"The test of our progress is not whether we add more to the abundance of those who have much it is whether we provide enough for those who have little" (Franklin D. Roosevelt)
האם ניתן לעקל כספי פיצויי פיטורין נזילים של חייב בהוצאה לפועל.
זוהי השאלה המרכזית במסגרת דיון זה.
כללי
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל (גב' קרן פרג'ון) מיום 19.1.15 בתיק הוצאה לפועל 01-22337-09-9 במסגרתה דחתה את בקשתו של המבקש, מר פלוני– הוא החייב בתיק ההוצאה לפועל (להלן: "החייב") לביטול הליכי עיקול על פיצויי פיטורין, הניתנים למשיכה, ואשר מוחזקים אצל צד שלישי.
החייב העלה בבקשתו לביטול העיקול שהוגשה לרשמת שני נימוקים עיקריים:
האחד, כי פיצויי הפיטורין, אינם ניתנים לעיקול, לאור הוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג – 1963;
והשני – החלופי – כי בשל מצבו הרפואי הנטען, ובהיותו נכה צה"ל, הוא זקוק לכספים אלו לצורך מימון טיפוליו הרפואיים שאינם ניתנים בסל הבריאות ו/או קופת חולים ו/או במסגרת ביטוחי בריאות משלימים ולו גם לפנים משורת הדין ומשורת הצדק.
המשיבה, היא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, מתנגדת לבקשה.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות על נספחיהן, סברתי שיהיה נכון לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו.
החלטת רשמת ההוצאה לפועל
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כי מאחר ובמקרה דנן התגבשה כבר זכותו של החייב בכספים, והוא רשאי למשוך אותם, הרי הכספים אינם מוגנים מפני עיקולים והורתה על מימושם והעברתם לתיק ההוצאה לפועל.
ביחס לטענה החלופית של החייב – כי המדובר בכספים הדרושים לו לטיפולים, ציינה הרשמת הנכבדה, כי אין המדובר בטיפול הדחוף ומציל החיים, כי אז היה מקום, לשיטתה, לשקול את בקשת החייב לפנים משורת הדין, אלא כל שמדובר הוא בהסדרת טיפול שוטף, כאשר המבקש לא מבהיר מדוע הכספים נדרשים לו מעבר לאלו אותם הוא מקבל במסגרת הקצבאות ובמסגרת הטיפולים המוענקים בקופת חולים ובמסגרת ביטוחי הבריאות המשלימים.
טענות החייב בבקשת רשות הערעור
טוען החייב כי השאלה האם כספי פיצויי פיטורין מוגנים מעיקול אם לאו טרם התבררה בבית המשפט העליון, ובעניין זה קיימת מחלוקת פוסקים בבתי משפט המחוזי, ולשיטתו, יש לבכר את העמדה לפיה אין לעקל את כספי העובד על פני העמדה האחרת, הקובעת כי לאחר שכספי פיצויי הפיטורים הפכו לנזילים, הפכו הם לכספי החייב, וההגנה מפני עיקול אינה חלה.
החייב מציין כי כל עוד לא נאמר דברו של בית המשפט העליון בעניין זה, וכל עוד המחוקק, על אף מודעותו רבת השנים למחלוקת פוסקים זו, לא ראה לנכון לתקן את חוק פיצויי פיטורין ולבצע הבחנה בין נושי המעביד לנושי העובד, לעניין תחולת סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין, יש – לשיטת החייב – להצמד ללשון החוק כפי שהיא, ולראות בהגנה כאמור על כספי פיצויי פיטורין כהגנה מוחלטת, ובכל מקרה במקרה של מחלוקת פרשנית, יש ליתן פרשנות מיטיבה עם העובד ולא המרעה עמו.
טענה חדשה של החייב – שעלתה רק במסגרת בקשת רשות הערעור ולא עמדה לפני הרשמת – ולכן אינני דן בה, היא כי במקרה דנן המדובר גם בחוב של המעביד ולא רק של החייב, כעובד, ולכן בעניין זה אין חולק שאין לעקל את הכספים.
לחילופין, עתר החייב לביטול העיקול בשל היזקקותו לכספים לצרכים רפואיים וזאת לפנים משורת הדין;
טוען החייב כי שגתה הרשמת הנכבדה עת קבעה שרק במקרים של טיפול דחוף ו/או מציל חיים היה מקום לשקול את בקשתו, לפנים משורת הדין, וממילא לשיטתו המדובר בטיפול דחוף, ומציל חיים.
