אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קיצור תקופת המעצר המנהלי לנחשדבסיוע לביצוע פיגוע התאבדות שהודה בחקירה

קיצור תקופת המעצר המנהלי לנחשדבסיוע לביצוע פיגוע התאבדות שהודה בחקירה

תאריך פרסום : 17/09/2008 | גרסת הדפסה
עמ"מ
בית הדין הצבאי לערעורים באזור יהודה והשומרון
3020-08
15/07/2008
בפני השופט:
סא"ל שלומי כוכב

- נגד -
התובע:
התובע הצבאי
עו"ד סגן מיכאל אורקין
הנתבע:
צוהיב אבראהים מחמד עביאת ת"ז 853580520
עו"ד מחמוד חלבי
החלטה

1.        המפקד הצבאי הורה בצו כי המשיב הנ"ל יוחזק במעצר מנהלי במשך שלושה חודשים עד תאריך 21/08/08, בגין היותו מסכן את בטחון האזור. המשיב הובא בפני כבוד השופט סא"ל עמית פרייז לצורך ביקורת שיפוטית על הצו. השופט החליט לבטל את צו המעצר, מאחר שניתן להגיש כתב אישום כנגד המשיב, ועל החלטה זו בא הערעור לו הנני נדרש כעת.           

2.         התובע הצבאי ציין כי על אף שהמשיב מודה בחקירתו בהגשת סיוע מסוים לאדם שביקש לבצע פיגוע התאבדות, הרי שאין בחומר החקירה תוספת ראייתית מסוג דבר מה  נוסף, ועל כן לא ניתן להגיש כתב אישום. עמדה זו של התביעה נסמכת על הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפיהן ככלל אין להגיש כתב אישום על סמך הודאת החשוד בלבד, בהתאם להלכה שנקבעה ברע"פ 4142/04 בעניין מילשטיין.                                                                                                                               
הסנגור טען כי המשיב כלל אינו מסוכן, וחומר הראיות אינו מצדיק מעצר מינהלי.

3.        השאלה אם ניתן להגיש כתב אישום כנגד מי שקיימת בתיקו הודאתו בלבד - קשורה ישירות לשאלה אם ניתן להפיק דבר מה נוסף משתיקת הנאשם במשפטו. שאם שתיקת הנאשם לא יכולה להוות דבר מה נוסף, הרי שכל כתב אישום המבוסס על הודאת נאשם בלבד היה מסתיים בזיכוי, באשר כל אותם נאשמים היו בוחרים בשתיקה במשפט. לעומת זאת אם השתיקה יכולה לעלות כדי דבר מה נוסף, נוצרת מוטיבציה לנאשמים להעיד, ומתוך העדות במשפט יכול לצמוח דבר מה נוסף לתמיכת ההודאה במשטרה.

