אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבלת ערעור חלקי בדבר הפרת חובת האמון שבין בנק ללקוח

קבלת ערעור חלקי בדבר הפרת חובת האמון שבין בנק ללקוח

תאריך פרסום : 20/09/2007 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
8409-04
19/09/2007
בפני השופט:
1. א' פרוקצ'יה
2. א' חיות
3. ד' ברלינר


- נגד -
התובע:
1. מזל יעקובי
2. שלמה יעקובי

עו"ד יואב אלשייך
הנתבע:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף יהודה המכבי
עו"ד יגאל שפירא
פסק-דין

השופטת א' חיות:

             זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' אחיטוב-הרטמן) מיום 9.6.2004 אשר דחה תביעה למתן סעד הצהרתי שהגישו המערערים לביטול שעבוד שניתן על ידם למשיב ולביטול פעולות שונות אשר בוצעו בחשבונותיהם אצל המשיב.  

העובדות הצריכות לעניין

1.        המערערים, בעל ואישה, התגוררו עם ילדיהם ועם אמו של המערער 2 ואחיה של המערערת 1 בארבע יחידות דיור בשכונת "גבעת עמל א'" בתל אביב. ביום 25.11.1992 חתמו המערערים ושני קרוביהם הנ"ל על חוזה עם חברת גבעת עמל בע"מ לפינוי יחידות הדיור שאותן אכלסו, כאמור, תמורת סכום השווה ל- 970,000 דולר ארה"ב. ביום 14.12.1993 התקשרו המערערים בחוזה עם חברת צרפתי צבי ובניו בע"מ (להלן: חברת הבנייה) לרכישת דירת מגורים חדשה תמורת סך השווה ל-280,000 דולר ארה"ב (להלן: הדירה הראשונה). סכום זה שולם על ידם לחברת הבנייה בשיק בנקאי ואת יתרת הכספים שקיבלו מחברת גבעת עמל בע"מ הפקידו המערערים למחרת היום (15.12.1993) בסניף יהודה המכבי של המשיב בתל-אביב (להלן גם: הסניף) בו פתחו שני חשבונות: האחד על שם המערערת (חשבון מס' 434841) עם ייפוי כוח למערער לבצע בו פעולות שם הופקד סך של 2,072,170 ש"ח והשני, על שם המערער (חשבון מספר 434686). כמו כן, ייפתה המערערת ביום 22.12.1993 את כוחו של המערער לבצע פעולות בחשבון נוסף שהיה לה בסניף (חשבון מספר 62170) ואשר עד לאותה עת כמעט ולא התבצעה בו פעילות (שלושת החשבונות ייקראו להלן: החשבונות). המערערים אף פתחו באותו המעמד תוכנית חיסכון על שם המערערת בה הפקידו סכום של 300,000 ש"ח מתוך חשבונה (חשבון מס' 434841) (להלן: תוכנית החיסכון). באותו היום וביום שלמחרת רכשו המערערים בסכום של כ-200,000 ש"ח מניות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב (להלן: הבורסה). סכום זה נמשך אף הוא מחשבונה הנ"ל של המערערת ולאחר שההשקעה נשאה רווחים, הגדיל המערער בראשית חודש ינואר 1994 את השקעותיו באפיק זה ובסך הכול השקיע בניירות ערך עד מחצית חודש ינואר 1994 סכום כולל של 1,837,736 ש"ח. ביום 14.1.1994 חתמה המערערת על בקשה להקצאת אשראי בסך 400,000 ש"ח לצורך רכישת ניירות ערך נוספים בחשבונה (חשבון מס' 434841) ולצורך כך חתמה על מסמך המשעבד את ניירות הערך שהיו בחשבון אותה עת כמו גם את אלה שיהיו בו בעתיד, להבטחת פירעון האשראי.

2.        כחודש לאחר רכישת הדירה הראשונה, חתמו המערערים ביום 13.2.1994 על חוזה נוסף עם חברת הבנייה לרכישת דירה שנייה באותו בניין ולרכישת הגג שמעליה, תמורת סכום של 270,000 דולר ארה"ב (להלן: הדירה השנייה). במבוא לחוזה הנוסף נכתב כי המערערים מעוניינים להצמיד את הגג שמעל לדירה השנייה אל הדירה הראשונה. לצורך מימון רכישת הדירה השנייה נטלה המערערת מהמשיב שתי הלוואות - האחת מיום 22.2.1994 בסך 300,000 ש"ח לתקופה של שנתיים והשנייה מיום 22.3.1994 בסך 450,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים (להלן: ההלוואות). להבטחת פירעון ההלוואות, חתמו המערערים ביום 21.3.1994 על שטר משכנתה המתאר את הנכסים המשועבדים כ"דירה בת 3.5 חדרים [הדירה השנייה]+גג וחדר על הגג...". לאחר רכישת הדירה השנייה השקיעו המערערים כ-100,000 דולר ארה"ב בחיבור הגג שלה לדירה הראשונה.

