ל' נ' הכונס הרשמי

 בקשה לביטול הענקה

עו"ד אורן צורן להלן: "הנאמן", "בעל התפקיד"

ו.ל. להלן: "צד ג'"

בפניי בקשת בעל התפקיד לביטול הענקה בהתאם לסעיף 96 לפקודה. לטענת בעל התפקיד, החייב הסתלק על חלקו בעיזבונו של אביו, לטובת אימו.

רקע

1. ביום 5.5.15 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, לבקשתו וביום 6.2.17 הוכרז החייב כפושט רגל.

2. על פי דוח מסכם שהגיש בעל התפקיד לקראת הדיון שהתקיים ביום 6.2.17, החייב אינו משתף פעולה עם ההליך, לא מסר את אישורי המסירה של צו הכינוס לנושים, אינו מגיש דוחות ואינו משלם את צו התשלומים.

   למרות זאת, המליץ בעל התפקיד להכריז את החייב כפושט רגל, לשם מימוש נכסיו.

   עיקר טענות הצדדים בבקשה ובתשובה

3. הנאמן מבקש לבטל את הסתלקותו של החייב מחלקו בעיזבון אביו המנוח, לטובת המשיבה, שהיא אימו של החייב. עוד מבקש הנאמן לחייב את המשיבה להשיב לקופת פשיטת הרגל סכום של 101,562 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום 11.5.2010.

   לטענת הנאמן- אביו של החייב, מר א.ל. ז"ל, נפטר ביום 5.4.2009; ביום 22.4.2010 חתם החייב על תצהיר הסתלקות לטובת המשיבה; לחייב 3 אחים, ולכן ויתר הוא על 1/8 מעיזבון המנוח; בעת הסתלקותו של החייב מחלקו בעיזבון, היה מצוי הוא בקשיים כלכליים וכי בהתאם לתצהיר ההסתבכות אשר הגיש החייב, עסקו קרס בשנת 2000 ורוב חובותיו נוצרו לפני שנת 2010.

   עוד טוען הנאמן שלמנוח היו זכויות בדירה מגורים ברעננה, אשר נמכרה ב- 11.5.2010, או בסמוך לכך, בסכום של 1,650,000 ₪. מאחר שהמנוח היה בעל הזכויות של 50% מהדירה, חלקו של החייב מסתכם ב- 1/16 מהסכום הנ"ל, דהיינו סכום של 101,562 ₪.

4. המשיבה השיבה ובין היתר טענה טענות מקדמיות אשר נדחו בהחלטתי מיום 6.2.17.

   לטענת המשיבה- היא אימו של החייב; בעלה המנוח נפטר ב- 5.4.09; בחודשים 03-04/2010 ויתרו כל ילדיה על חלקם בירושה לטובתה; ביום 20.6.10 ניתן צו ירושה לטובתה; היה ברור לכולם שהחייב אינו זכאי לקבל כספים מעיזבון האב משום שההורים הלוו לו כספים רבים במהלך השנים; לא הייתה מחלוקת לגבי הירושה כיוון שהיה ברור לכולם שהילדים מוותרים על חלקם בעיזבון למען רכישת דירה עבור המשיבה; העיזבון כלל דירה ברעננה, אשר נמכרה לצד שלישי סמוך לינואר 2011; מכספי התמורה רכשה המשיבה דירה, בה היא מתגוררת; המשיבה היא אישה מבוגרת (בת 76), חולה, המתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי; אין מדובר בהענקה כפי סעיף 96 לפקודה, שכן הוויתור הוא של כל האחים לטובת המשיבה, על מנת שתוכל להזדקן בכבוד; אין מדובר בהענקה, משום שהוריו של החייב הלוו לו כספים רבים במהלך השנים, בגובה העיזבון ואף מעבר לכך; המנוח נהג לרשום את הסכומים שהלווה לחייב; קיימים סכומים רבים שאינם מתועדים, כגון תשלום מזונות לילדיו בסך 1,000 ₪ במשך שנתיים, שכ"ד בסך 2,500 ₪ במשך שנה ועוד 220 ₪ לחודש עבור וועד בית; מענק הפרישה של המנוח, בסך 130,000 ₪ שולם עבור חובות החייב שהמנוח והגיס מצאו עצמם ערבים מבלי שחתמו על אף מסמך והחייב זייף את חתימתם; 70,000 ₪ לסגירת חובותיו של החייב בבנק הפועלים תל-אביב; 60,000 ₪ שולמו עבור שחרור החייב ממספר רב של מעצרים בגין עבירות אלימות; היה ברור לכולם שכל הכספים שהוענקו לחייב, הוענקו כהלוואה עד אשר ייחלץ מהבוץ ובשום אופן לא כמתנה; לכן, הסתלקותו של החייב מהירושה נעשתה בתמורה בת ערך; בהסתלקותו מהעיזבון סילק החייב את חובו כלפי העיזבון והמשיבה; למשיבה אין יכולת כספית לשלם כספים כלשהם.