4.        בתיק רע"פ 4142/04 - סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי , קבעה כבוד השופטת עדנה ארבל את ההלכה בעניין זה.                                                                                                                                                      
היא קבעה כי " ככלל ראוי להימנע מלראות בשתיקת הנאשם משום דבר מה נוסף להודאה שמסר בחקירה. יחד עם זאת, לא יהיה נכון לטעמי לקבוע בעניין זה כלל גורף, ויש מקום להכיר בחריגים לכלל האמור, תוך הענקת שיקול דעת לערכאה הדיונית". [...] "לטעמי, שיקול-דעת שיפוטי זה ראוי שיעמוד לבית המשפט בכל מקרה ומקרה לגופו ועל-פי נסיבותיו. יחד עם זאת, ראוי יהיה להפעילו במשורה ובזהירות, במספר מצומצם של מקרים, ובהתאם לשלוש אמות-המידה הבאות, שהן פועל-יוצא של כל שנאמר בחוות-דעתי עד כה: ראשית, תנאי חיוני לכך שהימנעות נאשם מלהעיד תוכל להוות "דבר מה נוסף" להודאתו הינו כי ההודאה עצמה הינה בעלת משקל פנימי גבוה במיוחד, באופן ששכנע את בית המשפט כי מדובר ב"הודאה העומדת בפני עצמה לאור משקלה העצמי" [...] "שנית, תנאי נוסף הנדרש לשם שימוש בשתיקתו של הנאשם כ"דבר מה נוסף" עניינו ביכולתו של בית המשפט, על סמך מכלול נסיבות החיצוניות להודאה, לשלול - במידת הוודאות האפשרית - את האפשרות שמא הנאשם פעל מתוך לחץ "פנימי" אשר הביא אותו לידי כך שייטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה או שלא נעשה כלל. במסגרת זאת, על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את הסיבות השונות העלולות להביא נאשם להודות בביצוע עבירה אותה לא ביצע" [...] לבסוף, אמת-המידה האחרונה הינה למעשה צדה השני של המטבע שתוארה באמת-המידה הקודמת. בהקשר זה, על בית המשפט לוודא העדרן של אינדיקציות כלשהן העשויות להצביע על כך ששתיקתו של הנאשם בבית המשפט, ולא רק הודאתו בחקירה, נובעת מלחץ כלשהו, פנימי או חיצוני, ולחלופין, עליו לבחון האם קיימות ראיות כלשהן ביחס למניע לשתיקתו של הנאשם ובאשר לנסיבותיה של שתיקה זו, אשר הגם שאין בכוחן לשמש כשלעצמן "דבר מה נוסף", הן מאפשרות לפוגג את הערפל בעניין זה. על בית המשפט להשתכנע, איפוא, על בסיס מכלול נסיבות העניין, כי שתיקתו של הנאשם אינה נובעת ממניע תמים, ועל כן, כי המסקנה המתבקשת ממנה היא שאכן אין לו תשובה נגד ההאשמות המופנות כלפיו, אשר ביחס אליהן הודה בחקירתו".                                                                                                                                      

5.        בהנחיית היועמ"ש 4.3012 מאפריל 2007, הונחו רשויות התביעה לפעול לפי ההלכה שקבעה כבוד השופטת ארבל, לגבי גיבוש החלטה להגשת כתב אישום.                                                                                                               

6.        עד כאן לגבי המצב המשפטי וההלכה הנוהגת. ומכאן - לסקירת אמרותיו של המשיב בחקירתו.                    

7.        המשיב נעצר ביום 6.5.08. בזכ"ד מחקירת המשיב מיום 7.5.08 מצוין כי:  "שאלתי את הנדון האם ברצונו לספר את האמת אודות פעילותו. הנדון אמר כי רוצה לשמוע מה נדרש ממנו והוא יספר מה שיודע. אמרתי לנדון כי אין בכוונתי לנהל עימו שיחה של שאלות ותשובות. אמרתי לנדון כי אם רוצה לספר את האמת מרצונו החופשי שיעשה זאת, ואם אינו רוצה שלא יעשה זאת. ההחלטה בידיו. הנדון שאל האם נעצר בשל העניין עם עלאא. אמרתי לנדון כי נעצר גם בגלל עניין זה. הנדון אמר כי מוכן לספר אודות עניין זה".                                                                                                                                
או אז המשיב מסר את הפרטים הבאים: בחודש ינואר 2008 פנה אליו עלאא עביאת, ציין כי רוצה לצאת לפיגוע התאבדות, וביקש דגל של החמאס, כדי להצטלם עימו טרם היציאה לפיגוע. המשיב נתן לו דגל שכזה, והם נפגשו בהמשך עוד מספר פעמים, והמשיב נתן לעלאא עוד דגל ושתי חגורות צבאיות וסרט ראש לאותה מטרה. המשיב ציין כי הודה בדברים כאשר נחקר ברשות הפלסטינית, והכחיש פעילות נוספת עם עלאא.                                                                                                       

8.        בזכ"ד מחקירת המשיב מיום 11.5.08 מצוין כי המשיב מסר את הפרטים הבאים:                                         
נחקר ברשות הפלסטינית מפברואר עד תחילת אפריל 2008. החקירה היתה קשה. הוא הוכה נמרצות, גם במקלות, ונזקק לטיפול רפואי. הודה כי מסר לעלאא רצועת מצח, שני דגלים ושתי חגורות לצורך צילום, לפני יציאה לפיגוע התאבדות. למרות בקשותיו של עלאא סרב המשיב למסור לו נשק, מצלמה ומדים. הכחיש פעילות נוספת עם עלאא.                                 