עוד טען החייב שמאחר והכספים שייכים לו ונדרשים לו לצרכיו הרפואיים ובשל נכותו, יש לראותם "כמיטלטלין אחרים" הנחוצים לנכה לשימושו האישי בשל נכותו אשר אינם ניתנים לעיקול בשל נכותו כאמור בסעיף 22 (5) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967.
טענות המשיבות
מנגד, טוענות המשיבות כי תיקון סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין נועד להגן על כספי העובד בפני נושי המעביד, אולם לא באו להגן על כספי העובד מפני נושיו שלו. המשיבות מפנות לדבריו של כבוד השופט דוד בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות שם נאמר, כי לו המחוקק ביקש להגן על כספים מפני נושי העובד היה קובע שכספים אלו מוגנים מפני עיקול.
לשיטתם – זו הגישה שהתקבלה בפסיקת בתי משפט המחוזיים, בעניין עסאם, בתיקים נוספים וכן בעניין גל קור.
לשיטת המשיבות כי המדובר בעיקול בהליכי הוצאה לפועל, הרי יש לו משמעות מיוחדת כאשר הוא משמש מנגנון של אמצעי אכיפה שנועד לערוב לביצוע תשלום החוב הפסוק.
כך או כך, לשיטת המשיבות – הרי עמדת הרשמת הנכבדה לפיה מקום שהתגבשה זכותו של העובד, ניתן לעקל את הכספים, לאור הפסיקה המנחה בעניין, צודקת וראוייה, וממילא הגישה כפי שעולה מעניין מבטחים אינה הגישה הרווחת.
לגבי הטענה החדשה כי המדובר בחוב של המעבידה ולא של החייב, נאמר כי המדובר בטענה חדשה ואין בה כדי לסייע לחייב כי כתוצאה ממעשי החייב הפכו המשיבות לנושות של המעסיקה. כל שהתבקש הוא עיקול נכסי החייב ולא של המעסיק.
ביחס לבקשה לביטול העיקול בשל צרכים רפואיים –
טוענות המשיבות שהחייב מעלה טענה חדשה שלא נטענה לפני הרשמת כי הכספים מהווים "מיטלטלים אחרים" הנחוצים לנכה ופטורים מעיקול; החייב מקבל מימון מלא מאת משרד הבטחון בשל נכותו הפיזית ובמקרה דנן אין מקום לחמלה ורחמים כלפי מי שבחר לרמות, להונות, לשקר ולגנוב מהמשיבות לאורך כעשור, וממילא אין לחייב כל נכות נפשית שהוכרה ולכן אין לקבל את בקשתו.
דיון והכרעה
עיקול כספי פיצויי פיטורין
הוראת הדין הרלוונטית לענייננו היא סעיף 26 (א) לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג – 1963 הקובע שפיצויי הפיטורין שהפקדו, אינם ניתנים לעיקול.
על אף ההוראה האמורה, התברר כי הכספים הועברו במקרה של חדלות פרעון המעביד לטובת נושיו.
במצב דברים זה התערב המחוקק ותיקן את הסעיף בשנת 1973, ובשלב מאוחר יותר גם בשנת 1998, עת ביקש המחוקק להדגיש את ההגנה על הבטחון הסוציאלי של העובדים, וביקש לחדד את העניין כאשר הורה שגם כספים ששולמו או הופקדו לקופת גמל או לקצבה מוגנים הם.
גם לאחר התיקונים וגם כיום, אין תשובה ברורה בלשון החוק לשאלה, האם כספי פיצויי הפיטורין מוגנים רק מפני נושי המעביד, או גם מפני נושי העובד.
לשם כך יש לפנות לפסיקת בתי המשפט:
יובהר שאין כל מחלוקת כי כספי הפיצויים מוגנים ואינם ניתנים לעיקול בשל חובות המעביד.
אולם, ביחס להגנה על הכספים מפני עיקול בשל חובות העובד - לכאורה מתעוררת מחלוקת בפסיקה – אותה מחלוקת עליה מצביע החייב במסגרת בקשת רשות ערעור זו, ברם, כפי שיובהר להלן, ולאחר שהבדלי הגישות יוצגו, ניווכח כי הפער בין גישות בתי המשפט אינם כה גדולים, כפי שמנסה החייב להציגם.
בפסק הדין שניתן ב- בר"ע 1378/97 עסאם נ' בנק הפועלים (להלן: "עניין עסאם") קבע בית המשפט כי התיקון משנת 1973 נועד למנוע מנושי המעביד לעקל את הכספים, וככל והמחוקק ביקש להגן על כספי העובד היה קובע כי הכספים מוגנים.