   המשיבה צירפה מסמך שנטען שהוא בכתב ידו של המנוח, בו רשומים כספים אותם העניק המנוח, לכאורה, לחייב.

5. החייב לא השיב לבקשה.

6. ביום 6.2.17 התקיים דיון, אליו לא התייצבה המשיבה. לאחר שנדחו טענותיה לסילוק על הסף, נקבע שהמבקשת רשאית להודיע אם ברצונה להגיש ראיות נוספות וכי על הנאמן להודיע אם הוא עומד על חקירת מי מהמצהירים והאם ברצונו להוסיף ראיות.

   ביום 3.5.17 הודיע המשיבה כי ניסתה לבוא בדברים עם הנאמן, אך הדבר לא צלח, לכן התבקש בית המשפט לסייע למבקשת.

   בהחלטתי מיום 8.6.17, בהמשך לדיון והודעת המשיבה, קבעתי שעל המשיבה להודיע אם היא עומדת על קיום דיון ואם לא, נתתי הוראות להגשת סיכומי הצדדים.

7. סיכומי הנאמן: הנאמן חזר על האמור בבקשה והוסיף: הסתלקות מעיזבון כמוה כהענקה (ע"א 6567/99); אסור לבצע עסקאות בירושה עתידית, בהתאם לסעיף 8 לחוק הירושה; טענת המשיבה היא שהתמורה בעד ההסתלקות מהעיזבון שולמה זמן רב קודם לכן, דבר אשר אינו מהווה תמורה בת ערך, לטענת הנאמן; לכן, גם אם נתעלם מכך שהמבקשת לא צירפה אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענותיה, הרי שאין בנטען כדי להוות תמורה;

   לכן מבקש הנאמן לחייב את המשיבה לשלם לקופה את שווי זכויותיו בעיזבון.

8. סיכומי המשיבה: המשיבה חזרה על האמור בתשובתה והוסיפה: היא חזרה על הצעתה לפדיון זכויות החייב בעיזבון; המשיבה והמנוח שילמו כספים רבים לכיסוי חובותיו של החייב, ביניהם נושים בדין קדימה כגון בנקים ומזונות לילדיו, בסך העולה על 400,000 ₪, סכומים שלא ניתנו לחייב במתנה אלא כהלוואה, והדבר היה ידוע בהתנהלות בית המשפחה; לכן מצבת הנשייה היום נמוכה; לא יעלה על הדעת לפגוע בבית מגוריה של המשיבה, לאחר ששילמה כספים רבים לנושיו, מעשה כזה יפגע בכללי הצדק הטבעי, ההגינות והמוסר, בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" ובדוקטרינת תום הלב שבמשפט הישראלי; ביטול הענקה יהווה העדפת נושי החייב על פני המשיבה, לה חייב החייב 400,000 ₪; המשיבה עשתה צוואה לפיה היא מורישה את כל רכושה לשלושת ילדיה ומדירה את החייב, נוכח הכספים שהעניקה לו בחייה; הסתלקות ילדים לטובת בן הזוג הנותר בחיים הוא מצב שכיח; אם לא היו ההורים משלמים את חובותיו של החייב, הייתה מצבת החובות גדולה באופן משמעותי; החייב לא הקטין את מסת נכסיו, משום שמראש לא היה לו חלק מהעיזבון, עקב וויתור גורף של כל האחרים לטובת האם; הוויתור של כל ארבעת האחים נשה בתום לב וניתנה תמורה אמיתית; הבקשה מהווה ניסיון לפגוע בזכות הקניין של המשיבה; התחייבות לעסקה במקרקעין גוברת על עיקול.

   לגופו של עניין טוענת המשיבה שחל עליה החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה; למשיבה שעבוד גם אם לא רשום, נוכח הסכומים הגבוהים ששילמה עבור החייב לנושים השונים; הנאמן לא הוכיח שלא מתקיימים התנאים שבסעיף 96(ג)(2) הנ"ל; ילדים נוטים כדרך של שגרה לוותר על חלקם בדירת הירושה לטובת אמם; סעיף 74 לפקודה מאפשר קיזוז של חובו של החייב למשפחה; אין היגיון שאימו של החייב תחויב לשלם כספים לקופה, כאשר החייב חב לה כספים בסכום העולה על 400,000 ₪; נוכח הזמן הרב שחלף, קיים קושי למשיבה להציג ראיות; פגיעה בקניינה של המשיבה פוגעת באינטרס ההסתמכות והציפייה שלה שלא יפגעו בה, במגוריה ובקניינה; יש להעדיף את האינטרס של המשיבה על האינטרס של הנושים.

