אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קולגן יבגני נ' משרד הפנים

קולגן יבגני נ' משרד הפנים

תאריך פרסום : 28/06/2010 | גרסת הדפסה
עת"מ
בית המשפט המחוזי ירושלים
228-10
28/06/2010
בפני השופט:
נאוה בן אור

- נגד -
התובע:
1. ק ל ו גן יבגני 2. אירינה יפרח 3. מאיר יפרח על ידי ב"כ עו"ד רומן כצמן
הנתבע:
1. משרד הפנים על ידי ב"כ עו"ד ליאור סקברר
2. פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק-דין

פסק דין

בעתירה שלפניי מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה למשיב ליתן לעותר 1 אשרת שהייה מסוג א/5, שתאפשר לו להתגורר בישראל דרך קבע.

יאמר מיד, כי דין העתירה להידחות מחוסר ניקיון כפיים בולט, המתבטא בכך שהעותרים לא גילו בעתירתם, כי בעניינו של עותר 1 הוגשה עתירה קודמת, ובמסגרתה הגיעו הצדדים לידי הסכמה כי תותר ישיבתו של העותר בארץ עד הגיעו לגיל 18, ולאחר מכן תאופשר כניסתו לצורך ביקורים, מעת לעת, בכפוף להפקדת ערבויות. לא זו אף זו, העותרים טענו בעתירתם, כי פניות קודמות להסדרת שהייתו של עותר 1 בישראל באורח קבע לא רק שלא נענו, אלא שמשרד הפנים לא תעד אותן, בזדון. המדובר בטענה חסרת יסוד, העומדת בסתירה להתנהלות העותרים בעתירה הקודמת ולעובדות נוספות שיפורטו. מעבר לכך שדי בכך כדי להביא לדחיית העתירה, הרי שגם לגופה אין לה יסוד, כפי שנראה להלן.

עותר 1, אזרח אוזבקיסטן, יליד מרץ 1990, הוא בנה של עותרת 2. עותרת 2, אף היא אזרחית אוזבקיסטן, נשואה לעותר 3, שהוא אזרח ישראל. עותרת 2 שוהה בישראל כדין, על פי אשרת שהייה מסוג א/5 שהוענקה לה לנוכח נישואיה לעותר 3. יצוין, כי עותרת 2 הגיעה לישראל באשרת תייר בשנת 2001 ושהתה בישראל שלא כדין עד שנת 2005, שאז הורחקה. העותרים 2 ו-3 נישאו זה לזו בחו"ל, בנובמבר 2005, כחודשיים לאחר הרחקתה של עותרת 2 מן הארץ. במרץ 2006 הגיש עותר 3 בקשה למתן אשרת כניסה לישראל לעותרת 2 ולבנה, עותר 1. במקביל הגיש בקשה למתן מעמד לעותרת 2, כאשר עותר 1 נלווה לבקשה.

הבקשה למתן אשרת כניסה לישראל לעותרת 2 נענתה, בכפוף להמצאת ערבות בנקאית (לנוכח שהייתה הבלתי חוקית בישראל כמתואר לעיל). הבקשה לאשר את כניסתו של עותר 1 נדחתה, מן הטעם שהוא לא שהה בחזקת אימו בשנתיים שקדמו לבקשה (סעיף ד 1.1.1.(3)(ט) לנוהל התאזרחות בני זוג זרים, 5.2.0008). על החלטה זו הגיש עותר 3 ערר, שנדחה (נספח ג'6 לעתירה ונספח מש/7 לתשובת המשיב).

בעקבות דחיית הפניות למתן אשרת כניסה לעותר 1, הגישו העותרים, ביום 13.2.07, עתירה מנהלית. במסגרת העתירה (עת"מ 236/07), הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין, והעתירה נמחקה. על פי ההסכמה (נספח מש/2 לתשובת המשיב), אושרה כניסתו של עותר 1 (שבאותה עתירה היה עותר 3) לישראל, בכפוף להפקדת ערבות בגובה 30,000 ₪; הונפקה לעותר 1 אשרת ב/2 שתעמוד בתוקף עד הגיעו לגיל 18; ביום 22.3.08 (יום הגיעו לגיל 18), יהיה עליו לעזוב את ישראל. עוד הוסכם, כי בכפוף לשיקול הדעת של המשיב ובכפוף להפקדת ערבויות ככל שתדרשנה, יוכל עותר 1 להיכנס לישראל ולבקר בה מעת לעת.

עותר 1 עזב את ישראל ביום 30.8.07, עוד קודם למועד עליו הוסכם בין הצדדים במסגרת העתירה הראשונה.

