ר. נ' מ. מ. קצרין ואח'

התובע יליד 24.3.70 נפל ביום 23.6.10 עת צעד מחנותו לכיוון רכבו בעודו נושא שק כבד על כתפו. לטענתו רגלו נכנסה לפתח תא ניקוז אשר לא היה מכוסה ועקב כך מעד (להלן: התאונה). כתוצאה מהאירוע נחבל התובע בברכו השמאלית. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. התביעה היא בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, המועצה המקומית קצרין (להלן: המעצה), הבעלים של המקרקעין אשר בתחומו נפל התובע ונגד הנתבעת 2, כלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת את חבות המועצה בהתאם לפוליסת ביטוח אחריות לנזקי צד שלישי (להלן יחד: הנתבעות).

התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות ועל הפרת חובה חקוקה. המחלוקות בין הצדדים הן בשאלות הבאות: נסיבות התאונה, האחריות להתרחשותה, שיעור הנכות שנגרמה לתובע עקב התאונה וגובה הנזק.

מטעם התביעה העידו התובע, הגב' מרים כהן, אשר עבדה עמו בחנות בעת התרחשות התאונה (ועובדת עמו גם כיום) ומר יצחק ועקנין, עובד תחזוקה ראשי של המועצה. בתמיכה לטענותיו בסוגיית האחריות הגיש התובע את חוות דעתו של האדריכל קובי ברבן. מטעם ההגנה העידו מר חיים אלמליח, המשמש כיום בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפלית במועצה, הגב' מ.א. חמותו של התובע והגב' אלונה פלד אשר הגישה תצהיר חוקר לגבי שיחה שערכה עם הגב' מ.א. המועצה תמכה את טענותיה בעניין האחריות בחוות דעתו של מהנדס הבניין דוד אופיר.

התשתית העובדתית

במועד התאונה ניהל התובע חנות לXXX ברחוב הXXX בקצרין. החנות ממוקמת במרכז מסחרי חד קומתי הכולל חמש חנויות. המרכז המסחרי הוא בבעלות המועצה אשר השכירה את החנות לתובע. חזית החנויות פונה למסדרון מקורה בגג. המסדרון פתוח לשלושה כיוונים כאשר מול החנויות ניצב מעקה. לאורך ציר המסדרון עובר קו המנקז מי דלוחין מהכיורים שבחנויות אשר מתחברים אליו באמצעות קווי ניקוז אנכיים. בנקודות המפגש בין הקו האורכי עם קווי הניקוז האנכיים מצויים חמישה פתחים עגולים בקוטר 16 מ"מ. המכסים שעל הפתחים ניתנים לשליפה על מנת שניתן יהיה לטפל בסתימות במידת הצורך. המכסים עשויים מפלסטיק. הפתח אשר בגינו מעד התובע ממוקם מול חנותו, במרחק 2.2 מ' מפתחה ובמרחק 1.4 מ' מהמעקה (להלן: הפתח).

התובע ומרים העידו כי ביום התאונה, בשעות הערב, העמיס התובע על רכבו מזון לבעלי חיים. הוא יצא מהחנות עם שק מזון כבד על כתפו לצורך העברתו לרכב. התובע העיד כי כשצעד לכיוון רכבו נכנסה רגלו לפתח. כתוצאה מכך מעד וברכו הסתובבה ונפגעה. מרים, שהייתה בחנות, שמעה את צעקתו, חשה אליו וראתה אותו עם השק על הרצפה וכן ראתה את הפתח ללא מכסה. היא הזעיקה את אשתו, אשר לקחה אותו הביתה ומאוחר יותר פינתה אותו לבית החולים. מרים העידה כי לאחר שיצא התובע מהחנות היא שמעה צעקה מבחוץ ויצאה החוצה לראות מה קרה לו. היא ראתה אותו על הרצפה וכן ראתה את הפתח ללא מכסה. הוא סיפר לה שרגלו נכנסה בפתח. בחקירתם הנגדית העידו התובע ומרים כי לא הסירו את המכסה מהפתח על מנת לנקז אליו מי שטיפה (פרוטוקול עמוד 26 שורות 4-5 ועמוד 38 שורות 5-10)) ומהראיות לא הוברר כיצד הוסר המכסה מהפתח.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפני מסקנתי היא כי התובע הוכיח את גרסתו לגבי נסיבות התאונה. בניגוד לנטען על ידי הנתבעות, גרסתו הייתה עקבית וקוהרנטית וראיתי ליתן בה אמון. גרסת התובע נתמכה בעדותה של מרים אשר ראתה אותו בסמוך לתאונה, שמעה בזמן אמת את גרסתו לגבי נסיבות התאונה וראתה את הפתח ללא המכסה. עדותה, אשר השתלבה היטב עם גרסת התובע, עשתה רושם מהימן. ניכר היה שהקפידה להעיד רק על דברים הידועים לה באופן אישי ולגבי עובדות שהייתה עדה להם. לכך יש להוסיף כי פרופ' מושיוב, המומחה מטעם בית המשפט, מצא כי החבלה הסיבובית בברך תואמת את מנגנון הנפילה כפי שתואר על ידי התובע (פרוטוקול עמוד 9 שורות 16-23).

