אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> קבילות העתקי מסמכי בנקים בשלב בדיקת התאמת התביעה לסדר דין מקוצר

קבילות העתקי מסמכי בנקים בשלב בדיקת התאמת התביעה לסדר דין מקוצר

תאריך פרסום : 03/12/2006 | גרסת הדפסה
ע"א
בית המשפט העליון
4345-05
03/12/2006
בפני השופט:
1. הנשיא (בדימ') א' ברק
2. א' גרוניס
3. ע' ארבל


- נגד -
התובע:
1. שובל שדמה מימון וסחר בע"מ
2. יצחק איזו שלומוביץ
3. יעקב לוי

עו"ד ד"ר רוי בר-קהן
עו"ד איריס רז
הנתבע:
בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ
עו"ד צורי בן-תורה
עו"ד ישעיהו ספיבק
עו"ד יוסף פרינס
פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 5.4.05 (כבוד הרשם א' ש' שילה), בו התקבלה תובענה בסדר דין מקוצר על סך של כעשרה מיליון ש"ח, שהוגשה על ידי המשיב (להלן - הבנק) נגד המערערים. פסק הדין ניתן לאחר שנדחתה בקשתם של המערערים לסילוק על הסף, למחיקת כותרת או למתן רשות להתגונן.

2.        ביום 16.3.03 הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערים ונגד שני אחרים. סכום התביעה הורכב ממרכיב שקלי בסך כארבעה מיליון ש"ח, וממרכיב דולרי בסך של כ-1.3 מיליון דולר. בתובענה נטען כי המערערת 1 (להלן - המערערת) הינה לקוחה של הבנק, ואילו ארבעת הנתבעים האחרים ערבו לחיוביה כלפי הבנק. על פי האמור בתביעה, ניהלה המערערת חשבון דביטורי אצל הבנק. לכתב התביעה צורפו העתקים של בקשה לפתיחת חשבון והסכם לתנאי עסק כלליים (להלן - הסכם תנאי העסק). ימים אחדים לפני הגשת התביעה עמדה יתרת החובה בחשבון על כארבעה מיליון ש"ח. לכתב התביעה צורף דף חשבון המצביע על יתרת החובה וכן דף חשבון נוסף ובו שלושים הפעולות האחרונות. בצד החשבון הדביטורי ניהלה המערערת אף חשבון במטבע זר. יתרת החובה בחשבון עמדה, עובר להגשת התביעה, על סך של כ-18,000 דולר. העתק של דף חשבון המעיד על היתרה צורף לכתב התביעה. בנוסף לכך נטען בתביעה, כי המערערת קיבלה מן הבנק הלוואה בסכום של 1,235,000 דולר. לכתב התביעה צורף העתק של בקשת הלוואה מיום 5.7.02. הבנק טען בתביעה כי המערערת לא קיימה את התחייבויותיה לפרוע את האשראי שניתן לה, ולפיכך הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי, בהתאם לאחד מן הסעיפים של הסכם תנאי העסק. לפני הגשת התביעה עמדה יתרת ההלוואה (קרן וריבית) על סך של 1,264,575 דולר. הבנק צירף לכתב התביעה פלט מחשב המעיד על יתרת החוב בגין ההלוואה. לכתב התביעה צורפו, כמו כן, אישורים של הבנק לגבי שיעורי הריבית שנהגו אצלו, הן לגבי חשבון שקלי והן לגבי חשבון דולרי. נוסף על כל אלה נטען בתביעה, כי ארבעת הנתבעים הנוספים חתמו על כתבי ערבות ללא הגבלה בסכום, לפיהם ערבו לחובות המערערת כלפי הבנק. אף העתקים של כתבי הערבות צורפו לכתב התביעה. בעקבות הגשת התביעה הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בקשה בה עתרו למחיקת התובענה על הסף, לחלופין למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", ולחלופי חלופין למתן רשות להתגונן. הבקשה נתמכה בתצהיר של המערער 2, מנכ"ל המערערת, המשתרע על פני 21 עמודים וכולל 123 סעיפים, וכן בתצהיר של המערער 3 המחזיק 9 עמודים ו-48 סעיפים. כמו כן צורפה לבקשה חוות דעת של מומחה שבדק את חישובי הריבית לגבי החוב המגיע לבנק. בעת הדיון בבקשתם של המערערים נחקר המערער 2, ובמהלך חקירתו הוגשו מוצגים שונים.

