צ' ואח' נ' צ' ואח'

 הצד השלישי:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מ. עבדי וא. בן שלמה

"כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד" (סנהדרין, מד, ב)?

מה נפקות חזרה מעדות קודמת בהליך אחר?

סוגיה זו ואחרות עומדות לדיון ולהכרעה בהליך זה.

התביעה וההליך הקודם

1.תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

התובעים, אחים, נפגעו כנוסעים ברכב בתאונת דרכים ביום 03.08.01 בעת שהיו קטינים.

2.תחילה הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שם נטען שהנהג בעת התאונה היה האב ובנוסף נתבעה חברת "הפניקס" אשר ביטחה את הרכב בביטוח חובה (להלן: "המבטחת").

בשלב מסוים, לאחר שנחקרו התובעים, האב ואח נוסף הוא הנתבע דנן, הציג ב"כ המבטחת אישור של משרד הרישוי ותיק תעבורה לפיהם במועד התאונה היה רישיון הנהיגה של האב בשלילה ועל כן נטען שאין כיסוי ביטוחי לתאונה.

התובעים ביקשו לתקן את כתב התביעה ולצרף את קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אך לאחר מכן ביקשו לתקן את כתב התביעה ולשנות את הגרסה, באופן שייטען כי האח הוא שנהג ולא האב.

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה הבקשה וקבע כי מאחר שהתובעים בחרו שלא ללכת בדרך האמת, עליהם לשאת בתוצאות הנובעות ממעשיהם ועל כן אין מקום לפתוח חזית חדשה ומחלוקת חדשה מי נהג ברכב. לפיכך נדחתה הבקשה לצרף את האח כנתבע נוסף (בש"א (חיפה) 15415/08 צויר סלאח ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.10.08)).

בקשת רשות ערעור נדחתה ונקבע שעל בית המשפט לבחון פרט להגעה לאמת העובדתית, שיקולים אחרים כדוגמת תום הלב שבבקשה, התנהלותו של המבקש והנזק העלול להיגרם לבעל הדין שכנגד וכי יש להתחשב באינטרס הציבורי. נקבע שמאחר שהמבקש לא היה קטין במועד בו ניתן תצהיר עדות הראשית ומאחר שבקשת התיקון לא נועדה להציג לבית המשפט את המצב העובדתי לאשורו, אלא להיטיב את מצבו של המבקש ולהתחמק מגרסתו, אין מקום לאפשר תיקון כתב התביעה שיהיה משום ניצול לרעה של הליכי משפט וכי מסקנה זו נובעת גם בהתחשב בשלב המתקדם שבו נשמעה הבקשה לאחר שמיעת הראיות (רע"א 10005/08 צאלח צויר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (29.03.09)).

3.ביום 30.07.12 נדחתה תביעת התובעים בבית המשפט המחוזי בחיפה.

בפסק הדין נקבע כי התובעים שאמנם היו קטינים במועד התאונה אך היו בגירים במועד מתן עדותם, האב והאח שיקרו במצח נחושה ואין לתת לכך יד וכי אין מקום בשלב פסק הדין להוסיף את האח כנתבע נוסף.

מאחר שהמחלוקת הייתה האם הוכח שהאב הוא שנהג ברכב, נקבע כי טענה זו לא הוכחה וזאת לאור עמדת התובעים בסיכומים ועל כן נדחתה התביעה.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

4.הצד השלישי הגיש בקשה לדחות את התביעות שבכותרת.

כב' סגנית הנשיאה, השופטת עירית כהן, שטיפלה בתיק בתחילה דחתה את הבקשה וקבעה כי לא קם מעשה בית דין, כי אין מקום לדחות את התביעות מטעמים של שימוש לרעה בהליכי משפט וכי לא קם השתק שיפוטי.

בקשות רשות ערעור על החלטה זו נדחו וכב' השופט צ. זילברטל קבע כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף (רע"א 6916/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' צלאח צויר ואח' (23.11.14)).

5.יצוין גם שתביעתו של האב בגין התאונה נדחתה ונקבע כי האב נהג ברכב בעת התאונה תחת פסילה. מסקנה זו נבעה מהראיות שנשמעו בבית המשפט המחוזי בחיפה ולעניין זה יוטעם שבתביעת האב לא נשמעו ראיות נוספות (ת"א (שלום ירושלים) 10292/04 מוראד צויר נ' הפניקס הישראלי בע"מ (07.07.11)).

6.הצד השלישי שב וטען כי קיים מעשה בית דין והשתק שיפוטי, כי התובעים לא זכאים לפיצוי מאחר ושיקרו לבית המשפט וכי התנהלות התובעים אשר עשו שימוש לרעה בהליכי משפט ובחוסר תום לב, מצדיקה דחיית תביעה מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. בנוסף נטען שאין מקום לאפשר לתובעים לשנות גרסתם וכי הנתבע אינו זכאי לשיפוי, לאחר שהעיד עדות שקר וזאת בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

מעשה בית דין

7.צד ג' שב על טענותיו לעניין מעשה בית דין.

בענייננו ניתנו החלטות מפורטות לפיהן לא קם מעשה בית דין וממילא, אין במכלול נסיבות העניין, משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

נסיבות חייהם המיוחדות של התובעים כמפורט בפרוטוקול, אשר היו קטינים בעת האירוע ואשר קמה להם זכאות לפיצוי בגין פגיעתם בתאונת דרכים בהתאם לחוק, שהוא חוק סוציאלי, מצדיקות אף הן בירור התביעה, אף לנוכח העובדה שנוהל הליך מקביל.

בנוסף, הקביעה בהליך הקודם לא הייתה קביעה פוזיטיבית ואין בה כדי למנוע מהתובעים לנהל את תביעתם הנוכחית.

אמנם, ניהול התביעה אינו פשוט בהתחשב בכך שתביעה קודמת כבר נוהלה, אך מטעם זה בלבד אין מקום לסלק התביעה.

