רע"צ 13466-02-16 הרמוניה לבית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

לפניי ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל (כיום כב' השופטת) א' הלר שניתנה ביום 17.1.2016 בתיק הוצאה לפועל מס' 13-02701-14-15 (להלן: ההחלטה ו-תיק ההוצל"פ בהתאמה). התיק נפתח על ידי המשיב לגביית חוב פסוק של החייב דימטרי חן אוליצקי (להלן: החייב). בגדרה של ההחלטה חויבה המערערת בתשלום החוב הפסוק בסך של 453,090 ₪ לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ).

נתוני רקע

בהליכים שננקטו בתיק ההוצל"פ הוטל עיקול על כספי החייב אצל המערערת – שבינה לבין החייב קשרי עבודה עסקיים. המערערת לא פעלה בהתאם לצו העיקול ולא העבירה לטובת תיק ההוצל"פ את הכספים להם זכאי החייב, ותחת זאת העבירה לאחר קבלת צו העיקול לחייב עצמו, סכום העולה על 700,000 ₪. בהליך שהתקיים בפני הרשמת הנכבדה לא הייתה מחלוקת כי המערערת קיבלה צו עיקול ביום 23.12.2014. עוד התברר כי מבדיקה ראשונית שנערכה סברה המערערת (בטעות) שלחייב לא מגיעים כספים ממנה, וכך מסרה תשובה לצו העיקול באותו יום. כעבור מספר חודשים, ביום 2.7.2015 הגיש המשיב בקשה לזימון המערערת לחקירה בפני רשמת ההוצאה לפועל. לאחר שהמערערת זומנה לדיון, התברר כי החייב הוא ספק, שהיה זכאי לכספים ממנה, וכי הכספים הועברו לחייב, מבלי לקיים את צו העיקול. עוד נתגלה כי מקור הטעות נעוץ בעובדה כי החייב מתנהל מול המערערת בכינוי מסחרי "אלון עיצוב וייצור מטבחים" (להלן: הכינוי המסחרי) ולא בשמו הפרטי שצוין בצו העיקול. יובהר כי אין מחלוקת כי "אלון עיצוב וייצור מטבחים" אינה ישות משפטית נפרדת ועצמאית, אלא כינוי מסחרי בלבד; החייב מנהל עסקו בשמו ולא תחת תאגיד, ומספר "העוסק המורשה" של העסק הוא תעודת הזהות של החייב.

הדיון בפני הרשמת הנכבדה נסב סביב השאלה האם המערערת הצליחה להצביע על "הצדק סביר" במובן סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, שמצדיק אי קיום צו העיקול על ידה, ואם דבק בהתנהלות המשיב אשם תורם, בכך שלא העביר מידע מספק לגבי פרטיו של החייב למערערת ולא פעל כדי להעמיד את המערערת על טעותה.

החלטת הרשמת 

הרשמת הנכבדה שמעה את טענות הצדדים לאחר שהתקיים הליך בירור, במסגרתו הוגשו תצהיריהם של מר מירן מלכה, מנהל המערערת, גב' קורט בדוח, מנהלת מחלקת החשבונות של המערערת (להלן: מנהלת החשבונות), והגב' מזל גלטר דוד, חשבת השכר. המצהירים אף נחקרו בפני הרשמת. לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, הוסיפה המערערת טיעון בכתב, ולאחר מכן ניתנה ההחלטה מושא הליך זה.

בהחלטתה סקרה הרשמת את הראיות שהונחו לפניה ואת טענות הצדדים, עמדה על התכלית שבהליכי עיקול צד ג' ועל סעיף 48 לחוק ההוצל"פ, והגיעה למסקנה כי המערערת התנהלה בתום לב, אך התנהלותה לא הייתה כדין. הרשמת קבעה כי אופן בדיקת ויישום צו העיקול שקיבלה המערערת, באופן שנבדק השם המופיע בצו העיקול אל מול רישומי הנהלת החשבונות, חורגת מהתנהגות סבירה, שכן היה על המערערת לערוך בדיקה לפי מספר תעודת זהות ולא להסתמך על בדיקת השמות. הרשמת הנכבדה הוסיפה וקבעה כי אין לראות אשם תורם בהתנהגות המשיב, משום שהמשיב המציא את צו העיקול, ומשקיבל את התשובה לפיה לחייב לא מגיעים כספים, הגיש בקשה לזימון המערערת לחקירה, ובכך פעל בגדר הדין. בנוסף, דנה הרשמת במשמעות מכתב שנשלח על ידי המשיב למערערת ביום 18.3.2015, ואשר המערערת טענה כי לא נתקבל אצלה. נקבע על ידי הרשמת כי לא הייתה על המשיב חובה לפנות למערערת במכתב לאחר המצאת צו העיקול, ולפיכך גם אם המכתב לא התקבל אצל המערערת, הרי המשיב פעל בבחינת מעבר לנדרש. כן דחתה הרשמת את הטענות לפיהן המשיב התרשל במתן אשראי לחייב, וציינה שמדובר בחוב חלוט ואין המערערת יכולה להעלות טענות אלו. על כן, ולאחר שהתברר כי מאז קבלת צו העיקול הועבר על ידי המערערת לחייב סך של 737,000 ₪ (סכום העולה על החוב בתיק ההוצל"פ), חויבה המערערת במלוא החוב הפסוק בתיק ההוצאה לפועל שעמד במועד מתן ההחלטה על סך 453,090 ₪.