3.        מתצהירו של המערער 2, מן המסמכים שצורפו לכתב התביעה, ומאלה שהוגשו במהלך החקירה התבררה התשתית העובדתית הבאה: תחילתה של ההתקשרות בין המערערת לבין הבנק הייתה ביום 5.6.01. במכתב מאותו יום הודיע הבנק כי הסכים להעמיד למערערת מסגרת אשראי בסכום של 4.75 מיליון דולר. כן נאמר במכתב, כי תוקפה של מסגרת האשראי הינו עד ליום 1.6.02. בעקבות ההסכמה האמורה, נטלה המערערת מהבנק ביום 7.6.01 שתי הלוואות - האחת בסך 1.8 מיליון דולר והשנייה בסך 4.2 מיליון ש"ח (להלן, בהתאמה, הלוואה א' והלוואה ב'). בו ביום הפקידה המערערת בחשבונה בבנק פיקדון בסך 2 מיליון דולר וכן מניות של חברת ירדן השקעות בע"מ (להלן - מניות ירדן). בתחילת חודש יולי 2001 נטלה המערערת הלוואה נוספת, בסך 1.2 מיליון דולר (להלן - הלוואה ג'). בכל אחד מהסכמי ההלוואה אשר נחתמו בין בעלי הדין נקבע, כי הפירעון יתבצע בתשלום אחד הכולל את סכום הקרן בתוספת הריבית. הלוואה א' והלוואה ג' יועדו לפירעון בתום שנה אחת ממועד נטילתן, ואילו הלוואה ב' נלקחה לתקופה של 3 חודשים, אך הוארכה מעת לעת, עד שנפרעה בחודש אוגוסט 2002 באמצעות חיוב החשבון הדביטורי. בתאריך 5.7.02 האריך הבנק את הלוואה ג' בשנה נוספת על דרך מתן הלוואה חדשה, הכוללת את הקרן בתוספת הריבית שהצטברה בגין השנה הראשונה.

4.       לתצהירו של המערער 2 צורף סיכום של פגישה שנערכה ביום 29.5.02 (להלן - הפגישה) בין אנשי הבנק לבין גורמים שונים הקשורים במערערת, ביניהם המערער 2. הפגישה עסקה בעניינים שונים הנוגעים ליחסים בין הקבוצה העסקית אליה משתייכת המערערת לבין הבנק. בסיכום נרשם כי עד ליום 31.12.02 תימכרנה מניות ירדן בסך של 2 מיליון ש"ח, כי עד ליום 31.12.02 ישולם לבנק סכום של 100,000 דולר וסכום זהה ישולם עד ליום 30.6.03. אין חולק, כי מניות ירדן לא נמכרו עד למועד הנזכר וכי התשלום הראשון של 100,000 דולר לא שולם במועד ואף לא לפני הגשת התביעה (שכאמור הוגשה ביום 16.3.03), וגם לא לאחר מכן. מיותר לומר שהתשלום השני גם הוא לא שולם מעולם. בחודש אוגוסט 2002 פרע הבנק את הלוואה ב' על דרך חיוב חשבונה של המערערת. כתוצאה מכך גדל שיעור הריבית בו חבה המערערת. הבנק שלח מכתבי התראה לחברה, ומשלא נענה - פרע את הלוואה א' בחודש פברואר 2003 באמצעות הפיקדון בסך 2 מיליון דולר, וזיכה את חשבון המערערת ביתרה. 

