המבקשת 1 הינה אגודה שיתופית המספקת שירותים לאספקת מים לישובים במחוז הדרום (להלן – מימי הנגב), ובכללם גם למבקשת 2 (להלן – המושב) שהינה אף היא אגודה שיתופית המאגדת את חברי מושב שחר (להלן – המבקשות).
המשיב הינו הבעלים של בית פרטי בהרחבה במושב (אינו חבר אגודה).
ביום 7/7/13 הגיש המשיב לבית משפט השלום באשקלון בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשות בטענה כי מימי הנגב, לבקשת המושב, גבתה מכל הדיירים בהרחבה במסגרת חשבון המים החודשי סכום נוסף של 58 ₪ מדי חודש למשך 18 חודשים שהצטברו לסך של 1,044 ₪ עבור כל בית אב (לכל התקופה), המעמיד את סכום התביעה הייצוגית בכללותה על הסך של 76,212 ₪ (מתחם ההרחבה כולו מונה 73 משפחות).
ביום 22/10/13, הגישה מימי הנגב לבית המשפט קמא בקשה להורות על עיכוב ההליכים נוכח קיומה של תניית בוררות בין הצדדים, מכוח הסכם ההתקשרות עליו חתם המשיב (ועליו חתומים גם כל יתר תושבי ההרחבה) עם המבקשות ולפיו – כל סכסוך שיתגלע בין הצדדים יתברר בהליך בוררות.
לאחר קבלת תגובת המשיב, דחה בית המשפט קמא (כב' השופט ע. כפכפי בהחלטתו מיום 3/12/13) את הבקשה, מן הטעם שלנוכח "טיבו של ההליך המעורר שאלות ציבוריות חשובות, שאלות משפטיות מורכבות ודן בטענה של חריגת המבקשות מסמכותן, לא ראוי לברר את הסכסוך בבוררות" והוסיף כי מלשון ההסכם שנחתם בין הצדדים עולה כי התנאי לניהול הליכים בין הצדדים בבוררות "...לא נועד לחול על טענה כנגד גבייה לא חוקית".
נגד החלטה זו לא השיגו המבקשות.
המבקשות הגישו לבית המשפט קמא את תגובתן לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הצדדים השלימו ההליכים המקדמיים ביניהם ולאחר שהתקיים דיון בבקשה בפני בית המשפט קמא, נעתר בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 17/10/14, לבקשת המשיב ואישר הגשת התובענה נגד המבקשות כייצוגית.
בהחלטתו, קבע בית המשפט קמא כי המבקשות עונות על הגדרת "עוסק" כמפורט בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן – החוק) נוכח העובדה שהן מספקות שירות לתושבי ההרחבה. עוד קבע בית המשפט קמא כי התובענה מעלה שאלות מהותיות של עובדה (גביית תשלום ביתר) ומשפט (האם הגבייה נעשתה בסמכות וכדין) המשותפות לכל חברי הקבוצה (הדיירים בהרחבה) והוסיף כי המשיב הצליח להוכיח בשלב זה ובאופן לכאורי קיומו של סיכוי סביר לקבלת התובענה.
לסיכום החלטתו, בחן בית המשפט קמא התקיימותם של התנאים המצטברים הקבועים בחוק הדרושים לאישור תובענה כייצוגית בסכסוך שבין הצדדים וקבע כי הגם שמדובר בקבוצה קטנה יחסית של תובעים המתגוררים בסמוך זה לזה, הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת היא בדרך של תובענה ייצוגית, שעה ש"שיעור הנזק שנגרם לכל תושב הנו יחסית קטן, כ- 1,000 ₪ לכל תושב, עולה כי ישנו חוסר כדאיות אישית בהגשת תביעה אישית" וכי "...ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות באופן שלא ייצור הכרעות סותרות וריבוי הליכים דווקא מצדיק ריכוז העניין במסגרת דיונית של תביעה ייצוגית." אשר לדרישה הנוספת לייצוג הולם ובתום לב, קבע בית המשפט קמא כי המשיב "מונע ממטרה לאכוף נורמות התנהגות חוקיות ושקיפות ציבורית ולא מחמת מניע לרווח אישי..." ועומד בדרישת החוק לשמש כמייצג הקבוצה.
נגד החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שבפני.
בבקשתן טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט קמא משאישר הגשת התובענה נגדן כייצוגית שעה שזו אינה עונה על ההגדרות הקבועות לכך בחוק ובפסיקה, ותוך התעלמות מן האפשרות לפגיעה הן במבקשות והן בזכויות המהותיות של חברי הקבוצה עצמם, ולאחר שלא ניתנה להן (למבקשות) האפשרות להתגונן כראוי אל מול בקשת המשיב לאישור התובענה כייצוגית.
עוד טוענות המבקשות, כי נוכח קיומה של תניית בוררות בהסכמי ההתקשרות עליהם חתומים חברי הקבוצה, חלק לא מבוטל מהתובעים הפוטנציאליים סירבו להפנות את הסכסוך להתברר בפני בית המשפט.
הדבר מצמצם את מספר חברי הקבוצה אשר מלכתחילה הוגדרה על ידי המשיב בצורה ספציפית (תושבי ההרחבה במושב שחר) ומחזקת את עמדתן לפיה יוכל כל אחד מהתובעים הפוטנציאליים להגיש תובענה אישית נגד המבקשות, בסדר דין רגיל – ובדרך של ריבוי תובעים.