טענות הצדדים בערעור

בהליך זה מלינה המערערת על החלטת הרשמת וטוענת כי נפלה בה שגגה ועל כן יש לבטלה ולפטור אותה מתשלום. המערערת הפנתה בהרחבה להוראות הדין ולאופיו של ההליך. טענותיה של המערערת נוגעות לכלל קביעותיה של הרשמת: הן לקביעה כי לא התקיים הצדק סביר לאי קיום צו העיקול, והן לקביעה בדבר העדר קיומו של "אשם תורם" מצד המשיב. ב"כ המערערת טוען כי יש לבחון קיומו של הצדק סביר לאור קביעת הרשמת כי המערערת פעלה בתום לב, ובהינתן העובדה שאינה צד ישיר לסכסוך אלא נקלעה אליו שלא מרצונה. נטען עוד כי החובה שהוטלה על המערערת על פי קביעת הרשמת חורגת מהסטנדרט הראוי הנדרש ממנה, בשים לב למאפיינים הייחודיים של ההליך, לרף ההתנהגות שיש לגזור מהם ולפגיעה בזכות הקניין הנובעת מכך. לחילופין, נטען שיש להטיל על המשיב "אשם תורם" בדרגה "מלאה", מאחר והמשיב ידע כי החייב מצוי בקשרים מסחריים עם המערערת ולא עשה פעולות כדי להפנות את תשומת לבה לעובדות אלה, ולהעמיד את המערערת על אי קיום הצו על ידה. כן נטען כי התנהלות המשיב נגועה בזדון ובחוסר תום לב, ובנוסף נפלו בה מספר פגמים. המשיב לא ווידא שהמכתב שנשלח לאחר מסירת צו העיקול הגיע לייעודו; השתהה זמן רב לאחר מסירת צו העיקול; ולא גרם לכך שצו העיקול יכלול גם את הכינוי המסחרי לפיו מתנהל החייב. המערערת טוענת כי חובות אלו, וככלל חובות מוגברות, מוטלות על המשיב בהיותו בנק, גוף איתן, שברשותו מצויים מידע ומשאבים רבים. כן מפנה המערערת לכך שהמשיב לא צירף תצהיר לתמיכה בטענותיו בערעור. בנוסף הועלתה טענה לגבי גובה הסכום בו חויבה המערערת.

המשיב טוען שיש לדחות את הערעור משום שלטענתו לא נפל כל פגם בהחלטת הרשמת. המשיב טוען כי האופן הרשלני בו טופל צו העיקול, בין היתר בכך שלא נבדק מספר תעודת הזהות, אין בו כדי להקים למערערת הצדק סביר לאי קיומו. נטען שהבדיקה הרשלנית של צו העיקול עולה אף מעדות מנהלת החשבונות, וכי אין זה מתקבל על הדעת שאין אפשרות לערוך בדיקה לפי תעודת זהות, וגם אם הדברים נכונים – הרי כבר בכך יש משום מחדל. המשיב ביקש לדחות גם את טענות המערערת בדבר אשם תורם שדבק בו בשל התנהלותו. לטענתו, האחריות מוטלת כולה על המערערת ואין להטיל עליו אשם תורם. לחילופין, אם יש מקום לייחס לו אשם תורם, הרי שיש לעשות כן בשיעור מזערי. המשיב טוען כי הוא פעל כדין ולמערערת הומצאו שני צווים שנופקו על ידי לשכת ההוצאה לפועל וכללו פרטים שניתן באמצעותם לזהות את החייב; וכי אם היה חוסר בהירות בצו היה על המערערת לפנות ולקבל הבהרות בעניין. נטעו כי העובדה שהמערערת השיבה שלא הייתה יתרת זכות בחשבון החייב מלמדת כי המערערת עמדה על זהות הגוף הרלוונטי שהופיע בצו העיקול. נטען עוד כי אין מקום ללמוד לחובת המשיב מהמכתב שנשלח אל המערערת לאחר המצאת הצו, משום שלא הייתה כל חובה על המשיב לשלוח מכתב זה, ולא היו בכוחו של מכתב זה לשנות את פני הדברים. כן נטען כי אין לקבל את הטענה כי המשיב התנהל בזדון. לבסוף טען המשיב כי אל מול זכות הקניין העומדת למערערת עומדת זכות הקניין של המשיב, ועל כן אין בעצם ההידרשות לאופיו של סעיף 48 לחוק ההוצל"פ כדי להשפיע על התוצאה.