5.       בהחלטתו של כבוד הרשם מיום 29.3.05 הוא דחה את כל טענותיהם של המערערים. לעניין הטענה שיש לסלק את התובענה על הסף נקבע, כי כתב התביעה מגלה עילה. טענת המערערים לעניין זה הייתה, כי על פי האמור בתביעה ובנספחיה טרם הגיע המועד לפירעון החוב. על פי גישתו של הרשם, רשאי היה הבנק לדרוש את פירעון האשראי על יסוד האמור בהסכם תנאי העסק. בכל הנוגע למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" טענו המערערים כי העתקי המסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם קבילים בהתאם להוראות של פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - הפקודה), ככל שמדובר ב"רשומה מוסדית". כבוד הרשם דחה את הטענה מן הטעם שאין חובה לצרף לכתב התביעה את הראיות עצמן, וכי דרישותיה של הפקודה בעניין הגשת ראיות צריכות להתקיים במהלך המשפט עצמו ולא בשלב הראשוני, בו נבחנת השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר. הטענה כי התביעה אינה מגלה עילה, בשל כך שטרם הגיע מועד פירעון החוב, הועלתה אף כנימוק מדוע צריך ליתן למערערים רשות להתגונן. בתצהירו של המערער 2 נטען, כי כאשר המערערת החלה את יחסיה עם הבנק היה ברור שחרף האמור במסמכים אין מדובר באשראי והלוואות לזמן קצר, אלא לטווח ארוך, כפי שהיה מקובל ביחסיה של המערערת עם בנקים אחרים. לעניין טענה זו, שעמדה במרכז בקשתם של המערערים, קבע כבוד הרשם כי הטענה סותרת את ההסכמים הכתובים בהם ננקבו מועדי פירעון וכן כי היא אינה מתיישבת "עם ההיגיון המסחרי ועם הנוהל הבנקאי". בנוסף, הצביע כבוד הרשם על כך שהטענה לפיה מדובר היה באשראי לטווח ארוך הייתה כללית ובתצהירו של המערער 2 העניין לא פורט, ולא נאמר כי הבנק הסכים שאכן מדובר באשראי לטווח ארוך. אשר לטענה כי לא הגיע מועד הפירעון, הפנה כבוד הרשם להוראות שונות בהסכם תנאי העסק, בין היתר לסעיף הקובע מתי הבנק רשאי לדרוש פירעון מיידי של יתרה בלתי מסולקת של הכספים המגיעים לו. אותו סעיף מונה 24 חלופות, שבהתקיים כל אחת מהן רשאי הבנק לדרוש פירעון מיידי של המגיע לו. לשיטתו של כבוד הרשם, המערערת לא פרעה חוב שהגיע ממנה, למשל התשלום הראשון של 100,000 דולר שהיה אמור להיות משולם עד ליום 31.12.02. כמו כן נדחתה הטענה לפיה הסעיף בהסכם תנאי העסק בעניין כוחו של הבנק לדרוש פירעון מיידי הינו סעיף מקפח בחוזה אחיד. אשר לחוות הדעת של המומחה בעניין חיובי ריבית מופרזים, נקבע כי לא הונחה תשתית כלשהי בעניין זה בתצהיריהם של המערערים 2 ו-3, ועל כן אין מקום להתחשב בחוות הדעת. נוסף על כל אלה, נדחו אף הטענות שהעלו המערערים 2 ו-3 כערבים, ואשר נסמכו, בעיקרם של דברים, על טענותיה של המערערת. משנדחתה בקשת המערערים על כל היבטיה, ניתן ביום 5.4.05 פסק דין בו חויבו המערערת ושניים מבין הערבים, המערערים 2 ו-3, בתשלום מלוא סכום התובענה. מכאן הערעור שבפנינו, בו חזרו המערערים על עיקר הטענות שהעלו בפני הרשם בבית המשפט המחוזי.