לאחר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעתירה הקודמת, במהלך תקופת שהייתו של עותר 1 בישראל ולאחריה, פנתה עותרת 2 בבקשות להארכת רישיון השהייה שלה בישראל. הבקשות לא כללו את עותר 1 כנלווה. ביום 22.1.08 פנה עותר 3 למשיב בבקשה כי תינתן לעותרת 2 תעודת זהות. גם בבקשה זו לא הוזכר עניינו של עותר 1. ביום 17.6.08 הגישה העותרת בקשה לשדרוג מעמדה כתושב ארעי מסוג א/5, גם הפעם מבלי שהוזכר עותר 1. הבקשה אושרה (העתקי הבקשות מצורפים כנספחים מש/ 12, מש/13, מש/14 ומש/15 לתשובת המשיב). התנהלות העותרים 2 ו-3 המתוארת בפסקה זו עולה בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו בעתירה הקודמת, והיא מלמדת בברור כי בבסיס ההסכמה הייתה ההבנה כי עותר 1 לא יזכה למעמד של קבע בישראל, כי הרשויות היו מוכנות לאפשר את כניסתו ואת שהייתו הממושכת יחסית בארץ כל עת שהוא עדיין קטין, וכי יוכל להיכנס ארצה מעת לעת ולבקר את אימו, על פי אשרת תייר.

ביום 12.7.09, כשנתיים לאחר שעותר 1 עזב את ישראל, הגישו עותרים 2 ו-3 בקשה למתן אשרת כניסה לעותר 1. לבקשה צורף מכתב בו הבהיר עותר 3 במפורש, כי הכוונה למתן אשרת כניסה לעותר 1 למשך תקופת הקיץ, על מנת שיבלה את חופשתו בישראל (מש/16 לתשובת המשיב). הבקשה נענתה ביום 15.7.09, בכפוף להפקדת ערבות להבטחת יציאתו של עותר 1 מן הארץ תוך חודש (מש/17). ביום 21.9.09 המציא עותר 3 מכתב התחייבות, לפיו יעזוב עותר 1 את הארץ לאחר שהות של 30 יום "בלי שום בעיות מיותרות", כלשונו (מש/18). גם מפנייה זו ניתן ללמוד, כי טיבה של ההסכמה אליה הגיעו העותרים עם המשיב נהיר להם.

ביום 1.10.09 נכנס עותר 1 לישראל, על פי ההיתר שניתן לו (מש/17 הנ"ל). אלא שבניגוד להתחייבות שנתן עותר 3, לפיה יעזוב עותר 1 את הארץ "בלי שום בעיות מיותרות" כעבור 30 יום, הוגשה ביום 25.10.09 בקשה להארכת רישיון הישיבה של עותר 1. בבקשה צוין מפורשות כי הבקשה היא להארכת תוקף רישיון הישיבה לחודש ימים (מש/19). הבקשה אושרה, ורישיון הישיבה של עותר 1 הוארך עד ליום 1.12.09.

