אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> רוטשילד רמות נ' המועצה האזורית חוף הכרמל

רוטשילד רמות נ' המועצה האזורית חוף הכרמל

תאריך פרסום : 12/08/2013 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום חיפה
7177-05-12
07/08/2013
בפני השופט:
תמר נאות פרי

- נגד -
התובע:
עמיהוד רוטשילד רמות
הנתבע:
המועצה האזורית חוף הכרמל
פסק-דין

פסק דין

לפניי תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים.

זהות הצדדים ורקע עובדתי מוסכם –

התובע, מר עמיהוד רוטשילד-רמות (להלן: "התובע") הוא בעליו מגרש בגודל של כ-1600 מ"ר (חלקה 19 בגוש 10541, להלן: "המגרש"), בתחום היישוב עתלית (להלן: "עתלית"), אשר בתחום שיפוטה של המועצה האזורית חוף הכרמל (להלן: "המועצה"). על מנת להקל על הקורא, להלן קטע ממפת מדידה לגבי המגרש, לצורך סיוע בהבנת התיאור המילולי שיובא בהמשך:

המדובר במגרש מלבני הגובל ממערב בתוואי מסילת הרכבת, מדרום ברחוב אורן, ממזרח ברחוב הרדוף ומצפון במגרש אחר עליו בנוי מרכז מסחרי. חלק מרחוב אורן "חודר" אל תוך המגרש (שכן שולי הרחוב מעוגלים והפינה של המגרש ישרה), ונוצר תא שטח שצורתו דומה למשולש, בשטח של כ-75 מ"ר (להלן: "תא שטח 3"), אשר נמצא בתוך המגרש ומשמש חלק מרח' אורן. גם בפינת הרחובות אורן והרדוף, "חודר" הצומת הקיים למגרש (בפינה הדרום מזרחית ומעל הפינה), ונוצר תא שטח של 70 מ"ר לערך, אשר על גבי רובו המכריע קיים כביש אספלט (להלן: "תא שטח 2"). צפונית לתא שטח 2 מצוי שטח מלבני נוסף בגודל של כ-175 מ"ר, המתחיל ליד הצומת של רחובות הרדוף ואורן וממשיך עד לקצה הצפוני של המגרש (להלן: "תא שטח 1"). בחלקו המזרחי של תא שטח 1 עובר הכביש (רח' הרדוף), ובהערכה גסה ניתן לומר כי על גבי כשליש מתא שטח 1 קיים כביש אספלט (השליש המזרחי), וכשני שליש ממנו (לצד מערב) מצויים ממערב לכביש הקיים. בתא שטח 1 מוטמנים גם קו ביוב וקו סניקה (להלן: "תשתית הביוב"), קיימת שוחת ביקורת של מערכת הביוב (להלן: "שוחת הביקורת") וכן ניצב עמוד תאורה (להלן: "עמוד התאורה"). החלקים מתוך תאי שטח 1 ו-2 על גביהם קיים כיום כביש אספלט יכונו להלן: "שטח הכביש בפועל" והם מסומנים בתשריט בצבע אפור. להשלמת התמונה יש צורך עוד להבהיר, כי לשיטת המועצה כל תאי השטח 1 ו-2 מיועדים על פי התוכניות לשמש כדרך ציבורית, ולא רק שטח הכביש בפועל.

בנוסף, התוואי של רחוב אורן חוצה את תוואי מסילת הרכבת ממזרח למערב, ובעבר היה במקום מפגש בין הכביש לבין מסילת הרכבת (להלן: "מפגש 11"). לאחר שמפגש 11 נסגר לתנועת רכבים (בשל הקמת הפרדה דו מפלסית במקום אחר ובעיות בטיחותיות במפגש 11), רחוב אורן איננו משמש עוד לצורך מטרה של חציית פסי הרכבת על ידי מכוניות.

הליכים משפטיים קודמים:

בין הצדדים מתנהלת "מערכה" משפטית ארוכת שנים סביב הזכויות והשימוש במגרש.