איני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה מחקירה שערכו באמצעות חוקרת מטעמן, הגב' אלונה פלד (להלן: אלונה), עולה שהתובע נפגע במהלך משחק כדורגל עם בנו. במסגרת החקירה שערכה התקשרה אלונה אל חמותו של התובע, הגב' מ' א' (להלן: מ'), וניסתה לדובב אותה לגבי נסיבות התאונה. מתמליל השיחה עולה בבירור כי מ' הייתה צד פסיבי לשיחה אשר נוהלה ותומרנה על ידי אלונה. "האישור" לכאורה שנתנה לדבריה של אלונה במהלך השיחה לפיה התובע נפגע במשחק כדורגל היה לאקוני ונעשה כלאחר יד, מבלי להתעמק בתוכן הדברים. כמו כן מסיום השיחה עולה בבירור כי מ' לא באמת ידעה על איזה אירוע מדובר ולא זכרה אירוע כזה. עוד אוסיף כי איני מתעלמת מכך שלפי עדותו של פרופ' מושיוב, החבלה ממנה סובל התובע עשויה להתאים גם לנפילה במהלך משחק כדורגל (שם). ברם כאמור, לא מצאתי כי קיים בסיס לטענה שכך אירע במקרה דנן. כמו כן איני מתעלמת מכך שבתיעוד הרפואי לאחר התאונה לא נרשמו נסיבותיה. אכן, תיעוד כאמור התואם את גרסת הנפגע עשוי לתמוך בה, אולם העדרו אינו משפיע בהכרח על הערכת אמינותה. לכך יש להוסיף את דבריו של פרופ' מושיוב לפיהם אורתופד בחדר מיון מתעניין בסוג החבלה, ובענייננו האם מדובר בחבלה סיבובית, ולא בנסיבות בהן הנפגע נפל, כגון האם היה זה במהלך משחק כדורגל או עקב היתקלות בבור (פרוטוקול עמוד 10 שורות 17-21 ושורה 25).

סוגיית האחריות

החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המבקרים במקרקעין. בנסיבות המקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים כי פתח ללא מכסה מהווה סיכון לא סביר וניתן היה לצפות כי עקב כך עלול להיגרם נזק למבקרים במרכז המסחרי. כמו כן המומחים מטעם הצדדים תמימי דעים לגבי הצורך בפיקוח אינטנסיבי על תקינות המכסים בשל היותם עשויים מפלסטיק. קובי ברבן, המומחה מטעם התובע, אשר סבר כי השימוש במכסים מפלסטיק נוגד את התקנים הקיימים, הסביר את עמדתו, בין היתר, בכך שהתקנת מכסה מפלסטיק "גוררת צורך בתחזוקה שוטפת ובאופן תדיר" (עמוד 18 לחוות הדעת סעיף 8). דוד אופיר, המומחה מטעם הנתבעות, אף הרחיק לכת וקבע, כי למרות שלדעתו אין פגם בהתקנת מכסים מפלסטיק, הרי שבמקרה כזה המלצתו היא לבדוק את תקינות המכסים "365 ימים בשנה. כל יום. בדיקה יומיומית" (פרוטוקול עמוד 50 שורה 19). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם בנסיבות המקרה הנדון המועצה חבה כלפי התובע חובת זהירות קונקרטית המטילה עליה אחריות להסרת המפגע, ואם התשובה לכך חיובית, האם הפרה חובתה זו בכך שלא נקטה אמצעים סבירים להסרתו.

