אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> רע"א 7864/16

רע"א 7864/16

תאריך פרסום : 22/11/2016 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
7864-16
02/11/2016
בפני השופט:
צ' זילברטל

- נגד -
המבקשת:
מ.כ.
עו"ד שחר בוטון
המשיבים:
1. מרדכי מילגרום
2. לאה גרינפלד

עו"ד יואב ברין
החלטה


    בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 26.9.2016 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) ברע"א 28919-11-15, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת כלפי פסק דינו מיום 8.11.2015 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית מ' סובל) בעש"א 55499-08-15, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בתל אביב מיום 25.8.2015 (כב' הרשם א' אשר; להלן: הרשם) בתיק הוצאה לפועל 506676-04-15 (להלן: תיק ההוצל"פ), בה נדחתה טענת "פרעתי" שהעלתה המבקשת. ענייננו, אפוא, בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי". 

 

רקע והליכים קודמים

 

  1. תיק ההוצל"פ, בו המבקשת היא החייבת והמשיבים הם הזוכים, נפתח בשנת 2015 לשם ביצע פסק דין מיום 23.12.1997 של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט י' שנלר) בת"א 2294/97 (להלן: פסק הדין מ-1997). פסק הדין מ-1997 ניתן בעקבות תביעת פינוי שהגישו הורי המשיבים, הבעלים דאז של נכס ברחוב יצחק שדה 21 בגבעת שמואל, הידוע כחלקה 634 בגוש 6189 (להלן: הנכס), נגד המבקשת ובעלה המנוח, שהתגוררו בנכס באותה עת כדיירים מוגנים. תביעת הפינוי הוגשה בגין בנייה שבוצעה על-ידי הדיירים ללא רשות בעלי הבית. באותו פסק דין, שניתן על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן צו פינוי המחייב את הדיירים לפנות את הנכס (להלן: צו הפינוי), ואולם נקבע כי הצו ייכנס לתוקפו אך ורק אם יבצעו האחרונים "בניה כלשהי, בין בבית ובין בחצר, לרבות שיפוץ כלשהו – אם לא יקבלו אישור מראש ובכתב" לכך מבעלי הנכס (פסקה 2 לפסק הדין מ-1997). בחלוף למעלה מ-17 שנים, בחודש אפריל 2015, פתחו המשיבים, שירשו בינתיים מהוריהם את זכויות הבעלות בנכס, את תיק ההוצל"פ לשם ביצוע צו הפינוי, וזאת בטענה שנערכה בנייה בנכס על-ידי המבקשת באופן שצו הפינוי המותנה שבפסק הדין מ-1997 נכנס לתוקף. המבקשת, שעודנה גרה בנכס עם שני ילדיה הבגירים, הגישה בקשה לביטול הפינוי, שהיא במהותה, על-פי קביעת הרשם, בקשה בטענת "פרעתי". בבקשה הוסבר שלא התקיימה הפרה, וצוין שהמבקשת היא דיירת מוגנת, ושמצבה הבריאותי והכלכלי קשה ביותר.

 

           בהחלטתו מיום 25.8.2015 תיאר הרשם ניסיונות שנעשו במסגרת הדיונים בפניו, ולא צלחו, להגיע לפשרה שתאזן בין זכויות הצדדים. בשים לב לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפניו, קיבל הרשם את גרסת המשיבים, בקבעו שפסק הדין מ-1997 הופר בכך שבחצר הנכס נבנתה יחידת דיור קטנה ובכך שנעשה ריצוף בחצר – וכל זאת ללא קבלת רשות מראש ובכתב מהמשיבים, מהוריהם או מבא-כוחם. נוכח האמור, קבע הרשם שצו הפינוי נכנס לתוקפו. צוין, כי לא כל הפרה של פסק דין תביא להפעלת סעיף הסנקציה שבו, וייתכנו מקרים בהם יקבע רשם ההוצאה לפועל כי עמידתו של זוכה על הפעלת סנקציה נגועה בחוסר תום לב. אולם הובהר, כי במקרה דנא סעיף הסנקציה קבע מראש את הסעד הראשי, הוא סעד הפינוי, ולכן אין לראות בעמידת המשיבים על הפעלתו משום חוסר תום לב, מה גם שדומה כי ההפרה לא תוקנה במלואה, והמבקשת לא הציעה להעניק למשיבים סעד חלופי כלשהו, דוגמת פיצוי. לרקע האמור, ובלי להתעלם ממצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של המבקשת, נדחתה טענת ה"פרעתי" וניתנו הוראות למשיבים לשם קידום הליך פינויה מהנכס.