ברקע ההליכים קיימות התוכניות הבאות הנוגעות למגרש: בשנים 1966-1967 פורסמו שתי תוכניות רישום שיכון ציבורי שמספרן 1/12/1 ו-1/12/2 (להלן: "התרש"צים"), אשר הצדדים חלוקים לגבי תוקפן ומשמעותן. בנוסף, קיימת תוכנית ג-555 משנת 1978, שהינה תוכנית מתאר כללית (להלן: "תוכנית המתאר"). בנוסף, בשנת 1999, פורסמו שתי תוכניות רלבנטיות נוספות: תוכנית מכ/277 - המתייחסת לשטח הגובל במגרש מצפון (להלן: "התוכנית הגובלת"), ותוכנית מכ/199א' המתייחסת לחלקו הדרומי של המגרש, ובתוכו תא שטח 3 (להלן: "תוכנית 199").

בשנת 2005 הגיש התובע תובענה אזרחית בבית משפט זה (ת"א 2187/05) לסילוק יד ותשלום דמי שימוש ראויים, לגבי תא שטח 3 ושטח הכביש בפועל. התובענה נמחקה מחוסר סמכות עניינית, שכן טענת התובע שם היתה כי המועצה אינה פועלת לאכוף את ביטול הדרך המהווה את רח' אורן, ביטול שלשיטת התובע עוגן בתוכנית 199. הוחלט כי טענה זו הינה טענה הנוגעת לענייני תכנון ובניה ובסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים ולא במ"ש השלום (ראו החלטת כבוד השופטת למלשטריך-לטר מיום 5.6.2006).

בהתאם, פנה התובע והגיש עתירה מנהלית (עת"מ 3304/06, בפני כבוד השופט ברלינר), בדרישה לתשלום דמי שימוש לגבי תא שטח 3 ושטח הכביש בפועל, וכן העלה במסגרת העתירה טענות בנוגע לייעוד המגרש ופרשנות התוכניות הרלבנטיות. במסגרת ההליכים הוגשה מפת מדידה, עליה הסכימו הצדדים, של המודד ברמן (לעיל ולהלן: "מפת ברמן"), ואשר עליה סומנו החלקים מתוך המגרש המשמשים בפועל כדרך אספלט סלולה (תא שטח 3 כולו ושטח הכביש בפועל מתוך תאי השטח 1 ו-2 (האפור), אשר יחדיו מצטברים לשטח של 195 מ"ר). בהמשך, הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה המועצה תשלם לתובע דמי שימוש בסך 4,200 ₪ לשנה בגין השטח של 195 המ"ר האמורים, ובפסק הדין מיום 9.8.2007, שנתן תוקף להסכמת הצדדים, קבע בית המשפט בסיפת סעיף 6, כדלקמן: "חיוב זה יעמוד בעינו כל עוד ממשיכה המשיבה להשתמש בחלק הנ"ל לדרך ו/או עד להפקעת חלק זה של החלקה, שאז יוקנה חלק זה למשיבה תוך שמירה על זכותו של העותר לפיצויים, ככל שיגיעו לו כאלה, לפי הדין."

בשנת 2009, אחרי שלוש שנים, הגיש התובע עתירה נוספת (עת"מ 22736-12-09, בפני כבוד השופטת וילנר), כנגד המועצה וכנגד רכבת ישראל בע"מ. במסגרת עתירה זו דרש התובע להורות על סגירת מפגש 11 נוכח פתיחתה של ההפרדה המפלסית במיקום אחר, וכן להורות למועצה ליישם את הוראות תוכנית המתאר ואת תוכנית 199, ומכוח הוראותיהן להשיב לחזקתו את השטחים המוחזקים על ידי המועצה, או לחילופין – לפעול להפקעתם המיידית כדין. התובע טען כי המועצה ממשיכה להחזיק בחלק משטח המגרש, שהוגדר כ"דרך זמנית", אלא שה"זמניות" של ההחזקה אינה מוגדרת בזמן והמועצה אף אינה פועלת להפקיע את השטח כדין.

במהלך ההליכים שהתנהלו בעתירה זו (בשנת 2010) נסגר מפגש 11. במקביל המועצה החלה בהליכים להפקעת הקרקע סמוך למפגש 11 בעקבות תוכנית חדשה שהוגשה על ידה לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, להסדרת מעבר רכבת תת קרקעי באזור מפגש 11 (בנוסף להפרדה המפלסית העילית המוזכרת מעלה הנמצאת במקום אחר - להלן: "התוכנית החדשה"). נוכח שינויי הנסיבות האמורים, קבע בית המשפט כי הצורך לדון ולהכריע בעתירה ובדרישה של התובע לתחום את ה"זמניות", התייתר, שכן אם התוכנית החדשה תאושר - ממילא תתבצע הפקעה כפי שדורש התובע, ואם התוכנית החדשה תידחה - יוכל התובע לשוב ולהגיש תביעה חדשה בנושא (וראו פסק דינה של השופטת וילנר מיום 14.7.2011).