והנה, ביום 16.11.09 פנה ב"כ העותרים למטה משרד הפנים, וטען, לראשונה, כי עותרים 2 ו-3 ביקשו כי יוענק לבנה הקטין על עותרת 2 מעמד זהה למעמדה של אימו (א/5), במסגרת הליך מדורג, אולם "משרד הפנים התעלם לגמרי מבקשות של בני הזוג החוזרות ונשנות". על פי הנטען באותה פנייה, כבר בשנת 2007 הוגשה בקשה למתן מעמד לקטין, ומאחר והבקשה לא טופלה נאלץ הוא לעזוב את ישראל, פן יגורש ממנה. אולם, כך נטען, לאחר יציאתו של עותר 1 את הארץ שבו עותרים 2 ו-3 ופנו בבקשה ליתן לו אשרה במסגרת הליך מדורג. הבקשה מוסיפה ואומרת, כי "בשנת 2009 משרד הפנים שוב נתן לקטין רק אשרת ביקור, אך עד היום לא אישר לו את הבקשות למתן מעמד תושב שהוגשו עוד בשנים 2006-2007". ב"כ העותרים הוסיף וביקש לראות בפנייתו זו בקשה "לתקן את ההחלטות שנתקבלו לפניותיהם הקודמות של בני הזוג שהוגשו בשנים 2006-2007, קרי כשיבגני היה עדיין קטין, בגיל 15" (העתק הפנייה צורף לעתירה כנספח ג'8 ולתשובת המשיב כנספח מש/20). אין צריך לומר, כי בפנייה זו, המתייחסת, בין היתר, לפניית העותרים למשיב מיום 16.10.06 (מש/7), אין מילה וחצי מילה על העתירה הקודמת ועל ההסכמות שהושגו במסגרתה. אין כל תמה בכך, שהרי למתואר לעיל אין כל יסוד לנוכח אותן הסכמות. עותר 1 לא נאלץ לעזוב את הארץ למרות שבקשתו לא טופלה, פן יגורש. עותר 1 נכנס לארץ כדין, לאחר שכניסתו הוסדרה במסגרת אותה עתירה, והיה אמור לעזוב אותה עם הגיעו לגיל 18. כאמור לעיל, עזב הוא את הארץ מרצונו, זמן רב בטרם הגיעו לגיל 18 ולפני שהיה עליו לעזוב על פי ההתחייבות בעתירה הקודמת. כך גם אין יסוד לבקשה לראות בפנייה משום בקשה "לתיקון" ההחלטות שניתנו בשנים 2006-2007, שהרי אותן החלטות, ובכללן ההחלטה מיום 16.10.06, בהן נדחתה בקשתם של העותרים לאפשר את כניסתו של עותר 1 ארצה, באו לידי מיצוי בהסכמות שנתקבלו בעתירה הקודמת, ואין הן ניתנות עוד ל"תיקון". על פניו נראה, כי תכלית הבקשה ל"תיקון" נועדה להחזיר את הגלגל אחורנית באורח מלאכותי, ולטעון כי היה על המשיב לאפשר את שהייתו של עותר 1 במסגרת הליך מדורג, כקטין הנלווה לאימו. אין צריך לומר, כי רק על ידי העלמת דבר קיומה של העתירה הקודמת, וההסכמות שבאו בעקבותיה, יכול היה ב"כ העותרים לטעון כי יש "לתקן" את ההחלטות הקודמות.

במענה לפנייה האמורה, הודיע המשיב לעותרים ביום 6.12.09, כי אשרת השהייה של עותר 1 פגה ביום 1.12.09 וכי עליו לעזוב את הארץ לאלתר, שאם לא כן תחולט הערבות. יומיים לאחר מכן, ביום 8.12.09, שב המשיב ופנה לב"כ העותרים (הפנייה: מש/22), והודיע לו כי עליו לפנות ללשכת משרד הפנים על מנת להגיש בקשה להארכת היתר השהייה, שכן על פי רישומי המשרד לא הוגשה בקשה למתן מעמד עבור עותר 1, וכי פנייתו (מש/20 הנ"ל), אינה מספקת. ביום 28.12.09 פנו העותרים וביקשו כי היתר השהייה של עותר 1 יוארך, וכן ביקשו שלא תחולט הערבות "עד למתן החלטה על ידי הוועדה לעניינים הומניטריים" (מש/23). המשיב דחה פנייה זו שכן העותר אינו עומד בתנאים ובהתחייבות לעזוב את הארץ. הודעה על כך נשלחה לב"כ העותרים ביום 3.1.10 (מש/24).

ביום 13.1.10 הוגשה העתירה. על מנת שניתן יהיה להתרשם מעוצמת חוסר תום הלב, אביא את סעיף 8 לתצהירו של עותר 3, שצורף בתמיכה לעתירה:

"בשנת 2007 אנחנו שוב הגשנו את הבקשה ליתן את אשרת כניסה לילד, והבקשה אושרה בסופו של דבר. ... יחד עם זאת, בקשתנו שהגשנו בשנת 2007 לאפשר ליבגני (שאז עדיין היה קטין) לחיות יחד איתנו וליתן לו את אותו המעמד שקיבלה אימו, למעשה לא טופלה. והקטין בלית ברירה ומחשש להרחקה מן הארץ ע"י משטרת ההגירה נאלץ שוב לעזוב את ישראל, אולם לאחר יציאתו לחו"ל אנו שוב הגשנו את הבקשה ליתן לו את האשרה. אני אציין כי בשנת 2007 ראש הלשכה האזורית של משרד הפנים בטבריה הודיע לי במפורש: "אם הקטין לא יצא את הארץ, אנו נוציא אותו באמצעות משטרת ההגירה ואז הוא בכלל לא יוכל להיכנס ארצה" אני בן אדם ששומר על החוק והבנתי כי אין לי ברירה - מבחינה כלכלית לא יכולתי להעסיק עו"ד כדי להגיש עתירה לבית המשפט ובאותו עת הייתי מסובך בחובות ... משרד הפנים פשוט רמס אותנו ובלתי ברירה החלטנו לציית להוראות משרד הפנים, אולם לא ויתרנו על הילד ואחרי שהוא יצא את הארץ שוב הגשנו את הבקשה ליתן לו אשרה. אציין כי לבקשתנו (ליתן לקטין מעמד בישראל) שהוגשה בשנת 2007 משרד הפנים נמנע מליתן החלטה לגופו של העניין, אלא רק דרש מהקטין לעזוב את הארץ תוך איום להפעיל את משטרת ההגירה".