6.       הטענה הראשונה אותה שבים ומעלים המערערים היא הטענה כי כתב התביעה איננו מגלה עילה. לגרסתם של המערערים, מן האמור בכתב התביעה ובנספחים שצורפו לו, מתברר כי טרם הגיע המועד לפירעון החוב המגיע לבנק. כך מצביעים המערערים על אחד מנספחי התביעה המוכתר "כתב בקשה לקבלת הלוואה". במסמך זה, הנושא תאריך 5.7.02, מבקשת המערערת מן הבנק לקבל הלוואה בסכום של 1,235,000 דולר. באותו מסמך אף נאמר כי החזר ההלוואה יעשה ביום 5.7.03. כזכור, התביעה עצמה, בה נתבע אף החזר ההלוואה, הוגשה לבית המשפט ביום 16.3.03, היינו, לפני המועד המוסכם להחזר ההלוואה. על יסוד זה הועלתה הטענה בדבר היות התביעה מוקדמת. טענתם זו של המערערים מתעלמת מכך שבכתב התביעה נטען כי המערערת קיבלה אשראי מן הבנק, אך לא עמדה בהתחייבות לפרוע את האשראי. כמו כן נטען בכתב התביעה, כי מאחר שהאשראי לא נפרע הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי. לכתב התביעה צורף, כפי שכבר צוין, הסכם תנאי העסק. בסעיף 31 להסכם זה מפורטות 24 אפשרויות שונות, שבהתקיים כל אחת מהן רשאי הבנק "לדרוש מהלקוח את הפירעון המיידי של היתרה הבלתי מסולקת של סכומי החוב". הדיבור "סכומי החוב" מוגדר בסעיף ההגדרות שבתחילת הסכם תנאי העסק. דיבור זה מורה כי הוא מכסה את כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת הלקוח "מכל מקור שהוא ובכל עילה שהיא". השילוב בין האמור בהוראות הנזכרות לבין טענות הבנק בכתב התביעה בעניין אי פירעון האשראי והדרישה לפירעון מיידי של ההלוואה, די בו על מנת לבסס עילת תביעה. זאת, הגם שהתביעה הוגשה לפני מועד הפירעון הנקוב במסמך שהתייחס להלוואה ג'.

7.       טענת הסף השנייה שהעלו המערערים הייתה, כי אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. על איזה יסוד נסמכה טענה זו? המערערים מפנים להוראות של הפקודה, כפי שתוקנו בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995 (להלן - החוק). סעיף 36 לפקודה קובע מהם תנאי הקבילות של רשומה מוסדית. לגרסת המערערים, תנאים אלה לא נתמלאו במקרה דנא, בכל הנוגע למסמכים שהבנק צירף לכתב תביעתו. דומה שהמערערים לא הבחינו בין השלב של הבאת ראיות במשפט גופו לבין השלב בו בוחנים האם התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. סעיף 36 לפקודה עוסק בשלב הראיות של המשפט, השלב שיגיע אם וכאשר תינתן לנתבע רשות להתגונן. כידוע, אחד התנאים לכשרותה של תובענה להתברר בסדר דין מקוצר הוא התנאי בדבר קיומה של ראיה בכתב, כאמור בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). ברי, כי הבחינה של כשרות התביעה נעשית בשלב ראשוני של ההליך, בטרם שמיעת הראיות, והכל על יסוד כתב התביעה והנספחים שצורפו לו (אם כי לעיתים ייתכן שחסר מסוים יושלם בהסתמך על בקשת הרשות להתגונן: ע"א 493/64 שמיר נ' אשד, פ"ד יט(3) 184; ע"א 373/69 חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד כג(2) 347). על כן, אין מקום לבחון את השאלה האמורה לאור כללי הראיות החלים בשלב שמיעת הראיות. בעבר, לפני שהפקודה תוקנה על ידי החוק, הועלתה טענה דומה לזו עליה סומכים עתה המערערים. סעיף 37 לפקודה, שבוטל על ידי החוק, קבע כי תנאי לקבלת רישום בספר בנקאי הוא שתובא הוכחה בעל פה או בתצהיר שהספר היה אחד מהספרים הרגילים של הבנק, כי הוא נמצא במשמרת הבנק, כי הרישום נעשה במהלך העסקים הרגיל וכי ההעתק שהוגש נמצא מתאים למקור. בית משפט זה קבע, כי ההוראה של סעיף 37 חלה לעניין שלב הראיות במשפט ולא כאשר בוחנים את השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר (ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 197 (השופט י' מלץ) (להלן - עניין הילולים)). התיקונים בפקודה לא מיועדים היו להביא שינוי כלשהו באשר לתנאים המכשירים תובענה להתברר בסדר דין מקוצר. מטרתם הייתה להתאים את דיני הראיות לעידן המודרני, בו חלק לא קטן מההתנהלות העסקית והביורוקרטית נעשית באמצעות מחשבים ולא עוד באמצעות רישומים ידניים במסמכים (ראו דברי ההסבר להצעת חוק המחשבים, התשנ"ד-1994, ה"ח 2278, 13.6.94, עמ' 478. לגבי השינוי שהביא החוק ראו, י' קדמי, על הראיות (חלק שני, תשס"ד-2003) עמ' 843 ואילך; לסוגיה של ספרי בנק על פי הפקודה לפני תיקונה, ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 257-254; ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126, 133).