3.        אפיק ניירות הערך שבו השקיעו המערערים את כספם כמתואר לעיל, לא עמד בציפיות ובחודש פברואר 1994 החלה ירידה בשערי המניות הנסחרות בבורסה ובכללן שערי ניירות הערך שרכשו המערערים. כתוצאה מכך לא ניתן היה לפרוע את ההלוואות מתוך הרווחים שהמערערים ציפו להם מן ההשקעה בניירות ערך, כאמור, ובחשבונות נוצרו יתרות חובה שהלכו ותפחו, בין היתר, בשל אי פירעון תשלומי ההלוואות על ידם. מנהל הסניף פנה אל המערער בדרישה כי יפקיד בחשבונות כספים ויקטין את יתרות החובה ובעקבות פגישה שהתקיימה בעניין זה בין המערער למנהל הסניף נפדתה טרם זמנה תוכנית החיסכון. אשר לסיכום שהושג בעניין זה באותה פגישה יש מחלוקת בין הצדדים, אך מכל מקום אין חולק כי בפועל העביר הבנק את סכומי הפדיון של התוכנית אל החשבונות לכיסוי חלקי של יתרות החובה שהצטברו בהם. כמו כן, אין חולק כי במקביל נפתח על שמו של המערער בסניף חשבון חדש של ניירות ערך אליו "הוזרם", כדבריו, סך של 100,000 ש"ח. באותה תקופה וחרף העובדה שעדיין נותרו בחשבונות יתרות חובה משמעותיות, אפשר המשיב למערערים למשוך כספים מן החשבונות ומאוחר יותר אף שינה את הסטאטוס שלהם ל"חשבון מועדף" ו"חשבון אח"מ" (חשבון 434341 הוגדר "פרטי מועדף" החל מחודש ינואר 1995; חשבון 434868 הוגדר "עו"ש אח"מ" החל מחודש מרץ 1995; וחשבון 062170 הוגדר "חשבון אח"מ" החל מחודש מאי 1995). עם זאת, ומשלא עלה בידי המערערים לכסות את יתרות החובה בחשבונות ואלה הגיעו ביום 2.9.1997 לסך כולל של 1,394,925 ש"ח (כולל ריבית), דרש המשיב את פירעון החוב בשני מכתבים מיום 2.9.1997 ומיום 3.9.1997 שהפנה אל המערערים ובהם ציין כי אם לא יעשו כן בתוך 10 ימים ינקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו לשם מימוש השעבוד על הדירה. החוב לא נפרע ועל כן הגיש המשיב ביום 30.10.1997 בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב למימוש שטר המשכנתה אשר לפיו שועבדו לטובתו, כאמור, זכויות המערערים בדירה השנייה ובגג. בהחלטתו מיום 3.11.1997 נענה ראש ההוצאה לפועל לבקשה זו ובעקבות כך הגישו המערערים ביום 16.9.1998 תביעה נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתרו לשורה של סעדים הצהרתיים לפיהם ייקבע, בין היתר, דבר בטלות שטר המשכנתא וכן דבר בטלות כל הפעולות בניירות ערך שבוצעו בחשבון וזאת בעילות של עושק, הטעייה, הפרת חוזה, הפרת חובות אמון וניהול משא ומתן בחוסר תום-לב, הפרת חובת גילוי וחובת זהירות והצגת מצג שווא רשלני מצד במשיב כלפיהם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי בחן את העדויות ואת המוצגים שהובאו בפניו ובדחותו את התביעה קבע כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את העילות הנטענות על ידם ואת זכותם לסעדים ההצהרתיים שביקשו. בית המשפט קבע בפסק הדין כי לא מצא כל ראייה שתתמוך בטענות שהעלו המערערים בפניו על היותם קורבנות למעשיי שידול, פיתוי ותחבולות מצד המשיב ולעילות העושק וההטעיה שבפיהם, בציינו "למרות טיעוני ב"כ התובעים בכתב התביעה, עולה ברורות שהתובע הגיע לסניף הנתבע האמור מרצונו החופשי, ואף קיבל החלטות, אם לבדו ואם לאחר התייעצות עם אשתו, להפקיד את כספי הפיצויים שקיבלו בסניף זה". בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את הטענות שהעלתה המערערת בפניו כי הוחתמה על מסמכים שונים אצל המשיב בלא שידעה על מה היא חותמת ובלא שנאמר לה כי ייעשה שימוש באשראי לרכישת ניירות ערך, בקובעו כי לא עלה בידי המערערת לסתור את החזקה הקיימת בעניינים אלה ולפיה מי שחתם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. מתוקף אותה חזקה ובהיעדר ראיות לסתור דחה בית המשפט המחוזי טענה נוספת שהעלו המערערים ולפיה סוכם בין המערער ובין סגן מנהל הסניף על פה כי הגג לא ישועבד. בית המשפט קבע בעניין זה כי על פי האמור בשטר המשכנתה נכלל הגג בשעבוד וכי הוא מעדיף את האמור במסמך הכתוב על פני גרסת המערערים שלא הוכחה בדבר סיכום על פה הסותר אותו. בית המשפט המחוזי אף דחה גרסה שהציג המערער ולפיה לאחר מפולת המניות בבורסה הציע לו מנהל הסניף להטעות את רעייתו ולהחתימה על "שבירת" תוכנית החיסכון בעוד שייאמר לה על ידי שניהם כי היא חותמת על הארכת התוכנית וכך ניתן יהיה להעביר את הכסף ללא ידיעתה להשקעה בניירות ערך. בית המשפט קבע כי התנהגות כזו מצד מנהל הסניף נראית על פניה תמוהה וחסרת הגיון והטיל ספק רב בגרסת המערער בעניין זה באומרו כי לא מצא כל סימוכין לדברים בראיות שהוצגו וכי כאשר הסבירות להתרחשות הדברים נמוכה "אין די בדברי התובע בעלמא".       