משמעות שינוי הגרסה

8.לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעים שינו גרסתם מאז הוגש ההליך הקודם ועד היום בכל הקשור לזהות הנהג.

בעת התאונה, הייתה התובעת כבת 16 שנים והתובע היה כבן 14 שנים.

התובעים ישבו ברכב כנוסעים.

התובעת אף איבדה הכרה וממילא, אין בעדותה בכל הליך שהוא, כדי להעיד על זהות הנהג בזמן אמת.

התביעה הקודמת הוגשה בעת שהתובעים היו קטינים, ממילא לא התובעים הם שניסחו את כתב התביעה והתובעים אף העידו כי סברו שאין לפגוע באח שנהג ועל כן יישרו קו עם עדות אביהם וכי לאחר שנודע להם שקיימים מסמכים שהאח הוא שנהג ברכב, ביקשו להעיד אחרת, אך בשעתו לא הותרה עדות זו.

9.אף שאין מקום לדחות את התביעה בשל שינוי הגרסה, יש מקום לבחון בחינה יתרה את הגרסה החדשה וזאת לנוכח שינוי הגרסה. כך פסק הרמב"ם: "כל עד שנחקרה עדותו בבית דין, בין בדיני נפשות, אין יכול לחזור בו. כיצד ? אמר מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי – אין שומעים לו, אפילו נתן טעם לדבריו...כללו של דבר כל דברים שיאמר העד לאחר שנחקרה עדותו, שיבוא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה – אין שומעים לו". (משנה תורה, הלכות עדות ג, ה).

דין זה נוהג גם אם הייתה העדות בשטר, כפי שהסביר ריש לקיש : "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין". (כתובות יח', ב) ואולם כלל זה יחול רק לאחר שבא העד לחזור בו לאחר שנחקרה עדותו בבית דין ולכך נאמרו טעמים רבים (אנציקלופדיה תלמודית, כרך כח, הערך "כיוון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד).

 באשר לתצהיר, שכמוהו כשטר, לא נדרשת חקירה בבית המשפט ולדעת חלק מהאחרונים הדעה היא משום תקנת חכמים.

עמד על כך השופט חיים כהן : " אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מנסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום – בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט. אולי שיקול מעין זה הוא המונח ביסוד הוראתו של המשפט העברי, שאין עד יכול לחזור בו מעדותו הקודמת

("כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד": סנהדרין מ"ד, ע"ב; מכות, ג', ע"א, ועוד) - ואפילו נתן טעם לדבריו, כגון מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי, אין שומעין לו (כלשון הרמב"ם, הלכות עדות, ג', ה')". (ע"פ 421/71 משה מימרן נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1)281, 287).

"הרציונאל העומד בבסיס הלכה זו לא נתברר בדברי התלמוד, ואף מפרשי התלמוד מיעטו לעסוק בטעמה (ראו חידושי הריטב"א, כתובות יח, ע"ב, ד"ה אמר להו). ייתכן לבאר את ההלכה על-פי החשד העולה, כמעט כעניין שבהכרח, מתוך חזרת העד מעדותו המקורית. לכל אדם – וממילא לכל עד – יש "חזקת כשרות" (המקבילה ל"חזקת החפות" של המשפט המודרני; ראו קידושין עו, ע"ב; תוספות, קידושין סו, ע"א, ד"ה מאי חזית). לאור חזקה זו אנו מניחים שהעד דובר אמת. חזקה זו אינה חלוטה. היא ניתנת לסתירה, על-ידי הבאת ראיות שהעדות הינה עדות שקר. ואולם, כאשר עד חוזר בו מעדותו, ומעיד בכך על עצמו שדיבר שקר, עולה החשד שמא הלחצים להם עשויים עדים להיות נתונים, הן במשפט האזרחי וקל וחומר במשפט הפלילי, הם אלו שגרמו לו לשנות את גרסתו. ייתכן שעל בסיס הבנה זו נקבעה ההלכה ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

אמנם, גישה זו של המשפט העברי אינה הדין החל במשפט הישראלי דהיום – אך בכוחה לתרום להבנת העניין באופן הבא. עד אשר מוסר גרסאות סותרות הוא עד שמסוגל לשקר ואף שיקר באחת הגרסאות שמסר. עדותו מעוררת קושי. משום כן, גם בשיטה משפטית שבגדרה ניתן להגיש את שתי האמרות, נדרשת הערכאה המבררת לנקוט במשנה זהירות. השאלה שעליה לשאול היא: האם ניתן לבסס ממצא על דבריו – ואם כן, על בית המשפט לנמק מדוע מצא לנכון להעדיף גרסה אחת על רעותה, על אף שעד זה שיקר בהזדמנות אחרת. זאת לצד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג חיזוק, כתנאי להרשעה.

סיבה נוספת להבנת הכלל האמור במשפט העברי נובעת ממעמדו ההצהרתי של העד הנשבע כי דבריו אמת, על ההשלכות הדתיות של דרישת ההשבעה. כך ניתן להבין כי משהעיד עד תחת שבועה, אף הוא אינו רשאי לחזור בו מדבריו, ולמעשה להפליל את עצמו ביחס לשבועתו. כיום, כאשר השבעה כמנגנון ביטחון לאמיתות העדות אינה חלק מהמציאות המשפטית העכשווית, ואף נזנחה כדרישה פורמאלית, הרי שטעם זה אינו תקף" (ע"פ 9608/11  מדינת ישראל נ' פלוני (07.07.14)(פסקה 7 לפסק הדין של כב' השופט נ. הנדל)).

10.פרט למשפט העברי מדובר בכלל משפטי קדום לפיו המשקר ביודעין לדבר אחד משקר בכל עדותו.

"מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית (ראו: 3 John Henry Wigmore, A Treatise on the Anglo-American System of Evidence in Trials at Common Law 674-683 (1940)).

הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר - וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות - לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען - תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה (ראו טליה פישר ואלכס שטיין, "דיני ראיות", הגישה הכלכלית למשפט 1103, 1106-1105 (בעריכת אוריאל פרוקצ'יה, 2012))" (ע"א 765/18שמואל חיון נ' אלעד חיון ואח' (01.05.19)(פסקאות 27-27 לפסק הדין של כב' השופט א. שטיין )).

11.מכאן, שיש לבחון בזהירות יתרה את עדויות התובעים ועל התובעים לסתור את חזקת השקר האמורה.

האם הוכיחו התובעים שהאח נהג ברכב ?

12.למעשה, העדים שנחקרו, נחקרו גם בהליך המקביל.

אין כל מניעה בנסיבות המקרה דנן לסמוך על תוכן הדברים שנאמרו בפרוטוקול הדיון הקודם, שכן התובעים וצד ג' היו בעלי דין בהליך השני. פרוטוקול דיון קביל כראייה כתעודה ציבורית, כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות נוסח חדש, התשל"א-1971 והוא משקף את תוכן הדברים שנאמרו בדיון (ע"פ 236/88 אברהם אייזמן נ' מדינת ישראל פד מד (3) 485, 516, 519; עבי 1056-03-18 לשכת עורכי הדין מחוז חיפה נ' דניאל דן גור (11.12.18)).

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם ולאחר שבחנתי את כלל הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה, לפיה חרף הזהירות שיש לעשות בעדות התובעים וחרף חזקת השקר וחזרתם של התובעים מגרסה קודמת, עמדו התובעים בנטל הראייה והשכנוע והוכיחו כי האח הוא שנהג וזאת מהטעמים שיפורטו לקמן.

13. ראשית, פרמדיקית מד"א במועד האמור, הגב' קלי פרץ, העידה בהליך הקודם כי בדוח מד"א שנכתב על ידה, בקשר ל-כ' (ת/5) נכתב "הנ"ל היה מעורב תאונת דרכים עצמית. התהפכות לתעלה לעומק של כ-50 מטר. נמצא לכוד בצד ליד הנהג" (ע' 31 ש' 21-22) וכי הדברים שנרשמו בדוח האמור "זה מה שאני ראיתי בעצמי" (ע' 31 ש' 28), וכי הנפגע היה לכוד בצד הימני של הנהג (ע' 33 ש' 14).

הפרמדיקית העידה כי ייתכן שהמילה המחוקה ביחס לשמו של הנפגע היא מ' (ע' 37 ש' 18), אך העידה כי שם הנפגע שאינו מחוק בדוח הוא כ' (ע' 57 ש' 18).

שמו הקודם של האב היה כ' ומכאן שהאב נמצא ליד הנהג וכי האב לא נהג (ראו פרוטוקול בהליך הקודם -ע' 8).

הפרמדיקית רשמה בזמן אמת את מיקום האב ורישום זה מצביע על כך שהאב לא נהג.

אמנם, מתיק המשטרה עולה שהרכב נפל לעומק פחות מהנרשם בדוח, אך אין בכך כדי לפגום ברישום שנעשה בזמן אמת בכל הקשור למיקום האב ברכב.

14.שנית, בחדר המיון, טיפל בחלק מהנפגעים ד"ר מיכאל ביים.

הוא העיד שהמסמך ת/3, מתייחס לאדם בן 35 סוכרתי, כמפורט בעמוד האחרון (ע' 52 ש' 32) וכי סימן החגורה שצייר בעמ' 4 לת/3, הוא כפי שראה את סימני החגורה על החזה של הנפגע (ע' 53 ש' 5-6).

ד"ר ביים היה במועד האמור הכירורג הבכיר והיה תורן טראומה (ע' 53 ש' 23-24).

ד"ר ביים העיד שכתב במסמך בשלוש מקומות סימן חגורה (ע' 54 ש' 28-30) והשרטוט ששורטט במסמך, מלמד כי החגורה היא מכתף ימין וכי "לפי הפיזור של הסימן, מתאים למישהו שיושב בצד ימין של הרכב ולא נוהג " (ע' 55 ש' 31-32).

הרופא נחקר ארוכות במשך 2 ישיבות, לאחר שביקש הפסקה על מנת להתייעץ באשר לשאלות של רשלנות רפואית ולאחר שלא הבין למה החקירה מתארכת. לרופא אין כל עניין בתיק והוא עד אובייקטיבי, אשר בשעות הבוקר המוקדמות של האירוע, צייר את סימני החגורה על האב כפי שנראו בזמן אמת.

די בעדותו כדי לבסס את הטענה שלא האב הוא שנהג ברכב.

הרופא נתן בהליך האחר הסבר לכך שעל האח נרשם חבלה בבית חזה קדמי והעיד שבכל תאונה אפשר לקבל מכות בכל הגוף, אך במסמך שהוא ערך "יש תמונה שבה רואים בוודאות את הסימנים" (ע' 57 ש'24-25).

15.שלישית, בוחן התנועה רס"ב ערן ברכה העיד שהוא זכר את המקרה, מאחר שעבודתו בתיק דנן הייתה לבקשת בוחן תנועה מיחידה אחרת (ע' 59 ש' 6-17).

ברכה היה בוחן תנועה במרחב נגב והתאונה הייתה במרחב לכיש אשר ביקשו סיוע לגשת לבית החולים סורקה, לשם פונו הפצועים (ע' 58 ש' 13-14).

בזיכרון הדברים מיום האירוע כתב ברכה כי בשעה 04:15 לערך הוא התבקש לגשת לבית החולים סורוקה וכי: "אני מיד יצאתי למקום ובבית החולים איתרתי 4 פצועים מהתאונה הנ"ל כאשר שניים בחדר טראומה במצב קשה ויציב ללא סכנה לחיים ו-2 במצב קל במיון כירורגי. ניגשתי לאחד הפצועים במיון הכירורגי ושאלתי אותו מה קרה הנ"ל אמר לי שאחיו בשם מ' צ' לא ידוע ת.ז. הוא זה שנהג ברכב והוא נרדם במהלך הנסיעה ואז הוא הצביע לכוון של אחיו מ'. הבחור שתחקרתי היה צ' צ'. ניגשתי לכיוונו של מ' ותחקרתי אותו לגבי קרות התאונה.

