ובעניין: כ.א. - המשיב.
1.בפניי בקשת הנאמן להורות על ביטול הענקה שביצעה החייבת ביום 28/11/11, לטובת בעלה דאז (גרושה דהיום), המשיב, במסגרת הסכם גירושין שנערך ביניהם.
במסגרת הסכם הגירושין העבירה החייבת ללא תמורה, את כל זכויותיה בדירת מגורים, המצויה בקיבוץ XXX(להלן: "הנכס").
רקע
2.ביום 24/6/13 הגישה החייבת בקשה למתן צו לכינוס נכסיה ולהכרזתה כפושטת רגל (הבקשה צורפה כמוצג 4 לתיק המוצגים מטעם הנאמן, להלן: "תיק המוצגים").
3.ביום 19/1/14 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת, וביום 7/1/16 הוכרזה החייבת כפושטת רגל.
4.עו"ד נפתלי נשר מונה למנהל מיוחד ולאחר מכן לנאמן לנכסי החייבת.
5.כנטען בבקשה, מחקירתה של החייבת אצל המנהל המיוחד, התברר כי החייבת והמשיב היו בעלי זכויות משותפות בנכס, שהרישום לגביו מתנהל ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), תיק מס' 22309008א, כעולה מאישור זכויות מטעם רמ"י, שסומן כנספח 1 לתיק המוצגים.
6.על פי אישור ממוחשב ממס שבח, שצורף כנספח 6 לתיק המוצגים, המקרקעין עליו נבנתה דירת המגורים נרכשו ביום 14/9/05 מהקיבוץ על ידי החייבת והמשיב במשותף, בסכום של 378,742 ₪.
7.ביום 28/11/11 נערך בין החייבת ובין המשיב הסכם גירושין ופירוק שיתוף (צורף כנספח 2 לתיק המוצגים), במסגרתו [סעיף 7(א)] העבירה החייבת אל המשיב את זכויותיה בנכס ללא תמורה, כאשר הצדדים מסכימים להמשיך להתגורר תחת קורת גג אחת בנכס, ובתקופה זו לא יידרש מי מהצדדים לשלם מזונות לרעהו [סעיף 7(ב)].
להלן: "הסכם הגירושין".
8.ביום 24/1/12 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין ופירוק השיתוף על ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות, כעולה מפרוטוקול הדיון שצורף כנספח 3 לתיק המוצגים.
טענות הנאמן בבקשה ובסיכומיו
9.בבקשה לביטול הענקה ובסיכומיו טוען הנאמן, כי ויתור זה של החייבת על חלקה בדירת המגורים ללא תמורה במסגרת הסכם הגירושין, הוא בגדר הענקה אסורה לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה"), הקובע כדלקמן:
"העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן".
10.טוען הנאמן כי במקרה דנן חל סעיף זה, כיוון שבקשת פשיטת הרגל הוגשה ביום 24/6/13, ולפיכך ניתן לראות במועד זה כמועד בו נעשה על ידי החייבת מעשה פשיטת הרגל, שבגינו ניתן צו כינוס לחייבת.
בנדון הפנה הנאמן לסעיף 84(א) לפקודה הקובע כי:
"יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".
ממשיך הנאמן וטוען, כי היות שהמועד בו נחתם הסכם הגירושין במסגרתו ויתרה החייבת, ללא תמורה, על חלקה בדירה לטובת המשיב, היה ביום 28/11/11 (להלן: "יום ההענקה"), תאריך זה נופל בתוך תקופת השנתיים שממועד תחילת הליכי פשיטת הרגל (24/6/13), ומכאן ניתן לקבוע כי בכל מקרה אנו מצויים בגדרה של החלופה האמורה בסעיף 96(א) לפקודה.