לפי גישה זו – ואם וכאשר העובד זכאי לקבל פיצויי פיטורין, נושיו זכאים לעקל את הסכום אם זכותו לקבלם התגבשה, מאחר וברגע זה אין המדובר בכספי פנסיה, אלא בכספים של החייב שהם בני עיקול (ראו גם: בר"ע 1920/01 ראובן נ' בנק המזרחי).
בניגוד לכך, ניתנו פסקי דין בהם נקבע כי ההגנה הקבוע בסעיף 26 חלה גם מפני נושי העובד, משום שהחוק אינו מבחין בין נושי העובד לאלו של המעביד, ובפסק הדין שניתן ב-בר"ע 736/04 לוסקי נ' דקר קבע כבוד השופט הנדל כי ההגנה שהחוק מעניק היא גם ביחס לנושי העובד (להלן: "עניין לוסקי").
לגישה זו מצטרף גם בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק רע"א 16517-05-11 מבטחים מוסד לביטוח לאומי של עובדים בע"ם נ' חמוד גסאר סלימן (ניתן ביום 16.8.11, פורסם באתרים משפטיים) (להלן: "עניין מבטחים").
יחד עם זאת, הרי קריאה מדוקדקת של שתי הגישות מלמדת שאין הן שונות באופן מהותי, ההבדלים אינם גדולים, כאשר כאשר בעניין עסאם הכספים היו נזילים עבור העובד, ובעניין לוסקי הכספים עוקלו כאשר היו עדיין במסגרת קופות הגמל, וטרם התגבשה זכאותו של העובד לקבלם.
משכך – אנו למדים כי על פי פסיקת בתי המשפט, הרי כל עוד הכספים מופקדים, וטרם התגבשה זכאותו של העובד לקבל אותם לא ניתן לעקל את הכספים, והמצב שונה כאשר הכספים כבר יצאו ממסגרת הקרן, ואז הפכו לכספי החייב, שהם בני עיקול.
בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק בר"ע 2662/04 גל קור המרכז המקצועי למיזוג אוויר בע"מ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ (ניתן ביום 23.12.08, פורסם באתרים משפטיים) (להלן: "עניין גל קור"), מחדד את הדברים, חוזר על הקביעה כי ביחס לנושי המעביד לא ניתן לעקל את הכספים, אולם ביחס לנושי העובד יש לבחון האם זכותו של העובד בכספים התגבשה אם לאו:
בית המשפט קובע כי כל עוד העובד אינו רשאי למשוך הכספים כי אז גם נושיו אינם רשאים לעקלם, שכן ממילא הכספים עדיין לא מגיעים לעובד עצמו.
זו הגישה כפי שהובעה גם בעניין לוסקי ובגם בעניין מבטחים:
המבחן אינו מבחן חסינות הכסף, אלא טיב זכויותיו של העובד – אם זכותו לא התגבשה, כי אז לא זכאי לקבל את הכסף וכך גם נושיו אינם יכולים לעשות זאת, ולאחר שזכותו התגבשה – נושיו יכולים לעקלם.
ודוק; אין מקום לעקל כספים שטרם גובשו הזכויות בכספים, היינו לפני שהגיע המועד שבו זכאי העובד למשוך את הכספים, ולכן יש להגן על העובד ולדאוג כי הכספים ישרתו אותו ויהיו מוגנים מפני עיקול.
אולם כשזכותו של החייב כבר גובשה וגמלה, לא מדובר עוד בכספי פנסיה הראויים להגנה.
החייב יכול לממש את הכספים שנצברו לזכותו, ולכן אלה הם כספם שלו וניתן להטיל עליהם עיקול.
משכך, בדין קבעה הרשמת הנכבדה כי במקרה שלפנינו אין מניעה להטיל עיקול על הכספים, שהם כבר נזילים ועומדים לרשותו של החייב, והחלטתה סבירה.
מבחן החסינות היחסית
הנה כי כן, בעניין גל קור נקבע שההגנה מול נושי המעסיק היא מוחלטת ואל מול נושי העובד ההגנה היא יחסית.
המלומד, פרופסור פבלו לרנר, בספרו נכסים פטורים מעיקול (בורסי התשע"ג, 2013), סבור שיש לתת פרשנות שונה ליחסיות, ומציע למחוקק לאמץ נוסחה ביחס לשיעור הסכומים המוגנים, ואלה שיועברו לטובת החובות, כפי שהדבר נעשה במקרה של גמלה לעובדי המדינה כאמור בסעיף 58 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970, ועמדתו זו מקובלת ונכונה בעיני.