8.       כאשר מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שמגיש בנק לגבי יתרת חוב בחשבון, די בצירוף של ההסכם הבסיסי שבין הבנק לבין הלקוח ושל דף המצביע על היתרה הסופית (עניין הילולים; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 137; רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ (לא פורסם)). ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים. מכאן, שלאותם רישומים יש פוטנציאל ראייתי גבוה (ראו ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מ(2) 333, 335-334). זה הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים - ההסכם הבסיסי ודף היתרה הסופית - מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנה 202(1)(א) לתקנות. עיון בהסכם תנאי העסק מגלה שנכללת בו הוראה בנוגע לכוחם הראייתי של ספרי הבנק. בסעיף 9 של ההסכם נאמר כי "כל הרישומים בספרי הבנק יחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה כלפי הלקוח לכל האמור בהם על כל פרטיהם...". נוסיף, כי הדרישה בדבר ראיה בכתב, ביחד עם הדרישות הרלוונטיות הנוספות שבתקנה 202 - סכום קצוב ותביעה מכוח חוזה או התחייבות - מיועדות למיין תביעות על יסוד ההנחה שקיים סיכוי גבוה כי התובע יזכה בתביעתו, אם כתב התביעה והנספחים שאיתו מקיימים את הדרישות האמורות (ראו ע"א 236/64 חברת ארדה בע"מ נ' כץ, פ"ד יח(3)518, 522 מול האות ז', וכן י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 654). אותה הנחה הסתברותית חלה אף לגבי התביעות האחרות שניתן להגישן בסדר דין מקוצר, בהתאם לתקנה 202. מכאן הצידוק להשמת משוכה בדרכו של הנתבע בתביעה בסדר דין מקוצר. אין לו זכות אוטומטית להתגונן בפני התביעה, אלא עליו לקבל רשות, ורק משזו ניתנת רשאי הוא להתגונן.

9.       נבחן עתה אילו העתקי מסמכים צורפו לכתב התביעה והאם יש בהם כדי לקיים את הדרישות להגשתה של תביעה בסדר דין מקוצר על ידי בנק (למען הקיצור לא נחזור ונציין בכל פעם את העובדה שמדובר בהעתק). לתביעה צורף הסכם תנאי העסק יחד עם בקשה לפתיחת חשבון. כמו כן צורף דף חשבון המצביע על היתרה בחשבון הדביטורי במטבע ישראלי, וכן דף הכולל את 30 הפעולות האחרונות בחשבון. נוסף על כך צורפה בקשה לקבלת הלוואה במטבע דולרי וכן דף המציין את קרן ההלוואה וסכום הריבית שהצטבר. יוער, כי בבקשה לקבלת הלוואה מצוין אף שיעור הריבית שתיגבה על ידי הבנק. לכתב התביעה צורף גם דף של חשבון מטבע זר המצביע על סכום יתרת החובה. כמו כן צורפו לתביעה כתבי הערבות שנחתמו על ידי הערבים, כולל המערערים 2 ו-3. רואים אנו, אם כן, כי בכל הנוגע למרכיבים של יתרת החובה בחשבון במטבע ישראלי ויתרת החובה בחשבון במטבע זר קוימו הדרישות המכתיבות מתי התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. לעניין ההלוואה במטבע זר, שלא נכללה ביתרה שבחשבונה של המערערת, צורפה הבקשה לקבלת ההלוואה, אשר כוללת את סכום ההלוואה, שער הריבית ומועד הפירעון. הבקשה נחזית להיות חתומה על ידי המערערת. די באלה על מנת לקיים את הדרישות מבחינת סדר דין מקוצר בכל הנוגע לתביעה של החזר ההלוואה. המסקנה המתבקשת היא שכתב התביעה שהגיש הבנק, על נספחיו, מתאים להידון בסדר דין מקוצר.