דיון והכרעה

בטרם אפרוש את הנימוקים למסקנתי מן הראוי לעמוד בקצרה על מאפייניו הייחודים של הליך ערעור זה. בעוד שבהליכי ערעור רגילים, הכלל הוא כי ערכאת הערעור אינה נדרשת לראיות חדשות או לדיון מחדש ביריעה העובדתית שהונחה בפני הערכאה המבררת, כאן נקודת המוצא היא שונה. בהליכי הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל חל "מודל הערכאה הכפולה" לפיו בסמכות ערכאת הערעור להידרש לראיות ולקיים הליך משל הייתה הערכאה המבררת, ולא רק לבחון את ההחלטה במשקפיים של ערכאת ערעור רגילה. ראו: רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ (פורסם בנבו, 4.8.2015) (להלן: עניין קורץ); רע"א 6983/06 אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור (פורסם בנבו, 28.11.2006); רע"א 5485/99 פינטו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 337, 340 (2000); המ' 578/70 סעדה נ' אלחוסייני, פ"ד כד(2) 437, 439 (1970). עם זאת, מודל זאת אינו חל במלוא היקפו ואין משמעות הדברים כי ניתן לפתוח את יריעת המחלוקת העובדתית מחדש וללא כל גבולות. המבחן שאומץ הוא, עד כמה הראיות נדרשות לבירור הערעור (ראו עניין קורץ; דוד בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות 116(1) (מהדורה שביעית) (להלן: בר אופיר)). יצוין כי במסגרת ההליכים בתיק זה, הוגשה בקשה להבאת ראיות, אשר נדחתה על ידי בהחלטה מיום 15.5.2016. מובן כי בחינת הדברים תיעשה לאור מאפייניו הייחודיים של ההליך.

בשים לב למאפייניו הייחודים של הליך הערעור דכאן, ולאחר שנדרשתי לראיות שהונחו לפני הרשמת הנכבדה, לא שוכנעתי כי קיימת עילה המצדיקה התערבות בקביעה כי המערערת לא הצביעה על "הצדק סביר". לצד זאת – אני רואה לקבל את הערעור בכל הקשור לטענה בדבר קיומו של אשם תורם עקב התנהלות המשיב, וכן בעניין גובה החוב. אתייחס לשאלות שעל הפרק כסדרן, אך לפני כן אפתח בדברים כלליים לגבי ההליך לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ.

כללי

חוק ההוצל"פ שמיועד לאכיפה ובכלל זה לאכיפת חובות פסוקים, מונה שורה של אמצעים שניתן לנקוט כדי להגשים את מטרותיו ותכליתו. בין היתר, ניתן להטיל בגדרו של החוק עיקול על נכסים השייכים לחייבים שמוחזקים בידי צד שלישי (ע"א 1167/01 עיריית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, פסקה 9 (להלן: עניין עיריית ראשון-לציון)). הליך זה מוסדר בפרק ד' לחוק ההוצל"פ (להוראות מפורטות בעניין אופן משלוח והטלת העיקול ראו פרק ה' לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: התקנות)). סעיף 43 לחוק ההוצל"פ קובע כי "רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול כלל נכסי החייב או על עיקול נכס מסויים מנכסיו הנמצאים בידי צד שלישי". ניתן צו על ידי הרשם, הוא יחול על "... כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום". לאחר המצאת הצו חלה חובה על הצד השלישי להגיש "למנהל לשכת ההוצאה לפועל תוך עשרה ימים מהמצאת הצו הודעה המפרטת את נכסי החייב הנמצאים בידו ביום המצאת הצו או שלפי ידיעתו יגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44 לחוק ההוצל"פ). חובתו של צד שלישי המחזיק נכסים לטובת החייב קבועה בסעיף 46 לחוק ההוצל"פ שקובע כי על הצד השלישי למסור את הנכסים המעוקלים. לא מסר הצד השלישי תשובה לצו העיקול או "שהגיש הודעה ורשם ההוצאה לפועל סבור שההודעה אינה שלמה או אינה נכונה, רשאי הוא, לפי בקשת הזוכה, להזמין את הצד השלישי לחקירה" (סעיף 46 לחוק ההוצל"פ). התוצאות האפשריות של אי קיום חובות הצד השלישי מוסדרות בסעיף 48 לחוק ההוצל"פ, אשר נמצא במוקד הדיון בערעור, וקובע כדלקמן:

"צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון" [ההדגשה שלי – מ"ע].