מספר ימים לאחר מכן פנה ב"כ המשיב בבקשה כי בית המשפט יורה על סילוק העתירה על הסף מחוסר תום לב ומחמת העדר עילה, שכן עניינו של העותר הוכרע כבר בעתירה הקודמת. ואכן, מן הציטוט לעיל עולה, כי העותר לא רק שהסתיר את דבר קיומה של העתירה הקודמת, אלא טען במפגיע כי בשל חסרון כיס לא יכול היה להגיש עתירה בעניינו של עותר 1. יתרה מזאת, בקשתם של העותרים, כפי שכבר ראינו, טופלה גם טופלה. משרד הפנים דחה אותה בשלהי שנת 2006, ולאחר שהוגשה העתירה, הגיעו הצדדים לידי אותן הסכמות שפורטו. ממילא, הטענות כי עותר 1 נאלץ לעזוב את הארץ לנוכח האיומים של ראש הלשכה בטבריה ולנוכח הדרישות החוזרות ונשנות של משרד הפנים שיעזוב את הארץ, ולא - תופעל נגדו משטרת ההגירה, הינן משוללות יסוד, שלא לומר כוזבות. העותר נכנס ארצה כדין, מכוח ההסכמות בעתירה הקודמת, ועזב את הארץ מרצונו, הרבה לפני שחייב היה לעשות כן. עוד יש לומר, כי עד לשנת 2009, שנתיים לאחר שעזב את הארץ מרצונו, לא באה כל פנייה מצידם של העותרים לאפשר את כניסתו של עותר 1 לארץ, והרי אין בידי העותרים להציג כל מסמך המצביע על פנייה כזו מצידם.

כאמור בפתח הדברים, רק בבקשה לסילוק העתירה על הסף התברר דבר קיומה של העתירה הקודמת, אותה כלל לא טרחו העותרים לציין בעתירתם. משהתבררה עובדה זו, הוריתי לעותרים להגיב לבקשת המשיב להורות על סילוק העתירה על הסף לנוכח ההסכמה שניתן לה תוקף של פסק דין בעתירה הקודמת.

טענת ב"כ העותרים בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף הייתה, כי ההסכמות שהוגשו במסגרת העתירה הקודמת אינן כובלות את עותר 1 להגיש בקשה לקבלת מעמד במסגרת הליך מדורג, שכן עסקו אך בהסדרת כניסתו לישראל; כי העותר היה קטין בעת שהוגשה העתירה הקודמת ולפיכך לא היה צד לה; וכי העותרים פנו "פעמים רבות", בכתב ובעל פה, למשרד הפנים, על מנת שעותר 1 יזכה לאשרת שהייה במסגרת הליך מדורג, אולם משרד הפנים התעלם מפניותיהם. כך גם חזרו העותרים על טענתם לפיה עזב עותר 1 את הארץ בשעתו לנוכח האיום עליו שאם ישאר בה תופעל נגדו משטרת ההגירה. נשוב ונזכיר, כי עותר 1, שנכנס לישראל מכוח אותן הסכמות, עזב את הארץ באוגוסט 2007, זמן רב לפני שהיה עליו לעשות כן על פי הסכמות אלה, ומכאן שהטענה לפיה נדרש לעזוב את הארץ בטרם יוכל לכלכל את ענייניו אין לה יסוד.