הנ"ל מסר לי כי היום במהלך נסיעה מכיוון באר שבע לתל אביב כאשר הוא נוהג ברכב הוא נרדם והם התהפכו. הנ"ל אף אמר לי בעקבות שאלותיי שברכב איתו היו אחותו אחיו ואבא שלו וכאמור הוא זה שנהג ברכב ויש לו רישיון נהיגה בזמן של חצי שנה לערך, כאשר לאחר מכן הלכתי לחדר טראומה ביררתי לגבי מצב הפצועים שם ונמסר לי מצבם קשה אך ללא סכנה לחיים..."

המסמך האמור משקף שיחה אותנטית בסמוך לאירוע שערך בוחן התנועה עם הנתבע ועם התובע. אמנם במסמך לא נרשם שהם זוהו, אך הבוחן העיד :"רשמתי עם מי דיברתי. שאלתי אותם לשמם" (ע' 59 ש' 29).

בהליך האחר העיד ברכה כי מעבר למזכר הוא שם מדבקות שקיבל בבית החולים והדביק אותם בתיק (ע' 40 ש' 4).

בהתחשב בכך שמדובר במזכר שנערך על ידי בוחן תנועה, אשר בירר באופן סביר את פרטי המעורבים ואשר עשה זאת כשעה לאחר התאונה בזמן אמת, יש לתת משקל רב לפרטים שנמסרו לבוחן התנועה במילוי תפקידו.

יצוין שגם התוכן תומך במסקנה שהאח נהג, מאחר שנמסר נתון שהאח נוהג במשך כחצי שנה ובאותה עת לא נמסר לבוחן כי האב הוא שנהג.

אמרות אלה שנאמרו בעת שבני המשפחה מטופלים טיפול ראשוני זמן קצר לאחר האירוע וקודם שהיה סיפק בידם להיוועץ אחד בשני, הם אמרות שניתן לקבל כראייה לאמיתות תוכנן מכוח הכלל בדבר רס-גסטה. הפסיקה הכירה בכך שהאמירה של קורבן של תאונה בסמוך לאחר פציעתו היא אמרה קבילה מאחר שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש פתאומי, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש שהתגובה כוזבת (י. קדמי על הראיות (תש"ע 590).

16.רביעית, ניתן הסבר ממשי וכן לשינוי הגרסה.

בני המשפחה נחקרו בעניין זה.

הנתבע אישר ששיקר בבית המשפט בחיפה וכי שיקר כאשר מסר שהיה לו רישיון (ע' 44-45), אך בהליך דנן העיד שהוא שנהג וכי הוא מסר לבוחן התנועה שהוא נהג ולא ראה שבוחן התנועה רשם רישומים (ע' 49 ש' 1-8).

הנתבע נתן הסבר מדוע בעת שנחקר במשטרה ביום 12.09.01 אמר שאביו נהג וזאת בעצת קרובי משפחה :"אנשים אמרו לי שאבא שלי במצב קשה ואני נהג חדש, מי יפרנס את המשפחה, אז שיהיה לך אתה רישיון, אז אמרתי יאלה, אני הגדול אני הבכור" (ע' 49 ש' 15-16).

הנתבע גם נתן הסבר לקשיים הכלכליים והאישיים שהניעו אותו לפעול בדרך שבה פעל (ע' 50).

מכאן שאמירות הצדדים בזמן אמת לבוחן התנועה משקפות את המצב העובדתי, דהיינו שהנתבע נהג.

אמנם, כתב אישום הוגש כנגד האב ואולם הבוחן הנוסף דני פרציבסקי, העיד בהליך המקביל כי היה לו ספק לגבי הזהות של הנהג, "אך הנהג נתן עדות שהוא נהג ועל סמך זה המלצתי" (ע' 50 ש' 20).

במקביל פנה הבוחן האמור ליחידת הונאה, לאחר שהיה מזכר של ברכה לפיו הבן נהג ברכב, אך בסופו של דבר מאחר שיחידת ההונאה לא הגיעה למסקנה אחרת, הוגש כתב האישום כנגד האב (ע' 5). האב הורשע, אך אין בעובדה זו לכשעצמה כדי להשליך על ההליך דנן שבו האב אינו צד להליך. הוא הדין בכל הקשור לעמדת המדינה באשר לבקשה למשפט חוזר, אשר מתייחסת למשפטו של האב.

התובעים נתנו אפוא הסבר לחזרה מגרסתם, וכמפורט לעיל, יש להעדיף בנסיבות המקרה דנן ועל יסוד עדות העדים האובייקטיבים שהעידו, את גרסתם הנוכחית של התובעים.

17.אמנם התובעים לא העידו את האב, אך כעולה מעדויות התובעים, מצבו של האב אינו בכי טוב ומצבו של האב כשבר כלי עולה גם מפרוטוקול הדיון בהליך הקודם. די אפוא בנסיבות העניין בעדותו בהליך הקודם, שם העיד שבנו הנתבע הוא שנהג ברכב, וכי הוא היה מחוסר הכרה מספר חודשים ורק בדיעבד נודע לו שנמסר למשטרה שהוא שנהג ברכב וזאת על אף שהדבר לא היה בהסכמתו מלכתחילה וכי הוא נתן הסכמה לכך בדיעבד, על מנת שלא לפגוע בבנו.

צד ג' לא ביקש לזמן את האב ולחקור אותו פעם נוספת בעניין זה וממילא לא נסתרה עדותו של האב בהליך הקודם ואין באי העדתו כדי להוות ממצא לחובת התובעים.