(כאן ראוי להעיר כי הן הנאמן והן ב"כ החייבת ציינו כי החייבת הגישה את הבקשה למתן צו כינוס לנכסיה ביום 6/5/13, אולם תיק בית המשפט מלמד כי הבקשה הוגשה לבית משפט זה ביום 24/6/13, וכך קבעתי. יחד עם זאת, אין הדבר משנה את טענת הנאמן, שכן גם תאריך זה נופל תוך תקופת השנתיים מיום מעשה פשיטת הרגל).
11.מוסיף וטוען הנאמן, כי היות שמדובר בביטול הענקה בתוך שנתיים ממעשה פשיטת הרגל ועל פי סעיף 96(א) לפקודה, ממילא אין צורך להתייחס לשאלת כושר פירעונה של החייבת עובר ליום ההענקה, דבר שיכול היה למנוע את ביטולה של ההענקה, כאמור בסייפת סעיף 96(ב) לפקודה.
בכל מקרה, הוסיף וציין הנאמן, החייבת לא טענה בתצהירה שהוגש בתמיכה לבקשה לביטול הענקה (מש/1), כי במועד עריכת הסכם הגירושין, היא הייתה בעלת יכולת פירעון כל חובותיה לנושיה, גם מבלי לקחת בחשבון את שווי זכויותיה בנכס.
עוד הוסיף הנאמן וטען בנקודה זו, כי על פי סייפת סעיף 96 לפקודה, יימנע ביטול הענקה אם יוכיח מקבל ההענקה, כי בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו, בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר פד"י נ"ה(4) 925, 950).
במקרה דנן, נטל השכנוע להוכחת כושר פירעונה של החייבת במועד הענקה, היה מוטל כולו על שכם המשיב, ככל שהיה ברצונו למנוע את ביטול ההענקה שנעשתה לטובתו. ברם, המשיב לא רק שלא הביא כל ראיה פוזיטיבית להוכחת כושר פירעונה של החייבת, נכון למועד עריכת הסכם הגירושין, אלא שהוא בחר כלל לא להגיש תצהיר מטעמו, והדבר משמש לחובתו.
12.מוסיף וטוען הנאמן, כי מחצית הזכויות בנכס היו שייכות לחייבת, כפי שעולה ממוצג 1 (אישור רמ"י), מוצג 6 (אישור מס שבח כי המקרקעין עליהם נבנתה דירת המגורים נרכשה במשותף על ידי החייבת והמשיב) ונוסח סעיף 7(א) להסכם הגירושין, שם הגדירו הצדדים את דירת המגורים, כ"דירת המגורים המשותפת".
בנוסף, בחלק ו' של דו"ח חובות ונכסים שהגישה החייבת במסגרת בקשה למתן צו הכינוס (מוצג 5), ציינה החייבת כי העבירה 50% מהזכויות בדירה למשיב בהתאם להסכם הגירושין.
13.מדגיש הנאמן, כי ויתורה של החייבת על חלקה בנכס לטובת המשיב מהווה הענקה במובן סעיף 96 לפקודה. לכן הוגשה הבקשה הנדונה, שמטרתה להביא לביטול גריעת נכס ממצבת הנכסים של פושט הרגל, אשר ארעה עקב הענקת נכס בלא תמורה, בעת שהחייב היה חדל פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל (ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל פד"י נ"ז(4) 699; ע"א 5709/99 המוזכר לעיל, עמ' 939).
בנדון מציין הנאמן, כי אפילו נערך הסכם הגירושין בין החייבת ובין המשיב בתום לב ולא לצורך הברחת נכסים, הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה, אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים, או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק.
14.במקרה דנן הן החייבת והן המשיב ראו בנכס כנכס משותף, ולכן יש לברר אם במסגרת הסכם הגירושין ופירוק השיתוף נערכה ביניהם התחשבנות, שתלמד כי תמורת ויתור על מחצית הזכויות בנכס, קיבלה החייבת מהמשיב כספים ו/או רכוש דומה.