לטענת הנתבעות, בנסיבות המקרה הנדון, לא חלה על המועצה חובה קונקרטית לאתר פתחים ללא מכסים במרכז המסחרי ולתקנם. זאת, שכן מדובר במרכז מסחרי קטן והמפגע היה ממוקם סמוך לחנותו של התובע. בנסיבות אלה, כך הטענה, יש לקבוע כי מי שעושה שימוש דרך קבע במקום הוא יהיה זה שאחראי לו. איני מקבלת טענה זו, המסירה לחלוטין את אחריות המועצה לאיתור מפגעים בשטחי המרכז המסחרי ולהסרתם. אכן, אין די בעצם בעלותה של המועצה במרכז המסחרי כדי לקבוע את אחריותה בנזיקין. הבעלות הקניינית במקרקעין היא "כלי עזר למבחן המהותי במסגרתו נבחנת זיקתו של נתבע לנכס, ומידת השליטה הנתונה בידיו לנעשה בנכס ולסיכונים הטמונים בחובו" וזאת "בראי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה" (ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני פסקה 16 (18.2.2016)). ברם בנסיבות המקרה דנן אין מקום לקבוע כי נותקה כל זיקה בין המועצה לנכס באופן המצדיק לפטור אותה מאחריותה כבעלים וכמחזיק. התובע שכר את החנות במרכז המסחרי אולם כמתואר לעיל, המסדרון נותר בהחזקת המועצה ובשליטתה. לגבי שטח ציבורי זה, מדובר במצב בו הבעלים של הקרקע הוא גם המחזיק בה ולפיכך חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המבקרים והשוכרים ברורה.

נוכח מסקנתי לעיל, עולה השאלה האם נקטה המועצה אמצעים סבירים על מנת לאתר את הסיכון ולמנוע אותו?

התובע ומרים העידו כי המכסים היו נשברים מדי פעם (לדברי התובע המכסה נשבר מעל לשלוש-ארבע פעמים לפני האירוע הנדון). לא הייתה ביקורת יזומה בעניין זה מטעם המועצה. התובע היה פונה למועצה ועובדי המועצה היו מגיעים להחליפם. התיקון לא נעשה מיד אלא הדבר לקח זמן (פרוטוקול עמוד 30 שורות 9-10). עוד העיד התובע כי הפתח היה ללא מכסה כמה חודשים לפני שנפל (פרוטוקול עמוד 27 שורות 27-28). הוא "התחנן" שהמועצה תסיר את המפגע שכן חשש שעוברי אורח ייפלו (שם שורות 30-31). גם לאחר התאונה לא הזדרזה המועצה לכסות את הפתח ועשתה כן רק לאחר שקיבלה מכתב מבא כוחו.

חיים אלמליח, המשמש בתפקיד מנהל המחלקה המוניציפלית במועצה (להלן: אלמליח) הצהיר כי מבדיקה שערך מצא שהתובע דווח לראשונה על האירוע רק ביום 23.3.11 ולא נמצא שהיו פניות בעניין הפתח לפני התאונה. אלמליח הצהיר כי המועצה מטפלת במפגעים מדווחים או מתקנת מפגעים שהתגלו בבדיקות אקראיות וכי כך גם היה במועד הרלבנטי לתאונה. הוא העיד כי בתקופה בה הוא משמש בתפקידו, פקח מגיע למרכז המסחרי כל כמה ימים וכן עובדי ניקיון נמצאים שם מידי יום ואם הם רואים משהו חריג הם מדווחים על כך למועצה. עם זאת הוא הצהיר שאין לו ידיעה אישית לגבי פרטי המקרה דנן שכן החל את עבודתו רק מחודש ינואר 2012.

יצחק ועקנין, אשר עבד במועצה בעת הרלבנטית (וכך גם היום) וביצע את עבודת התחזוקה בפועל (להלן: ועקנין), העיד כי באותה תקופה פעלו בהתאם לקריאות של אזרחים אשר ראו מפגע ודיווחו למועצה, וכך גם עשו ספציפית לגבי תיקון המכסה ליד חנותו של התובע. ועקנין העיד כי במועד התרחשות התאונה ה"קריאות" על תלונות היו נרשמות ידנית על ידי פקידה אחת שהיה עליה עומס גדול. הוא אישר כי יתכן שקריאות לא תועדו וכי לא ניתן ללמוד מהיעדר תיעוד, כאמור, על כך שלא נעשו פניות כאלה בפועל (פרוטוקול עמוד 61 שורות 19-20). עוד העיד כי תיקן את הפתח כמה פעמים על סמך קריאות של המוקד ובעקבות זאת המכסים הוחלפו. ועקנין גם זכר שהתובע התקשר אליו פעם אחת והוא אמר לו שיש לעשות זאת דרך המשרד (פרוטוקול עמוד 63 שורות 8-15).