           יחד עם זאת, לא חסך בית המשפט לאורך כל פסק הדין את שבטו מן המשיב. הוא ביקר בחריפות את עדות מנהל הסניף וסגנו וכן את התנהלות המשיב בנסיבות שנוצרו. כך למשל, תמה בית משפט קמא על טענתו של מנהל הסניף לפיה הוא אינו זוכר את המפגשים עם המערער בסניף הבנק לאחר המפולת בתחילת 1994. כמו כן ציין בית המשפט כי לא ניתן על ידי המשיב הסבר משכנע לעובדה שחשבונות המערערים הוגדרו כחשבונות מועדפים גם לאחר שהצטברו בהם יתרות חובה בסכומים ניכרים. עוד הביע בית משפט קמא תמיהה על כך שסגן המנהל לא זכר פרטים מהותיים הרלוונטיים לעניין כגון שיעור הריבית הנהוג בתקופה נשוא האירועים וקיומה של הנחייה מטעם המפקח על הבנקים להימנע ממתן אשראי לצורך פעילות בניירות ערך. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי נוכח היות המשיב תאגיד המספק שירות לציבור חלה עליו חובת נאמנות מוגברת ובייחוד מקום שבו כמו במקרה דנן מדובר בלקוחות שאינם בקיאים בתחום הפיננסי. בהקשר זה ציין בית המשפט כי תמוהה העובדה שהמשיב אפשר למערערים למשוך כספים שעה שהיו בחשבונותיהם יתרות חובה גבוהות וכי מן הראוי היה לעצור את מתן האשראי לאחר שהתברר כי ערך ההשקעה בניירות ערך ירד באופן משמעותי וכושר ההחזר שלהם נפגם. בהמשך לדבריו אלה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי:

[ל]בנק, למרות שעמד בחובותיו הבסיסיות ולא ביצע עושק או הטעיה, ומאום לא נעשה בכפיה או בניגוד להסכמת ה[תובע], יש לייחס חלק מסוים לכך שהדברים הגיעו לאן שהגיעו, קרי חוב בסך מאות אלפי שקלים של התובעים כלפי הנתבע, ומן הראוי לייחס לו תרומה להתהוות החוב המדובר.