דא עקא, עיון בכל סעיפי הסכם הגירושין, מעלה כי המשיב לא נתן תמורה כלשהי לחייבת כנגד ויתורה על זכויותיה בנכס לטובתו.
הנאמן היה ער לטענתה של החייבת בתגובה לבקשה לביטול ההענקה, ל"איזון" שנערך כביכול בינה לבין המשיב במסגרת הסכם הגירושין, אך סבר כי מדובר בטענה שלא הוכחה, ונטענת "מן הפה אל החוץ", שאין בה אמת.
15.בהינתן כל אלה, סבור הנאמן כי הוכחו כל שלושת היסודות שקיומם מהווה תנאי לתחולת סעיף 96 לפקודה. היינו מדובר ב"נכס", שהיה שייך ל"חייבת", והיא "העניקה" אותו למשיב ללא קבלת תמורה כלשהי.
מדגיש הנאמן כי שמאי שמונה על ידי בית המשפט לשום את שווי הזכויות בנכס (השמאי אלי בוכריס) קבע בחוות דעת מיום 7/11/16, כי שווי הנכס במצבו הנוכחי הוא 1,485,000 ₪, סכום שאינו זניח.
16.לכן טוען הנאמן כי יש לקבל הבקשה לביטול הענקה.
טענות החייבת בתצהירה מש/1 וסיכומיה
17.החייבת הגישה תגובה לבקשה לביטול הענקה, וצירפה אליה תצהיר (מש/1), ותמצית טענותיה כדלקמן:
א.אין עילה להתערב בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין.
ב.היא ויתרה על זכויותיה בנכס, כיוון שדירת המגורים נבנתה על מקרקעין שהמשיב קיבל מהקיבוץ מכוח זכויותיו כ"בן ממשיך", במימונו ובמימון חלקי של מי מבני משפחתו, בעיקר אמו של המשיב, והלוואת משכנתא שלמיטב ידיעתה עדיין קיימת.
ג.המשיב אינו קשור להסתבכותה הכלכלית, ואין לו חלק בחובותיה.
18.החייבת נחקרה חקירה נגדית על תצהירה ביום 3/5/17, במסגרתה ציינה כדלקמן:
א.היא הודתה כי בזמנו היא והמשיב רכשו את המקרקעין עליו בנוי הבית (עמ' 6 לפרו' שו' 25-27).
ב.היא הודתה כי הנכס רשום בחלקים שווים על שם הצדדים (עמ' 6 לפרו' שו' 28-29).
ג.היא הודתה בחתימתה על הסכם הגירושין (עמ' 6 לפרו' שו' 32-35; עמ' 7 לפרו' שו' 1).
ד.היא הודתה כי ויתרה על זכויותיה בנכס לטובת המשיב כיוון ש"אני אישית מעולם לא יכולתי לקנות דירת מגורים. א' רצה לחזור לקיבוץ, לי לא היה שום קשר לקיבוץ הזה אף פעם, א' גדל בו, לי לא הייתה אפשרות לרכוש דירה כלשהי. א' רצה לרכוש דירה בקיבוץ שהוא גר בו, התאפשר לו בגלל שהוא בן ממשיך לרכוש את הדירה, רכשנו ביחד כי היינו נשואים באותה תקופה, גם לא היה לי עניין בקיבוץ. לא היה לי שום קשר לקיבוץ, שום קשר לכסף לדירה הזאת ולא לזכויות בדירה הזאת" (עמ' 7 לפרו' שו' 4-9).
19.בסיכומיה הדגישה החייבת כדלקמן:
א.רכישת הקרקע ובניית הבית, המימון וגיוס ההון העצמי, נעשו על ידי המשיב ובני משפחתו, ועל-ידי נטילת משכנתא.
ב.בהסכם הגירושין נטל המשיב את תשלום המשכנתא על כתפיו.