10.     משטיפלנו בטענות הסף של המערערים, עלינו לעבור עתה לדון בהשגותיהם נגד ההחלטה שלא ליתן רשות להתגונן. כבר ציינו כי תצהירו של המערער 2, שהינו התצהיר העיקרי התומך בבקשת הרשות להתגונן, הינו ארוך במיוחד. הועלו בו טענות לרוב. חלק מן הטענות הינן כלליות ביותר. כך למשל, נטען כי הבנק פעל בחוסר תום לב ומתוך שיקולים זרים, על רקע מצבו הקשה. אנו נזכיר רק את אותן טענות המצדיקות בירור ואשר הועלו אף בפנינו. ניתן לקבץ את הטענות הרבות תחת ראשים אלה:

א. האשראי לסוגיו שקיבלה המערערת ניתן אמנם לטווח קצר, אך היה ברור כבר בתחילת מערכת היחסים שהכוונה היא לאשראי לטווח ארוך.

ב. בישיבה עם אנשי הבנק מיום 29.5.02 סוכם על תשלומים שונים שתבצע המערערת לזכות הבנק. עם זאת, נקודת המוצא הייתה שלמרות המועדים הכתובים לעניין האשראי וההלוואות, הרי אלה יחודשו. למרות הסיכום בישיבה זו, פרע הבנק את ההלוואות בתחילת חודש אוגוסט 2002 על דרך חיוב חשבונה של המערערת.

ג. בעת הגשת התביעה טרם הגיע המועד לפירעון הלוואה ג'.

ד. אף אם הבנק היה זכאי להעמיד את האשראי וההלוואה לפירעון מיידי, הרי פעולותיו ומצגי השווא שלו בעניינים שונים גרמו למערערת נזק בגובה סכום התביעה, ועל כן אותו סכום נזק מקוזז כנגד גובה סכום התביעה.

ה. ההוראה בהסכם תנאי העסק, באשר לזכותו של הבנק להעמיד את האשראי לסוגיו לפירעון מיידי, הינה סעיף מקפח בחוזה אחיד.

בצד טענותיה של המערערת מועלות טענות מסוימות על ידי המערערים 2 ו-3 כערבים. נתייחס עתה לטענות השונות.

11.     בתצהירו של המערער 2 נטען כי לפני שהחלה המערערת לעבוד עם הבנק היא ניהלה יחסים עסקיים עם בנקים אחרים. אותם בנקים ידעו כי האשראי שנתנו למערערת יוחזר מתוך תקבולים עתידיים של פרויקטים. לפי הנטען בתצהיר, לא הייתה המערערת נוטלת אשראי מהבנק לו ידעה שמדובר באשראי שיש להחזירו לאחר שנה אחת. עיון בתצהיר מלמד, כי אין בו אמירה מפורשת לפיה הבנק הסכים שהאשראי יהא לטווח ארוך, על אף שבמסמכים השונים עליהם חתמה המערערת צוינו במפורש מועדי הפירעון, ומדובר במועדים קצרים. האמירות החוזרות כי המערערת הבינה שמדובר באשראי לטווח ארוך, אין די בהן על מנת לבסס טענת הגנה. ברם, בחקירתו הנגדית אמר המערער 2 כי על פי ההסכם הכתוב אכן היה מדובר באשראי לטווח קצר, אך הסיכום היה שמדובר באשראי מתחדש עד שפרויקט יצא לפועל או עד שיתקבל הסכום ממכירת מניות ירדן. האמירות בחקירה הנגדית מתקנות במידה מסוימת את החסר שבתצהיר. אפשר שאילו הדברים היו צריכים להיות מוכרעים על יסוד אמירותיו של המערער 2 בחקירתו הנגדית, היה מקום ליתן רשות להתגונן. שכן, טענה בעל פה נגד מסמך בכתב מחייבת מתן רשות להתגונן (ע"א 168/84 הנ"ל; ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner Home Video, פ"ד מו(2) 273). ואולם, גם לפי שיטתה של המערערת התחייבה היא לפעול בדרך מסוימת, אלא שהיא הפרה את התחייבותה. לכך נעבור עתה.