           בית המשפט לא הכריע עם זאת בשאלה מהו שיעורה של אותה תרומה שיש לייחס למשיב מתוך החוב בציינו:

...מאחר ומהות התביעה שבפנינו הינה עתירה למתן פסק דין הצהרתי, והנקודות לגביהן מתבקש פסק הדין הינן לטעמי חוליות בשרשרת האוחזות אחת ברעותה, אין אפשרות ליתן פס"ד לגבי חלק זה או אחר של הפעולות או של תוצאותיהן. קל וחומר שלא ניתן לכמתן... אין בפנינו תביעה לסכום זה או אחר ועל כן אין מקום אפילו לקביעת שיעור אחריותו של הנתבע, אשר כאמור, מסקנתי היא, כי קיימת.

           בית המשפט אף דחה עתירה נוספת שהעלו המערערים בתביעתם להמצאת מסמכים שונים על ידי המשיב בציינו כי המסמכים הומצאו להם במהלך הדיון ואף קודם לכן, כפי העולה מחוות דעת המומחה שצירפו. בשל הטעמים המפורטים לעיל דחה, אפוא, בית משפט קמא את תביעת המערערים לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו אך לא עשה צו להוצאות.

           המערערים לא השלימו עם תוצאה זו ומכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

5.        טענות המערערים מכוונות בעיקרן נגד ממצאי העובדה של בית משפט קמא, והם שבים וטוענים כי יש להעדיף את גרסתם לפיה נפלו קרבן למעשי מנהל הסניף וסגנו. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות שהובאו בפניו ונתן משקל שגוי לעדויות השונות. עוד טוענים המערערים כי חוסר המהימנות שייחס בית משפט קמא לעדי המשיב, התמיהות שהעלה לגבי זיכרונם הלקוי והכחשותיהם המגמתיות, מחזקים את גרסתם והיו צריכים להביא לקבלת התביעה. לכל אורך טענותיהם מדגישים המערערים את חוסר ניסיונם בתחום הפיננסי ומציינים שהם אנשים בעלי השכלה פורמאלית בסיסית אשר נפלו קרבן לניצול מצד המשיב. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל הולם לכך שדוחות הפעילות בניירות ערך מוכיחים שסגן המנהל טיפל באופן לא ראוי בכספים שהשקיעו ומפריכים את טענתו לפיה הוא לא ייעץ למערער בנוגע להשקעות אלו. בהקשר זה מציינים המערערים שסגן המנהל הודה בכך שמרבית הדוחות המתייחסים לניירות הערך נושאים את חתימת ידו אך העיד שאינו זוכר שכתב אותם, וזאת ללא כל נימוק משכנע. כן הצביעו המערערים על הסתירות שהתגלו בעדויות המנהל וסגנו בנוגע לייעוץ שניתן למערער לגבי ההשקעה בניירות הערך. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא משלא נתן כל משקל לכך שהמשיב פעל בניגוד להוראות המפקח על הבנקים בנותנו למערערים אשראי לצורך השקעה זו וכן לכך שסגן המנהל שיקר בתצהירו בעניין זה. המערערים מוסיפים וטוענים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שלא הוכח כי המערערת לא הבינה את תוכן המסמכים עליהם חתמה ובקובעו עוד כי אין בנסיבות החיצוניות כדי להוסיף או לגרוע מהאמור בהם. המערערים טוענים בהקשר זה כי היה מקום לזקוף לחובת המשיב את הסתירה שבין הצהרתו של סגן המנהל לפיה הסביר למערערת את תוכן המסמכים ובין טענתו כי הוא עצמו לא טיפל בנושאים אלה. כן טוענים המערערים כי מדובר במסמכים שהם חוזים אחידים וכי הבנק הפר את חובות האמון והגילוי ואת חובת הזהירות וחובת תום הלב שהוא חב כלפיהם בכל הנוגע להתקשרות על פי אותם המסמכים ולפיכך, אין לאפשר לו להסתמך עליהם.