ג.הסכם הגירושין שיקף את חלוקת הנכסים באיזון בין בני הזוג, החייבת והמשיב, בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, במסגרתו הם יכולים להסכים על אודות נכסים שלא יאוזנו ביניהם בזמן הגירושין.
ד.הסכם הגירושין נערך בתום לב, קיבל תוקף של פסק דין, ואין מקום להתערב בו, אחרת יפגע עיקרון סופיות הדיון.
ה.גם אין עסקינן בחוזה למראית עין, במובנו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, אלא עסקינן בחוזה אמיתי.
דיון והכרעה
20.ס' 96 לפקודה קובע כדלקמן:
"(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1)בשל נישואין ולפניהם;
(2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."
משמע, הפקודה מבחינה בין הענקות שבוצעו עד שנתיים לפני פשיטת רגלו של החייב, שדינן בטלות, בלא קשר לשאלת כושר פרעונו של החייב באותה עת, לבין הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים עד עשר שנים קודם לפשיטת הרגל, שאזיי בטלותן מותנית בשאלת כושר פרעונו של החייב במועד ביצוע ההענקה.
ודוק, הנטל להוכיח את כושר הפרעון במועד ביצוע ההענקה מוטל על מי שקיבל את אותה הענקה, קרי, על המשיב, ולא על הנאמן בפשיטת הרגל:
"נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על מקבל ההענקה, אשר מבקש כי הנכס יישאר בידיו (ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פ"ד כג(2) 803 (1969); ע"א 5709/99 הנ"ל, בעמ' 951-950)."
[ע"א 3496/12 עו"ד עמית סייג נ' עו"ד איתן ארז נאמן בפש"ר (פורסם בנבו, 08.04.2013)].
21.הרציונל העומד בבסיס הוראת ס' 96 לפקודה הוא הגנה על נושי החייב מפני פגיעה במסת הנכסים של החייב:
"הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא הגנה על נושי החייב באמצעות ביטול הענקות וולונטריות שנעשו על-ידו עובר להליך פשיטת הרגל, בין אם אלו נעשו ללא תמורה ובין אם בתמורה מופחתת, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ..."
[ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר (פורסם בנבו, 08.11.2015)].
כך גם נפסק כי:
"תכליתו של סעיף 96 לפקודה היא למנוע ביצוע פעולות שיפחיתו בלא תמורה או בלא תמורה הולמת את מסת הנכסים של החייב. זאת, מתוך רצון להגן על כלל הנושים."
[ע"א 2887/13 שמעון נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 16.08.2015)].
22.ממתי נחשב אדם לפושט רגל לצורך ביטול הענקות?
התשובה לכך מצוייה בס' 84(א) לפקודה, הקובע כי:
"יראו פשיטת רגל של חייב, בין על פי בקשתו ובין על פי בקשת נושה או נושים, כחלה למפרע בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב וכמתחילה בזמן ההוא".
23.סבורני כי אין מחלוקת בענייננו חל סעיף 96(א) לפקודה, שכן מעשה פשיטת הרגל ארע תוך שנתיים מיום הענקה, כפי שציין ופירט הנאמן בבקשתו ובסיכומיו, וכמפורט בסעיפים 9-11 לעיל.
24.משזה מצב הדברים, ממילא שאלת כושר פרעונה של החייבת במועד ביצוע הענקה אינו רלוונטי לשאלת ביטול הענקה לפי סעיף 96(א) לפקודה.
יחד עם זאת אוסיף כי צודק הנאמן שבכל מקרה, נטל השכנוע להוכחת כושר פרעונה של החייבת במועד ההענקה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו, שכן אפילו תצהיר לא הגיש במסגרת הבקשה לביטול הענקה (ראה סעיף 11 לעיל).
25.כן צודק הנאמן בטענתו, לנוכח טענות החייבת, כי אפילו הסכם הגירושין נעשה בתום לב אין בכך למנוע ביטול הענקה שהתבצעה במסגרתו בהתמלא התנאים לכך (ועל-כך נעמוד בהרחבה להלן), כיוון שאין צורך להוכיח כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון המוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (ראה סעיף 13 לעיל).