18.מכאן מתבקשת המסקנה כי הנתבע הוא שנהג בעת התאונה וכי על הנתבע לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם.

שימוש לרעה בהליכי משפט והשתק שיפוטי

19.נוהלו שני הליכים מקבילים ואולם, כמפורט בהחלטה מיום 10.07.13, לא ניתן להתעלם מכך שבראשית ההליך הקודם הייתה זו דווקא המבטחת שטענה כי לא האב הוא שנהג ברכב, טענה אותה בחרה לזנוח כאשר התברר שרישיונו של האב היה בשלילה במועד התאונה.

בית המשפט רשאי לאסור שימוש לרעה בהליך השיפוטי, וזאת על מנת לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, למנוע מבעל דין להשתמש לרעה בבתי המשפט ולפגוע בהשלטת הצדק ולמנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בפני בתי המשפט.

במקרים חריגים הסעד שיינתן בגין התנהלות דיונית חסרת תום לב יהיה סילוק התביעה, אך במקרים אחרים שהם הכלל, ניתן לעשות שימוש בסעדים אחרים, כגון זקיפת חוסר תום לב לחובתו של בעל דין או השתת הוצאות.

"רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כגון ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום לב קיצוני של בעל הדין שהגישו" (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ (15.01.07)).

בענייננו, ניתן הסבר לשינוי הגרסה, התובעים אף ניסו לבקש לשנות את גרסתם בהליך הקודם, אך הדבר לא התאפשר להם.

בהליך הקודם לא נחסמה דרכם של התובעים להגיש תביעה חדשה ולא הייתה קביעה פוזיטיבית.

זאת ועוד, חוק הפיצויים הוא חוק סוציאלי המבטיח פיצוי לכל אדם הנפגע בתאונת דרכים , בלא קשר לשאלת אשמם של אחרים או אשמו שלו תוך פיזור הנזק והטלתו על כלל המשתמשים ברכב באמצעות מנגנון ביטוח חובה (ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח' פ"ד נז(3)656, 663).

הפגיעה האפשרית בזכויות התובעים שהיו זכאים בכל מקרה לפיצוי לפי חוק הפיצויים תומכת אף היא בכך שאין לנקוט בסעד הדרסטי של סילוק התביעה ואולם, הסעד הצודק במקרה דנן הוא שלא ייפסקו הוצאות למי מצדדים.

20.מטעמים אלה יש לדחות גם את טענות המבטחת באשר להשתק שיפוטי, מאחר שהתכלית מאחורי ההשתק השיפוטי היא תכלית דומה - "מניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח' פד נט (6) 625, 633).

התובעים אף לא זכו בהליך הקודם על סמך טענה שנטענה וממילא אין חשש מקבלת הכרעות סותרות וגם מטעמים אלה יש לדחות את הטענות בדבר השתק שיפוטי.

מרמה בתגמולי ביטוח

21.סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כהאי לישנא: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו".

הצד השלישי טוען כי הנתבע אינו זכאי לשיפוי במקרה זה.

הנטל להוכיח את יסודות סעיף 25 מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית (ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהים מוסטפא ג'בארין ואח' (10.07.12)).

במקרה דנן נמסרו למבטחת עובדות כוזבות בנוגע למקרה הביטוח, שכן נמסר למבטחת שהאב הוא שנהג והנתבע היה מודע לכך.

מאחר שהוכחו שני היסודות הראשונים של סעיף 25, עובר נטל הבאת הראיות אל המבוטח להראות שהמניע למסירת הפרטים הכוזבים לא היה בכוונה לזכות בתגמולים במרמה (רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.04.11)).

הנתבע העיד שהמבטחת ידעה על נושא החלפת הנהג עם הגשת התביעה הקודמת ומכאן שלא היה בפועל כדי להשפיע על החובה החוזית או על היקפה ולא קמה הצדקה לפתור את המבטחת מתשלום תגמולי ביטוח (ראו והשוו : רע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח' (18.06.18)).

הכוונה לרמות את המבטחת לא הוכחה שכן הוצג מניע שיש בו לשכנע כי ביסוד מסירת העובדות הכוזבות לא הייתה כוונה להשיג תגמולי ביטוח במרמה, אלא מטרה אחרת (י. אליאס דיני ביטוח 1064). המניע היה למלט את הנתבע מאימת הדין הפלילי ולא זכייה בתגמולי ביטוח ועל כן לא חל בענייננו סעיף 25 לחוק, שיש לעשות בו שימוש בזהירות רבה, לאור הטלת הסטיגמה על המבוטח כרמאי ובשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח (ע"א 10199/09 אפרים אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (01.04.12).

המסקנה הנובעת מהאמור לעיל היא שעל המבטחת לשפות את המבוטח הוא הנתבע בגין הסכומים שיחויב.

הנזק

משנקבעה החבות, נבחן את הנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים.

הנזק- התובע

22.התובע, כבן 32 שנים, נפגע בעת שהיה כבן 14 שנים בעת התאונה.

התובע אושפז בבית החולים במשך 14 ימים ולאחר מכן טופל השבר בגבס במשך זמן רב.

המומחה הרפואי בתחום האורתופדיה קבע כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר עם התעקמות קלה לאחור ורגישות בהפעלה מאומצת. נקבעה נכות זמנית מלאה למשך כשישה חודשים, שלושה חודשים נוספים נקבעה נכות זמנית של 30% ולתקופה נוספת של כ-16 חודשים נקבעה נכות זמנית של 15%.

23.המומחה הרפואי נחקר והשיב כי תלונותיו של התובע הן סבירות וכי מדובר במצב לאחר שבר שהתחבר בצורה טובה, אך קיים סיבוב קל וסטייה לאחור. המומחה השיב כי אחד הצילומים שהיו בעבר הצביעו על עיקום לאחור וכי עדיין קיימת סטייה (ע' 39).