מהראיות עולה אפוא כי עדותו של התובע, לפיה המועצה לא פיקחה באופן שוטף ויזום על תקינות המכסים והסתפקה בתיקונם לאחר שדווח לה אודות הפגם, נתמכה בעדותו של ועקנין שעבד בתחזוקה במועד התאונה. גם עדותו של התובע, לפיה דיווח למועצה על חסרונו של המכסה מספר חודשים לפני התאונה, לא נסתרה ולא ראיתי לפקפק בה. אלמליח לא שימש בתפקידו כמנהל המחלקה לשירותים עירוניים במועד התאונה ולפיכך עדותו לגבי דפוס הפיקוח באותה עת אינה בעלת משקל. בענייננו מדובר אפוא בליקוי - היעדר מכסה לפתח - אשר בפיקוח והתנהגות סבירים צפוי היה כי המועצה תאתר אותו ותתקנו.

במצב דברים זה, מצאתי כי המועצה לא פקחה כראוי על הפתחים ולא ננקטו על ידה אמצעים מספיקים על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכו של התובע. אילו המועצה הייתה דואגת לפקח באופן הולם על תקינות המכסים, סביר להניח כי נפילת התובע הייתה נמנעת. בנסיבות אלה, המועצה אחראית לנזקיו.

יצוין כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת נוספת בשאלה האם כיסוי הפתח על ידי מכסה העשוי מפלסטיק הוא בניגוד לתקנים והאם שימוש במכסה מסוג זה חורג מפרקטיקה מקצועית מקובלת וסוטה מסטנדרט ההתנהגות הנדרשת ממחזיק מקרקעין. נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, לא ארחיב בסוגיה זו.

אשם תורם

האם הוכח אשם תורם מצד התובע ואם כן מהו שיעורו?

21. בנסיבות העניין דעתי היא שיש לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא שמר על ערנות מלאה בעת הליכתו במסדרון, למרות שנשא משא כבד על כתפו ושידע על קיומו של המפגע ואף דיווח עליו למועצה. יש לצפות מאדם הצועד במקום המוכר לו היטב, בייחוד כשהוא מודע להמצאות מפגע, לתשומת לב רבה יותר. התובע העיד כי אינו יכול להסביר כיצד שכח את הפתח המסוכן וככל הנראה דעתו הייתה מוסחת. להתרשלות התובע יש להעניק את המשקל המתאים בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות התרשלות המועצה כמתואר לעיל. בשים לב למכלול השיקולים הנדרשים לעניין, יש לזקוף לחובתו אשם תורם בשיעור של 30%.

22. יצוין כי במסגרת הסיכומים נטען על ידי הנתבעות, בהתבסס על סברה של אלמליח, כי המכסה הוסר על ידי התובע במהלך שינוע סחורות על גב רצפת המסדרון. למותר להזכיר כי הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הנתבעות. איני סבורה כי ניתן להסתמך על דבריו של אלמליח, אשר כלל לא שימש בתפקידו בעת הרלבנטית, על מנת לעמוד בנטל זה.

     

    הנזק 

    הנכות הרפואית

23. ד"ר מ' לבני, המומחה מטעם התובע, קבע כי לתובע נכות משוקללת בשיעור 19% בגין הפגיעה בברך שמאל. לעומתו, ד"ר ש' וייס, המומחה מטעם הנתבעות, קבע כי לתובע נכות בשיעור 15% בגין הפגיעה בברך אולם ייחס רק את מחציתה לתאונה. נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים בנוגע לשיעור הנכויות וייחוסן לתאונה מונה פרופ' ר' מושיוב כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה).

24. בבדיקת התובע מצא המומחה בברך שמאל צליעה אנטלגית, דלדול שרירים, הגבלת כיפוף הברך, אי יציבות קלה, רגישות מדיאלית ומבחנים מיניסקיאליים חיובים בצד זה, רגישות פטלו-פמורלית ומבחן שחיקה חיובי. בדיקת MRI וארתרוסקופיה הדגימו שינויים ניווניים, חשד לקרע PCL, קרע ACL חלקי וקרע מיניסקוס מדיאלי שעבר כריתה חלקית. המומחה קבע כי בשל מכלול הממצאים הקליניים וממצאי הדימות נכותו של התובע היא בגובה 15% לפי סעיף 35(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (מצב ביניים בין ב' ל-ג'). עוד נקבע על ידו כי התובע לא סבל בעברו מבעיות כלשהן בברך שמאל ויש לייחס את הנכות במלואה לתאונה. התובע שהה בחופשת מחלה מיום התאונה עד יום 31.1.11 ובמהלך תקופה זו נקבע כי נכותו הזמנית הייתה בשיעור 100%.