בנדון ראה שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 321.
26.הגנה אפשרית שעומדת לחייבת ולמשיב מצויה בסייפת סעיף 96 לפקודה, והכוונה לכך כי הענקה נעשתה "בשל נישואין ולפניהם" – סעיף 96(ג)(1) לפקודה.
הגנה זו לטעמי, אינה רלוונטית במקרה דנן, שכן לא מדובר בנכס שהגיע למעניק בעקבות נישואיו, אלא בנכס שנרכש על ידי בני הזוג יחדיו, לאחר נישואיהם, כאשר החייבת עצמה הודתה בחקירתה כי עד לעריכת הסכם הגירושין היה מדובר בנכס משותף. לפיכך אין כל קשר בין הנישואין של בני הזוג ובין הנכס [השווה לעניין זה – פש"ר(ת"א) 1500-12-14 ארז חבר, מנהל מיוחד נ' כונ"ר ואח' (החלטה מיום 14/2/16)].
אומנם החייבת טענה בתצהירה ובסיכומיה כי המקרקעין ניתנו על ידי הקיבוץ, ובניית הבית נעשתה בעיקר על ידי כספים של מי מבני משפחתו של החייב, אולם טענותיה אלה לא הוכחו.
הוכח כי המקרקעין נרכשו מהקיבוץ בסכום של 378,742 ₪ על ידי שני בני הזוג (נספח 6 לתיק המוצגים), ולא ניתנו על ידי הקיבוץ ללא תמורה למשיב.
אפילו לא הוכח ע"י החייבת ו/או המשיב כי המקרקעין נמכרו להם ע"י הקיבוץ בהנחה ניכרת ממחיר השוק, מכוח היותו של המשיב "בן ממשיך" של חבר קיבוץ.
בכל מקרה לא הובא על-ידי החייבת ו/או המשיב מי מטעם הקיבוץ להעיד על נסיבות מכירת המקרקעין לחייבת ולמשיב ו/או על אודות סכום המכירה (שאולי היה נמוך ממחיר השוק), והדבר משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה על אודות הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים שיפורט להלן.
הוכח כי דירת המגורים נבנתה בתקופת נישואי הצדדים.
טענת החייבת כי מי מבני משפחתו של המשיב מימן את רכישת המקרקעין ו/או את בניית הבית, במיוחד אמו של המשיב, לא הוכחה שכן לא הובאו כל מסמכים תומכים בטענה זו.
אף לא הובאו לעדות מי מבני משפחתו של המשיב, שלא לדבר על כך שהמשיב עצמו בחר שלא הגיש תצהיר עדות ראשית בבקשה הנדונה.
מצב דברים זה משמש לחובת גרסת החייבת והמשיב בבקשה הנדונה, מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.
לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009.
27.גם טענת החייבת כי עסקינן בהסכם גירושין שאושר על ידי בית המשפט ולכן אין מקום להתערב בו, היות שהדבר פוגע בסופיות הדיון, אין בה כדי למנוע בחינת הענקה אסורה על פי סעיף 96 לפקודה, וביטולה, ככל שנמצא כי התמלאו התנאים לכך.
28.ההלכה בנושא ביטול הענקה שנעשתה במסגרת הסכם גירושין ו/או הסכם ממון סוכמה היטב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפש"ר(ת"א) 1500-12-14, שהוזכר לעיל (כב' השופטת פלינר), ונצטט את הדברים:
"סקרתי לעיל את המבחנים הכלליים לאורם בית משפט יבחן ביטול הענקה. עם זאת, דומה שהתפתח "תת ענף" בנושא זה, וקיימים מבחנים נוספים אותם יש לבחון עת ההענקה הנטענת בוצעה לכאורה במסגרת הסכם גירושין ו/או הסכם ממון ו/או הסכם הפרדת רכוש.