המומחה נתן הסבר לקביעת חוות הדעת, המתיישב עם תיאור הטיפול התובע, עם בדיקות ההדמיה ועם תלונותיו של התובע ועל כן יש לאמץ את ממצאי המומחה לעניין שיעור הנכות.

נזק לא ממוני

24.בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות הרפואית ובמספר ימי האשפוז, פוסק לתובע פיצוי מעוגל בסך 34,500 ₪.

הפסדי שכר לעבר ולעתיד

25.התובע, כיום כבן 31 שנים, נפגע בעת שהיה תלמיד בבית ספר.

התובע העיד שהתאונה הייתה במהלך חופשת הלימודים והוא חזר ללימודים רק לאחר 3 שנים, בהם לא יכל ללמוד או לעבוד, והיה תלוי בקרוביו. התובע היה בטיפול יום במשך חודשים.

התובע העיד שרק בשנת 2009 הצליח להשתלב בעבודה, כאשר עבד בחנות המשפחה וקיבל שכר מינימלי מאחר שלא יכל לעבוד כעובד רגיל או במשרה מלאה, לאחר מכן עבד בחנות דגים באופקים משרה חלקית בשכר של 4,500 ₪. תקופה מסוימת לא עבד עד שנת 2013, שאז החל לעבוד במחלקת דגים בסופר בשכר של 6,000 ₪ ולאחר מכן עבד ברשת מרכולים בשכר דומה עד חודש 06.15 ולאחר מכן לא השתלב בשוק העבודה. התובע העיד שהוא לא מצליח להתמיד בעבודתו (ע' 24 - 25) וכי נכון למועד עדותו בחודש 11.16 עבד בעבודות צבע וניקיונות במשרה חלקית ובשכר של 2,900 ₪ לחודש (ע' 26 ש' 7-8).

התובע אישר שהוא קיבל גמלת הבטחת הכנסה בשנים 2010-2012 ובחלק משנת 2013 (ג9).

לתובע נגרמה נכות בתחום האורתופדיה והכלל בעניין זה הוא שהנכות הרפואית משקפת את שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות. יפים הדברים שבעתיים כאשר עסקינן בקטין שנפגע וזאת בהעדר אינדיקציות סותרות (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי ואח' (31.07.17)).

במקרה דנן נפגע קטין פגיעה אורתופדית שיש בה כדי לפגוע בתפקודו. עם זאת, במכלול הנסיבות יש לחרוג מבסיס השכר הממוצע לעתיד הנוהג באשר לקטינים , שכן חלפו שנים רבות מאז התאונה, התובע כתב את סיפור חייו התעסוקתי ואת מסלולו התעסוקתי. פגיעתו של התובע קלה יחסית ואינה מצדיקה לכשעצמה חריגה משמעותית מבסיס השכר הממוצע.

התובע לא עבד מספר שנים, הכנסתו במהלך השנים הייתה נמוכה ושנים אחדות התובע לא עבד.

בפועל מסלול חייו של התובע, שאינו בהכרח קשור לתאונה, הוא שהוביל את התובע לשכר פחות וקיימות אינדיקציות ממשיות באשר לתובע שיש בהן כדי להגביל החזקה בדבר חישוב על בסיס שכר ממוצע לקטין שנפגע.

על כן לא קמה הצדקה לפצות התובע על בסיס שכר ממוצע. בנסיבות אלה, ייקבע בסיס השכר לעתיד בשיעור פחות מהשכר הממוצע ועל כן ייקבע בסיס השכר לעתיד בשיעור של 7,000 ₪ (ראו והשוו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' פ"ד ס(3)13; רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' ואח' (28.12.11)).

לפיכך, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור של 10% על בסיס שכר בסך 7,000 ₪ לחודש.

26.ביחס לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שעל התובע הנטל להוכיחו. במכלול הנסיבות שפורטו ובהתחשב בתקופות שבהן קיבל התובע גמלת הבטחת הכנסה, פוסק לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעבר.

27.בהתחשב בגילו של התובע, בבסיס השכר הממוצע ובשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות פוסק לתובע פיצוי בסך 175,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.

הפסדי פנסיה

28.התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של 12.5% מהפסדי ההשתכרות לעתיד ועל כן פוסק לתובע פיצוי בסך שכר 21,900 ₪ בגין הפסדי פנסייה .

עזרה וסיעוד

29.בהתחשב בתקופת הנכות הזמנית ובשיעור הנכות ובהתחשב בצורך בקבלת עזרה מקרוב, החורגת מעזרת קרוב נדרשת, פוסק פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.

הוצאות

30.בהתחשב בצורך בהוצאות ובנסיעות לטיפולים פוסק פיצוי בסך 4,000 ₪ בראש נזק זה.

ניכויים

31.המבטחת עתרה לנכות סך של 18,882 ₪ בגין תגמולי מל"ל ששולמו והתובע לא חלק על כך. לפיכך, יש לנכות את הסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 01.12.01. סכום זה משוערך נכון להיום עומד על סך של 37,500 ₪ מעוגל.

סך הפיצוי לתובע

32.התובע זכאי לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים:

• נזק לא ממוני: 34,500 ₪.

  • הפסדי שכר בעבר: 20,000 ₪.

  • הפסדי השתכרות לעתיד: 175,000 ₪.

  • הפסדי פנסיה: 21,900 ₪.

  • עזרה וסיעוד: 20,000 ₪.

  • הוצאות: 4,000 ₪.

    מהסכום האמור יש לנכות סך של 37,500 ₪.

     

    סך הפיצוי המגיע לתובע הוא בסך 237,900 ₪.

     

     

    הנזק – התובעת

    הבקשה למנות מומחה בעניינה של התובעת

     

    33.בסיכומים ביקשה התובעת כי ימונה מומחה בתחום הנפשי.

    דין הבקשה להידחות.