לשם קידום מטרות אכיפת החיובים המוטלים על ידי בית המשפט, ניתן "לצרף" את צד שלישי, שאינו קשור כלל בסכסוך בין החייב לזוכה, להתדיינות, ויותר מכך – אף לחייב אותו בתשלום חובו של החייב ככל שאין הוא פועל על פי הוראות החוק. סמכות זו הניתנת בדין נועדה כדי לקיים מערכת יעילה של אכיפת חובות פסוקים, שבלעדיה תישחק באופן משמעותי האפקטיביות של פסקי הדין הניתנים על ידי בית המשפט. לצד חשיבות קיום מנגנון אכיפה יעיל, זאת אין לכחד: סעיף 48 לחוק ההוצל"פ טומן בחובו סנקציה מרחיקת לכת. החיוב לפי סעיף זה יכול ליצור במקרים מסוימים תוצאה לא קלה, בה יחויב אותו צד שלישי בתשלום לזוכה, מקום שהוא כבר העביר לחייב את הכספים להם זכאי, והרי זוהי התוצאה האינהרנטית מחיוב על פי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ. על תוצאה קשה זו עמד בית המשפט העליון בעניין עירית ראשון לציון (פסקה 12) בציינו דברים אלו:

"בצד יתרונות מובהקים אלה של הליך העיקול אצל צד שלישי יש ליתן את הדעת גם על הבעייתיות הקיימת בהרחבה זו של הליכי גבייה ובנקיטתם כלפי צד שלישי שאין לו כל נגיעה לסכסוך שבין הנושה לחייב, ושהסיבה היחידה שבגינה הוא נקלע אל "שטח האש" שבין שני אלה היא העובדה שהוא מחזיק בידיו נכס של החייב. הבעייתיות בעירוב צד שלישי זה בהליך הגבייה האמור להתקיים בין הנושה לחייב מתחדדת נוכח ההוצאות שעלול אותו צד שלישי לשאת בהן כדי לקיים את החיובים שמטיל עליו המחוקק עם המצאת צו העיקול לידיו, וכן נוכח הסנקציה שצפוי לה הצד השלישי, שהיא מרחיקת לכת למדי, ולפיה אם לא יפעל כהוראת המחוקק ללא הצדק סביר, הוא עלול למצוא עצמו מחויב באופן אישי לשאת בחובו של החייב כלפי הנושה".

קיומו של "הצדק סביר"

סמכות רשם ההוצאה לפועל לחייב בחוק הפסוק מופעלת מקום שהצד השלישי לא הצביע על הצדק סביר לאי קיום הצו. מהוראות סעיף 48 לחוק ההוצל"פ ניתן ללמוד כי הנטל להוכיח קיומו של הצדק סביר מוטל על הצד השלישי (בר אופיר, עמ' 864). מהו אפוא אותו הצדק סביר שהצד השלישי נדרש להוכיח? בר אופיר מציין כי "הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו" (שם, עמ' 623; רע"א 7909/06 שפטלוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 31.12.2006)). הביטוי "סביר" מלמד כי המבחן שקובע סעיף 48 לחוק ההוצל"פ הוא מבחן אובייקטיבי בעיקרו של דבר; מבחן "ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן היישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי" (בר אופיר, עמ' 863) . לא די אפוא בהצדק סתם כדי לפטור את הצד השלישי מחיוב בחובו של החייב, אלא שעליו להיות הצדק סביר, שנבחן במשקפים אובייקטיבים (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 875 (1989); ע"א 1796/90 פירר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 866, 874 (1992); ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, פ"ד מג(1) 265 (1986) (להלן: עניין שטאל)). המקרה שלפנינו ממחיש היטב את ההבדל בין הצדק, לבין הצדק סביר. בהינתן הקביעה כי המערערת פעלה בתום לב, ברי כי בידיה "הצדק" לאי קיום צו העיקול. אך העיקר הוא אם מדובר בהצדק סביר. בחינת נסיבות העניין מלמדת כי המערערת לא הצליחה להצביע על הצדק סביר לאי מילוי חובותיה על פי צו העיקול.

בהחלטתה קבעה הרשמת כי פעולותיה של המערערת אינן מבססות הצדק סביר, שכן לא ניתן לומר כי התנהלותה בקשר לצו העיקול עמדה בסטנדרט התנהגות סביר. בקביעה זו לא נפלה כל שגגה. המדובר בקביעה מבוססת על הדין ועל העובדות, שעיקרן אינו שנוי במחלוקת.

מהראיות שעמדו בפני הרשמת, עולה כי בצו העיקול צוין שמו של החייב ולא הכינוי המסחרי: "אלון עיצוב וייצור מטבחים". כאן המקום לציין כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה צו העיקול שהומצא לה הוא צו עיקול על משכורת, ודי אם אפנה לנספח ב'1 שצורף על ידי המערערת עצמה לכתב הערעור, וכן לאישור המסירה שצורף לתיק המוצגים של המשיב. גם העובדה כי הצו נבדק הן על ידי מנהלת החשבונות והן על ידי חשבת השכר, אינה מתיישבת עם הטענה.