המומחה נחקר על חוות דעתו ובמהלך החקירה הוצגו לו מסמכים נוספים, אשר לא היו לפניו בעת עריכת חוות דעתו (מסיבה טכנית). מהמסמכים עלה כי בתאונה שאירעה לתובע בשנת 1994, תאונה אשר המומחה היה מודע לה, הוא נפגע בברך שמאל. לאחר שעיין במסמכים, הבהיר המומחה כי מדובר בחבלה שטחית ובבדיקה נמצאה הברך תקינה; הפגיעה בברך מתועדת במסמך אחד בלבד ולא מוזכרת יותר ולפיכך סביר לקבוע שלא גרמה לנכות בתאונה זו; ואין מידע כלשהו לגבי בעיות בברך שמאל משנת 1994 עד שנת 2010. עם זאת, המומחה יחס חשיבות לכך שבתיעוד הרפואי נרשם כי התובע סיפר שהייתה לו נפיחות בברך וכי עבר בדיקת ארתרוסקופיה בבית חולים תל השומר. המומחה הבהיר כי קיימת חשיבות לנתונים אלה על מנת לבחון אם הייתה לתובע נכות קודמת בברך שמאל. בצד זאת הבהיר המומחה כי "כולנו הסכמנו שהרקע המדויק שניתן לברר אותו מאוד חשוב. מאידך אני מזכיר שמאז שהיה בצבא בגיל 18 ועד התאונה הנדונה שכבר היה מעל גיל 40, הוא לא סבל כלל מבעיות בברך הזאת וזה מצב שלא אופייני לפגיעה ברצועות, שלא אופיינית לבחור צעיר. אני מנחש שבארתרוסקופיה בתל השומר לא מצאו פגיעות ברצועות" (פרוטוקול עמוד 10 שורות 9-12).

נוכח עדות המומחה והשאלות שעלו ממנה לגבי מצב הברך לפני התאונה, נתנה לנתבעות הזדמנות לאתר את תיקו של התובע בצה"ל ואת התיעוד הרפואי מבית חולים תל השומר לגבי בדיקת הארתרוסקופיה ולהעביר חומר זה למומחה על מנת שישלים את חוות דעתו. תיקו של התובע בצה"ל אותר ברם ממצאי בדיקת הארתרוסקופיה בוערו. בחוות דעת משלימה קבע המומחה כי על סמך כל הנתונים שבידו, ומשלא הועברו אליו נתונים נוספים מהבדיקה שבוצעה בבית חולים תל השומר, הוא סבור שהתובע לא סבל מנכות צמיתה בברך שמאל לפני התאונה הנדונה.

הנתבעות אינן מקבלות את מסקנת המומחה לגבי גובה הנכות שכן לטענתן יש לייחס חלק ממנה למצבו הרפואי הקודם של התובע, כפי שנקבע על ידי ד"ר וייס. הנתבעות מצביעות בהקשר זה על כך שהתובע הטעה את המומחה בכך שאמר לו כי לא סבל בעברו מבעיות בברך. כמו כן לטענתן העובדה שממצאי בדיקת הארתרוסקופיה שנעשתה בשנות התשעים בוערו, בדיקה שהמומחה ייחס לה חשיבות רבה, פועלת לחובת התובע ולא לטובתו.

איני מקבלת טענות אלה. ברי כי לו אפשר היה לאתר את התיעוד הרפואי ניתן היה להתיר לחלוטין את הספק לגבי קיומה של נכות קודמת בברך. אולם עסקינן במשפט אזרחי והנטל המוטל על התובע בעניין זה אינו כה כבד. לדידי, די בכך שהמומחה העריך, על סמך ניסיונו רב השנים, כי סביר יותר לקבוע שלתובע לא הייתה נכות קודמת בברך שמאל מהטעם שאין כל עדות לטיפול רפואי בברך זו במשך למעלה מעשרים שנה.

במצב דברים זה, בהתבסס על חוות דעתו של המומחה ועל חקירתו, אני קובעת כי לתובע נכות משוקללת בשיעור 15% בגין הפגיעה בברכו השמאלית בתאונה.

הנכות התפקודית

התובע הצהיר כי עקב הפגיעה בברך הוא סובל מכאבים, חולשה ולעיתים "בריחה" של הרגל תוך כדי תנועה. הוא מוגבל בתנועות ומתקשה בעלייה ובירידה במדרגות, בכריעת ברך ובהרמת משאות כבדים. בסיכומיו נטען כי בעיות הגב מהן הוא סובל מקשות עוד יותר על תפקוד ברכו. הנתבעות טוענות כי מדובר בדרגת נכות ברף הנמוך, אין תיעוד עדכני לגבי טיפולים והתובע אישר בחקירתו כי אינו מטופל לפחות מזה ארבע עד חמש שנים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע הסתיר כי הוא סובל מבעיות גב קשות, ללא קשר לתאונה, ויש מקום לקבוע כי בעיות אלה הן המשפיעות על תפקודו.