אין מחלוקת, כי התוכנית החדשה לא אושרה בסופו של דבר, שכן היא בוטלה לבקשת המועצה. או אז, פנה התובע, בשנת 2012, בעתירה מינהלית נוספת (עת"מ 7177-05-12, בפני כבוד השופט סוקול) בדרישה להורות למועצה להפקיע את השטח או להשיבו לידיו לאלתר. בתשובת המועצה לעתירה היא טענה כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית, ובדיון שהתקיים בפני כבוד השופט סוקול, בהסכמת הצדדים, הועבר הדיון לבית משפט זה. ההליך המשיך להתנהל כאן, במסגרת התיק הנוכחי - ת"א 7177-05-12.

נתון נוסף רלבנטי הינו שבמקביל לניהול ההליכים דנן, המשיך דין ודברים מסוים בין הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים מגיש לועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף הכרמל (להלן: "הועדה המקומית") תוכניות הנוגעות לשטח המגרש המדובר. התובע הגיש בקשה לאשר הקמתה של תחנת דלק במגרש (להלן: "תוכנית תחנת הדלק"), ואילו המועצה הגישה בקשה לאשר הסדרת חניות לאורך חלקו המערבי של רח' הרדוף – קרי בתוך המגרש של התובע (בתא שטח 1) – שכן לשיטת המועצה השטח מיועד בתוכניות לדרך ציבורית – להלן: "תוכנית החניות".

תוכנית תחנת הדלק נדחתה על ידי הועדה המקומית. תוכנית החניות אושרה בועדה המקומית ועברה לדיון בועדה המחוזית. מהמסמכים שהוגשו מטעם המועצה עולה כי ביום 13.2.2013, דנה הועדה המחוזית בתוכנית החניות והחליטה כי עליה לקבל השלמות נוספות, בטרם תוכל להשלים את הדיון. במהלך דיון ההוכחות, נמסר כי ממש באותו היום היה אמור להתקיים דיון נוסף בועדה המחוזית לגבי תוכנית החניות, אך אותו דיון נדחה. בסיכומי המועצה היא התייחסה לתוכנית החניות, תוך שהיא מציינת שייתכן שתבקש לתקן את התוכנית, או אף למשוך אותה מהדיון בועדה המחוזית. משמע, שכיום טרם אושרה תוכנית החניות, ולא ברור האם התוכנית שהוגשה לאישור הועדה המחוזית עודנה רלבנטית מבחינת המועצה, או שמא היא בעצמה תבקש למשוך את התוכנית או לשנות אותה – והכל כאשר המועצה עודנה מחזיקה בשטח הכביש בפועל מתוך תאי שטח 1 ו-2 ואיננה פועלת להפקעת השטח האמור.

גדרי המחלוקת –

על רקע הסקירה דלעיל, לטענת התובע, בכתב התביעה (מיום 4.9.2012), מאחר והתוכנית החדשה בוטלה ומאחר ובפועל מפגש 11 נסגר - אין עוד בסיס להמשך החזקתה של המועצה במגרש, ויש להורות על סילוק ידה מהמגרש. לטענתו ראש המועצה, מר כרמל סלע, אישר במכתב (במענה לפנייתו) כי בכוונת המועצה לפנות את החלקים המוחזקים על ידה מתוך המגרש, אלא, שלאחר זמן מה קיבל מכתב נוסף, והפעם ממהנדס המועצה, מר אסף וחנר, ממנו עלה כי המועצה אינה מתכוונת לפנות את המגרש או את קו הביוב העובר בו, וכי לשיטתה נאסר על התובע לעשות בחלקים האמורים במגרש כל שימוש שאינו שימוש לצורכי ציבור. עוד טוען התובע כי לאחרונה התברר לו שתשתית הביוב מותקנת גם מתחת לשטח המגרש שלו, ולא רק מתחת לדרך הציבורית הסמוכה (כפי שסבר תחילה). לשיטתו הורע בשל כך מצבו עוד יותר, שכן יהיה צורך בכניסה לשטח המגרש כל אימת שיהיה צורך בביצוע תיקון בתשתית הביוב. לטענת התובע – אחת מהשתיים: או שתפעל המועצה להפקיע את השטחים שהיא זכאית להפקיע על פי דין ותשלם לו פיצוי ע"פ חוק (אם יש הצדקה להמשיך ולעשות שימוש בשטחים לצורך דרך ציבורית) או שתסלק את ידה מהמגרש לאלתר (אם אין עוד כל הצדקה להמשיך ולהחזיק בשטח שלו). יובהר כאן כי הטענה בכל הנוגע להפקעה לא עלתה מפורשות בכתב התביעה דנן, אך הועלתה על ידי התובע במסגרת ההליכים הקודמים בין הצדדים והועלתה על ידי בא כוחו במסגרת ההליכים שבפני (וראו פרוטוקול הדיון מיום 14.11.2012, עמ' 4 שורות 23-26). בנוסף, טוען התובע כי יש לחייב את המועצה לשלם לו דמי שימוש ראויים עבור החלקים המוחזקים על ידה (תא שטח 3 + שטח הכביש בפועל) בהתאם לחוות הדעת העדכנית של השמאי קרול, בנוסף לפיצוי בגין ירידת ערך המגרש בשל קיומה של תשתית הביוב בשטחו וכן החזר עבור שכר טרחת השמאי אשר הכין את חוות הדעת מטעמו של התובע, ובסך הכל לשלם לו סך של 96,311 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