     

    לבית המשפט שיקול דעת למנות מומחה בכל עת וגם לאחר הגשת הסיכומים (ראו והשוו: ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא ואח' פ"ד נו (2) ) 936, 947 ) ואולם ההסדר לפי חוק הפיצויים הוא שעל התובע לבקש כבר בכתב התביעה למנות מומחה רפואי וממילא, יש לבחון בדקדקנות בקשות למנות מומחה רפואי הבאות רק בסיכומים בתביעות מהסוג דידן.

    בנסיבות המקרה החריג דנן בו מועלית הבקשה למנות מומחה בתחום הנפשי כ-17 שנים לאחר התאונה, אין מקום לדון בבקשה זו אך בשל חלוף הזמן ועיתוי הגשת הבקשה.

    ביום 04.08.13 הודיע ב"כ התובעים כי "אין טעם במינוי מומחים שוב" ולא טען כי נדרש מומחה נוסף בתחום אחר, וד"ל.

    בהחלטה מיום 18.02.15 נקבע כי חוות הדעת הרפואיות שניתנו בהליך הקודם מחייבות גם בהליך זה, אך נקבע שיוגשו חוות דעת משלימות.

    בשנת 2015 לא טענה התובעת כי יש מקום למנות מומחה נוסף בתחום הנפשי ודי בכך כדי לדחות את בקשתה הנוכחית.

    מכאן שאך מהטעם של מועד הגשת הבקשה, יש לדחות את הבקשה.

     

    34.בנוסף, קיים קושי מובנה בהוכחת הקשר הסיבתי בתחום הנפשי שבין הנכות לתאונה. על בית המשפט לנקוט בגישה ליברלית ביחס לשאלה האם קיימת ראשית ראייה לאפשרות קיומה של נכות וביתר שאת ביחס לתובעים הטוענים כי נגרם להם נזק נפשי בעקבות תאונת דרכים (ראו לאחרונה : רע"א 5398/18 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (03.02.19) והאסמכתאות שם).

    נקבעה לתובעת נכות בענף נכות כללית, אך התובעת לא הציגה מסמכים בתחום זה בסמוך לתאונה ולא הוכיחה טיפול קליני רציף בעניין זה. מכאן, שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לאפשרות קיומה של נכות בתחום זה עקב התאונה ואין מקום למנות מומחה בשלב זה.

     

    35.יוטעם שבקשת התובעת היא למעשה בקשה לפתוח מחדש את הפרשה, למנות מומחה רפואי נוסף, לאחר ששמיעת ההליך תמה והתיק בשל למתן פסק דין ואין מקום בנסיבות שפורטו לעיל, לאפשר לתובעת לפתוח את ההתדיינות מחדש (ראו והשוו: רע"א 4861/12 אמירה עזאיזה ואח' נ' מרים מסאלחה ואח' (09.08.12)).

    הלכך נדחית בקשת התובעת למנות מומחה בתחום הנפשי.

     

    הנכות הרפואית

    36.התובעת , הייתה כבת 16 שנים בעת התאונה וכיום היא כבת 34 שנים.

    המומחה הראשון שמונה בתחום האורתופדיה קבע לתובעת נכויות בשיעור של 5% בגין שבר בחוליית עמוד שדרה צווארי, נכות של 10% בגין שבר של פמור ימני, נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה בכתף ימין ובשיעור של 15% בגין פגיעה בכתף שמאל וכמו כן נקבעה נכות של 10% בגין הצלקות.

     

    המומחה הראשון נחקר ובהחלטה מיום 12.02.17, נקבע כי יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדיה מאחר שהתעורר ספק באשר ליכולת להכריע בתיק על סמך חוות דעתו בשל העדר פירוט מסמכים שהועברו לעיונו; המומחה לא בירר האם מסמר שהוכנס, הוסר אם לאו וכי המומחה לא ביקש לקבל בדיקות עדכניות חרף חלוף הזמן וחרף שבכתף ימין לא היה ממצא ונקבעה נכות (על השיקולים באשר למינוי מומחה נוסף ראו לאחרונה רע"א 7479/18 פלונים נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ (23.01.19)).

     

    37.פרופ' רמי מושיוב שמונה כמומחה נוסף, בדק את התובעת ביום 16.03.17 ובחוות דעתו מיום 15.01.18 קבע כי לתובעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% וזאת בגין שבר בירך ימין שהתחבר תוך יצירת קלוס לאחר מסמור תוך לשדי עם נעילות.

    בנוסף, נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועות מזעריות ופריקות של שתי הכתפיים, דהיינו נכות בשיעור 5% בגין כל אחת מהכתפיים.

    המומחה פרופ' מושיוב קבע כי "על סמך ממצאי הבדיקה הפיזיקלית, ובסיוע בדיקות העזר, סביר לקבוע שלתובעת לא נגרמה בתאונה הנדונה נכות אורתופדית צמיתה בצוואר או בשוק ימין"

    כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך תקופה של כשלושה חודשים.

     

    38.המומחה הנוסף שמונה פרופ' מושיוב לא נחקר וחוות דעתו לא נסתרה.

    בסיכומים לא טענה התובעת כי הנכות הרפואית היא כמפורט בחוות הדעת הראשונה, אלא בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' מושיוב ואף הצדדים האחרים לא טענו אחרת.

    משלא נחקר המומחה וחוות דעתו לא נסתרה ולאחר שהצדדים מסכימים הלכה למעשה לחוות הדעת, מתבקשת המסקנה כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה הנוסף שמונה הוא פרופ' רמי מושיוב. מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח העובדה שלא קיים קושי מקצועי להכריע על סמך חוות דעתו של פרופ' מושיוב, מאחר שהוא בחן את תלונותיה של התובעת וביסס כדבעי את חוות דעתו ויש בחוות דעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר העדפת מצבה הרפואי של התובעת. ממילא, גם לנוכח האמור בהחלטה לעניין מינוי מומחה ובהעדר קשיים שנתגלו באשר לחוות דעתו של פרופ' מושיוב, יש להעדיף את חוות הדעת של פרופ' מושיוב.

