רשות ניקוז גליל מערבי נ' עירית נהריה

החלטה

המשיבה, רשות ניקוז גליל מערבי (להלן: "רשות הניקוז"), הגישה כנגד המבקשת, עירית נהריה (להלן: "העיריה"), תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 1,152,393 ₪ בגין מכסות הניקוז אותן העיריה לא שילמה ביחס לשנים 2004-2008.

טרם אדון בבקשת הרשות להתגונן של עירית נהריה, אבהיר את המצב המשפטי הנוהג.

המקור החוקי המסמיך את רשות הניקוז לגבות מרשויות מקומיות את מכסות הניקוז קבוע בחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תש"ך – 1957 (להלן: "חוק הניקוז")

סעיף 43א לחוק הניקוז קובע את המנגנון הבא (ההדגשות שלי –ש.ש):

"(א)רשות ניקוז, באישור שר החקלאות ובהסכמת שר הפנים, רשאית להחליט שההוצאות להקמת מפעל ניקוז, לשינויו או להחזקתו (להלן בסעיף זה – פעולות ניקוז) או ההוצאות המשוערות מראש לפעולות ניקוז יכוסו – כולן או מקצתן, לפי מכסות שתקבע בהחלטתה – על ידי הרשויות המקומיות המיוצגות ברשות הניקוז ועל ידי בעלי השטחים שהם בתחום רשות הניקוז ואינם נכללים בתחום רשות מקומית.

(ב)אישור שר החקלאות והסכמת שר הפנים לא יינתנו אלא לאחר שניתנה לרשויות המקומיות הנוגעות בדבר הזדמנות להביא את טענותיהן לפני השרים.

(ג)חלוקת נטל ההוצאות לפי מכסות כאמור תיעשה, ככל האפשר, בשים לב למידת ההנאה והתועלת שישנן לכל רשות מקומית ולבעלי השטחים כאמור בפעולת הניקוז ולמידה שבה נגרם הצורך בפעולת הניקוז על ידי מפעלים, מיתקנים ומבנים הנמצאים בתחומם.

(ד)רשות מקומית הרואה את עצמה נפגעת על ידי חלוקת נטל ההוצאות לפי סעיף זה, רשאית לערור על החלטת רשות הניקוז לפני בית הדין לעניני מים תוך שלושים יום לאחר שניתנה לה הודעה על החלטת רשות הניקוז; ההודעה על ההחלטה תפרט, בין השאר, את התאריכים של אישור שר החקלאות והסכמת שר הפנים. ".

במקרה דנן, החלטות רשות הניקוז, לרבות גובה המכסות, אושרו על-ידי ההנהלה והמליאה של רשות הניקוז, בהשתתפות נציג מטעם עירית נהריה ומבלי שהאחרון העלה כל הסתייגות.

בכל שנה שר החקלאות, בהסכמת שר הפנים והאוצר, נתן כנדרש בחוק את אישורו להחלטה ולמכסות (נספחי ב' לכתב התביעה).

בבקשת הרשות להתגונן העלתה העיריה את הטענות הבאות:

ראשית, אישורי השרים לגביית מכסות הניקוז בשנים 2006-2008 נתקבלו תוך מצב ברור של ניגוד עניינים חמור ולכן דינם בטלות. ניגוד העניינים נובע מהקרבה המשפחתית שבין שר החקלאות דאז, שלום שמחון, למנכלי"ת רשות הניקוז, הגב' שפרה בן-דוד - השר הוא גיסה.

שנית, בין הצדדים התגבש נוהל מוסכם ומחייב של מנגנון קיזוז ואשר הופר על ידי רשות הניקוז. טוענת העיריה כי הוסכם בין הצדדים כי בעוד שהעיריה מבצעת עבור רשות הניקוז, מדי שנה בשנה את פעולות הניקוז שבתחום אחריות רשות הניקוז, האחרונה תשפה את העיריה על הוצאותיה. החל מסוף שנות ה-90, בתום כל שנה ריכזה העיריה את הוצאותיה ודיווחה עליהן לרשות הניקוז. רשות הניקוז החליטה אלו עבודות מזכות בשיפוי והיה וסכום ההוצאות היה גבוה מן המכסות, שיפתה רשות הניקוז את המבקשת ב- 15.5% מהסכום העודף.

בשנים 2004-2008 הוציאה עירית נהריה סך של 2,447,749 ₪ כך שבסופו של יום היא אינה חבה לרשות הניקוז דבר.

שלישית, רשות הניקוז נמנעה מלספק את חובותיה על-פי דין. בהתאם לסעיף 43 לחוק, חלוקת נטל ההוצאות צריכה להיעשות בהתחשב במידת ההנאה והתועלת הצומחת לרשות המקומית מפעולת הניקוז.

אומר כבר עתה כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הריני דוחה את הבקשה מהטעמים הבאים:

ראשית, לעניין ניגוד העניינים, איני מוצא בטענה זו ממש שהרי הסכמת השר שמחון אושרה ע"י שר הפנים ושר האוצר – כל זאת לאחר שעירית נהריה אף לא הביעה כל התנגדות להחלטות בנוגע לחלוקת נטל ההוצאות.

שנית, סעיף 43 לחוק הניקוז קובע מנגנון מיוחד לתקיפת החלטות רשות הניקוז בנוגע לחלוקת נטל ההוצאות. רשות מקומית הרואה עצמה נפגעת, רשאית לערור לגורם המוסמך והיחודי לדון בעניינים אלה. משנקבע בחוק מנגנון של ערר בפני בית-הדין לענייני מים, אין להתיר למבקשת טענות שניתן היה להעלותן בערר, כהגנה מפני תביעה לתשלום הוצאות הניקוז.

הטענות לקיזוז ולהתאמת חלוקת נטל ההוצאות לתועלת הצומחת לרשות המקומית, נפסק לא אחת כי דינן להתברר בבית-הדין לענייני מים.