אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> צו לתפיסת חזקה במקרקעין לפי פקודת הדרכים - בסמכות בית משפט השלום

צו לתפיסת חזקה במקרקעין לפי פקודת הדרכים - בסמכות בית משפט השלום

תאריך פרסום : 22/10/2006 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
2996-06
18/10/2006
בפני השופט:
א' רובינשטיין

- נגד -
התובע:
1. ישראל שלום
2. ענת שלום
3. סעידה אביטבול
4. חנה בונקר
5. ריימונד בונקר

עו"ד חוסין איוב
הנתבע:
מע"צ-החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ
עו"ד יוסי לוי ואח'
החלטה

א.        תיק זה עניינו בשאלה לאיזה בית משפט הסמכות למתן צו המאפשר תפיסת חזקה לפי פקודת הדרכים ומסילת הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן - הפקודה). הרקע בקצרה הוא, כי המשיבה עתרה לבית משפט השלום בהמרצת פתיחה למתן צו נגד המבקשים (וכן המשיב הפורמלי), שיאפשר לה לתפוס חזקה במקרקעין המוחזקים על ידיהם לצורך מימושה של תכנית מתאר. בין יתר טענותיהם העלו המבקשים שאלת סמכות. בית משפט השלום (השופטת נד"ב) החליט כי הסמכות מצויה בידיו. הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - ונדחתה (על ידי השופטת דותן).

           מכאן הבקשה הנוכחית.

ב.        (1)  הפקודה המנדטורית הנזכרת, שהיא קרובת משפחתה של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, נולדה בימי מלחמת העולם השניה ובאה לאפשר הפקעת קרקעות לצורכי בינוי דרכים ומסילות ברזל, בהליכים "קצרים ופשוטים" כלשון הנשיא ברק בע"א 1528/05 רשות הנמלים נ' אביגדורוב (טרם פורסם). הפעלת הסמכות נעשית בשני שלבים; הראשון הוא תפיסת החזקה, והשני הפקעת הבעלות. סעיף 3 לפקודה מתיר לנציב העליון "אם נוכח שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה" להורות בצו כי פקודה זו תחול "על כל דרך". משניתן צו כזה, יכולה הרשות, לפי סעיף 4(1), "לקנות מייד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך", ולפי סעיף 5, משנקנתה החזקה לפי סעיף 4, תקום הקרקע לקניין לממשלה.

           (2)  סעיף 2 לפקודה קבע, כי "בית המשפט" לצורך הפקודה פירושו "בית המשפט לקרקעות שבתחומי שיפוטו נמצאת כל קרקע כמוגדר בפקודה הזאת". לימים, בקום המדינה, נקבע בפקודת בתי משפט (הוראות מעבר), תש"ח-1948 בסעיף 8:

"א. בית משפט לקרקעות - בטל.

  ב. כל סמכות שהעניק החוק לבית המשפט לקרקעות תהא נתונה מעתה לבית המשפט המחוזי, יהא אשר יהא ערך הקרקע או נשוא התביעה".

           חלף קרוב לעשור שנים, ובחוק בתי המשפט תשי"ז-1957 בוטלה (בסעיף 48) פקודת בתי משפט (הוראות מעבר), ובית משפט השלום הוסמך (סעיף 28(3)) לדון בנושאי חזקה או שימוש במקרקעין (כיום סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984); ואולם על פי סעיף 14(ב)(2) לפקודת הפרשנות (סעיף שבוטל בינתיים בחוק הפרשנות תשמ"א-1981), חיקוק המבטל דין אינו משפיע על פועל קודם של הדין המבוטל. השאלה שנשאלה איפוא היא האם במצב החוק דהאידנא נתונה הסמכות לפי סעיף 4 לפקודה דנא (פקודת הדרכים) לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי.