מעדויות נציגי המערערת עולה כי לאחר קבלת צו העיקול, נמסר הצו תחילה לידי מנהלת החשבונות, אשר בדקה אם קיים ספק תחת השם שהופיע בצו, ומשגילתה שלא, העבירה את הטיפול בעניין לחשבת השכר, זו בדקה ומצאה שאין עובד בשם שצוין בצו. מנהלת החשבונות, הגב' קורט, ציינה כך: "קיבלתי לידיי את צו העיקול, הגיע השליח, חתמתי..., פתחתי, ראיתי שם שלא מוכר לי, נכנסתי למערכת הנהלת חשבונות שלנו, הקשתי את השם שהופיע על גבי הצו, ראיתי שלא מופיע במערכת, יצאתי מתוך נקודת הנחה שמדובר בעובד ונתתי את זה לחשבת שכר של החברה.... במערכת הנהלת החשבונות אנחנו מחפשים אך ורק לפי שם, לא לפי ת.ז." העדה ציינה שלא ידוע לה אם ניתן לחפש לפי מספר זיהוי, אך הוסיפה כי מספר תעודת הזהות כן נרשם ברישומי הנהלת החשבונות (ונראה שהדבר בבחינת מובן מאליו). הגב' ולטר, חשבת השכר, ציינה כי היא בדקה במערכת השכר לפי תעודת זהות, אך גילתה שאין עובד בשם כזה (ראו פרוטוקול הדיון בפני הרשמת). על רקע ראיות אלה מצאתי, כאמור, כי קביעתה של הרשמת לאי קיומו של הצדק סביר, בדין יסודה.

לא ניתן לומר כי הבדיקה שבוצעה על ידי המערערת עונה על סטנדרט התנהגות סביר המצופה ממי שמקבל צו עיקול ונדרש לפעול על פיו. על מי שמקבל צו עיקול מוטלות חובות, ובראשן לקיים את צו העיקול וכנגזרת מכך גם עריכת בדיקה בסיסית אם לחייב מגיעים כספים (עניין שטאל, עמ' 274), ובמקרים המתאימים אף ליזום פניה לשם קבלת הבהרות. בצו העיקול צוין שמו של החייב ולא הכינוי המסחרי, אך אין חולק כי "אלון עיצוב ויצור מטבחים" אינו ישות משפטית אלא רק כינוי מסחרי. שימוש בכינוי מסחרי אינו פסול, אולם הוא דורש מהמערערת מידת זהירות כבר מבראשית. היה על המערערת לא להסתפק בכינוי המסחרי בלבד בתיעוד ברישומי הנהלת החשבונות, אלא להוסיף לצד זאת את השם המחייב, שהוא כאמור שמו של החייב – ולא הכינוי המסחרי. ככלל, כשמדובר בפעולות חשבונאיות ומשפטיות, סטנדרט ההתנהגות מחייב היצמדות לשמות "האמיתיים" ולא לכינויים. בכך יש ערובה למניעת תקלות ומשגים. לפיכך, טוב שצו העיקול במקרה הנוכחי כלל את שם החייב ותעודת הזהות ולא את הכינוי המסחרי, ואין מקום להלנת המערערת על כך (השוו רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (פורסם בנבו, 14.1.2010) (להלן: עניין קונדוס)).

צו העיקול בו צוין שמו ומספר תעודת זהותו של החייב שיקף פרטים "רשמיים" מדויקים שאפשרו להתחקות אחר החייב, לזהותו בנקל, ולערוך בדיקה אם מגיעים לו כספים מהמערערת אם לאו. החיפוש שנעשה ברישומי המערערת אינו עומד בסטנדרט של התנהלות סבירה, ואין להלום את טענת המערערת כי די היה בפעולה שנקטה נציגתה בכך שהשוותה בין השם לבין שמות הספקים שבינם לבין המערערת קשר, חלף עריכת בדיקה לפי מספר תעודת זהות. בדיקת נתונים לפי שם היא מתכון לטעויות, שכן חזון נפרץ הוא שמתרחשים שיבושים ואי דיוקים ברישום השמות, או כי עסק רשום אצל רשויות המס בשם מסוים והכינוי המסחרי שלו הוא אחר, ולפעמים מבלי שיהיה קשר בין השם המסחרי לשם "הגנרי". על כן, הבדיקה שהיה על המערערת לערוך, היא לפי מספר מזהה. דרישה זו אינה מוגזמת כלל וכלל, אלא בדיקה פשוטה למדיי ולא כרוכה בעלות מיוחדת. במיוחד יפים הדברים לאור טענות המערערת כי הספקים עמם היא עובדת אינם רבים ולא עולים על חמישה-עשר במספר.