9.        בעדות שמסר המשיב במשטרה בתאריך  13.5.08הודה המשיב כי נתן לעלאא צעיף, שני דגלים ושתי חגורות, לשם צילום לפני יציאה לפיגוע התאבדות, ולא נתן לו למרות שנתבקש- נעליים, תחמושת וחליפה צבאית, ושלט של החמאס. עלאא אמר כי מתכוון לבצע את הפיגוע בהתנחלות תקוע או אפרת. העדות נרשמה בערבית ונחתמה על ידי המשיב.                     

10.        בזכ"ד מחקירת המשיב מיום 20.5.08 מסר כי סיפר את כל מה שהיה ומסר על כך עדות, ואין לו מה להוסיף. סיפר כי יושב בתא המעצר יחד עם עלאא עביאת.                                                                                                            

11.        יצויין כי כנגד עלאא עביאת הוגש כתב אישום לבת המשפט הצבאי בשומרון, בגין מספר אישומים. האישום השלישי מתבסס על מה שמסר המשיב בחקירתו לעיל, והמשיב מופיע בכתב האישום כאחד מעדי התביעה. עלאא נעצר עד תום ההליכים בהחלטה מיום 1.6.08, בתיק  מספר 2694/08 בפני כבוד השופט רס"ן יאיר צדוק בבית המשפט הצבאי בשומרון.                

12.        ובכן עלינו לנתח את האמרות שמסר המשיב בחקירה, ולבדוק האם הן עומדות בתנאים שנקבעו בהלכת מילשטיין.     
                                                                                                                                                      
באשר לתנאי הראשון הדורש כי ההודאה עצמה תהא בעלת משקל עצמי גבוה - דומני כי אין כל ספק שאמרות המשיב בחקירתו עומדות בתנאי זה, לאור הנימוקים הבאים:                                                                                           
א.  המשיב נעצר ביום 6.5.08, וכבר למחרת ביום 7.5.08, מייד בתחילת חקירתו הוא מודה כי סיפק לעלאא דגלים וחגורות וצעיף לשם יציאה לפיגוע התאבדות. במיוחד יש להדגיש כי המשיב ביקש מן החוקר לדעת במה חושדים בו, אולם החוקר סירב לומר לו דבר. המשיב הוא זה שהזכיר לראשונה את עלאא, וסיפר מיוזמתו את כל הפרטים ללא שאלות מדריכות של החוקר ("הנדון אמר כי רוצה לשמוע מה נדרש ממנו והוא יספר מה שיודע. אמרתי לנדון כי אין בכוונתי לנהל עימו שיחה של שאלות ותשובות. אמרתי לנדון כי אם רוצה לספר את האמת מרצונו החופשי שיעשה זאת, ואם אינו רוצה שלא יעשה זאת. ההחלטה בידיו. הנדון שאל האם נעצר בשל העניין עם עלאא. אמרתי לנדון כי נעצר גם בגלל עניין זה. הנדון אמר כי מוכן לספר אודות עניין זה"). מצב זה מקנה משקל גבוה להודאה, שהרי ברור כי מקורה במשיב בלבד, ולא בחוקרים. זאת ועוד, ההודאה ניתנה מייד בתחילת החקירה, כלומר הסיכוי -  שהופעלו על המשיב לחצים שאינם הוגנים, באותו זמן קצר בין המעצר בין ההודאה - הוא נמוך.    

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