           (3)  בטרם נבוא אל הפסיקה נשוא ענייננו אזכיר כי לפני שנים לא מעטות דן השופט (כתארו אז) אור, ברע"א 3531/94 אלדן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), במקרה זהה לנידון דידן. באותו עניין נתבקש על ידי המדינה ומע"צ בבית משפט השלום צו המתיר קניית חזקה במקרקעין לפי סעיף 4 לפקודת הדרכים, לאחר מתן צו לפי סעיף 3. הטענה הייתה אף שם, כי הסמכות היא לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום, הואיל ותכליתה ומהותה שאלת הבעלות ולא החזקה; זאת - שכן נקבע בסעיף 5 לפקודה כי עם קניית החזקה בקרקע תקום הקרקע לקניין הממשלה ותירשם כך. השופט אור דחה את הבקשה, באמרו "התובענה שהגישו המשיבים הינה, הן במהותה והן בסעד המתבקש, תביעה שעניינה חזקה וסילוק יד. תביעה כזו הינה בסמכותו של בית משפט השלום על פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984. אין התביעה משתנה באופיה רק בשל כך שבית המשפט יידרש לדון, מכוח סמכותו הנגררת, בשאלת תוקפו של הצו שניתן על פי סעיף 3 לפקודה או בשל נפקות שתהיה לפסק הדין שיינתן על ידי בית משפט השלום לענין סעיף 5 לפקודה". אף המלומד קמר (דיני הפקעת מקרקעין, מה' 6, 2001 בעריכת מ' קמר) סבור, כי בניגוד לסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), שם סמכותו של בית המשפט המחוזי בבקשות למסירת החזקה במקרקעין שהופקעו היא ייחודית, לא כך הדבר בפקודת הדרכים בה עסקינן, ולכן הסמכות מסורה לבית משפט השלום. הוא הדין למלומד פרופ' א' נמדר, הפקעת מקרקעין, שומה, תובענות וסדרי דין (תשס"ו-2006), סעיף 2110 בעמ' 180 (וזאת בשונה מפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), שם בית המשפט המוגדר ספציפית (סעיפים 8 ו-1) הוא בית המשפט המחוזי); ראו גם דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל (תשי"ג) 421.

ג.        (1)  ואולם, המחלוקת שבה ונתגלעה, ואפרט במקצת את שנזכר בתמצית מעלה.  המשיבה בענייננו פנתה - כאמור - בהמרצת פתיחה מכוח סעיף 4(1) לפקודה כדי לאפשר לה לתפוס את החזקה המיידית במקרקעין שבידי המבקשים. למען הסדר הטוב יצוין, כי המשיבה היא חברה ממשלתית חדשה יחסית (נרשמה בנובמבר 2003), שירשה את מחלקת העבודות הציבוריות (מע"צ) ההיסטורית, ושהורשתה על ידי הממשלה להשתמש בסמכויות הרלבנטיות שבפקודה, ואכן הוצא צו לצורך מימושה של תכנית מתאר מחוזית לדרך פרברית מהירה ולמסילות ברזל. המבקשים התנגדו לתפיסת החזקה תוך מחלוקת בעניין הפיצוי, ובתגובה לתובענת המשיבה, העלתה בין השאר טענת סף, שלפיה הסמכות נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק או לבית המשפט המחוזי.

           (2)  בית משפט השלום (השופטת נד"ב) סמך ידו על הנאמר בהחלטת בית משפט זה בענין אלדן כנזכר. לצורך זה הלך בית  המשפט בעקבות החלטה קודמת שלו, בש"א (פ"ת) 1531/05 (ה"פ 126/05) נען נ' חברת רכבת ישראל, בו חלק על החלטה בנושא זהה של השופט אמיר בבית משפט השלום בכפר סבא בבש"א 2820/03 (הפ' 173/03) רכבת ישראל נ' אביגדורוב (לא פורסם). באותו עניין נדרש השופט בפרטות לנושא הסמכות שלפנינו, וסבר כי בית המשפט המוסמך לצורך הפקודה היה ועודנו בית המשפט המחוזי. זאת בנימוק שביטול פקודת בתי המשפט (הוראות מעבר) על ידי חוק בתי המשפט לא ביטל את הוראותיה הרלבנטיות. השופט אמיר ראה את הפקודה דנא כחוק מיוחד, הגובר על החוק הכללי שהוא חוק בתי המשפט; לעניין זה  הובאו דוגמאות מחוקים אחרים, שייחודם העילתי גובר על מבחן סעד דיוני, כגון בנושאי בוררות הנדונים - יהא שווים אשר יהא - בבית המשפט המחוזי, וכך גם הפרת פטנט ועוד. שנית, השופט אמיר ציין, כי החלטת אלדן אינה מהווה הלכה, בהיותה החלטה בדן יחיד הדוחה בקשה לרשות ערעור. ושלישית, לגופם של דברים את תפיסת החזקה מכוח הפקודה ראה כפעולה שמשמעה העברת הקניין, ולכן עניינה לעיצומו בעלות. השופטת נד"ב חלקה בהחלטותיה על השופט אמיר, בסברה, ראשית, כי החלטת השופט אור בפרשת אלדן הביאה בחשבון את כל השיקולים, ושנית, כי בית המשפט המוסמך הוא בית משפט השלום, שכן הסעד העיקרי המבוקש הוא מסירת החזקה במקרקעין, ועל כן "הולך טפל אצל העיקר".