מספר תעודת הזהות הוא הנתון הבסיסי והאובייקטיבי ביותר וזיהוי הישות צריך להחל בבדיקת מספר הזיהוי. גם אם ניתן לסבור כי בנסיבות מסוימות הבדיקה צריכה להסתיים בכך, בוודאי שאין לקבל את העמדה שיש לפסוח על בדיקה אלמנטרית זו. כל שהיה על המערערת לעשות, להקיש את מספר תעודת הזהות של החייב במערכת הנהלת החשבונות, או לבדוק באופן "ידני" את מספרי תעודות הזהות של הספקים, או אז הייתה מגלה שמדובר במי שמגיעים לו כספים ונוכח צו העיקול, העברת הכספים אליו הייתה נמנעת (בהקשר לדרישות הטכניות הנדרשות ממערכת הנהלת חשבונות, ובכלל זה קיום מנגנון לאיתור נתונים ראו בין היתר הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973). משלא נהגה המערערת כמצופה ממנה יש לראות בכך חריגה מסטנדרט התנהגות סביר. מכאן קצרה הדרך לדחות את טענת המערערת כי בידה הצדק סביר לאי קיום הצו, ובדין דחתה הרשמת טענה זו. לפיכך, אין בידי לקבל את טענות המערערת כי שגגה נפלה בהחלטת הרשמת, ואין אני רואה להתערב בקביעותיה של הרשמת בנקודה זו.

אשם תורם/יחסי של המשיב

הקביעה כי התנהלות המערערת לא הייתה סבירה וכי היא לא הצליחה להוכיח קיומו של הצדק סביר שפוטר אותה מהחיוב, אינה מייתרת את הצורך לבחון את התנהלות המשיב. במסגרת בחינתו של ההצדק הסביר, יש מקום לבחינת התנהלותו של הזוכה, ובמקרים המתאימים לייחס לו אשם "יחסי" ולהפחית בהתאם את החיוב. בעניין קונדוס (פסקה י"ב) ציין כב' השופט רובינשטיין דברים אלו:

"ואולם, בנסיבות אין מקום להכרעה בינארית, של שחור ולבן. אל מול חובת המשיבה לקיים את צו העיקול בתום לב יש לבחון גם את התנהלות המבקשת. כפי שקבע בית המשפט המחוזי: 'אל מול שתיקת המערערת, שלא הודיעה ללשכת ההוצאה לפועל כי הצו ניתן כלפי שם מסחרי, לא נתברר מדוע המשיבה לא פעלה לברר אצל המערערת מדוע אינה מקיימת את הצו, שהרי אם היתה מבררת זאת, אפשר והייתה יכולה להוציא צו עיקול חדש, המופנה אל המערערת עצמה'''.

יצוין כי בר אופיר מציין כי לרשם ההוצל"פ אפשרות שלא להפעיל את סמכותו לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ ולהפנות את בירור הסכסוך בין הזוכה לצד השלישי – להליך נפרד ועצמאי. המחבר נסמך על האמור בסעיף 48(ג) לחוק ההוצל"פ לפיו "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי על פי כל דין", ולדעת נקיטה בדרך זו תיעשה מקום שהזוכה נהג באופן שהטעה את הצד השלישי, ועשה כך בכוונה פסול או בחוסר תום לב" (בר אופיר, עמ' 864-865). אולם דרך זו, אינה מוציאה את האפשרות לבחון את התנהלות הזוכה, במסגרת דיון לפי סעיף 48 לחוק, ולייחס לו במקרים המתאימים אשם תורם.

מלבד היותה פרשנות אפשרית שיכולה להתיישב עם לשון החוק ותכליתו, לעמדה לפיה ניתן להידרש להתנהלותו של הזוכה ולייחס לו במקרים המתאימים אשם תורם, הצדקות ויתרונות רבים. היא נדרשת מעצם הסיטואציה בה נקלע צד שלישי להליך שאין הוא צד בו ואינו מפיק ממנו תועלת ישירה. לצד זאת יש לציין שנקודת המוצא כי יש לשאוף לקיום משטר סדור של הליכי אכיפה יעילים, ובראיה כוללת יותר – לעודד הקפדה על צווים הניתנים על ידי גופים מוסמכים ובכך לקיים במובן המהותי את שלטון החוק. נכון יהיה אפוא להטיל חובות על הזוכה ,שלו אינטרס כלכלי מובהק, שיגרמו לכך שהוא ינקוט בפעולות שימנעו הכשלת הצד השלישי, לעתים בתום לב – כפי שקרה במקרה שלפנינו. זאת ועוד, קשת האפשרויות שמזמנים חיי המסחר השונים היא רחבה, ובהרבה מקרים גם הזוכה אינו מקיים את חובותיו ותורם ליצירת המחדל אצל הצד האחר, במקרה זה הצד השלישי. הכרה באפשרות הטלת חיוב יחסי על הזוכה אף מאפשרת גמישות ומונעת יצירת תוצאות מעוותות שנוגדות את חוש הצדק.