פגיעות בתחום האורתופדי, מעצם טבען, משפיעות על התפקוד הכללי. במקרה דנן המומחה הבהיר בעדותו כי התובע סובל מפציעה משולבת בברך הנחשבת כ"פציעה מגו'רית" (פרוטוקול עמוד 7 שורה 16). נכות אורתופדית מסוג זה היא בוודאי תפקודית במלואה. עם זאת, המומחה סבר כי לא צפויה הדרדרות נוספת במצב הברך וכן כי הפגיעה בברך לא תחריף את בעיות הגב מהם סובל התובע. לפיכך אין מקום לקבוע, כטענת התובע, כי הפגיעה התפקודית חמורה יותר משיעור הנכות שקבע המומחה והנכות הרפואית תואמת את הנכות התפקודית. בהמשך אבחן כיצד משפיעה פגיעה זו על כושר השתכרותו של התובע.

ראשי הנזק

התובע היה בן 40 שנים עת נפגע בתאונה. כיום הוא בן 47 שנים וחודשיים. בעת התאונה, וכך גם כיום, מנהל התובע עסק עצמאי לXXX.

הנזק הלא ממוני

בשים לב לכלל נסיבות העניין, ובכללן גיל התובע, הטיפול הרפואי לאחר התאונה, הנכויות ושיעורן, אני פוסקת לתובע פיצויים בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 65,000 ₪. הסכום נכון להיום.

כושר השתכרות, הפסדי שכר לעבר וגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

התובע העיד כי בשנת 2001 פתח את החנות במרכז המסחרי בקצרין בשם "חוות רוטוויל". בשנים 2007-08 הקים חנות נוספת עם שותף בקריית שמונה, גם היא תחת אותו שם כאשר לאחר הפציעה הפך זכיין של אותה חנות (להלן: העסק הנוסף). בשנת 2012 העביר את חנותו מהמרכז המסחרי לאזור התעשייה בקצרין, והמשיך, וממשיך גם היום, לנהל אותו סוג של עסק (להלן: העסק) תחת השם "אנימל קלאב". העסק הוא שלו ושל אשתו בלבד.

מתקצירי השומה ומדוחות בדבר הכנסות והוצאות שצורפו לתצהירו של התובע עולים הנתונים הבאים:

בשנת 2008 - המחזור העסקי של העסק עמד על 824,107 ₪, הרווח מהעסק עמד על סך של 103,675 ₪ וההוצאות בגין משכורות עמדו על סך של 46,224 ₪.

בשנת 2009 - המחזור העסקי של העסק עמד על 930,405 ₪, הרווח מהעסק עמד על 152,076 ₪ (הרווח מהעסק הנוסף עמד על 15,945 ₪) וההוצאות בגין שכר עבודה עמדו על סך של 69,090 ₪ (מהעסק הנוסף - 25,171 ₪).

בשנת 2010 - המחזור העסקי של העסק עמד על 1.1 מיליון ₪, הרווח מהעסק עמד על סך של 141,018 ₪ (מהעסק הנוסף סך של 37,113), ההוצאות בגין משכורות ושליחויות עמדו על סך של 96,007 ₪ (משכורות בסך של 59,853 ₪ והובלות ושליחויות בסך של 36,154 ₪. מהעסק הנוסף - 60,021 ₪).

בשנת 2011 - המחזור העסקי של העסק עמד על 1.4 מיליון ₪, הרווח מהעסק עמד על סך של 131,161 ₪ (ומהעסק הנוסף סך של 93,953 ₪), ההוצאות בגין שכר עבודה ושליחויות עמדו על סך של 119,405 ₪ (שכר עבודה בסך 66,806 ₪ ובגין הובלות ושליחויות בסך 52,599 ₪. בגין העסק הנוסף שכר עבודה בסך של 98,712 והובלות ושליחויות בסך של 4,673 ₪).

בשנת 2012 - המחזור העסקי של העסק עמד על 1.6 מיליון ₪ לערך, הרווח מעסקיו עמד על סך של 200,929 (ומהעסק הנוסף בסך 3,376 ₪), ההוצאות בגין משכורות ושכר עמדו על סך של 148,206 ₪ (ושכר עבודה בעסק הנוסף בסך 27,136 ₪).