על אף ההבחנה כי כל עוד לא התגבשה זכות העובד בכספים רואים אותם כמוגנים, ולאחר שהתגבשה הזכות והעובד זכאי להם – ניתן לעקלם, סבורני שהנוסחה לא מבטאת דיה את הרעיון הסוציאלי שעומד בבסיס כספי הגמלה או הפיטורין, ולעמדתי בטרם יחליט רשם ההוצאה לפועל האם הכספים מוגנים אם לאו יבחן את המקרה לגופו:
לא כל מקרה של קבלת פיצויי פיטורין דומה למשנהו;
לעיתים המדובר בכספים המשמשים חייב לאחר אובדן מקום עבודה, ואין הם אלא מקור פרנסתו היחיד, ובנסיבות אלה ראוי כי חלק מהכספים יוגן מעיקול מפני נושיו; ברם שונים הדברים מקום שלחייב מקור פרנסה אחר, או הכנסות ממקורות אחרים, כי אז אין סיבה מדוע אין לקבוע שכספי הפיצויים כולם ישולמו לטובת החובות.
משכך, אני סבור שעל רשם ההוצאה לפועל לקבוע בכל מקרה בו מבוקש לבטל עיקול כאמור, בהתאם לנתונים שיובאו לפניו, מהו הסכום שיעוקל לטובת החובות ומהו הסכום שיוגן מעיקול (ככל ויוחלט שיש לעשות כן) – בהתאם לנסיבותיו המיוחדות והספציפיות של החייב לפניו.
ומן הכלל אל הפרט:
במקרה דנן המדובר בחייב המתגורר בוילה בהרצליה פיתוח ששוויה מליוני שקלים; המבקש עתר לצאתו לחופשת חג בחו"ל על חשבון המחותנים שלו; לחייב הכנסה מאת משרד הבטחון, והוא עושה שימוש ברכב תוצרAUDI דגם A8, (הדרוש לו בשל נכותו) – שאחזקתו יקרה (לעניין רכב יוקרה שבשימוש נכה ראו את דברי בית המשפט העליון ב-ע"א 2886/92 כתבי נ' אלגוב (ניתן ביום 28.7.93 פורסם באתרים משפטיים) .
נדמה שאין זה המקרה המצדיק כי כספים יועברו לידי החייב תחת העברתם לידי המשיבות, במסגרת חובותיו אליהן ואני סבור שראוי שהכספים יועברו כולם על חשבון חובותיו.
הכספים נחוצים לחייב בשל נכותו
המדובר בטענה חלופית שאינה אלא "לפנים משורת הדין" כדברי החייב.
בטרם דיון בטענה ראוי להסיר מכשול מדרכנו –
כל הטיפולים הנדרשים בשל נכותו של החייב ממומנים ומכוסים על ידי משרד הביטחון.
החייב הבהיר זאת באופן מפורש ולכן נדמה שככל שהדברים מתייחסים לנכותו – הרי הטיפולים והעלויות מכוסות על ידי משרד הבטחון.
משכך – אין דינו שונה מכל דין חייב אחר.
טענתו כי הוא זקוק לטיפולים בשל נכותו הנפשית, שהיא כתוצאה ותולדה של חובותיו ומצבו הכלכלי.
השיקול המנחה את רשם ההוצאה לפועל, כמו גם במקרה זה, האם יש לחייב מקורות אחרים למימון הטיפולים. יש לבחון את הכנסתו הכוללת, ואת הוצאותיו, להתחשב בצו התשלומים שניתן על ידי הרשם.
יש לקחת בחשבון את העזרה אותה הוא מקבל ממקורות אחרים (כמו בני משפחה) והאם הוא אינו משתמט מתשלום חובותיו. אלה יביאו לתוצאה האם יש להעביר לידיו כספים אם לאו.
הטענות החדשות שהועלו במסגרת בקשת רשות הערעור דינן דחייה, הן בשל העובדה שלא עמדו לפני הרשמת והן לגופן, כאשר אבקש רק אעיר שתיים אלה:
אחד, כי ממילא המדובר בחוב של החייב עצמו ולכן המשיבות נושות בחייב – בעובד ולא במעביד,
ושניים, כי לא ניתן לראות בכספי הפיצויים כ"מיטלטלין" הדרושים לנכה בשל נכותו, ובכל מקרה ראינו כי צרכיו של החייב כנכה ממומנים ומכוסים על ידי משרד הביטחון.
המדובר בטענה פרשנית שאין לה אחיזה – לא בעובדות ואף לא בכללי הפרשנות (גם המרחיבים שבהם), וטוב היה לולא נטענה כלל.
לסיכום-
לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.
בנסיבות העניין, אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיבות בגין הליך זה בסכום כולל של 6,000 ₪.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן והודע היום, כ"ה אדר תשע"ה, (16 מרץ 2015), בהיעדר הצדדים.