12.     ביום 29.5.02 נערכה, כזכור, ישיבה בין אנשי הבנק לאנשי המערערת ואחרים המשתייכים לאותה קבוצה עיסקית. הסיכום בכל הנוגע לענייניה של המערערת הינו מאוד תמציתי. נאמר שם שהמערער 2 מסר כי ימכור מניות ירדן בסך 2 מיליון ש"ח עד ליום 31.12.02, כי ישולם סכום של 100,000 דולר עד לאותו מועד, וכי תשלום זהה נוסף ישולם עד ליום 30.6.03. בתצהירו של המערער 2 נאמר, כי הישיבה הסתיימה תוך ידיעה ברורה של אנשי הבנק שהאשראי יחודש על אף שהוא ניתן לשנה אחת. על פי הסיכום הכתוב, המועד הראשון בו המערערת הייתה חייבת להחזיר כספים לבנק היה ביום 31.12.02. במועד זה הייתה אמורה להתבצע מכירה של מניות ירדן, כך שהתמורה תועבר לחשבון המערערת, ובנוסף אמור היה הבנק לקבל 100,000 דולר. יוער, כי ביום 2.2.03 שלח הבנק למערערת מכתב התראה בו נאמר כי על המערערת לפעול לסילוק כל חובה לבנק. עוד נאמר במכתב כי המערערת לא עמדה בסיכום עימה על פיו, בין היתר, יש לשלם סכום של 100,000 דולר עד ליום 31.1.03. נראה, שמדובר באותו סכום אשר בפגישה נקבע כי ישולם עד ליום 31.12.02. מכל מקום, הלוואה ב', שסכומה 4,200,000 ש"ח, נפרעה על ידי הבנק על דרך חיוב חשבונה של המערערת בסכום הקרן בצירוף הריבית בחודש אוגוסט 2002. המערערים טוענים כי פירעון זה נעשה בניגוד לסיכום בפגישה. טענה זו לא נסתרה והיא עומדת על כנה. עם זאת יצוין, כי המערערת מחתה בכתב על שיעור הריבית לגבי יתרת החובה בחשבון, אך לא על עצם פירעונה של ההלוואה. כלומר, פירעון ההלוואה לא תאם, לכאורה, את הסיכום עם הבנק. נראה, כי גם אם הפר הבנק את הסיכום, הרי יש בכך כדי להשפיע רק על פער הריבית בין זו שחושבה בחשבון הדביטורי לבין זו שנגבתה בגין ההלוואה. בחוות דעתו של המומחה, שצורפה לתצהירו של המערער 2, נערך חישוב של הנזק שנגרם עקב הריבית הגבוהה שנגבתה בחשבון, ומדובר שם על נזק בסכום של 208,072 ש"ח. נעיר עם זאת, כי על סמך החומר הקיים אין זה ברור האם חישוב הנזק שערך המומחה אכן מתייחס במדויק לפער הנזכר של שערי הריבית. מכל מקום, גם לפי שיטתה של המערערת אין נזקה בעניין זה שקול כנגד הסכומים המגיעים ממנה לבנק. נוסיף במאמר מוסגר, כי בחוות הדעת מדובר גם על נזק בסכום של 186,703 דולר בהקשר לפיקדון של 2 מיליון דולר. לא הובהר כלל מה היסוד לטענת הנזק בהקשר זה של הפיקדון. נזכיר, כי המערערת התחייבה למכור את מניות ירדן עד לסוף שנת 2000, ולשלם סכום של 100,000 דולר עד ליום 31.1.03. מועדים אלה קודמים ליום הגשת התביעה. אין מחלוקת על כך שהמערערת לא קיימה התחייבויות אלה. הואיל וכך, לא הייתה מניעה לדרוש את פירעונן של הלוואות א' ו-ג'. מכאן, הגם שמועד פירעונה של הלוואה ג' נדחה ליום 5.7.03, היינו לאחר הגשת התביעה, לא הייתה מניעה לדרוש פירעון מוקדם בשל אי קיום ההתחייבויות הנזכרות. כלומר, גם אם הסכים הבנק שהאשראי וההלוואות יתחדשו, הרי ברי מסיכום הפגישה כי על המערערת היה לקיים בכל מקרה את שהתחייבה. משלא עשתה כן, רשאי היה הבנק שלא לחדש את האשראי וההלוואות.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