מתשובת המשיב לגופה של העתירה מתברר, כי לאחר שהוגשה הבקשה לסילוק העתירה על הסף, פנה ב"כ העותרים ללשכת המשיב בטבריה ולראש דסק צפון בלשכת המשיב בירושלים, וטען בפניהם כי המשיב, בזדון, "לא רשם במחשב" את הבקשות למתן מעמד לעותר, וכי העותרים פנו למשיב פעמים רבות "הן בכתב והן בע"פ גם בשנים 2005-2007 וגם ב- 16.11.09 בבקשה ליתן ליבגני רישיון ישיבה בישראל (ולא רק אשרת תייר)" (מש/26). אין צריך לומר, כי בקשות כאלה, שחלקן, על פי הנטען, הוגשו בכתב, לא הוצגו במסגרת העתירה וגם לא במסגרת התשובה לבקשת המשיב לסילוק העתירה על הסף. נראה, כי הטענה בדבר העלמת הבקשות המכוונת באה להתמודד עם חשיפת העובדה, שכל פניותיה של עותרת 2 לאישור המשך שהייתה בארץ, בין במהלך שהותו של עותר 1 ובין לאחריה, לא כללו כלל את עותר 1 כנלווה, מה שמוכיח כי ההסכמה הקודמת הסירה מעל הפרק את האפשרות ליתן לעותר 1 מעמד בישראל, וכך הבינו זאת גם העותרים. בטענה זו ניסו, אפוא, העותרים ליצור מצג כאילו קיימות פניות נוספות. פניית העותרים למשרד הפנים לאחר הגשת העתירה ולאחר שהוגשה הבקשה לסילוקה על הסף, ואשר כללה, הפעם, טענות בדבר זדון מכוון מצד הרשויות, שהתבטא בהעלמת מסמכים, אף היא התנהלות חסרת תום לב, שכל תכליתה להתמודד עם טענותיו העובדתיות של המשיב בעניין מהות הפניות שהיו (ושלא היו) למשרד הפנים, במהלך השנים, ומהות ההסכמות שהושגו במסגרת העתירה הקודמת.

באותה פנייה (מש/26) טען ב"כ העותרים בנוסף, כי יש להעביר את עניינו של עותר 1 לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. החריג המצדיק זאת, כך לטעמו, הוא הצורך "לתקן את הטעות" הנובעת מהחלטת משרד הפנים להעניק מעמד רק לעותרת 2 ולא לבנה. גם בפנייה זו, כמו בעתירה עצמה, לא הביא ב"כ העותר בפני הגורמים השונים במשרד הפנים את דבר העתירה הראשונה ואת ההסכמות שהושגו במסגרתה. אין צריך לומר כי אין לפנייה יסוד גם בהיבט זה, שהרי לא הייתה כל טעות הטעונה "תיקון", וממילא אין בידי העותרים להצביע על טעם שיש בו כדי להצדיק את העברת עניינו של עותר 1 לוועדה הבינמשרדית.

כאמור לעיל, הנני סבורה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל חוסר תום לב בולט, העולה מן העובדות כפי שפורטו עד כה (ראו, למשל, עת"מ (י-ם) 981/03 סמארה נ' משרד הפנים, לא פורסם; עת"מ (י-ם) 742/06 עאידה אבו קווידר נ' שר הפנים, תקדין). אולם גם לגופו של עניין אין לה יסוד. אין ספק, כי המשיב לא היה מגיע עם העותרים לידי ההסכמות נשוא העתירה הקודמת, לו סבר כי מבחינת העותרים המדובר בהסדר זמני, שניתן לשוב ולהשיג עליו בבוא העת. ההסכמות האמורות משמעותן כי העותרים הסכימו, כי אין בידיהם עילה להענקת אשרת שהייה קבועה בישראל לעותר 1. העותרים ידעו היטב, שכן היו מיוצגים על ידי עורך דין גם בעתירה הקודמת, כי לנוכח נהלי המשיב לא זכאי עותר 1 לקבל מעמד בישראל, משום שלא שהה במחיצת אימו שנתיים קודם לבקשה. ואכן, לו סברו העותרים כי זכותו של עותר 1 לקבל מעמד בישראל, הכיצד זה הסכימו להגביל את שהייתו בארץ עד גיל 18? הטענה כי העתירה הקודמת עסקה רק בהסדרת כניסתו של עותר 1 לישראל ולא במעמדו בה, הינה, אפוא, טענת סרק, שמוטב היה שלא נטענה. מכאן גם, שכל בקשה להסדרת מעמדו של עותר 1 בישראל, ככל שהוגשה לאחר העתירה, וכאמור לעיל כל בקשה כזו לא הוגשה עד ליום 16.11.09, עומדת בסתירה למוסכם בעתירה הראשונה ודינה להידחות. ואכן, בפניותיו של עותר 3 למשיב, על מנת להסדיר את כניסתו של עותר 1 ארצה לשם ביקור, לא ההין הוא לטעון דבר כנגד אותן הסכמות, או לטעון כי פניותיו בעבר לא טופלו, או כי זכאי הוא למעמד בישראל. ההיפך הוא הנכון, עותר 3 שב והדגיש כי הבקשה היא לצורך ביקור, והתחייב כי עותר 1 יעזוב את הארץ עם תום האשרה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