9. תשובת הנאמן לסיכומי המשיבה: המשיבה לא הביאה ראיות להלוואות שנטען שניתנו לחייב; בסיכומיה מודה המשיבה שכאשר רצתה להדיר את החייב מהירושה, עשתה כך במפורש; לא נטען שהחייב קיבל תמורה בת ערך סמוך למועד ההסתלקות; אין בנסיבותיה האישיות של המשיבה להצדיק את דחיית הבקשה.

   דיון

10. סעיף 96(ב) לפקודה קובע:

    "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.".

    סעיף 96(ג) לפקודה קובע מתי העברה אינה הענקה לעניין סעיף 96, ולענייננו טוענת המשיבה שחל סעיף 96(ג)(2) לפקודה, הקובע:

    "(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – ...

    (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; ..."

11. ההלכה קובעת שמטרת סעיף 96 לפקודה היא להשיב לקופת פשיטת הרגל נכסים עליהם ויתר החייב עת היה בקשיים כלכליים, ואין צורך להוכיח כוונת מרמה:

    "המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 היא להביא לביטול הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל-פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל. תכלית הליך זה היא להחזיר את החסר לקופת פשיטת הרגל במסגרת ההגנה על ציבור הנושים ... הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים. ההענקה שסעיף 96 לפקודה עוסק בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. ההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק ..."

    [ע"א 3853/98 עמי סדן נ' עו"ד רוזנטל, 18.6.03].

12. אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד חתימת תצהיר ההסתלקות, לא היה החייב כשר-פירעון. טענתה העיקרית של המשיבה היא שוויתור החייב על זכותו בעיזבון נעשה משום שהמנוח והמשיבה, הלוו לו כספים רבים במהלך השנים (אמנם, המשיבה טענה טענות נוספות, כמפורט לעיל, אך אין לטענותיה רלוונטיות לשאלת ביטול הענקה).

    נוכח האמור, הנאמן עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שבוצעה הענקה, בטרם חלוף 10 שנים.

    מאחר שאין מחלוקת שבמועד הענקה לא היה החייב כשר-פירעון, נותר לבחון האם הצליחה המשיבה להוכיח שבמועד ביצוע הענקה היה החייב חייב לה (או למנוח) כספים בגובה שווי הוויתור שנעשה לטובתה, שאז אין לבטל את הענקה בהתאם להוראות סעיף 96(ג)(2) לפקודה. אולם, אם לא הצליחה המשיבה להוכיח מתן הלוואה בשווי הוויתור שנעשה לטובתה, מדובר בהענקה בטלה כלפי הנאמן.

13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבור שיש להורות על ביטול הענקה, מהנימוקים הבאים: (1) המשיבה לא הוכיחה העברת כספים לחייב (למרות זאת, לפנים משורת הדין, אניח שהוכחה הענקת סכום מסוים, כמפורט להלן); (2) המשיבה לא הוכיחה שאם היא והמנוח העניקו כספים לחייב, היה מדובר בהלוואה, להבדיל ממתנה של הורים לילדם (למרות האמור, לפנים משורת הדין, אניח הלוואה מסוימת, כמפורט להלן). להלן אפרט את נימוקיי.

    האם הוכיחה המשיבה שהעניקה כספים לחייב

14. המשיבה טוענת שהיא והמנוח הלוו לחייב סכומים שונים, ובסה"כ יותר מ- 400,000 ₪, ובין השאר- שכ"ד בסכום של 2,500 ₪ במשך שנה; 130,000 ₪ אשר המנוח שילם עבור חובות החייב, שהוא מצא את עצמו, ביחד עם אחרים, ערב להם; 70,000 ₪ לכיסוי חובותיו של החייב לבנק הפועלים; 60,000 ₪ ששולמו עבור שחרור החייב ממספר רב של מעצרים בגין עבירות אלימות וכו'.

15. כאמור, המשיבה צירפה מסמך, אשר לטענתה נרשם בכתב ידו של המנוח, בו רשום (הכתב לא לגמרי ברור, כך שהדברים כתובים עד כמה שהצלחתי להבין את הכתוב): 7,050 ₪ חוב של ש' כולל תשלום שיחות לחודש 9; 1,000 ₪ עלות עבור חודש 11; 623 ₪ תשלום לפלאפון לחודש 11; 1,400 ₪ ביטוח; 1,000 ₪ לפלאפון לחודש 12; 200 ₪ שיק שלקח ש'; 1,000 ₪ לא ברור עבור מה; 4,000 ₪ תשלום לסלקום עבור לקיחת נייד; 1,000 ₪ תשלום עבור חודש ינואר; 1,000 ₪ תשלום עבור חודש פברואר; 4,000 ₪ לא ברור עבור מה; 350 ₪ חוב למכשיר (סכום כולל של 22,623 ₪).