בשנת 2013 - המחזור העסקי של העסק עמד על סך 1.6 מיליון ₪ לערך, הרווח מעסקו עמד על סך של 279,259 ₪. ההוצאות בגין שכר עבודה עמדו על סך של 190,612 ₪ (לא דווח על הכנסות מהעסק הנוסף).

לטענת התובע הוא שהה בחופשת מחלה ממושכת ושב לעבודה ביום 31.1.17, כשבעה וחצי חודשים לאחר התאונה. מכיוון שמדובר בעסק קטן, הוא נדרש להגיע מידי פעם על מנת למנוע את קריסתו. הוא לא היה מסוגל לבצע משלוחים של מזון ללקוחות ולפיכך פנה למר עידו עופר שיעשה זאת בעבורו וכן יעזור בחנות עם העבודות הפיזיות. עופר הועסק על ידו מחודש יולי 2010 עד סוף חודש דצמבר 2010. התובע טוען כי בעקבות הפגיעה הוא מתקשה מאוד בביצוע עבודות שכרוך בהן היבט פיזי כגון; הרמת סחורה, העברתה ללקוחות, סידור סחורה בחנות. לאחר התאונה העסיק התובע עובד נוסף האחראי על מרכז הזוחלים והעוזר לו גם בעבודות הפיזיות שבחנות.

מקובלת עלי עדותו של התובע כי בחודשים הסמוכים לתאונה נאלץ להעסיק עובד לביצוע העבודות הפיזיות בחנות. עדות זאת נתמכת בחוות דעת המומחה, אשר קבע כי בתקופה זו סבל התובע מנכות בשיעור 100%, וכן נתמכת בחשבוניות ובכרטסת ההוצאות לתקופה הרלבנטית (צורפו כנספח ג' לתצהירו).

אשר לגריעה מכושר ההשתכרות של התובע לאחר תקופת נכותו הזמנית. מהנתונים הכספיים שהובאו לעיל עולה כי במהלך השנים עסקו של התובע התרחב ומגמת העסק חיובית; המחזור העסקי עלה וכך גם הרווחים. התובע טוען שנתונים לגבי היקף המחזור העסקי והרווח אינם משקפים את התמונה הכוללת ויש ליתן את הדעת גם לצד של ההוצאות. הוא מצביע על כך שמאז התאונה חל גידול תלול בשכר עבודה ובשליחויות. לטענתו, מהגידול בעלויות אלה יש ללמוד שנזקק להעסיק עובדים ולשכור שירותי שליחות בהיקפים גדולים הרבה יותר מאשר לפני התאונה.

טיב השותפות בעסק הנוסף לא הובהרה ולא הוכח כי התובע היה שותף פעיל בעסק זה. לפיכך לשם בדיקת השפעת הפגיעה על כושר השתכרותו של התובע נכון להתמקד בעסק שניהל בקצרין. גידול במחזור העסק וגידול ברווח גורר עמו באופן טבעי גם גידול בהוצאות. זוהי תוצאה מסתברת של הרחבת עסק והתפתחותו. סביר לקבוע כי ההוצאות היו עולות באופן משמעותי, עם התרחבות העסק, גם ללא קשר לתאונה בשל הצורך להעסיק כוח אדם נוסף. לפיכך השאלה היא, האם הגידול בהוצאות עסקו של התובע עלה באופן החורג מהמצופה בשים לב להתפתחות העסק. מהשוואת היקף ההכנסות (מחזור עסקי) להיקף ההוצאות בגין שכר עבודה ושליחויות בשנים הרלבנטיות עולה כי אין גידול תלול בהוצאות שכר העבודה, בוודאי לא בשנים 2010 ו-2011 הסמוכות לתאונה (חריגה משמעותית מעט יותר נצפה בעיקר בשנת 2013, כשנתיים וחצי לאחר התאונה). חרף האמור, ולמרות שעסקו של התובע מתפתח יפה, אין להסיק מכך שכושר השתכרותו לא נפגע. התובע מנהל עסק עצמאי קטן החשוף לתנודות השוק, לתחרויות, ולגורמים נוספים המקשים להעריך באופן מדויק את השפעת הפגיעה בתאונה על הכנסותיו והוצאותיו. בהערכת הפסדי שכרו והגריעה מכושר השתכרותו יש ליתן משקל הולם לכך שהנכות ממנה סובל התובע היא בעלת משמעות תפקודית מובהקת ועיסוקו כולל היבטים פיזיים. כמו כן יש להתחשב בכך שלפני התובע שנות עבודה רבות. במצב דברים זה, סביר לקבוע כי נכותו של התובע בברכו משפיעה במידה מסוימת על כושר עבודתו במובן זה שהוא נזקק, וייזקק בעתיד, לעזרה גדולה יותר בהפעלת עסקו ממה שהיה נדרש אלמלא התאונה.

