוראה בדבר חתימת התובעת. תחילה העיד כי ההוראה נכללה ביוזמתו ובהמשך העיד כי זה מה שבית המשפט קבע, כנראה על רקע הסתייגות של התובעת. בשתי הגרסאות, הנתבע לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע נדרשה חתימת התובעת. חוסר העקביות בגרסתו גם מקשה על מתן אמון בדברים שאמר בעדות הראשונה, לפיהם התובעת נכחה בדיון.
כך או אחרת, נוכח הכללת הוראה זו בהסדר, מתקשה אני להניח שהצדדים להסדר חשבו שהבעל פועל בשליחות התובעת. מכל מקום, אמונה כשלעצמה של הנתבע בכך שהבעל פועל בשליחות התובעת, אין בכוחה לכוף על התובעת לוותר על זכויותיה בנכס ולקבוע שההסדר נעשה בשמה.
בסיכום הדברים, משלא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת נתנה הרשאה לבעל להתקשר בהסדר בשמה, ההסדר אינו יכול לחייב את התובעת.
- יובהר כי כל שנקבע במסגרת פסק דין זה לגבי כוחו המחייב של ההסדר, נקבע ביחס לתובעת בלבד. אין לפניי תביעה מטעם הבעל בנוגע לתוקפו של ההסדר ושל פסק הדין שניתן בעקבותיו. משכך, אין מקום להידרש לטענות נוספות שנשמעו מפי התובעת ובא-כוחה, שקשורות כולן לתוקפו של ההסדר ביחס לבעל. הכוונה לטענות בעניין כשרות הבעל להתקשר בהסדר, בעניין חששות הבעל מאחיו, בעניין תנאי מתלה, בעניין המסוימות ובעניין גמירות הדעת. טענות אלה כולן יכולות להתברר רק בהליך עצמאי של הבעל, ושלא אגב הליך של התובעת, אליו הבעל כלל לא צורף.
יוער כי אין קושי בכך שההסדר תקף כלפי הבעל ומחייב את הבעל, אך לא את התובעת (ראו והשוו ע"א 541/74).
סיכומו של דבר, מוצהר בזאת כי ההתחייבות להקנות את טחנת הקמח והקרקע עליה היא בנויה במגרש **** אינה מחייבת את התובעת.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪.
פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים.
ניתנה היום, ט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.