           (3)  בית המשפט המחוזי (השופטת דותן) ציין, כי אף שאין להחלטת אלדן תוקף מחייב, אין מקום להתעלם מהנחייתה, ויש לראות את חוק בתי המשפט כחוק מאוחר לפקודה דנא, ועל כן הסמכות נקבעה לפיו.

ד.        בבקשה הנוכחית הוטעם, כי המדובר בצו הפקעה שסופו העברת בעלות במקרקעין והסמכות לגבי זו מצויה בבית המשפט המחוזי; אין המדובר איפוא בחזקה ושימוש שהסמכות לגביהן בבית משפט השלום. אעיר כי הבקשה אינה עוסקת בטענות אחרות שהועלו בהליכים הקודמים, ואיני נדרש אליהן איפוא (חלקן נפתר - כפי שגם ציינה השופטת דותן - בע"א 1528/05 רשות הנמלים נ' אביגדורוב (טרם פורסם) (פסקי דינם של השופטת ארבל והנשיא ברק)). לחלופין נטען - בהיפוך הסדר מן התשובה המקורית בבית משפט השלום - כי המדובר בנושא של הפקעה, שמכלולו צריך להידון בפני בג"ץ לפי רע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' בן גרא (טרם פורסם) (השופט גרוניס).

ה.        (1) לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר לבקשה. אכן, המדובר בנושא שעל פי רוב אינו נטול עניין משפטי, קרי, שאלת סמכות; על פי טבעו, יורד נושא זה לשורש, ולא בכדי הוא מאותם שבית המשפט יעורר גם מיוזמתו שלו (זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין), 819).

           (2)  על פני הדברים, צדק במובן הפורמלי השופט אמיר בכך שהחלטות דן יחיד הדוחות בקשה לרשות ערעור אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית משפט זה, המחייבת כל בית משפט אחר לפי סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה - שהיא על פי המקובל בשלושה שופטים (רע"א 7152/94 שידלוב נ' קוהן, פ"ד מט(5) 309, 313,  (המשנה לנשיא לוין); הנשיא ברק בבש"א 2401/95 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598, 606). כך במישור העיוני. ואולם, במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת "תקדימיות". כך במעצרים, שחלק ניכר מן ההחלטות לגביהן, מטבע חלוקת הסמכויות, נעשית בדן יחיד; כך בפסקי דין מסוימים בדן יחיד, למשל, על-פי הסמכויות שבסעיף 26 לחוק בתי המשפט. אף בדחיית בקשות רשות ערעור, שעה שהיא באה בהחלטה מנומקת, אין לומר כי ביומיום השיפוטי אין לה למצער תוקף מנחה, אם לא למעלה מזה. כללם של דברים, הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא עליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת. במישור העקרוני כשלעצמו יכול היה איפוא השופט אמיר להידרש כמובן לבדיקתה של דרך אחרת, ולנסות להשיג בעקבות בדיקתו על אשר נפסק בשעתו. ממבט ראשון, שרשור הסמכויות מאז נחקקה פקודת הדרכים, שראשיתה בסמכות בית המשפט המחוזי (סעיף 2), מביאנו אל סעיף 8 לפקודת בתי המשפט (הוראות מעבר), המבטל את בית המשפט לקרקעות, ומעביר את הסמכות לבית המשפט המחוזי, וזאת בטרם נבוא לחוק בתי המשפט כפי שפורט לעיל, שלפיו שימוש וחזקה במקרקעין מצויים בסמכות בית משפט השלום. האם בשימוש וחזקה עסקינן?