בפס"ד כץ הנזכר לעיל, קבעה כב' השופטת טאובר כדלקמן: 'טרם אדון בהוראות הסכם הגירושין לגופן, אציין כי, על פי ההלכה הנהוגה, כאשר נדרשת הכרעה בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך שהסכם גירושין עשוי להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד'.
בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433, 444 כי:
'הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת... תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה'.
ובבש"א (ת"א) 12735/07 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר (2009) [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (להלן: 'פס"ד בראונשטיין') נקבע כדלקמן: "בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מאגר של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן במסגרת סעיף 96'.
גישה זו של בתי המשפט מוצאת ביטויה אף ביתר שאת מקום בו על פי נסיבות העניין ניתן בנקל לקבוע כי אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי אשר מביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי. כך נקבע במקרה כץ שהובא לעיל: 'בענייננו אין ספק כי אין מדובר בהסכם למראית עין אלא הסכם אמיתי שנכרת במסגרת פירוק התא המשפחתי וזאת זמן קצר לאחר שעזב החייב את הבית משום שהקשר בין בני הזוג עלה על שרטון ולאחר שניסיון לשקמו במסגרת טיפול זוגי כשל'.
כך נקבע גם בפס"ד נידקו מכשירים רפואיים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ ואח' נ' ניר יוסף ואח', (2003) [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (להלן: 'פס"ד נידקו'), מפי כב' השופטת אלשייך, וזאת לאחר שבית המשפט מנתח את האינטרסים המתנגשים: "במסגרת הבקשה הנוכחית, עניין לנו בהסכם פירוד, אשר לפי לשונו שם קץ, למעשה, לשיתוף בנכסים בין בני הזוג. אין חולק, כי ההסכם מנוסח ככזה הבא אך ורק כדי להטיב עם האישה, ואין לתמוה על כך כי עורר את חשדו של הנאמן. אלא, שבחשד בלבד לא סגי; זאת במיוחד לאור המורכבות והרגישות הכרוכים בכל הכרוך בשיתוף הנכסים בין בני זוג ובסיומו... מחד גיסא, הסכם פירוד עשוי להיות אכן ביטוי כן לרצונם של בני זוג לסיים את שיתוף הנכסים ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה, אשר לגביו קבע בית המשפט העליון בע"א 4374/98 עצמון [פורסם בנבו] כי ראוי שבית המשפט של פשיטת רגל יכבדו, עולה (כלשון כב' השופט ריבלין באותו עניין) בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת, ולרצונם לנתקו, על יחסי השיתוף הנבנים במסגרתו. לשון אחר; בת זוגו של חייב איננה 'שלוחה' של ישותו המשפטית, קל וחומר שלא לאחר פירוד ופירוק 'החבילה הרכושית המשותפת'. כדי לרדת לנכסיה, אף אם מקורם 'ההיסטורי' הוא מן החייב, על הנושים להראות ולהוכיח עילה המוכרת בדין. אי לכך, כאשר עוסקים אנו בהסכם ממון הנחתם לקראת פירוד בני הזוג, אין לבודד חלק מתניותיו ולהסתכל עליהם תוך התעלמות מהמכלול, כולל הנסיבות הסובבות את כריתת ההסכם. הסכם פירוד עשוי להכיל מארג שלם של 'תן וקח', הנעשה בנכסים, זכויות ודרישות אחרות בהן משמשים בערבוביה יחסי ממון ומעמד אישי, בצורה המאפשרת סיום מוצלח ומהיר של הקשר. כך למשל, עשויה אישה לקבל לחזקתה את חציו של הבעל בדירת המגורים המשותפת, ומנגד לוותר על תביעות שהיא זכאית לתבוע ממנו, כגון דמי מזונות גבוהים העשויים להקשות עליו לפתוח דף חדש בחייו. יוצא, כי