    על גבי המסמך לא רשומים תאריכים או מטרת המסמך או למי הוענקו הכספים המפורטים בו.

16. מלבד המסמך הנ"ל, לא צורפו ראיות כלשהן לכספים אשר הוענקו לחייב.

    המשיבה יכולה הייתה לצרף ראיות לתשלומים השונים הנטענים, כגון קבלות או אישורי תשלום לבנקים או לגורמים אחרים על חשבון חובותיו של החייב, תצהירים של צדדים שלישיים, תצהירים של בני משפחה נוספים וכו'.

    ההלכה קובעת שבעל דין אינו מונע מבית המשפט ראיות שיש בהן כדי לסייע לו. לכן, יש להסיק שלא שולמו תשלומים על ידי המנוח או המשיבה עבור החייב.

17. יותר מכך, לטענת המשיבה, הדף שהיא צירפה עם סכומים שונים, מייצג כספים שניתנו לחייב. לא סביר שהמנוח ירשום סכומים של 200 ₪ ו- 350 ₪, אך לא ירשום הלוואות בסכומים משמעותיים כפי שנטען על ידי המשיבה (130,000 ₪, 70,000 ₪, 60,000 ₪ וכו').

18. כאמור לעיל, בדף אשר צירפה המשיבה, רשומים סכומים שונים ובצדם הערות. רק בסמוך לשתי שורות מצוין שמדובר ב"ש" (ככל הנראה החייב)- סכום של 7,050 ₪ עבור החזר חוב ושיק בסכום של 200 ₪.

    לכן, לפנים משורת הדין, אניח שהוכח שהמנוח (או המשיבה) העניקו לחייב סכום של 7,250 ₪.

    האם הכספים שהוענקו לחייב היוו הלוואה או מתנה

19. המשיבה טוענת שהכספים שהיא והמנוח העניקו לחייב היוו הלוואה, עד אשר "יחלץ מהבוץ" ובשום אופן לא היה מדובר במתנה, אלא בהלוואה.

    לטענת המשיבה, כל המשפחה ידעה זאת.

20. המשיבה לא צירפה ראיות כלשהן לכך שהכספים שהוענקו לחייב היוו הלוואה (להבדיל ממתנה של הורים לילדים), כך. אם כדברי המשיבה, כל המשפחה ידעה שמדובר בהלוואה, יכולה הייתה המשיבה לצרף תצהירים של חלק מבני המשפחה אשר היו מעידים על כך שמדובר בהלוואה.

    כאמור, ההלכה קובעת שבעל דין אינו מונע מבית המשפט ראיות התומכות בטענותיו. על כן, יש להסיק שהכספים אשר ניתנו לחייב, אם ניתנו, היוו מתנה של הורים לבנם.

21. למרות האמור, אניח שהסכום של 7,250 ₪ ניתן לחייב כהלוואה על ידי המנוח והמשיבה.

    ביטול הענקה

22. על פי הנתונים שמסר הנאמן, ואשר לא הוכחשו על ידי המשיבה, דירה אשר היוותה חלק מהעיזבון נמכרה ב- 11.5.2010 בסכום של 1,650,000, ולכן חלקו של החייב בעיזבון היווה, למצער, סכום של 101,562 ₪, נכון למועד ביצוע העסקה.

    כאמור, לפנים משורת הדין, קבעתי שהחייב היה חייב למנוח ולמשיבה סכום של 7,250 ₪.

23. על כן, יש לבטל את הענקה בגובה היתרה, דהיינו סכום של 94,312 ₪, נכון ליום 11.5.2010.

    תוצאה

24. אני מורה על ביטול הענקה שביצע החייב כלפי המשיבה, בדמות הסתלקות מחלקו בעיזבון אביו המנוח, ומורה למשיבה להשיב לקופת פשיטת הרגל סכום של 94,312 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 11.5.2010 ועד לתשלום בפועל.

25. נוכח מצבה של צד ג', בטרם יאלץ הנאמן לפעול לגביית הסכום הנ"ל, אני מורה לנאמן להגיש תסקיר, לאחר שייבדקו תביעות החוב, תוך 45 יום מהיום.

    תוך 30 יום לאחר מכן יציע החייב מתווה להפטר, אשר ייתר את הצורך לפעול נגד המשיבה לגביית הסכום אותו היא חייבת לקופה.

26. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

     

    ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ח, 27 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

    עמית כהן, שופט