           (3) מה שהטרידני לעניין זה היתה השאלה, האין לראות בכל זאת את השלב הנוכחי, של תפיסת החזקה לסילוק היד, כשלב שגם אם פורמלית עניינו שימוש וחזקה, במהות הריהו בהכרח שלב מקדים להפקעת המקרקעין לקראת קבלת הבעלות על ידי הרשות המפקיעה; ואם כן לכאורה ולאמיתם של דברים, להבדיל מן הפורמליות ה"שלבית", בבעלות עסקינן. ואולם, באתי לכלל מסקנה - בכל הכבוד - כי בסופו של יום הגישה שנקט השופט אור בשעתו, ושאומצה על ידי השופטת נד"ב ואחר כך על ידי השופטת דותן היא הראויה והנכונה יותר. אשתית דעתי זו על אדנים אחדים: ראשית, פקודת הוראות המעבר הנזכרת בוטלה בחוק בתי המשפט, אך סבר השופט אמיר כי על-פי סעיף 14ב(2) לפקודת הפרשנות הסמכות עודנה בידי בית המשפט המחוזי. ואולם, פרשנות מהותית של העברת הסמכויות תגרוס לטעמי, כי חוק בתי המשפט נתכוון "להכניס סדר" במערכת הסמכויות, כך שענייני חזקה ושימוש יידונו ככלל בבית משפט השלום, ואילו מה שנראה כמרכז הכובד הקנייני, הבעלות, הותיר המחוקק לבית המשפט המחוזי. שנית, גם איני סבור, בלא שאקבע מסמרות, כי את סעיף 14ב(2) לפקודת הפרשנות היה מקום לפרש כ"מקבע" באשר לסמכויות, וזאת במבט צופה פני עתיד להבדיל מפעולות ספציפיות שבעבר שתוקפן בעינו. שלישית, אם ישאל השואל - כאמור - האם בענייננו עסקינן לאמיתו בחזקה ולא בבעלות, והרי המדובר בצעד שסופו בעלות במהרה, אף אנו נשיב לו, כי לכאורה אכן כך, ומכאן  התלבטות מסויימת, אך ההכרעה בסופו של יום כמדיניות שיפוטית, היא לראות את הצעד הנוכחי במקומו ובזמנו, ועניינו העברת חזקה. לענין זה מסייע לנו מבחן הסעד, שהוא "פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך..." (ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך  (טרם פורסם) (השופט גרוניס)). הסעד במקרה דנן הוא תפיסתה המיידית של החזקה, ואם כן בא הוא בגדר "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין" לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, וזאת הגם שהמדובר בשלב מקדים להעברת הבעלות במקרקעין. זו הדרך שהתווה חוק בתי המשפט. כמדיניות משפטית, אפשר לנקוט דרך זו, שהרי אין כל פגיעה במבקשים; יומם השיפוטי יהא להם בשופי בבית משפט השלום, ואדרבה - להלכה מכל מקום - המדרג הערעורי  שלפניהם יהא רחב יותר (ערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור לבית משפט זה). כך מושג גם הפיקוח השיפוטי בכגון דא, שעל הצורך בו עמד השופט אמיר תוך שזכויותיהם של המבקשים נשמרות במלואן.

           (4)  ועוד, יש להביט אל נושא זה במבט רחב. המגמה בחקיקה ובשיפוט היתה ועודנה, מזה זמן, להעביר סמכויות מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום. ההבחנה בין שימוש וחזקה לבין בעלות במקרקעין, שהיתה יסוד מוסד בדיני המקרקעין לאורך עשרות שנים (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב)), הלכה ונעשתה - כך נראה - אנכרוניסטית יותר ויותר. במסגרת המהלך הכללי להרחבת סמכויותיו של בית משפט השלום, היה מקום מכבר כי דבר זה ישתנה, וכך סברו רבים וכן טובים. ואכן הועדה לבדיקת מבנה ובתי המשפט הרגילים בישראל (ועדת אור) בדו"ח מחודש אב תשנ"ז-אוגוסט 1997, הציעה לבטל את המגבלות הקיימות על סמכות בית משפט השלום בסכסוכי מקרקעין. דבר זה הועלה עוד לפני כן, על ידי ועדה בראשות השופט (כתארו אז) שלום ברנר, שדנה בענייני סמכות בתי המשפט בתביעות הנוגעות למקרקעין בשנת 1985 (ראו עמ' 35-34 ועמ' 134 לדו"ח ועדת אור); ועדת אור ראתה - ובדין ראתה - את המצב הקיים של הבחנה בין תביעות חזקה לתביעות בעלות במקרקעין כאנומליה.

           (5)  והנה בדיונים החוזרים (גם לאחרונה) ליישומו של דו"ח ועדת אור, הוצע כי תימחק ההגבלה על סמכות בית משפט השלום הממעטת תביעות הנוגעות לבעלות במקרקעין, ותיווסף סמכות לדון בכל תביעה הנוגעת למקרקעין (אלא אם נקבע אחרת בחוק). גישה זו מחזקת את דעתי. אוסיף, כי לא אוכל להיעתר אף לטענה החלופית של המבקשים, שהסמכות העניינית קנויה כאן לבית המשפט הגבוה לצדק, שהרי לא עסקינן בתקיפה ישירה של צווי ההפקעה, אלא הטענות מועלות בעקיפין (ויפה כוחו לעניין זה של הנקבע ברע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' יואב בן גרא הנזכר שדן בהפקעה המקבילה, לפי (פקודת המקרקעין (רכישה לצרכי ציבור ) 1943).

ו.        נוכח כל האמור מצאתי כי אין בידי להיעתר לבקשה.

          ניתנה היום, כ"ו בתשרי התשס"ז (18.10.2006).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