אל הסכמי ממון מסוג זה יש להתייחס בזהירות ולבודקם לפי נסיבות המקרה ואמת הסבירות, בטרם מזדרזים להגדירם כהענקת מרמה. זאת ועוד; בעניין עצמון, קבע בית המשפט העליון כי אף רצון של אחד מבני הזוג למנוע סיכון עתידי של ירידה לנכסיו איננו פסול בהכרח, ואיננו פוגע בכשרות ההפרדה... מאידך גיסא, הניסיון מלמד כי הסכמי ממון ופירוד עשויים להיות כר נוח ושימושי לחייבים כדי להבריח את נכסיהם ולהוציאם אל מחוץ להישג ידם של הנושים; נפוץ מאוד הוא המקרה, כי חייב או חייבת החשים כי טבעת חדלות הפירעון הולכת ומתהדקת עליהם, ממהרים לחתום על הסכמי גירושין וממון נדיבים ביותר, בהם מועברים כל נכסיהם אל בת או בן הזוג. במקרים אלו, מן הדין הוא כי בית המשפט יתערב, ויאכוף את הכלל הידוע כי 'על אדם לשלם את חובותיו קודם שיהיה נדיב'.
בפס"ד נידקו מונה השופטת אלשייך מספר מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, אשר יסייעו לבית המשפט להגיע למסקנה פרטנית בכל מקרה ומקרה, ואלו הם: (1) הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל (ככל שקיים פער זמנים רב יותר, הדבר פועל לטובת ביטול הענקה); (2) סוג הנכסים- האם הנכסים המועברים הם חלק אינטגרלי מהסכם פירוד כנה (ודירת מגורים מובאת כדוגמא לנכס שכזה); (3) היחס בין ההסכם למועד ההתמוטטות בפועל (ככל שהסמיכות רבה יותר, הדבר פועל לטובת ביטול הענקה); (4) מארג ההסכם - האם מדובר בתנאי 'תן וקח' הוגנים וסבירים. במקרה נידקו הגיע בית המשפט למסקנה שאין מדובר בהענקה פסולה.
לעומת זאת, כשהוא מפעיל את אותם מבחנים ממש הגיע בית המשפט למסקנה שיש מקום לבטל את ההענקה, וזאת במקרה בראונשטיין ובתיק פש"ר 1617/01 בש"א 12695/02 עו"ד איתן ארז נ' רחל קליש ואח', (2003) [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (להלן: 'פס"ד קליש'). בפס"ד בראונשטיין מוסיפה השופטת אלשייך מבחן נוסף, וקובעת כי יש הבדל ניכר בין מקרים בהם נטען כי נעשה הסכם בעל פה בין בני זוג, לבין מקרים בהם נעשה הסכם בכתב, לא כל שכן הסכם מפורט ומקיף. במקרה בראונשטיין, הגם שנעשה הסכם בכתב מפורט ומקיף, נקבע כי: 'ועל מה ויתרה, לכאורה, המשיבה? על טענותיה בדבר זכויותיה בעסקי החייב 'המשגשגים', אשר התבררו בדיעבד כחובות בלבד. זאת ותו לא. המשיבה הרגישה כנראה בחולשת טענתה זו, ועל כן בחרה להציג עצמה כמי שלא ידעה ואפילו לא התעניינה בשווי העסקים ובמצבם. היא הסתפקה בהפרחת אמירה כי ידעה ששווי העסקים הינו 'מיליוני דולרים'. אין בידי לראות בויתור זה 'תמורה בת ערך' לעניין סעיף 96(ג)(2), וספק אם ניתן לראות בויתור זה תמורה כלשהי, כאשר יחד עם 'הזכויות' ויתרה המשיבה גם על השתתפותה בחובות העסקים. בנקודה זו מן הראוי להדגיש כי צו הכינוס על נכסי החייב ניתן זמן קצר ביותר (שלושה חודשים) לאחר חתימת ההסכם. סמיכות הזמנים מעוררת את השאלה, כיצד יכולים החייב והמשיבה לטעון כי לא ידעו דבר על מצב עסקי החייב ולסבור בתום לב כי מדובר בעסקים משגשגים ובתמורה בת ערך?! בכך אף שונות נסיבות המקרה דנן מנסיבות עניין נידקו, בו במועד עריכת ההסכם סברה האישה (וככל הנראה גם החייב) כי 'מצב עסקי החייב טוב'. כך גם נקבע בפס"ד קליש, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה שעסקי המנוח בעת עריכת ההסכם היו בעיקרם חובות, והסכם זה נעשה כחודש לפני התאבדותו של החייב (יש לציין כי הענקה המדוברת הייתה אוסף חפצי אומנות)" (ציטוט מסעיפים 31-38 להחלטה).