הרשמת הנכבדה קבעה בהחלטתה שאין לראות פגם בהתנהלות המשיב ועל כן אין לייחס לו אשם תורם כלשהו להיווצרות המצב אליו נקלעה המערערת. קביעתה של הרשמת הנכבדה באה על רקע הטענה הנקודתית שהתייחסה למכתב הבנק מיום 18.3.2015. מכתב זה נשלח על ידי המשיב למערערת כשלושה חודשים לאחר מסירת צו העיקול, לאחר שהמערערת מסרה תשובה לפיה החייב אינו זכאי לכספים ממנה. המערערת טענה כי לא קיבלה מכתב זה, ואילו התקבל על ידה, היה בו כדי למנוע העברת הכספים לחייב בניגוד לצו. סבורני כי ראיה רחבה יותר של מכלול הנסיבות, ולא רק היצמדות לאותו מכתב, מוליכה למסקנה שיש מקום להפחית שיעור מסוים מחיובה של המערערת.

יש להעמיד ברקע הדברים את התוצאה הקשה הטמונה בחיובה של המערערת בתשלום החוב הפסוק אותו חייב החייב, ואת המשמעויות הקנייניות הכרוכות בכך. על קושי זה עמדתי לעיל ואין צורך לחזור על הדברים. קושי זה מתחדד לאור קביעתה של הרשמת, לפיה בהתנהלות המערערת לא נפל פגם שמקורו בחוסר תום לב, נהפוך הוא – בהחלטת הרשמת נקבע על דרך החיוב, כי התנהלותה הייתה בתום לב. אין לי אלא להחרות אחר מסקנתה של הרשמת. הדבר ניכר וברור מנסיבות העניין. לצד התרשמותה של הרשמת, התרשמתי אף אני מדברי מנהל המערערת במהלך הדיון לפניי. מסקנה זו גם מזדקרת מאופן התנהלות המערערת אשר לאחר הזמנתה לחקירה הודתה מיד בטעותה, וכן עולה מהאופן בו התנהלה לפני שהתגלתה הטעות בידה כפי שעולה מכרטסת הנהלת החשבונות. השכל הישר מחייב את המסקנה שהמערערת לא תחשוף את עצמה לסיכון לתשלום כפול של מאות אלפי שקלים. תום ליבה של המערערת מחייב לדקדק בהתנהלותו של המשיב, לבחון היטב מדוע אירעה "התאונה" והאם למשיב הייתה תרומה לכך? תשובתי לשאלה האחרונה היא בחיוב, אם כי אין בתרומת המשיב כדי להעתיק את עיקר האחריות מהמערערת.

צו העיקול נמסר למערערת (במסירה אישית) ביום 23.12.2014 ותשובת המערערת ניתנה כבר באותו יום. הבקשה לזימון המערערת לחקירה בפני רשם ההוצאה לפועל הוגשה אך ביום 2.7.2015. אכן, חוק ההוצל"פ ותקנות ההוצל"פ אינן מחייבות את הזוכה שנוקט בהליך עיקול צד ג' לעקוב בצמידות אחר קיום הצו, לערוך בירור לגבי התנהלותו של הצד השלישי, או לנקוט פעולות תוך פרק זמן מסוים. ואולם צבר של מספר נתונים הביאני למסקנה כי היה על המשיב שלא להשהות את הזמנת המערערת לבירור משך שמונה חודשים כפי שנעשה במקרה זה, במיוחד מקום שבידיו היה מידע כי בין המערערת לבין החייב ממשיך להתקיים קשר מסחרי. המשיב עצמו מאשר כי בידו היו ממצאי חקירה עדכנית ובעקבות כך פנה למערערת במכתב מיום 18.3.2015 בציינו כך: "ממצאי חקירה עדכנית שבידנו מלמדים כי החייב מצע עבורכם עבודות ועובד איתכם על בסיס קבוע". בנוסף לכך, מדובר בצו עיקול על סכום גבוה יחסית של מאות אלפי שקלים. דומה כי על רקע נתונים אלה, לא ניתן להלום המתנה של כשמונה חודשים בין מועד הטלת העיקול לבין מועד הזמנת המערערת לבירור בפני רשם ההוצאה לפועל, כשבתוך כך לא נעשו פעולות ממשיות אל מול המערערת.