6.        המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה בהתעלמו מכך שהמשיב וכמוהו גם בנקים אחרים נקטו בין השנים 1994-1992 פעולות שיווק אגרסיביות לעידוד ההשקעה בשוק ההון ובכללן שידול לקוחות ליטול אשראי בנקאי כדי לרכוש ניירות ערך, תוך שעבוד נכסי מקרקעין להבטחת החזר האשראי. המערערים מפנים בהקשר זה לעדותו של יצחק שני אשר העיד מטעמם וסיפר כיצד ניסה המשיב לשכנעו להשקיע כספים בצורה דומה. חיזוק נוסף לגרסתם מוצאים המערערים בהלוואות קצרות המועד שניתנו להם, אשר החזרן החודשי (שעמד על כ-30,000 ש"ח) נפרע מחשבון הבנק של המערערת (חשבון מספר 62170) מבלי שעמד לרשותה מקור הכנסה כלשהו. המערערים מציינים בהקשר זה כי אף לשיטתו של המשיב הלוואות דומות לא היו ניתנות לאדם מן היישוב אשר אין לו יכולת החזר ממשית. עובדות אלה, כמו גם הפיכת חשבונות המערערים באופן תמוה ל"חשבונות מועדפים" ומתן האפשרות להמשיך ולמשוך מהם כספים, מובילות לטענתם לכלל מסקנה כי מנהל הסניף וסגנו עשו בחשבונות כבשלהם והמערערים מדגישים בהקשר זה את חוסר ההיגיון הכלכלי הקיים מבחינתם בלקיחת הלוואה הנושאת ריבית גבוהה לצורך רכישת דירה, כאשר לרשותם עומד כסף נזיל המושקע בניירות ערך. המערערים מוסיפים וטוענים כי הימנעותו של המשיב מלגלות בתצהיר מסמכים הנוגעים לביצוע הפעולות בניירות ערך, עולה כדי נזק ראייתי והיא מחזקת את גרסתם. עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בקובעו שגג הדירה השנייה שועבד אף הוא בשטר המשכנתה. לטענתם, הודה כונס הנכסים מטעם המשיב במסגרת הליך טען ביניים שנפתח ביוזמת חברת הבנייה כי המשיב ידע בעת החתימה על שטר המשכנתה על הכוונה לחבר את הגג לדירה הראשונה ועובדה זו מחזקת את גרסתם. עוד טוענים המערערים כי הימנעותו של המשיב מלחקור את המערערת באשר לנסיבות חתימתה על שטר המשכנתה צריכה לפעול נגדו, וכי היה על בית המשפט ליתן משקל לכך שמנהל הסניף טען בחקירתו הנגדית כי לא הוא ולא סגנו החתימו את המערערים על המסמכים הבנקאיים הנוגעים לשעבוד, הגם שהוצגו מסמכים בנקאיים הנושאים חתימות בכתב ידם. המערערים מוסיפים וטוענים כי קביעותיו של בית משפט קמא לפיהן המשיב לא הטעה או עשק את המערערים אינן עולות בקנה אחד עם קביעתו כי הבנק אחראי במידה מסוימת למצב אליו נקלעו. לעניין זה נטען עוד כי שגה בית המשפט בקובעו שנוכח אופי הסעדים המבוקשים אין מקום לקבוע את שיעור האחריות של המשיב.

7.        המשיב מצידו סומך ידיו על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא בדבר אי הוכחת העילות שנטענו כלפיו ובהן מצגי שווא, עושק, הטעיה, כפייה והפרת חובת אמון. המשיב טוען כי לא הוכח שבוצעו על ידו פעולות כלשהן בניגוד לרצון המערערים או כי מנהל הסניף וסגנו שידלו אותם לקחת הלוואות לשם רכישת הדירה השנייה וכן לא הוכח כי שטר המשכנתה אינו משקף נאמנה את ההסכמות שהושגו על פה. המשיב מוסיף וטוען כי אין מקום להתערב במשקל שנתן בית המשפט לעדויות השונות וכי ראוי לדחות את גישת המערערים לפיה יש להותיר על כנן את קביעות המהימנות התומכות בטיעוניהם ולדחות את אלו התומכות בגרסתו שלו. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המערערים בדבר היות מסמכי הבנק "חוזים אחידים" ולו משום שזו הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים ונטענה באופן כללי וסתמי. לבסוף טוען המשיב כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי הסעדים ההצהרתיים שנתבקשו על ידי המערערים בתביעתם הם בבחינת "הכול או לא כלום" ועל כן גם אם נושא המשיב כקביעת בית משפט קמא באחריות לחלק מן החוב שנוצר (קביעה שעליה חולק המשיב לגופו של עניין), אין סעד הצהרתי נתון לשיעורין או לכימות ועל כן לא ניתן ל"תרגם" את קביעתו זו של בית משפט קמא לסעד כלשהו במסגרת התביעה שהוגשה.

דיון

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