בכתב ההגנה שהגישה המועצה לאחר שהתיק עבר מבהמ"ש המחוזי לכאן, מתייחסת המועצה לחלקים השונים במגרש. לגבי תא שטח 3 טוענת המועצה כי הצורך בשימוש שלה בתא השטח (לצורכי הדרך – רח' אורן) התייתר בשל ביטול מפגש 11, והיא מסכימה כי עקרונית יש מקום לפנות את תא השטח ולהשיב אותו לידי התובע. אלא שלשיטת המועצה הפינוי התעכב בשל "בעיה בטיחותית" אשר תיווצר אם היא תפנה את השטח, שכן התובע דורש שהפינוי יכלול סילוק האספלט שהונח על המגרש – ופירוק האספלט עלול ליצור בעיה בטיחותית, ככל ולא תוסדר קודם לכן מדרכה במקום (וראו בהקשר זה גם את נ/16). להלן תכונה בעיה נטענת זו "בעית הבטיחות". לטענת המועצה בכתב ההגנה היא "שוקדת על גיבוש פתרון לבעיית בטיחות זו", ובינתיים ממשיכה לשלם לתובע דמי שימוש גם בגין תא שטח 3 ולכן, אין מקום ליתן לו כל סעד לגבי תא שטח 3. לגבי תאי שטח 1 ו-2 טוענת המועצה בכתב ההגנה כי המדובר בשטחים אשר מוגדרים על פי התוכניות הרלבנטיות כשטחים למטרות ציבוריות – וליתר דיוק – לצורכי "דרך ציבורית", וכי שטח הכביש בפועל שבתוכם, משמש כדרך גם כיום, ומשמש למטרה זו למעלה מ-30 שנה, ללא מחאה. עוד טוענת המועצה כי עבור השימוש בשטח הכביש בפועל היא משלמת לתובע דמי שימוש כפי שנפסקו בפסק הדין של כבוד השופט ברלינר. בנוסף, לשיטת המועצה נוצרה לגבי שטח הכביש בפועל "זיקת הנאה לטובת הציבור", והמועצה רשאית להוסיף ולהחזיק בו לצורכי דרך. לגבי תשתית הביוב טוענת המועצה כי היא הותקנה עוד בשנות ה-60, וכי חלה התיישנות והשתק לגבי טענות התובע בהקשר זה. עוד טוענת המועצה כי היא רשאית על פי חוק להתקין ביוב גם בשטח פרטי, וזאת מכוח הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב- 1962 (להלן: "חוק הביוב"). באשר ליתרת שטח המגרש טוענת המועצה כי מעולם לא תפסה אותו או החזיקה בו, ועל כן לא יכולה להיות לתובע כל טענה לגביו. לסיכום טוענת המועצה כי אין יסוד לדרישת התובע לתשלום דמי שימוש מעבר לדמי השימוש שמשולמים מכח פסק הדין של כב' השופט ברלינר, וכי התביעה לסילוק ידה של המועצה מתאי שטח אלו היא בגדר "שרירות בעלים".

התשתית הראייתית –

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