    מכאן שהנכות הרפואית של התובעת היא בשיעור של 18.8% נכות.

     

    הפסדי שכר והשתכרות

    39.התובעת, כבת 34 שנים, אם לשבעה ילדים, עקרת בית שלא עבדה.

    אמנם בהליך הקודם נטען בתצהיר שהיא עבדה קודם לתאונה, אך בעדותה היא הודתה שלא עבדה.

    התובעת לא עבדה אפוא מעולם והיא אף מקבלת כיום קצבת נכות כללית.

    מהטעמים שנאמרו ביחס לתובע, משקפת הנכות הרפואית את הגריעה מכושר ההשתכרות גם ביחס לתובעת.

    עם זאת, אין מקום לפסוק לתובעת שלא יצאה לשוק העבודה כל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, מאחר שעסקינן בראש נזק מיוחד ומאחר שעל התובעת חובת הקטנת הנזק.

     

    40.ביחס לעתיד, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי לפי בסיס שכר של 4,000 ₪, זאת לנוכח העובדה שהתובעת לא עבדה מעולם, אך לא ניתן לשלול את האפשרות שבעתיד, לאחר סיום ההליכים וככל שילדיה יתבגרו היא תצא לשוק העבודה.

    בהתחשב באמור לעיל, בגילה של התובעת, בבסיס השכר ובשיעור הגריעה, פוסק לתובעת פיצוי בסך 188,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעתיד.

     

    הפסדי פנסיה

    41.פוסק לתובעת פיצוי בשיעור 12.5% מהפסדי ההשתכרות לעתיד בגין ראש הנזק של הפסד פנסיה, דהיינו פיצוי בסך 23,500 ₪

     

    הנזק לא ממוני

    42.המבטחת טענה כי התובעת לא הוכיחה את ימי האשפוז, אך מחוות דעתו של המומחה פרופ' מושיוב עולה כי התובעת אושפזה מיום התאונה ועד ליום 11.10.01 ודי בכך כדי להניח תשתית מספקת באשר לימי האשפוז.

    בהתחשב בגילה של התובעת, בשיעור הנכות ובמספר ימי האשפוז, פוסק לתובעת פיצוי בסך 87,500 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

     

    הוצאות

    43.בהתחשב בצורך בהוצאת הוצאות ובהתחשב בטיפולים שעברה התובעת, פוסק לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הוצאות.

     

    עזרה וסיעוד

    44.התובעת טענה כי במשך 3 שנים לאחר התאונה היא נזקקה להשגחה וטיפולים מרובים ובהמשך פחת במעט הצורך בסיוע, אף שהתובעת נזקקה לעזרה וסיעוד.

    התובעת לא העידה את קרוביה בנדון.

    עם זאת, בהתחשב בשיעור הנכות האורתופדית, בצורך בעזרת קרוב החורגת מהנדרש ובצורך העתידי של התובעת בעזרה בגין הנכות שנגרמה לה בתאונה, פוסק לתובעת פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד.

     

     

    ניכויים

    45.התובעת קיבלה תשלום תכוף בסך 15,000 ₪ ביום 22.01.03 וסכום זה יש לנכות מהפיצוי. סכום זה נכון להיום עומד על סך של 27,000 ₪.

    46.בנוסף עתרה המבטחת לנכות גמלאות נכות כללית ושירותים מיוחדים שמקבלת התובעת.

    שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותו יש לייחס לתאונה, ייקבע על יסוד חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט. המבטחת עמדה בנטל להוכיח את שיעור התגמולים המשולמים ואילו הנטל להוכיח שיש לנכות התגמולים באופן חלקי מוטל על התובעת (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד סה(1)1; רע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (19.08.10);רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אינה ליוונוב (28.05.13)).

    מאחר שלא יכולה להיות מחלוקת שבמקרה דנן התובעת לא מקבלת את כל התגמולים בגין נכויות הנובעות מהתאונה, מה גם שנקבעו נכויות בתחומים רפואיים אחרים ומאחר שלא נסתרה דרך החישוב של מבטחת כמפורט בסעיף 237 לסיכומיה ולנוכח פסק הדין בעניין פרלה עמר (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נז(4)350), יש לנכות סך של 43,320 ₪ בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי המשולמים לתובעת.

     

    סיכום הפיצוי המגיע לתובעת

    47. התובעת זכאית לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים:

  • הפסדי השתכרות לעתיד: 188,000 ₪.

  • הפסדי פנסיה: 23,500 ₪.

  • נזק לא ממוני: 87,500 ₪.

  • הוצאות: 10,000 ₪.

  • עזרה וסיעוד: 60,000 ₪.

    מהסכום האמור יש לנכות סך של 17,000 ₪ בגין תשלום תכוף וסך 43,320 ₪ בגין תגמולי מל"ל.

    סך הפיצוי המגיע לתובעת הוא בסך 308,680 ₪.

    סוף דבר

     

    48.לתובעים קמה זכאות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם בתאונת הדרכים.

    אף שבהליך אחר טענו התובעים אחרת באשר לזהות הנהג, הוכח בהליך דנן כי הנתבע הוא שנהג ברכב.

    התובעים זכאים לפיצוי מהנתבע- הנהג וזה זכאי לשיפוי מהמבטחת.

    עם זאת, נסיבות המקרה המיוחדות, מצדיקים אי חיוב בהוצאות וזאת לנוכח התנהלותם של התובעים אשר הובילה לקיומם של דיונים רבים בבתי משפט שונים.

     

    49.מחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 237,900 ₪ ולתובעת סך של 308,680 ₪.

    מחייב המבטחת- הצד השלישי לשלם לנתבע את הסכומים בהם חויב.

    בנסיבות העניין שפורטו, אין צו בדבר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

     

     

    ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בהעדר הצדדים.