בבואי לחשב את הגריעה מכושר השתכרותו של התובע לעתיד, תוך התחשבות במכלול השיקולים שהוצגו לעיל, אני מוצאת שיש להעמידה, על דרך האומדן, על סך של 1,500 ₪ לחודש (חמישית מתוך סך של 7,500 ₪, הסכום אותו שילם התובע לעובד כאשר שהה באי כושר בהצמדה ליום, מהוון עד גיל 70).

יצוין כי איני נדרשת לדון בטענת הנתבעות לפיה יש לייחס לתובע רק מחצית מרווחי העסק לאור הדיווח הזוגי לרשויות המס. בנסיבות העניין הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות הוערכו בהתאם לאומדן של ההפסד שנגרם וייגרם לעסק בכללותו עקב הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע כתוצאה מהתאונה (יצוין כי הערכה זו נמוכה מההפסד החודשי שהיה מתקבל בדרך של חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות לפי שיעור הנכות ומחצית סכום רווחי העסק בשנת 2013).

הפסדי שכר בעבר:

1. בגין התקופה בה שהה התובע באי כושר והעסיק עובד נוסף – אני פוסקת לתובע סכום בסך 41,939 ₪ בהתאם לסכום ששולם בגין העסקת עובד נוסף בחודשים יולי – דצמבר 2010. לסכום זה יש להוסיף ריבית מיום 1.10.10.

2. בגין יתרת התקופה עד היום – סך של 117,000₪ (78 חודשים כפול 1,500₪ לחודש, במעוגל). הסכום נכון להיום.

3. גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד: בהתחשב בשנות העבודה הרבות שנכונות לתובע, שיעור הנכות וטיבה, אופי עיסוקו ומכלול השיקולים שנמנו לעיל, אני פוסקת לתובע פיצויים בסכום של 297,000₪ בגין גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד (1,500₪ הפסד חודשי ומקדם היוון עד גיל 70, 197.6869, במעוגל).

    

   הפסד פנסיה

התובע עצמאי. לא הוכח כי התובע הפריש משכרו בגין ביטוח פנסיוני או זכויות סוציאליות ובסיכומים לא נטען למקור אחר מכוחו יש לפסוק לו פיצויים בגין הפסדי פנסיה. לפיכך אין מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין הפסדי פנסיה או אובדן זכויות סוציאליות.

עזרה לעבר ולעתיד

התובע שהה תקופה ממושכת יחסית באי כושר וסביר לקבוע כי בתקופה זו נזקק לעזרת אשתו באופן החורג מהמקובל. התובע אמנם טען כי לאחר הפגיעה הוא מתקשה בביצוע עבודות הבית אולם לא הוכח כי בעקבות זאת הוא נזקק לעזרה בשכר. עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר בפגיעה המשפיעה במידה מסוימת על תפקודו הכללי של התובע בניהול משק ביתו. בשים לב לגילו של התובע, לאופי הפגיעה ושיעורה, יש לפצות את התובע, על דרך האומדן, בסכום של 30,000₪ בגין עזרה לעבר ולעתיד. הסכום נכון להיום.

הוצאות ניידות

לטענת התובע הוא נזקק כיום באופן מוגבר לשימוש ברכבו. בהתחשב בכך שהתובע השתמש ברכב גם לפני התאונה, בשיעור הנכות, ובהעדר אסמכתאות המבססות את טענותיו בעניין זה, לא הוכח כי קיים פער ממשי בין השימוש ברכב לפני התאונה לאחריה המצדיק פסיקת פיצויים בגין הוצאות ניידות.

ניכויים

מהפיצויים שנפסקו לתובע בגין התאונה יש לנכות את התשלומים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה וגמלת נכות, סבך של 21,352 ₪ מיום 20.5.11 ובסך של 45,425 ₪ מיום 26.9.11 (ראו הודעת הנתבעות ותעודות עובד ציבור המצורפות אליה מיום 21.12.16), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.

תוצאה

התוצאה היא שהנתבעות חייבות לפצות את התובע, ביחד ולחוד, בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.

מהסכום שנפסק בפסקאות 26, 35 ו-37 ינוכה אשם תורם בשיעור 30%. מהסכום שיתקבל ינוכו גמלאות המל"ל כמפורט בפסקה 39. ליתרה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%. כמו כן יישאו הנתבעות בהוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ז, 08 יוני 2017, בהעדר הצדדים.