29.אם ניישם את הוראות הפסיקה הנ"ל למקרה דנן, נמצא כי יש הצדקה לביטול ההענקה המדוברת למרות אישור הסכם הגירושין על-ידי בית משפט לענייני משפחה.
בנדון נבהיר, כי בחינת ההענקה וביטולה נעשים על-פי הוראות הפקודה, ובכללן הוראות סעיף 96, ואין באישור הסכם גירושין ו/או הסכם ממון ע"י בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני בכדי למנוע זאת.
אכן הדבר ייעשה בזהירות כהוראות הפסיקה, שחלקה צוטט לעיל, אך ככל שבית המשפט של פש"ר יתרשם, כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על-ידי ביטול במסרת סעיף 96 לפקודה.
30.סעיף 96(ג)(2) לפקודה מעניק הגנה למקבל הענקה אם רכש בתום לב ובתמורה בת ערך.
בהתאם לפסיקה עסקינן בשני תנאים מצטברים: "תום לב" ו-"תמורה בת ערך" [בש"א (ת"א) 11918/07 גדיאל בלושטיין בתפקידו כמנהל עזבון המנוח מנחם ריטה ז"ל נ' זהבה ריטה (החלטה מיום 17.12.08)].
אני מוכן להניח לצרכי הבקשה דנן, כי הסכם הגירושין נחתם בתום לב (זאת לנוכח הטעם לגירושין שציינו הצדדים, שמפאת צנעת הפרט לא אפרטו). עם זאת לא הוכחה תמורה בת ערך בגין ויתור החייבת על חלקה בנכס (מחצית).
צודק הנאמן בטענתו, כי עיון בהסכם הגירושין, אינו מלמד על תמורה כלשהי שקיבלה החייבת תמורת ויתור על חלקה בנכס כה יקר, מעל 1,400,000 ₪, כקביעת השמאי בוכריס המוזכר לעיל.
לכן ניתן לומר, כי הגם שהסכם הגירושין משקף לכאורה איזון משאבים בין בני זוג בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, יש לומר כי איזון זה אינו סביר והוגן, ויש בו בכדי לגרוע נכס מנכסי החייבת ללא קבלת תמורה.
לכן ניתן לבטלו במסגרת סעיף 96 לפקודה.
למען הסר ספק ייאמר, כי העובדה שבמסגרת הסכם הגירושין נטל על עצמו המשיב את המשך תשלומי הלוואת המשכנתא, אינה מהווה תמורה בת ערך. בבוא העת, כשייערך פירוק שיתוף בין הצדדים ויימכר הנכס, תיעשה התחשבנות בנדון בין הנאמן והמשיב.
סוף דבר
31.לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הנאמן הוכיח בקשתו, ואני מורה על ביטול הענקת חלקה של החייבת למשיב בנכס, שהתבצעה במסגרת הסכם הגירושין.
32.המשיב יישא בהוצאות הנאמן בבקשה זו בשיעור של 3,000 ₪, שישולמו לידי הנאמן תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום החלטתי זו ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.
ניתנה היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.