 

  1. המבקשת הגישה ערעור על החלטת הרשם, שנדחה בפסק דינו מיום 8.11.2015 של בית משפט השלום. נוכח התרשמותו כי המבקשת לא הסתייגה מקביעותיו העובדתיות של הרשם, קבע בית משפט השלום כי משהפרה המבקשת את פסק הדין מ-1997 אזי התנאי שנקבע בו התגבש וצו הפינוי הפך תקף. מכיוון שפסק הדין מ-1997 נתן תוקף להסכמות של בעלי הדין שם, שאינן כוללות סעדים של פיצוי או סעד מן הצדק, להם טענה המבקשת; וכן בשים לב לכך שתפקיד הרשם הוא לבצע פסקי דין, ולא לפרשם – נקבע כי אין אפוא בסמכות הרשם להעניק למבקשת סעדים כגון-דא. עוד צוין, כי חלוף הזמן אינו בגדר סיבה שלא לבצע את הפינוי, שכן תכליתו של פסק הדין מ-1997 טמונה בהיותו צופה פני עתיד – וקביעה כי אין לאוכפו תיטול ממנו את עוקצו. אשר לנסיבותיה האישיות של המבקשת, נקבע שחרף היותן קשות ומצערות אין בהן למנוע את ביצוע פסק הדין מ-1997, והן אינן מורידות מכך שהיה על המבקשת להקפיד לא להפר את התחייבויותיה. לבסוף, בית המשפט הצר על כך שהמבקשת וילדיה לא ניצלו את ההזדמנות שהעמיד בפניהם הרשם להגיע להסדר.

 

  1. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, שנדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.9.2016, לאחר ניסיונות מצד בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות, אשר, למרבה הצער, העלו חרס. צוין, כי המבקשת לא הצביעה, ככלל, על טעות כלשהי שנפלה בעניינה, ודאי לא טעות המצדיקה התערבות במסגרת בקשת רשות ערעור. חודד כי בניגוד לטענת המבקשת, לא מדובר בענייננו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואשר כולל סעיף סנקציה, או אז יש לבחון האפשרות לממש את הסנקציה – אלא, במקרה דנא כבר ניתן פסק דין מותנה לפינוי, כאשר בהתאם להחלטת הרשם, עליה סמך בית המשפט ידו, התגבש התנאי שנקבע. נוכח הבחנה זו הבהיר בית המשפט המחוזי שהוא אינו מחווה דעתו לעניין אפשרותה של המבקשת לפנות לבית המשפט המתאים על-מנת לטעון, בין היתר, לקיומו של סעד מן הצדק. בנוסף, טענות המבקשת כי ב-1997 לא מדובר היה באותם בעלי דין, ושראוי היה להורות למשיבים להגיש תביעה לפינוי שתידון בפני הערכאה המוסמכת לכך חלף הדיון בפני הרשם – נדחו אף הן. עוד הודגש, שלא מדובר בהפרה זוטא, ושהמבקשת משלמת כיום סכום נמוך ביותר כשכר דירה, לכן קביעה כי צו הפינוי אינו תקף תמשיך למנוע מהמשיבים לממש את זכותם הקניינית. נוכח כל האמור נדחתה בקשת רשות הערעור. על-מנת לאפשר למבקשת זמן להתכונן נקבע מועד הפינוי ליום 15.11.2016.

 

           כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו של צו הפינוי. נוכח הנסיבות, ולאחר עיון בתגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, הוריתי בהחלטתי מיום 9.11.2016 על עיכוב ביצוע הפינוי.

 

 

בקשת רשות הערעור

 

  1. המבקשת טוענת כי מוצדק לקבל את הבקשה, הגם שמדובר ב"גלגול רביעי", וזאת משום שהערכאות הקודמות טעו בהכרעותיהן, וכן נוכח נסיבות המקרה הקשות – בראשן היותה חולה במחלת הסרטן והימצאותה בהליך פשיטת רגל – שהופכות את פינויה מן הנכס לתוצאה בעייתית ומקפחת. לגופו של עניין, המבקשת חוזרת על טענות רבות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, ביניהן, בין היתר, טענה שהיא "נזרקת לרחוב בשל בנייה שלא הוכחה"; שהרשם חרג מסמכותו ואף פירש באופן שגוי את פסק הדין מ-1997; שיש להורות למשיבים להגיש תביעה לפינוי בערכאה המוסמכת לכך, ולחלופין - לאפשר למבקשת לפנות בעצמה לבית המשפט; וכן שיש לתת משקל לחלוף הזמן מאז מתן פסק הדין מ-1997 ועד למועד הגשתו לביצוע בשנת 2015, ולכך שהצדדים שם שונים מהצדדים בהליך הנוכחי. לעניין הגנה מן הצדק, נטען, בין היתר, שהמבקשת לא ויתרה מעולם על האפשרות להעלות טענה מסוג זה, שבית משפט השלום טעה כשקבע שההסכמות ב-1997 לא כללו סעד מן הצדק, ושבית המשפט המחוזי כלל לא דן בנושא. נוסף על כל זאת, הועלו בבקשה גם טענות במישור החוזי ובמישור הנזיקי לעניין היחסים בין הצדדים, וכן טענות בהתאם לדיני הגנת הדייר. נוכח כל האמור, המבקשת מבקשת התערבותו של בית משפט זה וזימון הצדדים לדיון.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