ניתן להשקיף על התוצאה שנגרמה בכך שהמערערת חויבה במלוא החוב בפסוק בתיק ההוצל"פ, באופן הבא. בהינתן הקביעה כי פעולות המערערת היו בתום לב, הרי אילו ידעה על צו העיקול הייתה נמנעת מהעברת כספים לחייב, הדבר היו מובא לידיעת החייב, וכך הייתה נפסקת צבירת כספים נוספים לטובת החייב אצל המערערת. השיהוי בהזמנת המערערת לבירור, אפשרה המשך קיום הקשר העסקי בין המערערת לחייב, הזרמת כספים והגדלת חשיפת המערערת לסיכון של חיוב כפול. עם זאת, אדגיש כי אין לייחס למשיב כוונת זדון לגרום לתוצאה זו כפי שהמערערת טוענת.

אכן, בפרק הזמן שבין הטלת צו העיקול לבין הגשת הבקשה לזימון המערערת לבירור, שלח המשיב מכתב מיום 18.3.2015 בו נתבקשה המערערת למסור הבהרות, בשים לב לנתונים שהיו בידי המשיב. בהליך שהתקיים בפני הרשמת, נטען על ידי המערערת כי מכתב זה לא נתקבל אצלה, וכי אילו התקבל היה מאפשר לה לעמוד על טעותה. בהליך שלפניי אישר המשיב כי המכתב נשלח בדואר רגיל (עמ' 77 לעיקרי הטיעון). בשים לב להיקף צו העיקול ולמידע שהיה ברשות המשיב, היה מקום לשלוח מכתב זה בדרך שתבטיח קבלתו אצל המערערת: במסירה אישית כפי שנמסר צו העיקול, או למצער בדואר רשום. אכן, כקביעת הרשמת בהחלטתה, לא הייתה מוטלת על המשיב חובה לשלוח מכתב כלשהו. אולם מנגד, הסיכוי כי מכתב זה היה מונע את המשך העברת הכספים לחייב, וכן יתר נסיבות המקרה, מחייבות הטלת אחריות מסוימת על המשיב.

ב"כ המערערת טען כי היה על המשיב לנקוט פעולות נוספות בשים לב למידע שהיה ברשותו באשר לקשר המסחרי בין המערערת לבין החייב. אין בידי לקבל טיעון זה, מלבד הקביעות שפורטו לעיל. משמעות קבלת הטענה היא הסטת האחריות מהמערערת כליל, וזאת אין לקבל. המערערת ממשיכה וטוענת כי המשיב אף התנהל בזדון, עת לא הפנה את תשומת לבה לכך שאין היא מקיימת את צו העיקול. המערערת מפליגה וטוענת כי הדבר היה כדי להכשיל אותה ביודעין וליצור מצב בו למשיב יווצר מקור פירעון חלף החייב, תוך הישענות על הנחה כי זכותו של המשיב בכספים תהיה עדיפה על פני נושים אחרים. יש לדחות טיעון זה מכל וכל. הילוך זה מניח כי המשיב לא רק שידע על הקשר המתקיים בין המערערת למשיב, אלא שגם ידע שנציגת המערערת טעתה באיתור החייב, כי לא הייתה סיבה אחרת שמצדיקה אי קיום הצו, וכי זכות המשיב בכספים המוחזקים בידי המערערת לא תהיה חשופה לטענות מצד נושים אחרים, שטרם באו לעולם. הילוך זה, הגובל בתסריט קונספירטיבי, מוקשה ואין לקבלו כלל. למותר לציין כי לתסריט זה, אין כל אחיזה בראיות.

מכלול השיקולים עליהם עמדתי מוליכים למסקנה שיש להפחית מהחיוב בו תישא המערערת שיעור של 30%, כמידת אשמו של המשיב.

גובה החיוב

נקודה נוספת שאני רואה להתערב בה בהחלטת הרשמת היא גובה הסכום בו חויבה המערערת. צו העיקול שהתקבל אצל המערערת היה על סך 403,310 ₪ נכון ליום 2.12.2014. בהתאם להחלטת הרשמת חויבה המערערת בסכום של 453,090 ₪ - הוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ בעת מתן ההחלטה. אכן, ממועד קבלת הצו ועד למתן ההחלטה חלף זמן וניתן לזקוף הפרשי הצמדה וריבית, אולם חלק מן התוספת נובע מהוצאות בהן חויב החייב במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שבוודאי אין לחייב בהן את המערערת. בנוסף, אין לחייב את המערערת בריבית בנקאית בה מחויב החייב על פי פסק הדין. על כן יש להעמיד את החיוב על הסכום שצוין בצו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

סיכום

סיכומם של דברים, שאני מחליט לקבל את הערעור בחלקו ומעמיד את חיוב המערערת בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצל"פ, על סך של 282,317 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 2.12.2014 ועד למועד מתן פסק הדין. על המערערת לשלם סכום זה למשיב תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה לחייב בהוצאות במסגרת הליך זה. ככל שהופקד פיקדון, יוחזר למערערת.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ו, 31 מאי 2016, בהעדר הצדדים.